Talmud Builders

    Eruvin 95b

    Back to index

    English translation — Eruvin 95b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And in a time of danger, when it is dangerous to tarry outside town, he covers the phylacteries and proceeds on his way.

    2Rabbi Shimon says that there is an alternative method of transferring the phylacteries: One gives them to another who is less than four cubits from him, and the other passes them to another, until the phylacteries reach the outermost courtyard of the city. Since carrying less than four cubits in a public domain is not prohibited by Torah law, in this case, the Sages permitted carrying in that manner due to the sanctity of the phylacteries.

    3And similarly, with regard to one’s son who was born in a field and may not be carried on Shabbat, since that is akin to carrying a burden in the public domain: One gives him to another, and the other passes him to another, even if it requires a hundred people. Rabbi Yehuda says: A person may even give a barrel to another, and the other may pass it to another, and in that way even take it beyond the Shabbat limit, provided that no one person carries it more than four cubits. They said to him: This barrel may not go a greater distance than the feet of its owner, i.e., it may not be carried any farther than its owner may walk.

    4GEMARA: We learned in the mishna that a person who finds phylacteries in a field may carry them by pairs, indicating that one pair, yes, it may be carried; however, more than one pair, no, they may not be carried. The Gemara asks: Let us say that we learned the unattributed mishna not in accordance with the opinion of Rabbi Meir, despite the principle that an unattributed mishna usually reflects Rabbi Meir’s opinion.

    5As, if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, didn’t Rabbi Meir say: In order to rescue items from a fire, one is permitted to remove items from his house by wearing them, and he dons all the clothes that he can wear, and wraps himself in all items in which he can wrap himself. As we learned in a mishna: And one removes all the utensils to the courtyard adjacent to the fire, and dons all the garments that he can wear, and wraps himself in all the items in which he can wrap himself in order to rescue his property.

    6The Gemara asks: And from where do we know that this unattributed mishna with regard to Shabbat is a reflection of the opinion of Rabbi Meir? As it teaches with regard to that mishna: If there are many garments there, one dons garments, and takes them out to a safe place, and removes them there, and returns to the fire, and dons other garments, and takes them out and removes them. And he may do so even all day long; this is the statement of Rabbi Meir. Apparently, according to Rabbi Meir, one may don many garments at once.

    7In answer to the question, Rava said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, there is a distinction between the cases. There, if he dons the clothes in the manner that he typically wears them, the Sages rendered the legal status of wearing garments on Shabbat like the status of wearing garments during the week and permitted him to remove clothes from his house by wearing them in that manner. And here, too, if he dons phylacteries in the manner that he typically dons them, the Sages rendered the legal status of donning phylacteries on Shabbat like the status of donning phylacteries during the week.

    8Consequently, there, where during the week he may wear as many clothes as he wishes, with regard to rescue from a fire the Sages likewise permitted him to wear as many clothes as he wishes. However, here, in the case of phylacteries, even during the week, donning one pair, yes, one may do so, but donning more than one pair, no, he may not do so. Therefore, with regard to rescue as well, the Sages said: Donning one pair, yes, one may do so; however, donning more than one pair, no, he may not.

    9We learned in the mishna that Rabban Gamliel says: He brings the phylacteries in two pairs by two pairs. The Gemara asks: What does he hold? What is the rationale for this halakha ? If he holds that Shabbat is a time for phylacteries, and one is permitted or even obligated to don phylacteries on Shabbat, then the ruling should be: Donning one pair, yes, this is permitted; donning more, no, it is prohibited. It should be prohibited to wear more than one pair as there is room to don only one set of phylacteries on one’s head.

    10And if he holds that Shabbat is not a time for phylacteries, and it was only due to the fact that rescue was permitted only in the manner that one typically wears clothing that the Sages permitted him to don phylacteries, he should likewise be permitted to don even more than two pairs. He should be permitted to don as many pairs of phylacteries as possible, not only two.

    11The Gemara answers: Actually, he holds that Shabbat is not a time for phylacteries, and when the Sages permitted one to don phylacteries for the purpose of rescue, it was only by donning them in the manner that one typically wears clothing, i.e., in the appropriate place for phylacteries. He may not don them anywhere else on his body, as in that case he is considered to be carrying, not wearing them.

