Talmud Builders

    Yoma 2a

    Back to index

    English translation — Yoma 2a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1MISHNA: Seven days prior to Yom Kippur the Sages would remove the High Priest, who performs the entire Yom Kippur service, from his house to the Chamber of Parhedrin , a room in the Temple designated specifically for the High Priest during that period. And they would designate another priest in his stead to replace him lest a disqualification due to impurity or another circumstance beyond his control prevent him from entering the Temple on Yom Kippur.

    2Rabbi Yehuda says: The Sages would even designate another wife for him lest his wife die, as it is stated in the Torah portion of the Yom Kippur service: “And it will atone for him and for his house” (Leviticus 16:6); the Sages interpreted the term: His house, that is his wife. The priest must be married in order to fulfill this commandment. Due to the concern lest his wife die, another wife was designated to address that possibility. The Rabbis said to Rabbi Yehuda: If so, that this is a concern, there is no end to the matter, as what if the designated replacement wife dies? This possibility need not be a source of concern.

    3GEMARA: The halakha of sequestering the High Priest prior to his performance of the Temple service on Yom Kippur is comparable to the sequestering of the priest designated to burn the red heifer. Therefore, the Gemara cites that which we learned in a mishna there, in tractate Para : Seven days prior to the burning of the red heifer, the Sages would remove the priest who burns the heifer from his house to the chamber that was before the bira at the northeast corner of the courtyard on the Temple Mount. And that chamber was called the Chamber of the Stone House. The Gemara explains: And why was it called the Chamber of the Stone House? It is because all the actions associated with the red heifer were performed in dung vessels, stone vessels, and earth vessels, which are vessels that cannot become ritually impure.

    4The Gemara asks: What is the reason that they were so stringent with regard to the purity of the heifer? The Gemara explains: It is since a priest who immersed that day is fit for service and may perform the ritual of the heifer after immersion, even before sunset, as we learned in a mishna: They would intentionally render the priest who burns the heifer ritually impure and immerse him immediately, to remove a misconception from the hearts of the Sadducees by means of a public display of disregard for their ruling. As the Sadducees would say: Only by those for whom the sun set was the heifer ritual performed. The Sadducees believed that it is prohibited for priests who began the purification process with immersion during that day to burn the red heifer until sunset, when the purification process is completed.

    5That mishna continues: Since they would intentionally render the priest who burned the heifer ritually impure, the Sages in turn instituted the stringencies of utilizing dung vessels, stone vessels, and earth vessels, which do not have the capacity to become ritually impure, lest people come to treat the ritual with contempt and perform it in ritual impurity after seeing that the red heifer ritual was performed by one who immersed that day.

    6Apropos the mishna in tractate Para , the Gemara asks: What is different about the chamber located in the northeast corner of the Temple courtyard that led the Sages to house the priest performing the red heifer ritual specifically in that chamber? The Gemara answers: It is different since it is a sin-offering, as the red heifer is referred to as a sin-offering in the Torah, and the slaughter and sprinkling of the blood of a sin-offering must be performed north of the altar; and since it is written with regard to the red heifer: “And sprinkle it before the opening of the Tent of Meeting” (Numbers 19:4), and before the Tent of Meeting means on its eastern side. Therefore, the Sages established a chamber in the northeast so that the ritual of the red heifer will have a distinctive indicator; this will cause the administering priest to be vigilant in its performance.

    7The Gemara asks with regard to the terminology of the mishna: What is the meaning of the term bira cited there? Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: There was a place on the Temple Mount and its name is bira , and the Chamber of the Stone House was adjacent to it. And Reish Lakish said: The entire Temple is called bira , as it is stated in the prayer of David: “To Solomon my son grant a wholesome heart, to observe your commandments, your admonitions, and your statutes, to fulfill them all, and to build the bira for which I have made provision” (I Chronicles 29:19).

    8§ With regard to the halakhot of sequestering the High Priest prior to performance of the Yom Kippur service, and of sequestering the priest designated to burn the heifer prior to performance of the red heifer ritual, the Gemara asks: From where in the Torah are these matters derived? Rav Minyomi bar Ḥilkiya said that Rabbi Maḥseya bar Idi said that Rabbi Yoḥanan said they are derived from Aaron and his sons, who remained in the Tabernacle for seven days prior to performing the service in the Tabernacle on the eighth day of their inauguration, as the verse states: “As has been done this day, so the Lord has commanded to do, to make atonement for you” (Leviticus 8:34), meaning that this mitzva of sequestering was not limited to the days prior to the dedication of the Tabernacle; rather, it applies to future generations as well. The verse is interpreted homiletically: “To do”; these are the actions performed in the burning of the red heifer for which the priest performing the ritual is sequestered seven days in advance; “to make atonement”; these are the actions performed on Yom Kippur, before which the High Priest is sequestered seven days.

    9The Gemara asks: Granted, the entire verse is not established as referring exclusively to the red heifer, as: “To atone,” is written, and the heifer is not capable of facilitating atonement; rather, it facilitates ritual purity. Rather, say that the entire verse is written with regard to Yom Kippur, as the rites performed to achieve atonement on Yom Kippur are similar to those performed during the days of the inauguration. What, then, is the source for sequestering the priest who is to perform the red heifer ritual?

    10The Sages say in response: Derive it from a verbal analogy between the terms commanded and commanded. It is stated here, with regard to the days of the inauguration: “The Lord commanded to do,” and it is stated there, with regard to the red heifer: “This is the statute of the Torah that the Lord commanded, saying” (Numbers 19:2). Just as the term commanded there refers to the heifer, so too here, the phrase: “The Lord commanded to do” written in the context of the days of the inauguration refers to the heifer. And just as here, with regard to the inauguration, there is the principle of sequestering prior to performing the service, so too there, in the context of the halakhot of the heifer, sequestering is required prior to performance of the mitzva.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ מפרישין כ"גשכל עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בו כדיליף בהוריות בפרק בתרא (דף יב:) דכתיב גבי יום הכפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו ובגמרא (דף ו.) מפרש למה מפרישין:

    ללשכת פרהדריןכך שמה ובגמרא מפרש למה נקראת כן:

    ומתקינין לוומזמנין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש:

    ובעד ביתוגבי יוה"כ כתיב באחרי מות:

    א"כדחיישת למיתה:

    אין לדבר סוףשמא גם זו תמות:

    גמ' שריפת הפרהפרה אדומה:

    שעל פני הבירהלקמיה מפרש מאי בירה:

    צפונה מזרחהבמקצוע מזרחית צפונית של עזרה היתה:

    שכל מעשיהשל פרה:

    כלי גלליםצפיעי בקר מפרש להו במנחות בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סט:):

    כלי אדמהשאין עשויין ככלי חרס בכבשן אלא מן האדמה היא שהוא כאבן רכה וחוקקין ממנה כלים:

    מאי טעמאתקינו לה כלים הללו:

    דטבול יוםלקמן יליף בפרק טרף בקלפי (יומא דף מג:) והזה הטהור כו':

    כי היכי דלא ליזלזלו בהלומר הואיל וטבול יום כשר בפרה אין צריך להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה וזו אחת מהן:

    כיון דחטאת היאחטאת נקראת שנאמר (במדבר י״ט:ט׳) למי נדה חטאת היא:

    וחטאת טעונה צפוןחטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה:

    וכתיבבפרה (שם) אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי:

    כי היכי דליהוי היכיראלדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה:

    הבירה אשר הכינותיאשר זימנתי לה מקום גורן ארונה לבנותה בו ודוד קאמר ליה להאי קרא בדברי הימים:

    מנא הני מילידבעי פרישה ליוה"כ ולפרה:

    כאשר עשהבמלואים שצוה אותם לפרוש מביתם ז' ימים שנאמר (ויקרא ח׳:ל״ה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' ובשמיני עבדו שנאמר (שם ט) ויהי ביום השמיני קרא וגו' וכתיב קרב אל המזבח וגו' כאשר וגו' צוה לעשות לדורות לפרוש ז' לפני עבודת יום אחד:

    יומא ב עמוד א

    Mishna

    1שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול.

