Talmud Builders

    Yoma 49b

    Back to index

    English translation — Yoma 49b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1How should the High Priest act in the Holy of Holies, when he needs to place the incense on the coals by taking a handful from the spoon and placing it in his hands? After he places the coal pan on the ground, he holds the front of the ladle, i.e., the spoon of incense, with his fingertips, and some say he holds it with his teeth. At this stage the handle of the spoon rests between his arms. And he pushes it and raises it up slowly with his thumb toward his body until it reaches between his elbows, which he then uses to turn it over. He then returns the incense into his palms, after which he pours it from his hands into the coal pan. And he heaps the incense into a pile on the coals so that its smoke rises slowly. And some say he does the opposite, that he scatters it so that its smoke rises quickly.

    2And this taking of a handful of incense is the most difficult sacrificial rite in the Temple. The Gemara asks: This one is the hardest rite, and no other? But there is pinching, which is also considered extremely difficult; and there is taking a handful of a meal-offering, another complex rite. Rather, this taking of a handful of incense is one of the most difficult rites in the Temple, rather than the single most difficult one. In any event, you can learn from this that the High Priest scoops a handful and again scoops. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.

    3§ A dilemma was raised before the Sages: If a High Priest slaughtered the bull and died, what is the halakha with regard to whether another High Priest may enter the Holy of Holies with the blood of the bull that his predecessor slaughtered? Do we say that the verse: “With this Aaron shall come into the sacred place, with a bull” (Leviticus 16:3) teaches that the priest must enter with the blood of a bull, but it need not necessarily be the blood of the bull he himself slaughtered, and in that case he may enter even with the blood of a bull slaughtered by someone else? Or perhaps the verse should be interpreted precisely: “With a bull,” and not with the blood of a bull slaughtered by another?

    4The Sages disputed this matter. Rabbi Ḥanina says: “With a bull,” and not with the blood of a bull, which means that the newly appointed High Priest must slaughter another bull, as he can enter only with the blood of a bull he himself slaughtered. And Reish Lakish said: “With a bull,” and even with the blood of a bull. Likewise, Rabbi Ami said: “With a bull” and not with the blood of a bull; Rabbi Yitzḥak said: “With a bull,” and even with the blood of a bull.

    5Rabbi Ami raised an objection to Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, the smith: To join a group of people who arranged to partake together of a single Paschal offering, individuals may register as part of a group and they may withdraw from it and join another group until the offering is slaughtered. And if it is so, that the blood of an animal is considered part of the offering, this tanna who authored this statement should have said that they may withdraw until the blood is sprinkled. If, as you maintain, the blood of an offering is part of the offering itself, why can’t a person register to or withdraw from a group of a Paschal offering until its blood is sprinkled?

    6He answered him: It is different there, as it is written: “And if the household is too small for a lamb [ mehiyot miseh ], he and his neighbor who is next to his house” (Exodus 12:4). The phrase “ mehiyot miseh ” is read as meiḥiyutei deseh , from the life of a lamb. In other words, one can withdraw from a group only as long as the lamb is alive. If so, its blood is not considered part of the Paschal lamb by a special decree of the Torah, which does not apply to Yom Kippur.

    7Mar Zutra raised an objection: And one may not redeem a male firstborn donkey with a calf, nor with an undomesticated animal, nor with a slaughtered lamb, nor with an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [ tereifa ], nor with the product of the prohibited crossbreeding of a lamb and a goat, nor with a koy , a kosher animal with characteristics of both a domesticated animal and a non-domesticated animal, but with a lamb. This proves that a slaughtered animal is not considered a lamb. The Gemara rejects this claim: It is different there, as that tanna derives a verbal analogy of “lamb” (Exodus 13:13) and “lamb” (Exodus 12:4) from the Paschal offering: Just as a slaughtered lamb cannot be used for a Paschal offering, the same applies to the case of a firstborn donkey.

