Talmud Builders

    Yoma 7a

    Back to index

    English translation — Yoma 7a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1as in all situations of impurity imparted by corpses in cases involving the public, the Merciful One permits those who are impure to perform the Temple service.

    2The Gemara analyzes the rationale behind the two opinions. Rav Sheshet said: From where do I derive to say that impurity is overridden in cases involving the public? It is as it was taught in a baraita : If a priest was standing and sacrificing the omer meal-offering and it became impure in his hand, the priest, who was aware of what transpired, says that it is impure and the priests bring another meal-offering in its stead. And if the meal-offering in his hand is the only meal-offering available there, the other priests say to him: Be shrewd and keep silent; do not tell anyone that it is impure.

    3In any case, it is teaching that he says that it is impure and the priests bring another meal-offering in its place. Apparently, when it is possible to perform the service in a state of purity, even in cases involving the public, it is preferable to do so, and the prohibition of ritual impurity is not permitted. Rav Naḥman rejected the proof and said: I concede that in a case where there are remnants of the offering designated for eating it must be performed in purity wherever possible. Although it is permitted to sacrifice an offering when impure, the mitzva to eat portions of the offering must be performed in a state of purity. Therefore, in cases where portions of the offering are eaten, the preference is to sacrifice the offering in a state of purity.

    4The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Naḥman from the Tosefta : If a priest was sacrificing the meal-offering accompanying the sacrifice of bulls, rams, or sheep, and the meal-offering became impure in his hand, the priest says that it is impure and the priests bring another meal - offering in its stead. And if the meal-offering in his hand is the only meal-offering available there, the other priests say to him: Be shrewd and keep silent; do not tell anyone that it is impure.

    5What, is it not referring to the bulls, rams, and sheep of the festival of Sukkot , which are communal offerings that are not eaten? Apparently, even in cases of communal offerings, the priests seek to perform the service in a state of purity and the prohibition of impurity is not permitted but merely overridden.

    6Rav Naḥman could have said to you: No, the bulls mentioned in the Tosefta are not standard communal offerings. Rather, the reference is to the bull sacrificed when the entire community engages in idolatry unwittingly. Although this offering is a communal offering, since it has no specific time fixed for its sacrifice, we seek out a pure meal-offering in its stead. Similarly, the rams mentioned in the Tosefta are not additional offerings of the Festival. Rather, the reference is to the ram of Aaron sacrificed on Yom Kippur. Although it has a specific time fixed for its sacrifice, since it is an offering brought by an individual, the High Priest, we seek out a pure meal-offering in its stead, as service in a state of impurity is permitted only for communal offerings. The sheep mentioned are not those for the daily offerings or the additional offerings of the Festival. Rather, the reference is to the sheep that accompanies the omer meal-offering, as in that case, there are remnants designated for eating. Therefore, the meal-offering must be offered in purity.

    7The Gemara raises an additional objection to the opinion of Rav Naḥman: With regard to blood that became impure and a priest sprinkled it on the altar, if he did so unwittingly, the offering is accepted. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted. Apparently, even in cases involving the public, performing service in the Temple in a state of impurity is not permitted. This objection is rejected: When that baraita was taught, it was with regard to the offering of an individual, where the prohibition of impurity is certainly in effect.

    8The Gemara continues: Come and hear a different argument based on that which was taught in a baraita . For what does the frontplate worn by the High Priest effect acceptance? It effects acceptance for the blood, for the flesh, and for the fat of an offering that became impure in the Temple, whether it became impure unwittingly or whether it became impure intentionally, whether it was due to circumstances beyond his control or whether it was done willfully, whether it was in the framework of an individual offering or whether it was in the framework of a communal offering. And if it enters your mind that impurity is permitted in cases involving the public, why do I need the frontplate to effect acceptance? If the prohibition of impurity is permitted, no pardon is necessary.

    9The Gemara responds that Rav Naḥman could have said to you: When the baraita teaches that the frontplate effects acceptance it is not referring to the entire list of items cited in the baraita ; it is referring to an individual offering brought in impurity, not to a communal offering. The communal offering is mentioned only in the sense that in that case too, impurity is permitted, albeit for a different reason. Or if you wish, say instead: Even if you say that the frontplate effects acceptance for a communal offering, it is only for those offerings that lack a fixed time. Rav Naḥman concedes that with regard to those communal offerings that have no specific time fixed for their sacrifice, the prohibition of performing the service in impurity remains in effect and requires the acceptance effected by the frontplate.

    10The Gemara raises an objection. It is stated: “And Aaron will gain forgiveness for the sin committed in the sacred things that the children of Israel shall hallow in all their sacred gifts, and it shall be always upon his forehead that they may be accepted favorably before the Lord” (Exodus 28:38). And for which sin does the frontplate gain forgiveness? If it is for the sin of piggul , an offering disqualified by the intention to sacrifice or eat it after the permitted time, it has already been stated: “And if it is eaten at all on the third day, it is piggul ; it shall not be accepted” (Leviticus 19:7). There is no acceptance of an offering that became piggul . And if it is for the sin of notar , meat of an offering left after the permitted time for eating it passed, it has already been stated: “And if any of the flesh of the sacrifice of his peace-offerings is eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offered it” (Leviticus 7:18).