    2ר' יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר: ״(ויקרא טז״, ו) ״וכפר בעדו ובעד ביתו״, ״ביתו״ זו אשתו. אמרו לו: אם כן, אין לדבר סוף.

    Gemara

    3תנן התם: שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה, ולשכת בית האבן היתה נקראת. ולמה נקרא שמה לשכת בית האבן שכל מעשיה בכלי גללים, בכלי אבנים, ובכלי אדמה.

    4מאי טעמא? כיון דטבול יום כשר בפרה, דתנן: מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו, להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים: במעורבי השמש היתה נעשית.

    5תקינו לה רבנן: כלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה דלא ליקבלו טומאה, כי היכי דלא ליזלזלו בה.

    6מאי שנא צפונה מזרחה? כיון דחטאת היא, וחטאת טעונה צפונה. וכתיב בה: (במדבר יט, ד) ״אל נכח פני אהל מועד״ תקינו לה רבנן לשכה צפונה מזרחה, כי היכי דלהוי לה היכירא.

    7מאי ״בירה״? אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: מקום היה בהר הבית ובירה״ שמו. ור"ל אמר: כל המקדש כולו קרוי ״בירה״, שנאמר: ״(דברי הימים א כט״, יט) ״הבירה אשר הכינותי.

    8מנא הני מילי? א"ר מניומי בר חלקיה א"ר מחסיא בר אידי א"ר יוחנן, אמר קרא: ״(ויקרא ח״, לד) ״כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם״. ״לעשות״ אלו מעשי פרה, ״לכפר״ אלו מעשי יום הכפורים.

    9בשלמא, כוליה קרא בפרה לא מתוקם ״לכפר״ כתיב״, ופרה לאו בת כפרה היא. אלא, אימא כוליה קרא ביום הכפורים כתיב!״

    10אמרי: יליף ״צוה״ ״צוה״. כתיב הכא: ״צוה ה' לעשות״, וכתיב התם: (במדבר יט, ב) ״זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר״. מה להלן פרה, אף כאן פרה. ומה כאן פרישה, אף להלן פרישה.

    Tosafot

    מתני' שבעת ימים קודם יוה"כיש מקומות ששונה המניין ברישא כמו בכאן ובבבא קמא (דף ב.) ארבעה אבות נזיקין ובפרק קמא דר"ה (דף ב.) ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים ברפ"ק דמסכת ע"ג (דף ב.) ובפ"ק דקידושין (דף ב.) האשה נקנית בג' דרכים ושואלין ודורשין בהלכות (החג) לפני (החג) שלשים יום (פסחים דף ו.):

    וחכ"א א"כ אין לדבר סוףדאי איכא למיחש למיתה דחדא ניחוש אפילו למיתה דתרתי ותלת ואע"ג דבפ' ד' אחין (יבמות דף כו:) משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישינן לתרי לא חיישינן וסתם מתני' דהכא ס"ל דאי חיישינן לחדא ניחוש נמי לטובא י"ל דה"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפרק ד' אחין (ג"ז שם.) דילמא אדמייבם חד מיית אידך מכל מקום למיתה לזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט אם כן ניחוש אפילו לתרתי ותלת אי נמי התם חששא בעלמא הוא משום ביטול מצות יבמין וליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה ניחוש אפילו לתרתי ותלת ואפילו לזמן מועט וא"כ אין לדבר סוף הלכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא וכי פריך בגמ' (לקמן יומא דף יג.) מאי שנא דגבי טומאה דשכיח טפי ממיתה כדאמר בגמרא סגי לתקן לכהן אחר תחתיו והכא חיישינן לתרתי ותלת הוה מצי לשנויי כי האי גוונא ההיא חששא בעלמא היא ולא היה צריך להפריש אחר כי מסתמא ימצאו הרבה שיהו ראויין לעבודה אלא מעלה בעלמא הלכך סגי בחד אלא בלאו הכי משני שפיר:

    שכל מעשיה בכלי אבנים וכו'דווקא באלו ז' ימים של שריפת הפרה אבל בשעת קידוש התנן בפ"ה דמס' פרה (מ"ה) בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשין מבכלי גללים וכלי גללים וכלי אבנים איצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלאו כלים מיקרו לענין טומאה מ"מ הם כלים לענין קידוש וקרינן בהן מים חיים אל כלי:

    להוציא מלבן של צדוקיןלאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוי מזלזלי בה כולי האי אדרבה אמרינן בפרק אין דורשין (חגיגה דף יח:) בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת אלא כדתנן בפ"ג דמסכת פרה (מ"ח) סמכו ידיהם על ראשו ואומרים לו אישי כ"ג רד טבול אחת דמחמת שנוגעין בו חשבינן ליה כטמא טומאה דרבנן דאחיו הכהנים חשיבי כטמאים לגבי דידיה דבגדיהם מדרס לחטאת כדפרישית:

    ומאי שנא צפונה מזרחהוא"ת אמאי לא היו מפרישין נמי כ"ג לפני יוה"כ ללשכה זו שעל פני הבירה וי"ל דלשכת פרה היו קורים לה לשכת בית אבן כי היכי דנהוי לה היכירא שכל מעשיה בכלי אבנים ואי הוו מפרשי נמי לההיא לשכה כ"ג לפני יוה"כ אז לא הוה ליה היכירא לפרה אי נמי י"ל משום דכ"ג ביוה"כ פרישתו לקדושה שכל עבודתו לפנים ולפני ולפנים היו מפרישים אותו ללשכת פרהדרין שבנויה בקדש אבל פרה שנעשית מחוץ בהר המשחה פרישתו ללשכה שעל פני הבירה שחוץ לעזרה:

    אלא אימא כוליה קרא ביוה"כ כתיבתימה לי מאי קא פריך דאי כוליה קרא ביוה"כ כתיב אם כן לעשות למה לי וי"ל דסלקא דעתך דמקשה דתרוייהו איצטריך ליוה"כ דאי לא כתב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתב אלא לעשות ה"א זה פרה להכי כתב תרוייהו לאשמועינן דווקא יום הכפורים דכתיב ביה תרוייהו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    פרק א' שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין פי׳ לפי שכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו לפיכך צריך להפרישו. ובגמרא מפרש מהיכן נפקא לן פרישה זו והתם נמי מפרש מביתו למה פורש. ולשכת פרהדרין זו היא במחנה שכינה לפנים משער ניקנור כדאיתא בגמ'. ומתקינין לו כהן אחר תחתיו כלומר מזמינין. ולא בעי הפרשה דאפי׳ למ״ד דהפרשה מדאורייתא ממלואים מצוה בעלמ׳ היא ולא מעכבא בעבודת יום הכפורים ומסתיין דנעביד מצוה זו לכהן גדול לחוד ובגמ׳ מפרש כהן שני זה במה מחנכין אותו.