    8The Gemara asks: If so, just as there, the Paschal offering must be male, unblemished, and a year old, so too here, for the redemption of a firstborn donkey, one should be obligated to use a male that is unblemished and a year old. Therefore the verse states: “And every firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb; and if you shall not redeem it, then you shall break its neck” (Exodus 13:13). The repetition of: “You shall redeem,” “you shall not redeem,” serves to amplify the definition of the offering and include other animals as acceptable for this redemption, not merely those fit for the Paschal offering.

    9The Gemara asks: If the phrases “You shall redeem” “you shall redeem” serve to amplify, even all animals should also be fit for the redemption of a firstborn donkey, including a calf, undomesticated beast, a slaughtered animal, and the other exceptions listed above. The Gemara answers: If so, what purpose does the verbal analogy of “lamb” serve? Rather, it is evident that certain animals are included while others are excluded. In any case, it is clear that the halakha of the blood of the bull on Yom Kippur cannot be derived from here.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כיצד הוא עושהחפינה שניה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על הגחלים:

    נימניןעל הפסח מי שרוצה לימנות ומושך ידיו ממנו מי שרוצה לימשך עד שישחט:

    ואם איתאדלאחר שחיטה נמי קרינן ביה על השה עד שיזרק מיבעיא ליה:

    ואם ימעט הביתאם בעו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם:

    מהיות משהבעוד שהווייתו קיימת יתמעטו ולא משישחט:

    אין פודיןפטר חמור:

    לא בעגל ולא בחיהדשה כתיב:

    ולאבשה שחוטה:

    ולא בכלאיםדעז ורחל ואע"ג דמשני צדדיו הוא שה:

    ולא בכוידתיש וצביי' קתני מיהת ולא בשחוטה אלמא שחוטה לאו שה הוא:

    יומא 49 עמוד ב

    1כיצד הוא עושה? אוחז את הבזך בראש אצבעותיו, ויש אומרים בשיניו, ומעלה בגודלו עד שמגעת לבין אצילי ידיו, וחוזר ומחזירה לתוך חפניו, וצוברה, כדי שיהא עשנה שוהה לבוא. ויש אומרים: מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא.

    2וזו היא עבודה קשה שבמקדש. זו היא ותו לא? והא איכא מליקה! והא איכא קמיצה! אלא: זו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש. שמע מינה: חופן וחוזר וחופן. שמע מינה.

    3איבעיא להו: שחט ומת, מה הוא שיכנס אחר בדמו? מי אמרינן: ״בפר״ ואפילו בדמו של פר, או דילמא: ״בפר״ ולא בדמו של פר.

    4רבי חנינא אומר: ״בפר״ ולא בדמו של פר, וריש לקיש אמר: ״בפר״ ואפילו בדמו של פר. רבי אמי אמר: ״בפר״ ולא בדמו של פר, רבי יצחק אמר: ״בפר״ ואפילו בדמו של פר.

    5איתיביה רבי אמי לרבי יצחק נפחא: נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט, ואם איתא ״עד שיזרוק״ מיבעי ליה!

    6שני התם, דכתיב: ״(שמות יב״, ד) ״מהיות משה״ מחיותה דשה.

    7מתיב מר זוטרא: אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי, אלא בשה. שאני התם, דיליף ״שה״ ״שה״ מפסח.

    8אי מה להלן זכר תם ובן שנה, אף כאן זכר תם ובן שנה? ת"ל (שמות יג, יג) ״תפדה״ ״תפדה״ ריבה.

    9אי ״תפדה״ ״תפדה״ ריבה, אפילו כולהו נמי! אם כן, ״שה״ מאי אהני ליה?