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כל טומאת מת בצבור שרייה רחמנאדכתיב [במדבר ט] איש כי יהיה טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתו יוצא עליו מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה:

    מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילהדאע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף עז:) ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שיריים נאכלין:

    ואם אין אלא היאשלא מצא מזומן לכך:

    מאי לאו פרים ואילים דחגשהן קרבן צבור וזמנו קבוע ומנחת נסכים דוחה טומאה וקתני אומר ומביאין אחרת תחתיה אלמא דחוייה היא בצבור:

    פר דע"זדצבור עולה היא וטעונה נסכים בשלח לך:

    אילו של אהרןדיום הכפורים:

    בכבש הבא עם העומרכדכתיב (ויקרא כ״ג:י״ב) ועשיתם ביום הניפכם את העומר וההיא מנחת כבשים דקתני לאו במנחת נסכים קאמר דכליל היא אלא במנחת העומר עצמו הבאה עמו והיא נקמצת ושיריה נאכלין:

    במזיד לא הורצהואע"פ שהציץ מרצה קנסוהו רבנן שלא יהא בשר נאכל אבל בעלים מיהו נתכפרו דלא ניתו חולין לעזרה דהא מדאורייתא חזי ומיהו שמעינן מיניה דלאו היתר היא:

    על מה הציץ מרצהדכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים שירצו לבעלים:

    רצוןהרי הוא בכלל מזיד אלא גבי אונס שייך למיתני רצון:

    בין בצבורומדבעי ציץ לרצויי שמע מינה לאו היתר הוא ומה בין יחיד לצבור שהיחיד אין טומאת הגוף נדחה אצלו שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ושל צבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא על ידי ציץ מיהו שמעינן מינה מדבעי טומאת בשר ועולין בצבור ציץ (מרצה) לרצויי שמע מינה טומאת הגוף שנדחית אצלם בקושי נדחית וכל כמה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן:

    כי קתני הציץ מרצה אדיחיד קתניוצבור אהכשירה קתני שאף של צבור כשר ולא על ידי ציץ אלא היתר הוא אצלו:

    ואי בעית אימא אצבורנמי קאי ובהנך קרבנות דלא קבע להו זמן שלא נדחית טומאה אצלו קאמר דציץ מרצה עליהן:

    ה"ג אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב - והכי פירושו איזה עון יארע בקרבן שיהא הציץ מרצה עליו שיהא כשר אם עון מחשבת חוץ למקומו הקרויה פיגול כדאמרינן בזבחים (דף כח.) שלישי זה חוץ למקומו הרי כבר נאמר בקדושים תהיו פיגול הוא לא ירצה ואוקימנא בחוץ למקומו במסכת זבחים ואם עון מחשבת נותר שחישב בשחיטה על מנת לאוכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב ואוקמינן במחשבת חוץ לזמנו:

    יומא ז עמוד א

    1דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה.

    2אמר רב ששת: מנא אמינא לה, דתניא: היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו, אומר ומביאין אחרת תחתיה. ואם אין שם אלא היא, אומרין לו: הוי פקח ושתוק.

    3קתני מיהת אומר ומביאין אחרת תחתיה! אמר רב נחמן: מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה.

    4מיתיבי: היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים, ונטמאת בידו, אומר ומביאין אחרת תחתיה. ואם אין שם אלא היא, אומרין לו: הוי פקח ושתוק.

    5מאי לאו, פרים אילים וכבשים דחג!

    6אמר לך רב נחמן: לא: פרים פר ע"ז אף על גב דציבור הוא, כיון דלא קביע ליה זמן מהדרינן. אילים באילו של אהרן, דאע"ג דקביע ליה זמן, כיון דיחיד הוא מהדרינן. כבשים בכבש הבא עם העומר, דאיכא שיריים לאכילה.

    7מיתיבי: דם שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה. כי תניא ההיא דיחיד.

    8ת"ש על מה הציץ מרצה, על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור. ואי ס"ד טומא' היתר היא בציבור למה לי לרצויי?

    9אמ' לך רב נחמן: כי קתני ״הציץ מרצה״ אדיחיד. ואיבעית אימא: אפי' תימא בציבור, בהנך דלא קביע לה זמן.

    10מיתיבי: (שמות כח, לח) ״ונשא אהרן את עון הקדשים״, וכי איזה עון הוא נושא? אם עון פיגול הרי כבר נאמר: ״לא ירצה״, ואם עון נותר הרי כבר נאמר: ״לא יחשב״,׃

    Tosafot

    פרים פר דע"זפי' דעולה הוא וטעון מנחת נסכים דאע"ג דצבור הוא מהדרינן והא דאמר אומר לו הוי פקח ושתוק ומביא אותה בטומאה לאו משום דטומאה דחויה בצבור דהא לא דחי שבת כיון דלא קביעא ליה זמן וטומאה נמי לא דחי כדאמר לקמן פרק הוציאו לו (יומא דף נ.) כל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אע"פ שהוא קרבן צבור והא דמביאה בטומאה היינו משו' דרצויי ציץ ודווקא טומאת קרבן דמרצה ציץ אבל טומאת הגוף דכהנים לא אידחו לגבייהו כלל דלגמרי חשיב קרבן יחיד:

    כיון דיחיד הוא מהדרינןהכא ודאי חשוב קרבן צבור לדחות שבת ולדחות הטומאה אפילו טומאה דגברי מיהו לא הותרה בו טומאה אלא דחויה היא כיון דיחיד קא מייתי ליה ותימה לי והא כולהו מקראי נפקי פרק כיצד צולין (פסחים דף עז.) וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד אחד לכולן מאי שנא דיש מהן שהותרה בהן טומאה ויש מהם דחויה וי"ל למאן דאמר טומאה היתר היא בכולהו הותר טומאה מדאוריית' אלא מדרבנן גזרו אההוא דהוי קרבן יחיד דליהדרי אטהורין ולמ"ד טומאה דחויה היא סבירא ליה דבכולהו דחויה היא מדאורייתא:

    דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצהתימה לי מאי פריך הא לא הורצה דקאמר היינו להתיר בשר באכילה ובהא מודו כולי עלמא דלאכילה לא אמרינן היתר היא בצבור ועוד לכאורה משמע דלא פריך אלא למ"ד היתר היא בצבור ואמאי אפי' למאן דאמר דחויה ליפרוך כמו למאן דאמר היתר היא דע"כ לא פליגי אלא אהדורי אטהורין קודם הקרבת הקרבן אבל אם כבר קרב הקרבן בהא לא פליגי וי"ל דפריך שפיר למאן דאמר היתר היא דנהי לאכילה לית ליה היתר היא ה"מ היכא דאיטמו שירים גופייהו אבל הכא דבשר לא איטמי הוה ליה למישרי אפי' באכילה כיון דמיקל כולי האי דאית ליה טומאה דגברי ודעולין היתר היא אבל למאן דאמר טומאה דחויה ניחא דכיון דמחמיר כולי האי בטומאת עולין ודגברא קודם הקרבה סברא הוא שיש להחמיר בבשר אע"פ שהוא טהור ואפי' לאחר הקרבה:

    שנטמא בין בשוגג בין במזיד כו'הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה והכא קאמר דמרצה אף על המזיד בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כה:) מקשה לה הש"ס ואיכא למאן דמשני טומאתו בשוגג אין במזיד לא זריקתו בין בשוגג בין במזיד ואיכא למאן דאמר איפכא ותימה דבפ' האשה רבה (יבמות דף צ.) מקשה מההיא דדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה למ"ד אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה כדתניא על מה הציץ מרצה על הדם וכו' שניטמא בין בשוגג בין במזיד ואמור רבנן דלא מרצה ומאי פריך הא שנינן פרק הקומץ רבה (מנחות דף כה:) הנך תרי ברייתות חדא בטומאה וחדא בזריקה וא"כ איכא למימר דההיא דדם שנטמא במזיד לא הורצה מדאורייתא נמי קאמר וי"ל דאינו סברא לחלק בדאורייתא בין שוגג למזיד לא בזריקה ולא בטומאה דודאי מדאורייתא מרצה בכל ענין וחילוקא דמפלגינן בין שוגג למזיד היינו מדרבנן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר בטומאה לפי שנראה לו יותר להחמיר בנטמא במזיד משום דאתחלתא דפסולא היא ועוד דלא נתכוין לעשות מצוה אבל בזריקה בטומאה לא קנסוהו כיון דלאו תחילת פסולא הוא ועוד במצוה קא עסיק ולמר מסתבר ליה להחמיר יותר בזריקה משום דדבר מגונה ביותר הוא להקריב לגבוה דבר שאינו טהור וא"ת א"כ בפרק הקומץ רבה לישני דההיא דעל מה הציץ מרצה איירי מדאורייתא וההיא דדם שנטמא איירי מדרבנן וי"ל אם איתא דמדרבנן אין חילוק בין טומאתו לזריקתו דאידי ואידי הוה אמרינן דלא הורצה במזיד וא"כ ההוא דעל מה הציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד מדאורייתא דווקא איירי לא הוה ליה למיתני סתמא הכי כיון דבזמן שנשנית הברייתא לא הוה מרצה במזיד כן פר"י בפרק האשה רבה (יבמות דף צ. ד"ה והא):

    על הדם ועל הבשרבפסחים פ"ק (דף טז:) פי' רש"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אור"י דאתיא אפי' כר"א דאמר יש דם אע"פ שאין בשר והא דבעי ריצוי ציץ יש לומר היינו כדאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף עח.) לאקבעינהו בפיגול ולאפקינהו מידי מעילה:

    אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשבכך היא הגירסא בכל הספרים אלא שרש"י הגיה איפכא על פי הת"כ ובחנם הגיה דהא מסקינן בפרק שני דזבחים (דף כח:) דתרוייהו מקראי אריכא נפקי ורישיה דקרא דאם האכל יאכל ביום השלישי רצה בחוץ לזמנו וסיפיה דפיגול יהיה זה חוץ למקומו א"כ גירסת הספר נכונה ומת"כ אין ראייה דכמה ברייתות נשנו שם לפי מה דס"ד מעיקרא ואיכא למימר דההיא נשנית לפי הטעות דהוה ס"ד מעיקרא בפ"ב דזבחים דמתרי קראי נפקי חוץ למקומו מקרא זוטא דפרשת קדושים וחוץ לזמנו מקרא אריכא דפרשת צו ועוד קשה על פרש"י אמאי קרי לחוץ למקומו פיגול ולחוץ לזמנו נותר דבכל הש"ס חוץ לזמנו קרי פיגול בשלמא לפי' ר"ת משום דחוץ למקומו נפקא לן מדכתיב פיגול יהיה בקרא אריכא להכי קרי ליה פיגול ולכל הפי' קשה אמאי מדכר בברייתא פיגול ברישא והא חוץ לזמנו כתב ברישא וצ"ל לפי שהוא קל יותר מחוץ לזמנו דחוץ למקומו אין בו כרת ועוד דהותר מכללו בבמה הוה מהדר ברישא לאוקמא ביה רצוי ציץ טפי מבחוץ לזמנו דחמיר ובתר דלא מיתוקמא ליה ביה מהדר לאוקמא בחוץ לזמנו ופרש"י בפ"ק דפסחים (דף טז:) אית דמפרשי פיגול חוץ לזמנו כמו פיגול שבכל הש"ס שהוא חוץ לזמנו אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר נותר ממש ולא נהירא דהיכי קאמר הרי כבר נאמר לא ירצה אי לא ירצה הזבח קאמר וכי לאחר שהוכשר יחזור ויפסול ואי האוכלו קאמר וכי אין כפרה לחייבי כריתות ועוד תיפוק ליה מעון הקדשים ולא עון האוכלין ומורי ה"ר יהודה ממיץ זצ"ל אמר לי מפי ה"ר וויש מאפר"ק זצ"ל אם עון נותר נותר ממש ומה שהקשה רש"י אחר שהוכשר יחזור ויפסל דילמא אתיא כר"ע דאמר בפ"ב דזבחים (דף כט.) לר' אליעזר הא מצינו לזב וזבה ושומרת יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז אחר שהוכשר יחזור ויפסול ואע"ג דר"א אהדר ליה התם הרי הוא אומר המקריב בהקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי ולכאורה משמע דר"ע קיבלה דאין הזבח נפסל והכא דריש ליה מלא ירצה שהזבח נפסל אם נותר ממנו י"ל דה"ק אם עון נותר ונימא דאית ביה עון בזבח ונידרוש לקרא כר"ע באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וסברא הוא לאוקמא לקרא בהכי לפי שהוא איסור קל שאירע לאחר שהוכשר ולהכי נימא דהציץ מרצה עליו טפי מעל שאר איסורים הא כבר נאמר לא ירצה הא אין נושא אלא עון טומאה ומהשתא לית לן לאוקמא קרא דואם האכל יאכל ביום השלישי באוכל מזבחו ביום השלישי דהא דהוה ס"ד לאוקמא הכי היינו כי היכי דתיתוקם ביה קרא דרצוי ציץ משום דמיסתבר טפי משום דאירע לאחר שהוכשר והיינו צריכין לומר דקרא דהמקריב הוה דריש ליה לדרשא אחריתא כדדריש ליה בפ"ב דזבחים (דף יג.) לומר לך זריקה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה המעכבת כפרה ומחשבה פוסלת בה אף כל [כו'] לאפוקי שפיכת שירים והקטרת אימורין אבל כיון דאפי' אי הוה מוקמי' לקרא באוכל מזבחו ביום השלישי אפ"ה לא היה מרצה הציץ עליו שהרי כתוב בו לא ירצה והשתא לא דחקינן בחנם לאוקמא ביה קרא אלא דרשינן מהמקריב בהקרבה הוא נפסל ואין נפסל בשלישי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    דכל טומאת מת בצבור שרייה רחמנאפי׳ שרייה היתר גמור בין לענין הבעלים בין לענין המקריבים ובין לענין טומאת הקרבן ואין מבטלין בשביל זה פייסות של כהנים.