    שמא יארע בו פסולפי׳ פסול קרי או שאר טומאו׳ המעכבו׳ אותו מלעבוד עבודה.

    רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתוובמסכת סוכה פרכינן מינה לאביי דאמר התם דר׳ יהודה לא חייש למיתה. ופרקינן דהכא חייש משום מעלה דכפרה ורבנן אפילו בהא לא חיישי למיתה.

    אמרו לו א״כ אין לדבר סוףפי׳ שמא תמות גם זו ובגמרא פרכי׳ רבנן נמי דחיישי לטומאה לימרו לנפשייהו דא״כ אין לדבר סוף ושמא יארע פסול אף בשני והתם מתרץ לה.

    גמרא תנן התם בפ״ג דמסכת פרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה. יש מפרשי׳ דלהכי לא קתני כהן גדול כדקתני במתני׳ גבי יום הכפורים משום דסבי׳ ליה להאי תנא דשריפת הפרה כשרה בכהן הדיוט. ופלוגתא היא במסכת פרה ואית׳ נמי בסיפרי ונתתם אותה לאלעזר הכהן זאת לאלעזר שהיה סגן. ולדורות בכהן גדול דברי רבי מאיר ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים זאת לאלעזר ולדורות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט וסתמא דהכא דלא כר׳ מאיר. ומיהו התם במסכת פרה קתני פרות שנעשו מימות משה ואילך כלם היו בכהנים גדולים ולפום פשטא אתיא כרבי מאיר והנכון דהא מתני׳ דשבעה ימים מפרישין כו׳ דברי הכל הוא ואפילו לר׳ מאיר ותנא לא בעי לאתויי נפשיה בפלוגתא וקתני כהן השורף את הפרה והאי לישנא משמע הראוי לשרוף את הפרה לכל חד וחד כדאית ליה ומודו ר׳ יוסי ורבי שמעון דאע״גב דלדורות כשרה בכהן הדיוט דמצוה בכהן גדול ולפיכך היו כל הפרות שבמקדש בכהנים גדולים:

    שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבניםפרש״י כלי גללים של צפיעי בקר ואיכ׳ דלא גרסי כלי אבנים ומפרשי שהוא בכלל כלי גללים כדכתי׳ נדבכין די אבן גלל וקשיא לן דהא אמרינן במס׳ שבת גבי שלש מדות בכלי חרס וכן במסכת נדה פ׳ בא סימן דכלי חרס שאינו נקוב במוציא משקה כשר למי חטאת והא כלי חרס מקבל טומאה הוא ויש מתרצים דהא דאמרינן דמעשיה של פרה בכלים שאין מקבלי׳ טומאה היינו קודם קדוש כי היכי דלא ליזלזלו בה כדאמרינן הכא אבל לאחר קדוש ליכא קפידא: וקשה לתירוץ זה הא דתנן התם ומייתי׳ לה בפ״ק דחולין צלוחית שהניחה מכוסה ומצאה מגולה כו׳ ופרש״י ז״ל בפ״ק דחולין דההיא על כרחין קודם קדוש היא והא סתם צלוחית של חרס היא ומיהו ר״י ז״ל פי שם דההיא לאחר קדוש וכדפרשי׳ בדוכתה. וי״ל לדברי רש״י ז״ל דאפילו קודם קדוש לא הקפידו אלא בשאר כלים דפרה אבל בכלים דמימי חטאת כיון דלאחר קדוש ליכא קפידא הוא הדין לקודם קדוש שלא לערות מימי חטאת מכלי אל כלי. עוד כתבו בתוספות שלא הקפידו בכלים שאין מקבלין טומאה אלא בכלים שנשתמשו בלשכה בלבד וכדקתני שכל מעשיה בכלי גללים דמשמע מעשיה של לשכה וכיון דחזו דבמעשי הלשכה מחמירין כולי האי לא אתו לזלזולי בפרה כלל ונכון הוא אבל דעת רבותי והרמב״ן ז״ל כלישנא קמא:

    כיון דטבול יום כשר בפרהפי׳ מן התורה כי חכמים קבלו מפי השמועה שכל טהור הכתוב בפרשה היינו טהור למעשר דלא בעי הערב שמש והכי נמי אמרי׳ התם שכל הכלים שנותן לתוכן אפר הפרה טבולי יום היו.

    דתנן מטמאיןכו׳ פי׳ דאע״גב דמדאורייתא אינה חובה שתהא בטבול יום חכמים קבעוה חובה מפני הצדוקי׳ כדמפרש ואזיל. והיינו דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה כו׳ והתם תנן כיצד מטמאי׳ אותו סמכו ידיהם עליו ואמרו לו אישי כהן גדול טבול אחת ירד וטבל עלה ונסתפג וכו׳ פי׳ שכל שבעת הימים לא היו אחיו הכהנים נוגעין בו כדתניא לקמן לפי שבגדי אוכלי הקדש מדרס לחטאת כדאיתא בפרק חומר בקדש: לפיכך בשעת שריפתה היו נוגעין בו כדי לטמאו ואף על גב דטומאה זו אינה אלא מדרבנן הא אית בה הכירא לצדוקין שיודעין היו דלדידן טהרת הקדש טומאה היא לפרה וכיון שרואין שאנו מצריכין אותו טבילה בלא הערב שמש הא איכא הכירא. וא״ת ולמאן דאמ׳ התם דטומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש מאי הכירא איכא בהא. וי״ל דמודה הוא דאיכא טומאות חמורות דרבנן דבעו הערב שמש כגון צנורא של גוי וכדאמרינן לקמן מעשה בשמעון הצדיק שסיפר עם הגמון א׳ בשוק וניתזה צנורא מפיו על בגדיו ושמש ישבב אחיו תחתיו משום דהוה בעי הערב שמש ואע״גב דטומאת גוי אינה אלא מדרבנן שגזרו על הגוים שיהו כזבין לכל דבריהם ודכותה אמרינן הכא דטומאת אוכלי הקדש לחטאת עשאוה כטמא שרץ מפני מעלת חטאת והכין אית׳ פרק חומר בקדש.