    Tosafot

    והאיכא קמיצהומה שמקשה ר"י דבפ' קמא דמנחות (דף יא.) אמרינן גבי מנחת מאפה ומחבת ומרחשת זו היא עבודה קשה שבמקדש ובפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד.) אמרינן אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא נראה לי דהנך ג' דקא חשיב הכא עבודות קשות הם לכהן לעשות שיש בהן צער מליקה למלוק בצפורנו לחתוך המפרקת וכן קמיצה דמנחת מאפה שיש לו צער לכהן למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ולהשוות דבר קשה וכן בחפינה כדמפרש שנוטל הבזך בשיניו ועוד מפרש לקמן שהיה צריך ליזהר מאד שלא יכוה מחום הגחלים אבל גבי מנחת חוטא לא קאמר אין לך עבודה קשה יותר ממנחת חוטא אלא קשה לקמיצה קאמר לפי שאין מגובלת אין יכול להשוות בשעת קמיצה אבל צער אין לו:

    שאני התם דיליף שה שה מפסחמכאן יש לדקדק דהא דקאמר רבא במרובה (ב"ק דף עז:) זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים היינו שה [דפסח] כדאמרינן הכא דילפינן מיניה שה דפטר חמור ובמרובה מסקינן דבנין אב דרבא לפטר חמור איצטריך וכדתנן אין פודין לא בעגל וכו' ולא כמו שפירש"י בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עח:) דבנין אב דרבא משה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו ואמו שניהם כשבים או שניהם עזים ועוד קשה לפירושו מההיא דמרובה גופה דפריך התם ולרבי אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה בנין אב דרבא למאי אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא שמע מינה דבנין אב דרבא לא הוי משה כשבים ושה עזים על כן נראה כמו שפירשתי דמשה דפסח נפקא אבל תימה דרבא קרי ליה בנין אב ובן בג בג פ"ק דבכורות (דף יב.) קרי ליה גזירה שוה דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו וכו' ועוד מאי שנא דנקט רבא להוציא כלאים טפי מטריפה ושחוטה ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב ביה שה למעט טריפה כמו שהיינו ממעטי' כלאים אי לאו דכתיב או שה לרבות הכלאים כדאיתא בפ' אותו ואת בנו ובמרובה אלמה תנן אותו ואת בנו נוהג בטריפה ואפילו ר"ש לא פטר בטריפה אלא משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל ממשמעות שה לא פטר לא באותו ואת בנו ולא בתשלומי ד' וה' וכן רבי יוחנן אמאי מחייב בד' וה' מוכר את הטריפה ועוד רבי אלעזר דמתיר בכלאים לפדות ומוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור מנא ליה דאין פודין בשחוטה וטריפה ועוד כי פריך במרובה לרבי אלעזר בנין אב דרבא ל"ל לימא דאיצטריך למעוטי שחוטה וטריפה וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקא ממשמעותא דשה דהני לאו שה נינהו דהאמר בשמעתא דפר שחוט נמי מיקרי פר וי"ל דבנין אב דרבא וגזירה שוה לאו חדא מלתא היא אלא דתרוייהו נפקי מפסח דכתיב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו והשתא בנין אב דרבא נפיק מיתורא דמן הכבשים ומן העזים דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה דמגזירה שוה לא הוה מסתבר למעוטי כלאים דהוה שרינן לה כרבי אלעזר אי לאו משום בנין אב מפני שהוא שה והוה מרבינן ליה מתפדה תפדה ריבה ואע"ג דטריפה ושחוטה מיקרו שה ולא מרבינן להו כלאים מסתבר להו לרבויי אבל מבנין אבל דמן הכבשים ממעיט שפיר דלגופיה דפסח לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן בהו כלאים משור או כשב או עז ואע"ג דהאי קרא דמן הכבשים במצרים נאמר ועדיין לא נאמרו קדשים