    מודינא היכא דאיכא שירים לאכילהפי׳ דאע״ג דהותרה טומאה בצבור להקרבה אינו נאכל בטומאה וכיון שכן בכל קרבן שיש בו שירים לאכילה מהדרי׳ לעשותו בטהרה כדי שיהו השירים נאכלים כדינם:

    מאי לאו פרים ואלים וכבשים דחגפי׳ במנחת נסכים שלהם שהיא נשרפת כולה ואין בה שירים לאכילה ואפילו הכי מביאין אחרת תחתיה וקשיא לרב נחמן:

    במזיד לא הורצה שאין הציץ מרצה בו והא מדרבנן דאלו מדאורייתא אפילו במזיד הורצה ורבנן הוא דקנסו שלא יהא הבשר נאכל אבל בעלים נתכפרו דלא מייתו חולין לעזרה כיון דמדאורי׳ הורצה. ומיהו שמעינן מינה דלאו היתר הוא דהא בעי׳ ציץ לרצות וכשהוא במזיד אף הציץ אינו מרצה מדרבנן. ובמסכת מנחות רמינן מתני׳ בהדי אידך דבסמוך דקתני שהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד. ושנינן דחדא מינייהו בזדון טומאה ושגגת זריקה. ואידך בשגגת טומאה וזדון זריקה. ופליגי אמוראי איכא מאן דאמר בזדון זריקה קנסו לפי שזרק במזיד ואיכא מאן דאמר דאדרבא כיון דלתקוני מכוין לא קנסינן ליה. ובזדון טומאה הוא דקנסינן:

    על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר וכו׳ואיכא למידק בבשר טמא מה רצוי יש בו דלהתירו באכילה אי אפשר דהא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. תירץ רש״י ז״ל בפסח ראשון דמהני אליבא דר׳ יהושע דאמר אם אין בשר אין דם נזרק. דדוקא כשאבד או נשרף אבל אם נטמא הבשר יש בשר חשיב והדם נזרק שהציץ מרצה על הבשר כאלו הוא טהור. ובתוספות אמרו דאפילו לרבי אליעזר דאמר התם אעפ״י שאין בשר יש דם. מהני רצוי ציץ לאחשוביה כבשר טהור לאפוקי ממעילה לכהן האוכלו. ולאקבועיה לדין פגול אם פגל בו כהן וכן הוא בפסח שני:

    בין ביחיד בין בצבורפי׳ ומיהו דצבור עדיפא שאפילו טומאת הגוף נדחית בו אבל ביחיד אין טומאת הגוף נדחית בו וכדאיתא בהדיא בפסח שני.

    כי קתני הציץ מרצה איחיד וקס״ד דאיחיד ממש קאמר ופרכי׳ דהא בין ביחיד בין בצבור קתני ופרקי׳ דדומיא דיחיד קאמרי׳ בהנהו דלא קביע להו זמן.

    גרש״י ז״ל וכי אי זה עון הוא נישא אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב ופרש״י ז״ל דפגול האמור כאן אינו כפגול הנאמר בשאר מקומות שרוצה לומר שחשב עליו לחוץ לזמנו שיש בו כרת אלא הכא למה שחשב עליו לחוץ למקומו קרי פגול ונותר זה אינו נותר ממש דא״כ למה יפסל הקרבן למפרע בשבילו אלא לפגול דעלמא שחשב עליו חוץ לזמנו קרי נותר והכין אמרי׳ בזבחים פגול חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו ותרי קראי כתיבי בהאי ענינא חד קרא אריכא דכתיב בפרשת צו את אהרן ואם האכול יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה וחד קרא זוטא בפרשת קדושי׳ תהיו ואם האכול יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה וקרא זוטא מיירי באיסורא זוטא דהיינו חוץ למקומו שאין בו כרת וקרא אריכא באיסורא רבא דהיינו חוץ לזמנו שיש בו כרת ועובר אף משום לא יחשב והיינו דגרסי׳ הכא אם עון פגול שהוא חוץ למקומו שהוא אסורא זוטא הרי כבר נאמר לא ירצה לחוד דכתיב בקרא זוטא ואם עון נותר דחוץ לזמנו דהוי אסורא רבא הרי כבר נאמר אף לא יחשב בקרא אריכא אבל לא גרסי׳ אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה דא״כ הוה מוקמי׳ קרא אריכא לאסורא זוטא וקרא זוטא לאסורא רבא וזה אי אפשר ואם נאמר דפגול פגול ממש דחוץ לזמנו ונותר חוץ למקומו הא ליתא חדא דלא שייך ביה שם נותר ותו דבזבחים אמרינן דפגול זה חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו כן פרש״י ז״ל בכאן ובזבחים ובמנחות ומיהו ברובא דנוסחי אשכחן אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה וכן היא במקום אחד ואע״פ שהיא במקום אחר כגרש״י ז״ל ור״ת ז״ל פי׳ דגרש״י ז״ל אתייא אליבא דאביי דאמ׳ התם בפרק ב׳ דזבחים דפגול ונותר מתרי קראי נפקי אבל רבא אמר התם דתרוייהו נפקי מקר׳ אריכא ומוקי קרא זוטא למילתא אחריתי ולדידי שפיר גר׳ כגרסת הספרים ושתי הנוסחאות חדא אתיא כאביי וחדא אתיא כרבא והא דאקדים תנא פגול לנותר לגרש״י ז״ל בעי לאקדומי איסורא זוטא דכתיב ביה לא ירצה בלחוד ולאידך גרס׳ מקדים פגול שהוא אסורא רבא ומקדים ליה בכל דוכתא לנותר ממש:

    Babylonian Talmud · folio map

    Yoma 7a

    Yoma 7a. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 211 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    כל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא דכתיב [במדבר ט] איש כי יהיה טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתו יוצא עליו מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה:

    מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה דאע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף עז:) ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שיריים נאכלין:

    ואם אין אלא היא שלא מצא מזומן לכך:

    מאי לאו פרים ואילים דחג שהן קרבן צבור וזמנו קבוע ומנחת נסכים דוחה טומאה וקתני אומר ומביאין אחרת תחתיה אלמא דחוייה היא בצבור:

    פר דע"ז דצבור עולה היא וטעונה נסכים בשלח לך:

    אילו של אהרן דיום הכפורים:

    בכבש הבא עם העומר כדכתיב (ויקרא כ״ג:י״ב) ועשיתם ביום הניפכם את העומר וההיא מנחת כבשים דקתני לאו במנחת נסכים קאמר דכליל היא אלא במנחת העומר עצמו הבאה עמו והיא נקמצת ושיריה נאכלין:

    במזיד לא הורצה ואע"פ שהציץ מרצה קנסוהו רבנן שלא יהא בשר נאכל אבל בעלים מיהו נתכפרו דלא ניתו חולין לעזרה דהא מדאורייתא חזי ומיהו שמעינן מיניה דלאו היתר היא:

    6 more comments on this page.

    Rashi on Yoma 7a · Sefaria

    Tosafot

    פרים פר דע"ז פי' דעולה הוא וטעון מנחת נסכים דאע"ג דצבור הוא מהדרינן והא דאמר אומר לו הוי פקח ושתוק ומביא אותה בטומאה לאו משום דטומאה דחויה בצבור דהא לא דחי שבת כיון דלא קביעא ליה זמן וטומאה נמי לא דחי כדאמר לקמן פרק הוציאו לו (יומא דף נ.) כל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אע"פ שהוא קרבן צבור והא דמביאה בטומאה היינו משו' דרצויי ציץ ודווקא טומאת קרבן דמרצה ציץ אבל טומאת הגוף דכהנים לא אידחו לגבייהו כלל דלגמרי חשיב קרבן יחיד:

    כיון דיחיד הוא מהדרינן הכא ודאי חשוב קרבן צבור לדחות שבת ולדחות הטומאה אפילו טומאה דגברי מיהו לא הותרה בו טומאה אלא דחויה היא כיון דיחיד קא מייתי ליה ותימה לי והא כולהו מקראי נפקי פרק כיצד צולין (פסחים דף עז.) וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד אחד לכולן מאי שנא דיש מהן שהותרה בהן טומאה ויש מהם דחויה וי"ל למאן דאמר טומאה היתר היא בכולהו הותר טומאה מדאוריית' אלא מדרבנן גזרו אההוא דהוי קרבן יחיד דליהדרי אטהורין ולמ"ד טומאה דחויה היא סבירא ליה דבכולהו דחויה היא מדאורייתא:

    דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה תימה לי מאי פריך הא לא הורצה דקאמר היינו להתיר בשר באכילה ובהא מודו כולי עלמא דלאכילה לא אמרינן היתר היא בצבור ועוד לכאורה משמע דלא פריך אלא למ"ד היתר היא בצבור ואמאי אפי' למאן דאמר דחויה ליפרוך כמו למאן דאמר היתר היא דע"כ לא פליגי אלא אהדורי אטהורין קודם הקרבת הקרבן אבל אם כבר קרב הקרבן בהא לא פליגי וי"ל דפריך שפיר למאן דאמר היתר היא דנהי לאכילה לית ליה היתר היא ה"מ היכא דאיטמו שירים גופייהו אבל הכא דבשר לא איטמי הוה ליה למישרי אפי' באכילה כיון דמיקל כולי האי דאית ליה טומאה דגברי ודעולין היתר היא אבל למאן דאמר טומאה דחויה ניחא דכיון דמחמיר כולי האי בטומאת עולין ודגברא קודם הקרבה סברא הוא שיש להחמיר בבשר אע"פ שהוא טהור ואפי' לאחר הקרבה:

    שנטמא בין בשוגג בין במזיד כו' הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה והכא קאמר דמרצה אף על המזיד בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כה:) מקשה לה הש"ס ואיכא למאן דמשני טומאתו בשוגג אין במזיד לא זריקתו בין בשוגג בין במזיד ואיכא למאן דאמר איפכא ותימה דבפ' האשה רבה (יבמות דף צ.) מקשה מההיא דדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה למ"ד אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה כדתניא על מה הציץ מרצה על הדם וכו' שניטמא בין בשוגג בין במזיד ואמור רבנן דלא מרצה ומאי פריך הא שנינן פרק הקומץ רבה (מנחות דף כה:) הנך תרי ברייתות חדא בטומאה וחדא בזריקה וא"כ איכא למימר דההיא דדם שנטמא במזיד לא הורצה מדאורייתא נמי קאמר וי"ל דאינו סברא לחלק בדאורייתא בין שוגג למזיד לא בזריקה ולא בטומאה דודאי מדאורייתא מרצה בכל ענין וחילוקא דמפלגינן בין שוגג למזיד היינו מדרבנן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר בטומאה לפי שנראה לו יותר להחמיר בנטמא במזיד משום דאתחלתא דפסולא היא ועוד דלא נתכוין לעשות מצוה אבל בזריקה בטומאה לא קנסוהו כיון דלאו תחילת פסולא הוא ועוד במצוה קא עסיק ולמר מסתבר ליה להחמיר יותר בזריקה משום דדבר מגונה ביותר הוא להקריב לגבוה דבר שאינו טהור וא"ת א"כ בפרק הקומץ רבה לישני דההיא דעל מה הציץ מרצה איירי מדאורייתא וההיא דדם שנטמא איירי מדרבנן וי"ל אם איתא דמדרבנן אין חילוק בין טומאתו לזריקתו דאידי ואידי הוה אמרינן דלא הורצה במזיד וא"כ ההוא דעל מה הציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד מדאורייתא דווקא איירי לא הוה ליה למיתני סתמא הכי כיון דבזמן שנשנית הברייתא לא הוה מרצה במזיד כן פר"י בפרק האשה רבה (יבמות דף צ. ד"ה והא):

    על הדם ועל הבשר בפסחים פ"ק (דף טז:) פי' רש"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אור"י דאתיא אפי' כר"א דאמר יש דם אע"פ שאין בשר והא דבעי ריצוי ציץ יש לומר היינו כדאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף עח.) לאקבעינהו בפיגול ולאפקינהו מידי מעילה:

    אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב כך היא הגירסא בכל הספרים אלא שרש"י הגיה איפכא על פי הת"כ ובחנם הגיה דהא מסקינן בפרק שני דזבחים (דף כח:) דתרוייהו מקראי אריכא נפקי ורישיה דקרא דאם האכל יאכל ביום השלישי רצה בחוץ לזמנו וסיפיה דפיגול יהיה זה חוץ למקומו א"כ גירסת הספר נכונה ומת"כ אין ראייה דכמה ברייתות נשנו שם לפי מה דס"ד מעיקרא ואיכא למימר דההיא נשנית לפי הטעות דהוה ס"ד מעיקרא בפ"ב דזבחים דמתרי קראי נפקי חוץ למקומו מקרא זוטא דפרשת קדושים וחוץ לזמנו מקרא אריכא דפרשת צו ועוד קשה על פרש"י אמאי קרי לחוץ למקומו פיגול ולחוץ לזמנו נותר דבכל הש"ס חוץ לזמנו קרי פיגול בשלמא לפי' ר"ת משום דחוץ למקומו נפקא לן מדכתיב פיגול יהיה בקרא אריכא להכי קרי ליה פיגול ולכל הפי' קשה אמאי מדכר בברייתא פיגול ברישא והא חוץ לזמנו כתב ברישא וצ"ל לפי שהוא קל יותר מחוץ לזמנו דחוץ למקומו אין בו כרת ועוד דהותר מכללו בבמה הוה מהדר ברישא לאוקמא ביה רצוי ציץ טפי מבחוץ לזמנו דחמיר ובתר דלא מיתוקמא ליה ביה מהדר לאוקמא בחוץ לזמנו ופרש"י בפ"ק דפסחים (דף טז:) אית דמפרשי פיגול חוץ לזמנו כמו פיגול שבכל הש"ס שהוא חוץ לזמנו אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר נותר ממש ולא נהירא דהיכי קאמר הרי כבר נאמר לא ירצה אי לא ירצה הזבח קאמר וכי לאחר שהוכשר יחזור ויפסול ואי האוכלו קאמר וכי אין כפרה לחייבי כריתות ועוד תיפוק ליה מעון הקדשים ולא עון האוכלין ומורי ה"ר יהודה ממיץ זצ"ל אמר לי מפי ה"ר וויש מאפר"ק זצ"ל אם עון נותר נותר ממש ומה שהקשה רש"י אחר שהוכשר יחזור ויפסל דילמא אתיא כר"ע דאמר בפ"ב דזבחים (דף כט.) לר' אליעזר הא מצינו לזב וזבה ושומרת יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז אחר שהוכשר יחזור ויפסול ואע"ג דר"א אהדר ליה התם הרי הוא אומר המקריב בהקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי ולכאורה משמע דר"ע קיבלה דאין הזבח נפסל והכא דריש ליה מלא ירצה שהזבח נפסל אם נותר ממנו י"ל דה"ק אם עון נותר ונימא דאית ביה עון בזבח ונידרוש לקרא כר"ע באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וסברא הוא לאוקמא לקרא בהכי לפי שהוא איסור קל שאירע לאחר שהוכשר ולהכי נימא דהציץ מרצה עליו טפי מעל שאר איסורים הא כבר נאמר לא ירצה הא אין נושא אלא עון טומאה ומהשתא לית לן לאוקמא קרא דואם האכל יאכל ביום השלישי באוכל מזבחו ביום השלישי דהא דהוה ס"ד לאוקמא הכי היינו כי היכי דתיתוקם ביה קרא דרצוי ציץ משום דמיסתבר טפי משום דאירע לאחר שהוכשר והיינו צריכין לומר דקרא דהמקריב הוה דריש ליה לדרשא אחריתא כדדריש ליה בפ"ב דזבחים (דף יג.) לומר לך זריקה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה המעכבת כפרה ומחשבה פוסלת בה אף כל [כו'] לאפוקי שפיכת שירים והקטרת אימורין אבל כיון דאפי' אי הוה מוקמי' לקרא באוכל מזבחו ביום השלישי אפ"ה לא היה מרצה הציץ עליו שהרי כתוב בו לא ירצה והשתא לא דחקינן בחנם לאוקמא ביה קרא אלא דרשינן מהמקריב בהקרבה הוא נפסל ואין נפסל בשלישי:

    Tosafot on Yoma 7a · Sefaria

    Ritva

    דכל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא פי׳ שרייה היתר גמור בין לענין הבעלים בין לענין המקריבים ובין לענין טומאת הקרבן ואין מבטלין בשביל זה פייסות של כהנים.

    מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה פי׳ דאע״ג דהותרה טומאה בצבור להקרבה אינו נאכל בטומאה וכיון שכן בכל קרבן שיש בו שירים לאכילה מהדרי׳ לעשותו בטהרה כדי שיהו השירים נאכלים כדינם:

    מאי לאו פרים ואלים וכבשים דחג פי׳ במנחת נסכים שלהם שהיא נשרפת כולה ואין בה שירים לאכילה ואפילו הכי מביאין אחרת תחתיה וקשיא לרב נחמן:

    במזיד לא הורצה שאין הציץ מרצה בו והא מדרבנן דאלו מדאורייתא אפילו במזיד הורצה ורבנן הוא דקנסו שלא יהא הבשר נאכל אבל בעלים נתכפרו דלא מייתו חולין לעזרה כיון דמדאורי׳ הורצה. ומיהו שמעינן מינה דלאו היתר הוא דהא בעי׳ ציץ לרצות וכשהוא במזיד אף הציץ אינו מרצה מדרבנן. ובמסכת מנחות רמינן מתני׳ בהדי אידך דבסמוך דקתני שהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד. ושנינן דחדא מינייהו בזדון טומאה ושגגת זריקה. ואידך בשגגת טומאה וזדון זריקה. ופליגי אמוראי איכא מאן דאמר בזדון זריקה קנסו לפי שזרק במזיד ואיכא מאן דאמר דאדרבא כיון דלתקוני מכוין לא קנסינן ליה. ובזדון טומאה הוא דקנסינן:

    על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר וכו׳ ואיכא למידק בבשר טמא מה רצוי יש בו דלהתירו באכילה אי אפשר דהא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. תירץ רש״י ז״ל בפסח ראשון דמהני אליבא דר׳ יהושע דאמר אם אין בשר אין דם נזרק. דדוקא כשאבד או נשרף אבל אם נטמא הבשר יש בשר חשיב והדם נזרק שהציץ מרצה על הבשר כאלו הוא טהור. ובתוספות אמרו דאפילו לרבי אליעזר דאמר התם אעפ״י שאין בשר יש דם. מהני רצוי ציץ לאחשוביה כבשר טהור לאפוקי ממעילה לכהן האוכלו. ולאקבועיה לדין פגול אם פגל בו כהן וכן הוא בפסח שני:

    בין ביחיד בין בצבור פי׳ ומיהו דצבור עדיפא שאפילו טומאת הגוף נדחית בו אבל ביחיד אין טומאת הגוף נדחית בו וכדאיתא בהדיא בפסח שני.

    כי קתני הציץ מרצה איחיד וקס״ד דאיחיד ממש קאמר ופרכי׳ דהא בין ביחיד בין בצבור קתני ופרקי׳ דדומיא דיחיד קאמרי׳ בהנהו דלא קביע להו זמן.

    גרש״י ז״ל וכי אי זה עון הוא נישא אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב ופרש״י ז״ל דפגול האמור כאן אינו כפגול הנאמר בשאר מקומות שרוצה לומר שחשב עליו לחוץ לזמנו שיש בו כרת אלא הכא למה שחשב עליו לחוץ למקומו קרי פגול ונותר זה אינו נותר ממש דא״כ למה יפסל הקרבן למפרע בשבילו אלא לפגול דעלמא שחשב עליו חוץ לזמנו קרי נותר והכין אמרי׳ בזבחים פגול חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו ותרי קראי כתיבי בהאי ענינא חד קרא אריכא דכתיב בפרשת צו את אהרן ואם האכול יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה וחד קרא זוטא בפרשת קדושי׳ תהיו ואם האכול יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה וקרא זוטא מיירי באיסורא זוטא דהיינו חוץ למקומו שאין בו כרת וקרא אריכא באיסורא רבא דהיינו חוץ לזמנו שיש בו כרת ועובר אף משום לא יחשב והיינו דגרסי׳ הכא אם עון פגול שהוא חוץ למקומו שהוא אסורא זוטא הרי כבר נאמר לא ירצה לחוד דכתיב בקרא זוטא ואם עון נותר דחוץ לזמנו דהוי אסורא רבא הרי כבר נאמר אף לא יחשב בקרא אריכא אבל לא גרסי׳ אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה דא״כ הוה מוקמי׳ קרא אריכא לאסורא זוטא וקרא זוטא לאסורא רבא וזה אי אפשר ואם נאמר דפגול פגול ממש דחוץ לזמנו ונותר חוץ למקומו הא ליתא חדא דלא שייך ביה שם נותר ותו דבזבחים אמרינן דפגול זה חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו כן פרש״י ז״ל בכאן ובזבחים ובמנחות ומיהו ברובא דנוסחי אשכחן אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה וכן היא במקום אחד ואע״פ שהיא במקום אחר כגרש״י ז״ל ור״ת ז״ל פי׳ דגרש״י ז״ל אתייא אליבא דאביי דאמ׳ התם בפרק ב׳ דזבחים דפגול ונותר מתרי קראי נפקי אבל רבא אמר התם דתרוייהו נפקי מקר׳ אריכא ומוקי קרא זוטא למילתא אחריתי ולדידי שפיר גר׳ כגרסת הספרים ושתי הנוסחאות חדא אתיא כאביי וחדא אתיא כרבא והא דאקדים תנא פגול לנותר לגרש״י ז״ל בעי לאקדומי איסורא זוטא דכתיב ביה לא ירצה בלחוד ולאידך גרס׳ מקדים פגול שהוא אסורא רבא ומקדים ליה בכל דוכתא לנותר ממש:

    Ritva on Yoma 7a · Sefaria

    Meiri

    היה מקריב מנחה ונטמאת מביאין אחרת תחתי' ואם אי אפשר באחרת עושין בצנעה כיצד היה מקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אם יש אחרת כגון שקצרו בלילה שיעור שני עומרים מביאין אותה ואם אין שם אחרת אומרים הוי פקח ושתוק ולא תודיע את הפסול אחר שאין בו תקנה ולא סוף דבר בזו שהיא נקמצת אבל כל שבאה בטהרה ושיריה נאכלים שראוי להביא אחרת כדי שלא יהיו שיריה באים מהיתר אכילה לשריפה אלא אף אם היה מקריב מנחת פרים ואלים של חג אע"פ שכולה כליל ונטמאת אם יש אחרת מביאין ואם לאו אומרין הוי פקח ושתוק אבל הזבחים עצמן כל שבקרבן צבור אפי' נטמא הבשר והחלב זורק את הדם ושל יחיד כל שנטמא אחד מהם ונשאר השני בטהרה זורק ואם נטמאו שניהם לא יזרוק לכתחילה ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על כל טומאת הקרבים אבל לא על טומאת הנאכלים אלא נשרפין שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף למדת שהציץ אע"פ שהוא מרצה על טומאת הגוף שבצבור אינו מרצה על טומאת הגוף של יחיד לעולם ולא אף על קרבנות צבור שאין קבוע להם זמן אלא בשקבע להם זמן אבל מרצה דברים הקרבים בטומאה אף בקרבן יחיד או קרבנות צבור שאין קבוע להם זמן ולא על כולם כיצד דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וכן בחלב שנטמא שאם הקטירהו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ויש אומרים אף במזיד:

    Meiri on Yoma 7a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה בין בצבור כו' ומה בין יחיד לצבור שהיחיד אין טומאת הגוף כו' עכ"ל ר"ל דבטומאת בשר ועולין ליכא לפלוגי בין יחיד לצבור דבכולהו הציץ מרצה ודאיכא לפלוגי בין יחיד לצבור מדכתיב איש כי יהיה טמא וגו' דאין נדחין היינו בטומאת הגוף וק"ל:

    תוס' בד"ה שנטמא בין בשוגג כו' וא"ת א"כ בפרק הקומץ כו' לזריקתו דאידי ואידי כו' עכ"ל כצ"ל:

    ודע דבתוס' פרק האשה רבה כתבו אהך ברייתא דהציץ מרצה בין ביחיד בין בצבור דאתיא כמ"ד טומאה דחויה בצבור אבל למ"ד הותרה לא בעי ציץ לרצויי כו' עכ"ל והתימה מהם דהא הכא פריך לה מהך ברייתא למ"ד הותרה ומשני לה שפיר דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואי בעית אימא כו' וי"ל דלמאי דמסיק הכא דתנאי פליגי בהכי משמע להו דלית לן לשנויי הני שנויי דחיקי אלא דאתיא כתנא דס"ל טומאה דחויה בצבור ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Yoma 7a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' מודינא היכא דאיכא שיריים עיין מנחות טו ע"א תוס' ד"ה ר"י:

    Gilyon HaShas on Yoma 7a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה שנטמא, דאין סברא לחלק בדאורייתא בין שוגג למזיד קשה לי דא"כ בקיצור הו"ל למיפרך בפ' האשה רבה (דף צ) מיני' וביה, כיון דבשוגג הורצה, ע"כ דמדאורייתא מרצה וממילא גם במזיד הכי הוא, ואיך אמרו חז"ל דבמזיד לא הורצה איך מתנין לעקור דבר מן התורה.

    תד"ה כיון דיחיד וכו', אלא מדרבנן גזרו וכו' יש לע' לפ"ז קושית תוס' לעיל ד"ה א"ר תחליפא במקומה עומדת. דל"ש תירוצם דפסח לא מקרי כ"כ קרבן ציבור. דהרי מכל מקום הוא רק דרבנן והאיך קאמר ר"י כיון דאדחי לטומאה אדחי ג"כ לזיבות. הא מדאורייתא לא אדחי דהרי הותר. ועיין:

    תד"ה דם שנטמא וכו' הנ"מ היכא דאטמי שיריים גופיה וכו' יש לדקדק לפ"ז מאי צריך הש"ס לדחוקי לשנויי אברייתא דעל מה הציץ מרצה וכו' דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד. ולא משני דבציבור היינו בנטמא בשר לענין היתר אכילה. ועיין:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yoma 7a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yoma, daf 7, Amud Aleph, about 211 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה.…”

    2. Segment 228 words

      Opens “אמר רב ששת: מנא אמינא לה, דתניא:…”

      Named: רב ששת.

    3. Segment 314 words

      Opens “קתני מיהת אומר ומביאין אחרת תחתיה! אמר…”

      Named: רב נחמן.

    4. Segment 423 words

      Opens “מיתיבי: היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים,…”

    5. Segment 56 words

      Opens “מאי לאו, פרים אילים וכבשים דחג!…”

    6. Segment 639 words

      Opens “אמר לך רב נחמן: לא: פרים פר…”

      Named: רב נחמן.

    7. Segment 713 words

      Opens “מיתיבי: דם שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה, במזיד…”

    8. Segment 833 words

      Opens “ת"ש על מה הציץ מרצה, על הדם…”

    9. Segment 919 words

      Opens “אמ' לך רב נחמן: כי קתני ״הציץ…”

      Named: רב נחמן.

    10. Segment 1030 words

      Opens “מיתיבי: (שמות כח, לח) ״ונשא אהרן את…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yoma 7a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026