    ומאי שנא צפונה מזרחה כיון דחטאת הוא וחטאות טעונין צפוןפי׳ חטאת הקריבה בחוץ (נ״ל שצ״ל במזבח) טעונה צפון דאלו חטאת זו בהר המשחה נשחטת וכתי׳ בה בפרה אל נוכח פני אהל מועד פי׳ כי כשהיה מזה דמה בהר המשחה היה צריך שיהא רואה פתח קדש קדשים שהוא בכותל מזרח. וכדתנן כפתוה בחבל המגג ונתנוה על גבי מערכה ראשה לדרום ופניה למערב. שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו פי׳ דאע״ג דשחיטתה בזר כשרה משום דשחיטה לאו עבוד׳ היה ומה שאין כן בשריפה דבעיא כהן. אפילו הכי כל שאפשר למעבד שחיטה בכהן טפי עדיף וכך מצותה ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית ז׳ פעמים כנגד בית קדשי הקדשים. ועל כל הזיה טובל אצבעו בדם. ושיירי הדם שבאצבעו פסולין להזיה ועל כל הזיה מקנח אצבעו בפרה כדאיתא בזבחים מ״מ שמעינן מהתם שהיה צריך לעשות ההזאות כנגד בית קדשי הקדשים שהוא במזרח ומשום הכי עבדינן לשכה זו צפונה מזרחה והקשו בתוספות בשלמ׳ מזרחה ניחא דתהוי ליה הכירא לעשות הזאותיו לכותל מזרח כדאמרן אלא צפונה למה לי שהרי אין בה שום מעשה בצפון ותירצו דכיון דחטאת קרייה רחמנא דיניה כדין חטאת שאם עשאה שלא לשמה פסולה ומשום הכי הויא לשכה בצפון שיהא זכור שצריך לכוין בה לשמה כדין חטאת הנשחטת בצפון ונכון הוא ומיהו רש״י ז״ל נשמר מזה שפי׳ כי היכי דליהוי ליה הכירא לדעת כי פרישה זו כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לבו להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה ע״כ:

    כאשר עשה ביום הזה וכו׳גבי פרשת המילואים כתיב ומקרא מיותר הוא לדרשא.

    בשלמא כולי קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בר כפרה היא אלא אימא כולי קרא ביום הכפורים. וא״ת א״כ לעשות ולכפר למה לי. י״ל דכוליה חדא מלתא היא כלומר לעשות כפרה ואורחיה דקרא הוא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Yoma 2a

    Yoma 2a. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 284 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ מפרישין כ"ג שכל עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בו כדיליף בהוריות בפרק בתרא (דף יב:) דכתיב גבי יום הכפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו ובגמרא (דף ו.) מפרש למה מפרישין:

    ללשכת פרהדרין כך שמה ובגמרא מפרש למה נקראת כן:

    ומתקינין לו ומזמנין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש:

    ובעד ביתו גבי יוה"כ כתיב באחרי מות:

    א"כ דחיישת למיתה:

    אין לדבר סוף שמא גם זו תמות:

    גמ' שריפת הפרה פרה אדומה:

    שעל פני הבירה לקמיה מפרש מאי בירה:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Yoma 2a · Sefaria

    Tosafot

    מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ יש מקומות ששונה המניין ברישא כמו בכאן ובבבא קמא (דף ב.) ארבעה אבות נזיקין ובפרק קמא דר"ה (דף ב.) ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים ברפ"ק דמסכת ע"ג (דף ב.) ובפ"ק דקידושין (דף ב.) האשה נקנית בג' דרכים ושואלין ודורשין בהלכות (החג) לפני (החג) שלשים יום (פסחים דף ו.):

    וחכ"א א"כ אין לדבר סוף דאי איכא למיחש למיתה דחדא ניחוש אפילו למיתה דתרתי ותלת ואע"ג דבפ' ד' אחין (יבמות דף כו:) משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישינן לתרי לא חיישינן וסתם מתני' דהכא ס"ל דאי חיישינן לחדא ניחוש נמי לטובא י"ל דה"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפרק ד' אחין (ג"ז שם.) דילמא אדמייבם חד מיית אידך מכל מקום למיתה לזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט אם כן ניחוש אפילו לתרתי ותלת אי נמי התם חששא בעלמא הוא משום ביטול מצות יבמין וליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה ניחוש אפילו לתרתי ותלת ואפילו לזמן מועט וא"כ אין לדבר סוף הלכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא וכי פריך בגמ' (לקמן יומא דף יג.) מאי שנא דגבי טומאה דשכיח טפי ממיתה כדאמר בגמרא סגי לתקן לכהן אחר תחתיו והכא חיישינן לתרתי ותלת הוה מצי לשנויי כי האי גוונא ההיא חששא בעלמא היא ולא היה צריך להפריש אחר כי מסתמא ימצאו הרבה שיהו ראויין לעבודה אלא מעלה בעלמא הלכך סגי בחד אלא בלאו הכי משני שפיר:

    שכל מעשיה בכלי אבנים וכו' דווקא באלו ז' ימים של שריפת הפרה אבל בשעת קידוש התנן בפ"ה דמס' פרה (מ"ה) בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשין מבכלי גללים וכלי גללים וכלי אבנים איצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלאו כלים מיקרו לענין טומאה מ"מ הם כלים לענין קידוש וקרינן בהן מים חיים אל כלי:

    להוציא מלבן של צדוקין לאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוי מזלזלי בה כולי האי אדרבה אמרינן בפרק אין דורשין (חגיגה דף יח:) בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת אלא כדתנן בפ"ג דמסכת פרה (מ"ח) סמכו ידיהם על ראשו ואומרים לו אישי כ"ג רד טבול אחת דמחמת שנוגעין בו חשבינן ליה כטמא טומאה דרבנן דאחיו הכהנים חשיבי כטמאים לגבי דידיה דבגדיהם מדרס לחטאת כדפרישית:

    ומאי שנא צפונה מזרחה וא"ת אמאי לא היו מפרישין נמי כ"ג לפני יוה"כ ללשכה זו שעל פני הבירה וי"ל דלשכת פרה היו קורים לה לשכת בית אבן כי היכי דנהוי לה היכירא שכל מעשיה בכלי אבנים ואי הוו מפרשי נמי לההיא לשכה כ"ג לפני יוה"כ אז לא הוה ליה היכירא לפרה אי נמי י"ל משום דכ"ג ביוה"כ פרישתו לקדושה שכל עבודתו לפנים ולפני ולפנים היו מפרישים אותו ללשכת פרהדרין שבנויה בקדש אבל פרה שנעשית מחוץ בהר המשחה פרישתו ללשכה שעל פני הבירה שחוץ לעזרה:

    אלא אימא כוליה קרא ביוה"כ כתיב תימה לי מאי קא פריך דאי כוליה קרא ביוה"כ כתיב אם כן לעשות למה לי וי"ל דסלקא דעתך דמקשה דתרוייהו איצטריך ליוה"כ דאי לא כתב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתב אלא לעשות ה"א זה פרה להכי כתב תרוייהו לאשמועינן דווקא יום הכפורים דכתיב ביה תרוייהו:

    Tosafot on Yoma 2a · Sefaria

    Ritva

    פרק א' שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין פי׳ לפי שכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו לפיכך צריך להפרישו. ובגמרא מפרש מהיכן נפקא לן פרישה זו והתם נמי מפרש מביתו למה פורש. ולשכת פרהדרין זו היא במחנה שכינה לפנים משער ניקנור כדאיתא בגמ'. ומתקינין לו כהן אחר תחתיו כלומר מזמינין. ולא בעי הפרשה דאפי׳ למ״ד דהפרשה מדאורייתא ממלואים מצוה בעלמ׳ היא ולא מעכבא בעבודת יום הכפורים ומסתיין דנעביד מצוה זו לכהן גדול לחוד ובגמ׳ מפרש כהן שני זה במה מחנכין אותו.