מ"מ בתר דנכתבו קדשים לא איצטריך למיכתב להאי קרא אלא זה בנה אב שכתב שה וכתב אצלו מן הכבשים כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא הכלאים ואם תאמר תמים דכתיב בהאי קרא למה לי תיתי משאר קדשים נראה לי דאיצטריך לכדדרשינן בפרק שני דזבחים (דף כה:) הצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין דכתיב זכר תמים בן שנה יהיה לכם שיהו כל הוייותיו תם ובן שנה ואף על גב דפריך עלה מכל הזבחים שנשתייר בהם כזית חלב זורק הדם אלמא לא בעינן שלם בשעת זריקה ומשני תרגמא אבן שנה נהי דכל הויותיו לא בעינן שיהא תם קבלה מיהו גמר מיניה דילמד סתום מן המפורש כיון דגלי לן בפר דבעינן שיהא תם בשעת קבלה והשתא ניחא לרבי אלעזר אע"ג דשרי בכלאים ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר באחריני מגזירה שוה והא דקאמר התם נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו לאו דווקא דכלאים לא מגזירה שוה נפקא אלא מבנין אב אלא ניחא ליה לכלול כולם יחד דהא עגל וחיה נמי לא נפקי מגזירה שוה אלא ממשמעות דשה וניחא נמי הא דאותו ואת בנו נוהג בטריפה וכן תשלומי ד' וה' דבנין אב לא הוי אלא מכלאים וא"ת מכל מקום ליתי בגזירה שוה דשה שה כדילפינן פדיון פטר חמור יש לומר דשה דידהו לא מופנה לגזירה שוה ותימה דקא דייק במרובה בנין אב דרבא למה לי אי לקדשים בהדיא כתב בהו ומשמע דאי לא הוה כתב בהו בהדיא אלא ילפינן בנין אב דרבא הוה ניחא ליה ואמאי הא אי לא כתב בקדשים אז לא היה מיותר מן הכבשים ומן העזים דהוה צריך למעוטי כלאים בגופיה ואומר ר' יצחק דדרך הגמרא להקשות כן לפי מה שלא פירש רבא בבנין אב שלו וה"ק אי לקדשים ותימה דמן הכבשים ומן העזים מיותר בלא מילף מקדשים אלא מקרא אחריני אפילו אי אמרינן הכי לא ניחא דהא בהדיא כתב בהו וכי האי גוונא איכא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מו:) ובריש מסכת קידושין (דף ג:) גבי כסף קידושיה מנלן דאבוה הוה אי מבושת ופגם ואף על גב דבושת ופגם גופייהו לא קי"ל בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות דף מ: ושם) דאבוה הוו אלא מקדושין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא לרווחא קאמר גמרא אפילו את"ל דבושת ופגם מקרא אחרינא נפקא לא מצי למילף כסף קידושיה מהתם דמה להנך שכן אבוה שייך בגווייהו מיהו יש פירושים הרבה לשם ואין להאריך כאן בזה ולא ידענא מאי קשה מההיא דמרובה דאפילו אי לא מייתר מן הכבשים אלא משום דגמרינן מקדשים ניחא הא דקאמר אי לקדשים אי לא הוה כתב בהדיא בהו הוה אמרינן נהי דאיצטריך מן הכבשים לגופיה קדשים גמרינן שפיר מהכא דקדשים מקדשים גמרינן בהיקשא דוזאת התורה לעולה וגו' וא"ת מאי קמיבעיא ליה בפ"ק דבכורות (דף יב.) לרבנן דאסרי בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגזירה שוה אלא מבנין אב ואם כן נדמה מהיכא תיתי וי"ל כיון דכלאים הוה מיסתבר לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי מהשתא נמעט נמי נדמה מגזירה שוה ונימא דג"ש דווקא ולא נרבייה מתפדה תפדה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ת"ש כיצד הוא עושה אוחז הכף בראשי אצבעותיו וי"א בשניו ומערה בגודלין עד שמעלה לבין אצילי ידיו. וחוזר ומרכינהו ומערה לחפניו וצוברה על גחלי המחתה כדי שתהא מעובה על הגחלים שיהא עשנה שוהה לעלות וי"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא וזו היא מעבודות הקשות שבמקדש ואסיקנא ש"מ חופן בחוץ וחוזר וחופן בפנים ש"מ.