    שמא יארע בו פסול פי׳ פסול קרי או שאר טומאו׳ המעכבו׳ אותו מלעבוד עבודה.

    רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ובמסכת סוכה פרכינן מינה לאביי דאמר התם דר׳ יהודה לא חייש למיתה. ופרקינן דהכא חייש משום מעלה דכפרה ורבנן אפילו בהא לא חיישי למיתה.

    אמרו לו א״כ אין לדבר סוף פי׳ שמא תמות גם זו ובגמרא פרכי׳ רבנן נמי דחיישי לטומאה לימרו לנפשייהו דא״כ אין לדבר סוף ושמא יארע פסול אף בשני והתם מתרץ לה.

    גמרא תנן התם בפ״ג דמסכת פרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה. יש מפרשי׳ דלהכי לא קתני כהן גדול כדקתני במתני׳ גבי יום הכפורים משום דסבי׳ ליה להאי תנא דשריפת הפרה כשרה בכהן הדיוט. ופלוגתא היא במסכת פרה ואית׳ נמי בסיפרי ונתתם אותה לאלעזר הכהן זאת לאלעזר שהיה סגן. ולדורות בכהן גדול דברי רבי מאיר ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים זאת לאלעזר ולדורות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט וסתמא דהכא דלא כר׳ מאיר. ומיהו התם במסכת פרה קתני פרות שנעשו מימות משה ואילך כלם היו בכהנים גדולים ולפום פשטא אתיא כרבי מאיר והנכון דהא מתני׳ דשבעה ימים מפרישין כו׳ דברי הכל הוא ואפילו לר׳ מאיר ותנא לא בעי לאתויי נפשיה בפלוגתא וקתני כהן השורף את הפרה והאי לישנא משמע הראוי לשרוף את הפרה לכל חד וחד כדאית ליה ומודו ר׳ יוסי ורבי שמעון דאע״גב דלדורות כשרה בכהן הדיוט דמצוה בכהן גדול ולפיכך היו כל הפרות שבמקדש בכהנים גדולים:

    שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים פרש״י כלי גללים של צפיעי בקר ואיכ׳ דלא גרסי כלי אבנים ומפרשי שהוא בכלל כלי גללים כדכתי׳ נדבכין די אבן גלל וקשיא לן דהא אמרינן במס׳ שבת גבי שלש מדות בכלי חרס וכן במסכת נדה פ׳ בא סימן דכלי חרס שאינו נקוב במוציא משקה כשר למי חטאת והא כלי חרס מקבל טומאה הוא ויש מתרצים דהא דאמרינן דמעשיה של פרה בכלים שאין מקבלי׳ טומאה היינו קודם קדוש כי היכי דלא ליזלזלו בה כדאמרינן הכא אבל לאחר קדוש ליכא קפידא: וקשה לתירוץ זה הא דתנן התם ומייתי׳ לה בפ״ק דחולין צלוחית שהניחה מכוסה ומצאה מגולה כו׳ ופרש״י ז״ל בפ״ק דחולין דההיא על כרחין קודם קדוש היא והא סתם צלוחית של חרס היא ומיהו ר״י ז״ל פי שם דההיא לאחר קדוש וכדפרשי׳ בדוכתה. וי״ל לדברי רש״י ז״ל דאפילו קודם קדוש לא הקפידו אלא בשאר כלים דפרה אבל בכלים דמימי חטאת כיון דלאחר קדוש ליכא קפידא הוא הדין לקודם קדוש שלא לערות מימי חטאת מכלי אל כלי. עוד כתבו בתוספות שלא הקפידו בכלים שאין מקבלין טומאה אלא בכלים שנשתמשו בלשכה בלבד וכדקתני שכל מעשיה בכלי גללים דמשמע מעשיה של לשכה וכיון דחזו דבמעשי הלשכה מחמירין כולי האי לא אתו לזלזולי בפרה כלל ונכון הוא אבל דעת רבותי והרמב״ן ז״ל כלישנא קמא:

    כיון דטבול יום כשר בפרה פי׳ מן התורה כי חכמים קבלו מפי השמועה שכל טהור הכתוב בפרשה היינו טהור למעשר דלא בעי הערב שמש והכי נמי אמרי׳ התם שכל הכלים שנותן לתוכן אפר הפרה טבולי יום היו.

    דתנן מטמאין כו׳ פי׳ דאע״גב דמדאורייתא אינה חובה שתהא בטבול יום חכמים קבעוה חובה מפני הצדוקי׳ כדמפרש ואזיל. והיינו דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה כו׳ והתם תנן כיצד מטמאי׳ אותו סמכו ידיהם עליו ואמרו לו אישי כהן גדול טבול אחת ירד וטבל עלה ונסתפג וכו׳ פי׳ שכל שבעת הימים לא היו אחיו הכהנים נוגעין בו כדתניא לקמן לפי שבגדי אוכלי הקדש מדרס לחטאת כדאיתא בפרק חומר בקדש: לפיכך בשעת שריפתה היו נוגעין בו כדי לטמאו ואף על גב דטומאה זו אינה אלא מדרבנן הא אית בה הכירא לצדוקין שיודעין היו דלדידן טהרת הקדש טומאה היא לפרה וכיון שרואין שאנו מצריכין אותו טבילה בלא הערב שמש הא איכא הכירא. וא״ת ולמאן דאמ׳ התם דטומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש מאי הכירא איכא בהא. וי״ל דמודה הוא דאיכא טומאות חמורות דרבנן דבעו הערב שמש כגון צנורא של גוי וכדאמרינן לקמן מעשה בשמעון הצדיק שסיפר עם הגמון א׳ בשוק וניתזה צנורא מפיו על בגדיו ושמש ישבב אחיו תחתיו משום דהוה בעי הערב שמש ואע״גב דטומאת גוי אינה אלא מדרבנן שגזרו על הגוים שיהו כזבין לכל דבריהם ודכותה אמרינן הכא דטומאת אוכלי הקדש לחטאת עשאוה כטמא שרץ מפני מעלת חטאת והכין אית׳ פרק חומר בקדש.

    3 more comments on this page.

    Ritva on Yoma 2a · Sefaria

    Meiri

    אמר המאירי שבעת ימים קודם יום הכיפורים היו מפרישין וכו' פירוש הדבר ידוע שכל עבודת יום הכיפורים לא היתה נעשית אלא בכהן גדול ואינה כשרה אלא בו כמו שיתבאר במסכת הוריות י"ב ב' ומתוך כך היו מפרישין אותו מביתו שבעת ימים קודם ליום וגודרין אותו בפרישת אשתו שמא בעוד שהוא בא עליה תמצא נדה או ספק נדה ויהא טמא טומאת שבעה ומכניסין אותו ללשכת פרהדרין לדור שם כל שבעה ולהפרישו לשם מכל טומאה ולשכה זו היתה מיוחדת לכך ועל שם הכהנים הגדולים היו קורין אותה לשכת פרהדרין ומלת פרהדרין מלה יונית וביאורה פקידים ומתחלה היתה נקראת לשכת בלוטי והיא גם כן מלה יונית מונחת על שם שרים ונכבדים ואמרו בגמ' ח' ב' שמתחלה כל ימי שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול שהאריכו ימים בכהונתם היו קורין אותה לשכת בלוטי כלומר לשכת השרים והנכבדים ואחר זמן זה מתוך שהיו כהנים גדולים מתנהגים ברשע והיו נענשים עד שנודע לנו ברובן שלא היו מוצאים שנתן חזרו וקראוה לשכת פרהדרין כלומר כפקידים שמתמנין משנה לשנה ופי' בגמ' מפני שהיו לוקחין אותה בדמים כמו שאמרו י"ח א' תרקבא דדינרי עיילא מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ובתלמוד המערב אמרו שהיו הורגים זה את זה בכשפים:

    ומתקינין לו כהן אחר תחתיו ר"ל שיהא מוכן שאם יארע פסול לכהן גדול כגון שיהא רואה קרי או שתזדמן לו איזה טומאה שיהא זה משמש תחתיו ואפילו התחיל זה בעבודה ואירע לו פסול אחר שהתחיל פוסק ובא זה השני ומתחיל בעבודה ממקום שפסק ראשון ואע"פ שכבר היו מלומדים בנס זה שהרי אחד מעשרה ניסים שבבית המקדש הוא שלא אירע פסול בכ"ג לא היו רוצים לסמוך על הנס והוא שאמרו בתלמוד המערב והלא מן הניסים שנעשו בבה"מ הוא שלא אירע פסול בכהן גדול אמר ר' אבין על שם לא תנסו ויתבאר בגמ' ג' ב' שכהן זה לא היו טעון פרישת שבעה אלא אם יארע כן היה עובד תחתיו בלא פרישה ויש חולקין בזו מפני שהם פוסקין כמאן דיליף לה ממילואים וכמו שבמילואים הפרשה היתה מעכבת כמו שיתבאר כך בזו אלא שנראה כדעת ראשון:

    ור"י אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שאם תמות אשתו תהא מוכנת לו לינשא לאלתר שהרי אי אפשר לעבודת היום אלא בכהן הנשאוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ואין ביתו אלא אשתו ומפרש לה בגמ' י"ג ב' בשנושאה קודם היום שאי אפשר לו שעה אחת בלא נשואין וכן צריך שלא יהא בה שעה שיהיו לו שתי נשים וכיצד עושה נושא זו השניה קודם ליום ומגרשה מעכשיו על תנאי שלא תמות אשתו ראשונה ואע"פ שאם תמות אשתו ראשונה נמצא שאין גיטה של זו גט ונמצא עובד למפרע בשתי נשים מגרש ג"כ את הראשונה מערב היום על מנת שיעשה איזה דבר ואם יראה שתהא הראשונה סמוכה למיתה יעשה אותו דבר שהתנה ונמצאת הראשונה מגורשת למפרע:

    ואמרו לו א"כ אין לדבר סוף שמא תמות גם זו המוכנת אלא שרבי יהודה אינו חושש למיתת שתים ושמא תאמר ולדעת חכמים מיהא למה חששו לפסול והיה להם לומר לעצמם שאין לדבר סוף ושמא יטמא השני ג"כ מ"מ כה"ג זריז הוא וא"ת אם זריז הוא למה מתקינין כ"ש הואיל ועבדינן ליה צרה מחיים דמזדהר טפי ושמא תאמר לדעת ר' יהודה תהא התקנת האחר מועלת לו אף לזו שאם תמות אשתו יהא זה עובר תחתיו מ"מ נוח להכין לו אשה משנעביר אותו מכהונתו בלא פסול של גופו ומ"מ הלכה כחכמי' ואין חוששין למיתה אלא אם מתה אשתו יהא כהן המותקן עובר תחתיו כאלו אירע בו פסול:

    זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא ובעניין התקנת אשה הלכה כחכמים ודברים שנכנסו תחתי' בגמרא אלו הן:

    כשם שהיו מפרישין כה"ג מביתו שבעת ימים קודם יום הכיפורים כך בענין פרה אדומה היו מפרישין כהן שנתמנה לשרוף את הפרה מביתו שבעת ימים קודם שריפת הפרה ואע"פ שמפי השמועה למדוה מן המקרא מדכתיב בפרשת מילואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים והם אותם השבעה ששימש בהם משה ונמצאו מפרישין שבעה קודם חינוכם וכתיב בי' כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם ודרשו בו לעשות אלו מעשי פרה לכפר אלו מעשי יום הכיפורים מ"מ טעם הדבר בשתיהן כדי לגדרו בפרישות אשתו שמא תמצא שהיתה נדה בשעת תשמיש ויהא טמא טומאת שבעה ושאר קרבנות מיהא הן של יחיד הן של רבים אין טעונין פרישה כלל:

    ובענין פרה מיהא היו מכניסין אותו ללשכה שעל פני הבירה ר"ל שבצד המזרח בהר הבית ולא בעזרה ומקום פרישתו היה בקרן מזרחי צפוני ולשכה זו לא היו משתמשין בה אלא בכלים שאין מקבלין טומאה כגון כלי גללים ר"ל צפיעי בקר שנתייבשו וחקקן ועשאן כלים וכלי אבנים וכלי אדמה הן טיט שגבלו ויבשו בחמה ועשאו כלי הן שנטל רגב מן האדמה וחקק בה בלא גיבול ויש מי שאומר שטיט שגבלו ויבשו בחמה מקבל טומאה ואין זה כלום שאין נקרא כלי חרס אא"כ שרפו בכבשן כמו שפירשנו במס' יום טוב ומתוך כך היו קורין אותה לשכת בית אבן והחמירו בדבר זה כדי שלא לזלזל בפרה מתוך שהיו מקילין בה בענין אחר להכשיר עשייתה בטבול יום ולא עוד אלא שהיו משתדלים בכך עד שהיו מטמאין את הכהן בשרץ ומטבילין אותו כדי להתעסק בה מיד אחר טבילה כדי להוציא מלבן של צדוקים שהיו חולקין לומר שאינה נעשית אלא במעורבי השמש:

    זה שהיו מעמידין אותו בלשכה שבקרן מזרחי צפוני הוא לעוררו שהפרה אע"פ שאינה טעונה צפון לא בשחיטתה ולא בשריפתה שהרי בהר המשחה היתה נעשית מ"מ הרי היא קרויה חטאת שנאמר חטאת היא וחטאת טעונה צפון ויצא לו מכונה זו שהוא צריך להזהר בה כחטאת ואם שחטה שלא לשמה פסולה כקרבן חטאת ומה שהיתה בצד המזרח הוא מפני מה שנאמר והזה אל פני אהל מועד ואהל מועד במערב וזוכר מתוך כך שהוא עומד במזרח בהר המשחה ופניו למערב ומזה כנגד בית קדשי הקדשים ואם הזה או שחטה או שרפה שלא כנגד צד המערב שבו ההיכל פסולה:

    Meiri on Yoma 2a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוספות בד"ה וחכ"א א"כ אין כו' ההיא חששא בעלמא היא כו' כי מסתמא ימצאו הרבה שיהיו ראויין כו' עכ"ל ק"ק דאם נימא דלא הוי רק חששא בעלמא אם ימצאו ביוה"כ כהן אחר שהוא ראוי לעבודה אף אם לא הופרש ז' ימים מקודם א"כ ה"נ גבי מתקינין לו אשה אחרת נמי לא הוי רק חששא בעלמא כיון דימצאו הרבה כהנים שיש להם נשים וראויין לעבודה ואמאי קאמר דכפרת ישראל תלויה בזה טפי מהכא לגבי טומאה ויש ליישב ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה כלי גללים כו' בפ' ר' ישמעאל עכ"ל הס"ד ובד"ה כאשר עשה כו' קרב אל המזבח וגו' צוה לעשות כו' עבודת יום א' עכ"ל הס"ד כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Yoma 2a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    שבעת ימים פרק ראשון

    במשנה שבעת ימים קודם יום הכיפורים כו' וכתבו התוספת יש מקומות ששונה המנין ברישא כו' עד סוף הדיבור. וכן הוא בת"י ע"ש. והנלע"ד ליישב כשנדקדק עוד לשון התנא שאמר שבעת ימים ולא אמר שבעה ימים כדאשכחן בלשון המשנה טובא אע"כ דהתנא אקרא קאי למאן דיליף פרישת כה"ג ביה"כ ממילואים והתם כתיב מפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים ואגב אורחא שמעינן מלשון זה שאלו שבעת הימים היו דבוקים בלי הפסק יומם ולילה כדאשכחן במילואים דכתיב בהדיא יומם ולילה וע"ז מורה הלשון שבעת ימים שהוא לשון דבוק כנודע משא"כ אילו היה שונה שבעה ימים הו"א שלא היו דבוקים ולא היה פורש מביתו אלא בכל יום ובלילה היה שב לביתו אע"ג דלפי האמת מסקינן דביתו זו אשתו היה פורש ממנה שלא יבוא עליה ותמצא נדה וא"כ עיקר פרישה זו היינו בלילה דלאו אורחא לשמושי ביממא מ"מ איכא למיטעי ממש ולומר דביתו היינו ביתו ממש משום התבודדות ופרישה לקדושה וכיון דלילה עת שינה היא תו לא צריך מש"ה תני שבעת ימים בלשון קצרה לאשמעינן שהיו רצופים יומם ולילה וממילא שמעינן דביתו זו אשתו. נמצא דלפ"ז שפיר שייך למיתני מנינא ברישא דכיון דקאי אקרא ואלו שבעת הימים הם ידועים לענין פרישת מילואים מש"ה קאמר שפיר שאותן שבעת הימים של פרישה עצמן צריכין ג"כ להיות ביה"כ. וכה"ג א"ש נמי דתני אור לי"ד בודקין כיון די"ד מבואר בקרא אך ביום הראשון דמעיקרא משמע משא"כ באינך שאין עיקר היום ידוע שייך למיתני גוף הענין ברישא ודוק היטב:

    בתוס' בד"ה וחכמים אומרים א"כ אין לדבר סוף כו' האי חששא בעלמא כו' כי מסתמא ימצאו הרבה שיהיו ראוין לעבודת י"כ עכ"ל. והקשה מהרש"א כיון דמשום האי טעמא דימצאו הרבה לא הוי רק חששא בעלמא א"כ גבי מתקינין לו אשה אחרת נמי לא הוי רק חששא בעלמא כיון שימצאו הרבה כהנים שיש להם נשים ולמה כתב דכפרת ישראל תלוי בזה טפי מהכא לגבי טומאה עכ"ל והניח בצ"ע ואני בעניי גברא רבא חזינא ותיובתא לא חזינא דודאי יפה כתבו דלפי שכפרת ישראל תלוי בזה מש"ה ראויה היא אותה כפרה להיות ע"י כה"ג האמיתי ונמשח ונתרבה ומש"ה הא דמתקינן לו אשה אחרת לא הוי חששא בעלמא אלא מעלה גדולה שיעבוד הכה"ג האמיתי ביה"כ מה שאין כן האי חששא דמתקינין לו כהן אחר משום טומאה לא שייך למימר אם כן אין לדבר סוף שהרי אם ימצא פסול בכהן גדול האמיתי. תו ליכא למיחש שמא ימצא פסול גם כן בשני שניתקן תחתיו שלישי ורביעי. דמאי שנא שני משלישי ורביעי כיון ששניהם אינן כה"ג ממש כן נראה לי ברור:

    בגמרא תנן התם שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כו' עד מנא הני מילי. ולכאורה יש לתמוה דמייתי מעיקרא ברייתא דפרה ושקיל וטרי בה ובתר הכי מקשה מנה"מ ומעיקרא אמתני' דידן הו"ל לאקשויי ברישא מנה"מ והנראה בזה דאמתני' דהכא לא פסיקא ליה לאקשויי מנה"מ כיון דאפי' אי לא הוי רמיזא באורייתא אפ"ה היה צריך לפרוש מביתו משום מעלה דכ"ג שכפרת כל ישראל תלויה בו כמ"ש התוס' ופרישתו למקום קדושה לפני ולפנים מש"ה מייתי מעיקרא ברייתא דפרה דלא שייך האי טעמא ומש"ה יליף לה מקרא דצוה ה' לעשות לכפר ממילא מיתרצי נמי הך דמתניתין שפרישה זו היא ג"כ מן התורה וק"ל:

    שם מפרישין כהן השורף את הפרה נראה לי דמה שהיו מפרישין כהן השורף טפי משאר כהנים העוסקין בפרה היינו משום דמאן דיליף לה הך פרישה ממילואים ודריש לעשות אלו מעשה פרה א"כ לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דההיא עשיה היינו מעשה רבה שהיא השריפה משא"כ השוחט והמזה מדמה לא הוי אלא מעשה זוטא וכיוצא בזה נמצא בתוס' ישנים אלא שאם לזה נתכוונו לא אתי שפיר מה שהקשו תימא לרב דס"ל שחיטת פרה לדורות בכה"ג אמאי לא היו מפרישין אותו טפי מהשורף והעלו בגמגום ולמאי דפרישי' אין מקום לקושיא זו והנראה מדבריהם דאפ"ה משמע להו לאוקמי טפי קרא דלעשות בשוחט שהוא בכה"ג דלפ"ז הוי פרה דומיא די"כ דדרשינן מלכפר דהיינו נמי דוקא בכה"ג. אמנם לדעתי יש ליישב ולומר דשחיטת הפרה והזאת דמה כיון שהיא בחוץ לא דמי כלל למילואים ולא לעבודת יה"כ ששחיטתן והזאת דמן היה בפנים משא"כ לענין שריפתה הוי שפיר דומיא דמילואים ויה"כ דאשכחן בהו שריפת החטאת בחוץ וכש"כ דא"ש למ"ד דבפרה לא הוי אלא מעלה בעלמא דנראה דלא שייכי הנך מעלות שעשו בפרה אלא בענין שריפתה שממנה נעשה האפר שעיקר הזאה לטהר טמאים ואותו אפר אשכחן דאיקרי עפר שריפת החטאת ובכה"ג היתה מחלוקת הצדוקין וכמו שאבאר בסמוך:

    שם דתנן מטמאין היו הכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקי' כו' כאן ג"כ יש לדקדק למה היו מטמאין הכהן השורף את הפרה טפי מכהן השוחט ומזה דמה ונראה לי ליישב ג"כ על דרך שכתבתי בסמוך דאפשר דצדוקין גופייהו לא נחלקו לומר דטבול יום פסול בפרה אלא משריפת הפרה ואילך דמההיא שעתא הוי כל מעשיה בשביל אפר החטאת והזאת דמי חטאת וכיון שהצדוקין דורשין והזה הטהור על הטמא היינו טהור מעליא ומדאשכחן נמי שהאפר נקרא עפר שריפת החטאת והמים נקראין ג"כ מי נדה חטאת היא מש"ה משמע להו דטבול יום פסול בכל אלו כמו בחטאת משא"כ בשחיטתה והזאת דמה שהיה בחוץ ולא אשכחן נמי דכתיב בהו לשון חטאת נראה דהצדוקין ג"כ מודין דטבול יום כשר בהו אפשר דס"ל דאפילו טמא גמור כשר בהן דלא חשיב עבודה כלל כיון שנעשה בחוץ והא דבעי כהן היינו דמידי דהוי כמראות נגעים דבעי כהן כדאמרי' בש"ס בכמה דוכתי אלא דודאי במה שהיו הצדוקין מקילין מלבן שלא כדברי חכמים לא היו משגיחין בהן כל עיקר ולא הוצרכו לעשות מעלה אלא דוקא בהך ענינא דטבול יום שהצדוקין היו מחמירין יותר מהחכמים מש"ה הוצרכו חכמים לעשותו ההיפך מדבריהם שיהא נעשה דוקא בטבול יום כן נראה לי ודו"ק:

    שם שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית לכאורה נראה דלפי סברת הצדוקין היו צריכין כמה כהנים לעניני הפרה דכל א' מעשה בפני עצמו הוא שהרי מקרא מלא הוא שכל העוסק בעבודה מעבודותיה טמא עד הערב וא"כ לדברי הצדוקין לא היו ראויים לעבודה אחרת שהיו טבולי יום וכ"ש ג"כ לדבריהם שבפרה הראשונה שנעשית ע"י אלעזר ואיתמר כבר היה להם כמה בנים שראוין לעבודה משא"כ לדברי חכמים שטבול יום כשר בהן היה יכול לעשות הכל באלעזר ואיתמר ופנחס לבדם והיו טובלים מן העבודה למעשה אחר כיון דטבול יום כשר בהן כך היה נראה לי לכאורה והארכתי בזה בדרושים ליישב הא דאמרינן במדרש שגם משה ואהרן היו מהמנין שבעה כהנים העוסקים בפרה ואין כאן מקומו להאריך:

    אמנם לאחר העיון מצאתי שאין צורך לכל זה משום דבכמה משניות במס' פרה משמע דכל מי שנטמא ע"י עסק הפרה או נוגע במי חטאת אף שהיה בו טומאת ערב ונקרא טמא לכל דבר אפ"ה לענין עסק הפרה והזאת מי חטאת הוי טהור גמור אפי' בלא טבילה. אלא דמלשון התוספות בפסחים דף ס"ט בד"ה שמא יעבירנו לא משמע כן דאלת"ה אלא כדפרישית אין מקום לקושייתם שם וצ"ע בזה וגם בלשון הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות פרה הלכה י"ג יש לי מקום עיון בענין זה דלכאורה משמע מלשונו כלשון התוספות בפסחים ע"ש ויבואר עוד לקמן בפרקין אי"ה ודו"ק:

    3 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Yoma 2a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה כלי גללים צפיעי בקר. וכ"כ רש"י שבת נח ע"א ד"ה כלי. אבל בשבת דף טז ע"ב כתב רש"י גללים שייש:

    תוס' ד"ה להוציא וכו' דבגדיהם מדרס לחטאת כדפרישית. עי' זבחים דף יז ע"ב תוס' ד"ה שריפה:

    Gilyon HaShas on Yoma 2a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כָּל הַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ קָרוּי 'בִּירָה' שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א' כט, יט) "הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי". נראה לי בס"ד שקראו דוד המלך ע"ה בשם ' בִּירָה ' דאמרו רבותינו ז"ל מקדש ראשון שבנאו שלמה המלך ע"ה היה בזכות אברהם שקראו הַר ומקדש שני בזכות יצחק שקראו שָׂדֶה ומקדש שלישי בזכות יעקב שקראו בַּיִת. נמצא מקדש ראשון אשר הכינו דוד המלך ע"ה קרוי הַר וידוע כי במקדש ראשון היו כל י"ב שבטים אבל במקדש שני כבר גלו עשרת השבטים ולכן קראו ' בִּירָה ' שהוא אותיות י"ב הַר. או נראה לי בס"ד כי במקדש ראשון היתה סיהרא בשלימותא בסוד מילוי הלבנה בט"ו לחודש לכך בנאו שלמה המלך ע"ה שהיה דור ט"ו ולכן קראו ' בִּירָה ' שהוא רב י"ה. או יובן במקדש ראשון היה יתרון חמשה דברים על בית שני וביאר רבינו האר"י ז"ל טעם ה' דברים שהוא בסוד ה' עילאה כנזכר בעץ חיים. ולזה קראו ' בִּירָה ' ירב ה' שהוא ירב ויגדל בסוד ה"א. ודע דאף על גב דריש לקיש מייתי קרא להדיה לא ניחא לרבי יוחנן לפרש כן דדוחק לומר דהתנא תפס שם שאינו שגור דהא איכא שמות שגורים יותר שהם 'זְבוּל לְבָנוֹן וּמִקְדָּשׁ' ולמה קראו בשם בִּירָה?

    Ben Yehoyada on Yoma 2a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yoma, daf 2, Amud Aleph, about 284 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 121 words

      Opens “מתני׳ שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין…”

    2. Segment 229 words

      Opens “ר' יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין…”

    3. Segment 340 words

      Opens “גמ׳ תנן התם: שבעת ימים קודם שריפת…”

    4. Segment 426 words

      Opens “מאי טעמא? כיון דטבול יום כשר בפרה,…”

      Named: רבי השמש.

    5. Segment 517 words

      Opens “תקינו לה רבנן: כלי גללים, כלי אבנים,…”

    6. Segment 631 words

      Opens “מאי שנא צפונה מזרחה? כיון דחטאת היא,…”

    7. Segment 731 words

      Opens “מאי ״בירה״? אמר רבה בר בר חנה…”

      Named: רבה.

    8. Segment 836 words

      Opens “מנא הני מילי? א"ר מניומי בר חלקיה…”

    9. Segment 920 words

      Opens “בשלמא, כוליה קרא בפרה לא מתוקם ״לכפר״…”

    10. Segment 1033 words

      Opens “אמרי: יליף ״צוה״ ״צוה״. כתיב הכא: ״צוה…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Yoma 2a · Segment 7 — “מאי ״בירה״?

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yoma 2a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026