    שחט ומת מהו שיכנס אחר בדם זה הפר פליגי בה ר' חנינא ור"ל ור' אמי ור' יצחק נפחא ומותבינן למ"ד בפר ואפילו בדמו של פר הא דתנן בפסח נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט. ואם דדמו כמותו עד שיזרק הדם היה לומר.

    ודחינן שאני התם משה דדרשינן ביה מחיותיה דשהתוב מותבינן הא דתנן אין פודין פטר חמור לא בעגל כו' ופשוטה היא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Yoma 49b

    Yoma 49b. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 207 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    כיצד הוא עושה חפינה שניה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על הגחלים:

    נימנין על הפסח מי שרוצה לימנות ומושך ידיו ממנו מי שרוצה לימשך עד שישחט:

    ואם איתא דלאחר שחיטה נמי קרינן ביה על השה עד שיזרק מיבעיא ליה:

    ואם ימעט הבית אם בעו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם:

    מהיות משה בעוד שהווייתו קיימת יתמעטו ולא משישחט:

    אין פודין פטר חמור:

    לא בעגל ולא בחיה דשה כתיב:

    ולא בשה שחוטה:

    2 more comments on this page.

    Rashi on Yoma 49b · Sefaria

    Tosafot

    והאיכא קמיצה ומה שמקשה ר"י דבפ' קמא דמנחות (דף יא.) אמרינן גבי מנחת מאפה ומחבת ומרחשת זו היא עבודה קשה שבמקדש ובפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד.) אמרינן אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא נראה לי דהנך ג' דקא חשיב הכא עבודות קשות הם לכהן לעשות שיש בהן צער מליקה למלוק בצפורנו לחתוך המפרקת וכן קמיצה דמנחת מאפה שיש לו צער לכהן למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ולהשוות דבר קשה וכן בחפינה כדמפרש שנוטל הבזך בשיניו ועוד מפרש לקמן שהיה צריך ליזהר מאד שלא יכוה מחום הגחלים אבל גבי מנחת חוטא לא קאמר אין לך עבודה קשה יותר ממנחת חוטא אלא קשה לקמיצה קאמר לפי שאין מגובלת אין יכול להשוות בשעת קמיצה אבל צער אין לו:

    שאני התם דיליף שה שה מפסח מכאן יש לדקדק דהא דקאמר רבא במרובה (ב"ק דף עז:) זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים היינו שה [דפסח] כדאמרינן הכא דילפינן מיניה שה דפטר חמור ובמרובה מסקינן דבנין אב דרבא לפטר חמור איצטריך וכדתנן אין פודין לא בעגל וכו' ולא כמו שפירש"י בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עח:) דבנין אב דרבא משה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו ואמו שניהם כשבים או שניהם עזים ועוד קשה לפירושו מההיא דמרובה גופה דפריך התם ולרבי אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה בנין אב דרבא למאי אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא שמע מינה דבנין אב דרבא לא הוי משה כשבים ושה עזים על כן נראה כמו שפירשתי דמשה דפסח נפקא אבל תימה דרבא קרי ליה בנין אב ובן בג בג פ"ק דבכורות (דף יב.) קרי ליה גזירה שוה דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו וכו' ועוד מאי שנא דנקט רבא להוציא כלאים טפי מטריפה ושחוטה ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב ביה שה למעט טריפה כמו שהיינו ממעטי' כלאים אי לאו דכתיב או שה לרבות הכלאים כדאיתא בפ' אותו ואת בנו ובמרובה אלמה תנן אותו ואת בנו נוהג בטריפה ואפילו ר"ש לא פטר בטריפה אלא משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל ממשמעות שה לא פטר לא באותו ואת בנו ולא בתשלומי ד' וה' וכן רבי יוחנן אמאי מחייב בד' וה' מוכר את הטריפה ועוד רבי אלעזר דמתיר בכלאים לפדות ומוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור מנא ליה דאין פודין בשחוטה וטריפה ועוד כי פריך במרובה לרבי אלעזר בנין אב דרבא ל"ל לימא דאיצטריך למעוטי שחוטה וטריפה וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקא ממשמעותא דשה דהני לאו שה נינהו דהאמר בשמעתא דפר שחוט נמי מיקרי פר וי"ל דבנין אב דרבא וגזירה שוה לאו חדא מלתא היא אלא דתרוייהו נפקי מפסח דכתיב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו והשתא בנין אב דרבא נפיק מיתורא דמן הכבשים ומן העזים דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה דמגזירה שוה לא הוה מסתבר למעוטי כלאים דהוה שרינן לה כרבי אלעזר אי לאו משום בנין אב מפני שהוא שה והוה מרבינן ליה מתפדה תפדה ריבה ואע"ג דטריפה ושחוטה מיקרו שה ולא מרבינן להו כלאים מסתבר להו לרבויי אבל מבנין אבל דמן הכבשים ממעיט שפיר דלגופיה דפסח לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן בהו כלאים משור או כשב או עז ואע"ג דהאי קרא דמן הכבשים במצרים נאמר ועדיין לא נאמרו קדשים מ"מ בתר דנכתבו קדשים לא איצטריך למיכתב להאי קרא אלא זה בנה אב שכתב שה וכתב אצלו מן הכבשים כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא הכלאים ואם תאמר תמים דכתיב בהאי קרא למה לי תיתי משאר קדשים נראה לי דאיצטריך לכדדרשינן בפרק שני דזבחים (דף כה:) הצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין דכתיב זכר תמים בן שנה יהיה לכם שיהו כל הוייותיו תם ובן שנה ואף על גב דפריך עלה מכל הזבחים שנשתייר בהם כזית חלב זורק הדם אלמא לא בעינן שלם בשעת זריקה ומשני תרגמא אבן שנה נהי דכל הויותיו לא בעינן שיהא תם קבלה מיהו גמר מיניה דילמד סתום מן המפורש כיון דגלי לן בפר דבעינן שיהא תם בשעת קבלה והשתא ניחא לרבי אלעזר אע"ג דשרי בכלאים ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר באחריני מגזירה שוה והא דקאמר התם נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו לאו דווקא דכלאים לא מגזירה שוה נפקא אלא מבנין אב אלא ניחא ליה לכלול כולם יחד דהא עגל וחיה נמי לא נפקי מגזירה שוה אלא ממשמעות דשה וניחא נמי הא דאותו ואת בנו נוהג בטריפה וכן תשלומי ד' וה' דבנין אב לא הוי אלא מכלאים וא"ת מכל מקום ליתי בגזירה שוה דשה שה כדילפינן פדיון פטר חמור יש לומר דשה דידהו לא מופנה לגזירה שוה ותימה דקא דייק במרובה בנין אב דרבא למה לי אי לקדשים בהדיא כתב בהו ומשמע דאי לא הוה כתב בהו בהדיא אלא ילפינן בנין אב דרבא הוה ניחא ליה ואמאי הא אי לא כתב בקדשים אז לא היה מיותר מן הכבשים ומן העזים דהוה צריך למעוטי כלאים בגופיה ואומר ר' יצחק דדרך הגמרא להקשות כן לפי מה שלא פירש רבא בבנין אב שלו וה"ק אי לקדשים ותימה דמן הכבשים ומן העזים מיותר בלא מילף מקדשים אלא מקרא אחריני אפילו אי אמרינן הכי לא ניחא דהא בהדיא כתב בהו וכי האי גוונא איכא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מו:) ובריש מסכת קידושין (דף ג:) גבי כסף קידושיה מנלן דאבוה הוה אי מבושת ופגם ואף על גב דבושת ופגם גופייהו לא קי"ל בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות דף מ: ושם) דאבוה הוו אלא מקדושין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא לרווחא קאמר גמרא אפילו את"ל דבושת ופגם מקרא אחרינא נפקא לא מצי למילף כסף קידושיה מהתם דמה להנך שכן אבוה שייך בגווייהו מיהו יש פירושים הרבה לשם ואין להאריך כאן בזה ולא ידענא מאי קשה מההיא דמרובה דאפילו אי לא מייתר מן הכבשים אלא משום דגמרינן מקדשים ניחא הא דקאמר אי לקדשים אי לא הוה כתב בהדיא בהו הוה אמרינן נהי דאיצטריך מן הכבשים לגופיה קדשים גמרינן שפיר מהכא דקדשים מקדשים גמרינן בהיקשא דוזאת התורה לעולה וגו' וא"ת מאי קמיבעיא ליה בפ"ק דבכורות (דף יב.) לרבנן דאסרי בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגזירה שוה אלא מבנין אב ואם כן נדמה מהיכא תיתי וי"ל כיון דכלאים הוה מיסתבר לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי מהשתא נמעט נמי נדמה מגזירה שוה ונימא דג"ש דווקא ולא נרבייה מתפדה תפדה:

    Tosafot on Yoma 49b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ת"ש כיצד הוא עושה אוחז הכף בראשי אצבעותיו וי"א בשניו ומערה בגודלין עד שמעלה לבין אצילי ידיו. וחוזר ומרכינהו ומערה לחפניו וצוברה על גחלי המחתה כדי שתהא מעובה על הגחלים שיהא עשנה שוהה לעלות וי"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא וזו היא מעבודות הקשות שבמקדש ואסיקנא ש"מ חופן בחוץ וחוזר וחופן בפנים ש"מ.

    שחט ומת מהו שיכנס אחר בדם זה הפר פליגי בה ר' חנינא ור"ל ור' אמי ור' יצחק נפחא ומותבינן למ"ד בפר ואפילו בדמו של פר הא דתנן בפסח נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט. ואם דדמו כמותו עד שיזרק הדם היה לומר.

    ודחינן שאני התם משה דדרשינן ביה מחיותיה דשה תוב מותבינן הא דתנן אין פודין פטר חמור לא בעגל כו' ופשוטה היא.

    Rabbeinu Chananel on Yoma 49b · Sefaria

    Ritva

    כיצד הוא עושה פי׳ אחר שנכנס לפני לפנים ובא לחפן כדי להקטיר הקטורת אוחז את הבזך והוא הכף בראשי אצבעותיו ויש או׳ בשיניו פרש״י ז״ל אחר שהניח את המחתה בארץ אוחז בידו של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בין שני גודליו עד שמגעת לבין אצילי ידיו פי׳ הנקראין קוב״דוש. לעכבו ולתפשו בין שניהם וקשה למה צריך לשיניו וראשי גודליו יעלהו בידו הימנית כיון שכבר הניח המחתה שבימינו בארץ והוי ימינו ריקנית וי״ל שהרי אינו יכול לחפון אלא בשתהא שפת הכף האחרונה בראש פס ידו כדי שיריק אותה לתוך חופניו ולא תוכל הכף לעמוד שם אלא בשיעלה אותה בשיניו או בראשי אצבעותיו מעט מעט עד שתהא שפתיה סמוך לפס ידו ויחזירה על חופניו:

    נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט פי׳ אלמא לא קרי׳ ביה תכסו על השה אלא בעודו חי הכא נמי בפר ולא בדמו של פר משמע ופרקי׳ שאני התם דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה כלומר מהוויתה דשה דהיינו כשהוא חי ואיכא דגרסי הכי בהדיא מהוייתא דשה והכל ענין אחד:

    שאני התם דיליף שה שה מפסח כבר פרשנוה בפרק מרובה בס״ד:

    א״כ שה שה מאי מהני ליה פי׳ אלא על כרחין אהני ריבויא לרבות דלא בעי׳ זכר תמים ובן שנה כיון דסוף סוף שה הוא ואהני מיעוטא דשה שה למעוטי דבר שאינו שה גמור כגון כלאים ושחוטה וחביריו וליכא למי׳ איפכא מטעמ׳ דכתיבנא:

    Ritva on Yoma 49b · Sefaria

    Meiri

    קרבן הפסח מתוך שלא היה בא אלא מן הכבש והעז וזכר ובן שנה ותמים ושהיו הכל אנשים ונשים חייבין בו לא היו מוצאין שה לכל בית ובית והיו צריכים להתאסף ולימנות הרבה על פסח אחד ורשאין היו לימנות עד שיגיע כזית לכל אחד ואין שוחטין אותו אלא לשם המנויים לו היו קצת המנויים רוצים ליפקע ממנין זה ולימנות בחבורה אחרת כל שלא נשחט השה רשאי אבל משנשחט אע"פ שלא נזרק דמו אינו יכול למשוך ידיו הימנו שהרי לשמו נשחט וכן אין אחר מתמנה עוד עליו שאין נמנין עליו אלא כשהוא חי:

    פטר חמור נאמר בתורה שיפדה בשה או יערפנו ואותו שה ניתן לכהן ואין פודין אותו בעגל או שאר בהמה ואצ"ל בחיה אלא בשה ואף כשפודין אותו בשה אין פודין אותו בשה שחוטה או אפי' חי אם הוא טריפה או כלאים כגון תיש הבא על הרחל אף על פי שמצד שניהם הוא קרוי שה לענין פסח ולא בכוי ופי' בה בגמ' גדולי הרבנים הבא מן התיש ומן הצביה אף על פי שהוא שה מצד אחד אלא בשה חי שאינו לא טריפה ולא כלאים ומ"מ אין מדקדקים להיות זכר תמים ובן שנה כלל כמו שיתבאר במקומו:

    Meiri on Yoma 49b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה שאני התם כו' היינו שה דפסח כדאמרינן הכא כו' דאי ר' יהושע משה כשבים כו' ועוד דבאותו ואת בנו כו' כדאיתא בפרק אותו ואת בנו ובמרובה אלמא כו' עכ"ל כצ"ל דהכי איתא בפרק אותו ואת בנו או לרבות כלאים לענין איסורא דאותו ואת בנו ואיתא נמי במרובה או לרבות כלאים לענין ד' וה' ובתרוייהו קשיא להו דמשה נמעט בהו טרפה וק"ק ומאי קושיא כיון דלא ידעינן שום סברא למעט טרפה טפי מכלאים אימא דכמו דמרבה מאו כלאים מרבה נמי טרפה וק"ל:

    בא"ד וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקי כו' ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר כו' דאפי' אי לא מייתר מן הכבשים כו' קדשים גמרי כו' בהיקשא דוזאת התורה וגו' כו' עכ"ל כצ"ל וי"ל דמ"מ מאי קאמר אי האי בנין אב אתא לקדשים דהא אי לאו דכתיב קדשים ליכא בנין אב שה דפסח אלא מהיקשא אתי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Yoma 49b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yoma, daf 49, Amud Bet, about 207 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 136 words

      Opens “כיצד הוא עושה? אוחז את הבזך בראש…”

    2. Segment 230 words

      Opens “וזו היא עבודה קשה שבמקדש. זו היא…”

    3. Segment 323 words

      Opens “איבעיא להו: שחט ומת, מה הוא שיכנס…”

    4. Segment 432 words

      Opens “רבי חנינא אומר: ״בפר״ ולא בדמו של…”

      Named: רבי חנינא, רבי אמי, רבי יצחק.

    5. Segment 518 words

      Opens “איתיביה רבי אמי לרבי יצחק נפחא: נמנין…”

      Named: רבי אמי, רבי יצחק.

    6. Segment 610 words

      Opens “שני התם, דכתיב: (שמות יב, ד) ״מהיות…”

    7. Segment 725 words

      Opens “מתיב מר זוטרא: אין פודין לא בעגל…”

    8. Segment 820 words

      Opens “אי מה להלן זכר תם ובן שנה,…”

    9. Segment 913 words

      Opens “אי ״תפדה״ ״תפדה״ ריבה, אפילו כולהו נמי!…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yoma 49b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026