    12The Gemara raises a difficulty: If so, then one pair, yes, it should be permitted, but more, no, it should not be permitted, as the second pair is necessarily positioned out of place. Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said: There is room on one’s head to place two phylacteries. One can place two phylacteries on his head and don them both in the proper manner.

    13The Gemara asks: It works out well with regard to donning two phylacteries of the head, as there is room; however, with regard to the phylacteries of the arm, what is there to say? How can one wear two phylacteries on his arm simultaneously?

    14The Gemara answers that even when one dons two phylacteries on his arm, he is regarded as donning them in the typical manner, in accordance with the opinion of Rav Huna. As Rav Huna said: Sometimes a person comes from the field with his bundle on his head, and in order not to crush the phylacteries, he removes them from his head and binds them on his arm. This indicates that there is room for additional phylacteries on his arm.

    15The Gemara rejects this: Say that Rav Huna said that one may remove the phylacteries from his head and tie them on his arm so that he will not come to treat them in a degrading manner by placing a bundle on top of them. However, did he say that the spot on his arm is fit for two phylacteries? Can proof be cited from here that one may don additional phylacteries on his arm ab initio ?

    16Rather, it is in accordance with that which Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said: There is room on one’s head to place two phylacteries. Here, too, there is room on the arm to place two phylacteries.

    17The Gemara comments: The school of Menashe taught the following. The verse states: “And you shall bind them for a sign on your arm, and they shall be as frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8). “On your arm,” this is the biceps muscle of the arm; “between your eyes,” this is the crown of the head. The Gemara asks: Where exactly on the crown of the head? The school of Rabbi Yannai say: Phylacteries are placed on the spot where a baby’s head is soft after birth.

    18The Gemara asks: Let us say that the tanna’im of the mishna disagree about the principle of Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak, such that the first tanna is not of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak that there is room on one’s head for two phylacteries, while Rabban Gamliel is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak, and therefore one is permitted to bring in two pairs of phylacteries at a time.

    19The Gemara rejects this: No, everyone is of the opinion of Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak, and here they disagree with regard to whether or not Shabbat is a time for phylacteries. The first tanna holds that Shabbat is a time for phylacteries. Although one may don one pair of phylacteries, he may not add to the mitzva by donning an extra pair. If he does so, it is tantamount to carrying a prohibited burden.

    20And Rabban Gamliel holds that Shabbat is not a time for phylacteries. Consequently, one may don more than one pair, as the day itself is not at all suitable for donning phylacteries. When he dons the second pair, he is not adding to the mitzva. With regard to rescuing them, the phylacteries have the legal status of an ornament that he is permitted to don, provided that he dons no more than two pairs.

    21And if you wish, say instead that the dispute should be understood as follows. Everyone agrees that Shabbat is a time for phylacteries, and here they disagree with regard to whether or not fulfillment of mitzvot requires intent. The first tanna holds: To fulfill a mitzva one needs intent. Therefore, if one dons phylacteries without intent to fulfill the mitzva, no mitzva is performed, and he is merely carrying a burden. However, if he has intent to fulfill the mitzva, he may don no more than one pair. If he does so, he violates the prohibition against adding to mitzvot.

    22And Rabban Gamliel holds: In order to fulfill a mitzva, one does not need intent. Therefore, if one dons two pairs of phylacteries he fulfills his obligation with one of them, but does not violate the prohibition against adding to mitzvot with the other. In order to do so, he would require specific intent to fulfill a second mitzva with the additional pair.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ובסכנהשאינו יכול להמתין שם ומתיירא מפני הליסטים:

    נותנן לחבירו וחבירו לחבירודכל חד וחד לא ממטי להו ארבע אמות:

    לחצר החיצונהשל עיר שהוא מקום המשתמר ראשון:

    וכן בנושילדתו אמו שם בשדה בשבת:

    לא תהלך זו יותר מרגלי בעליהאינן יכולין להרחיקה מתחום שביתת בעלים הכל לפי מה שעירבו הבעלים:

    גמ' לובש כל מה שיכול ללבושלענין הצלת דליקה תנן בכל כתבי הקודש (שבת דף קכ.):

    ולשם הוא מוציאלחצר שסמוכה לדליקה:

    התםדקאי בשאר מלבושין דכמה דבעי לביש בחול:

    זוג אחד איןדקסבר שבת זמן תפילין הוא ומשום הכי שרי ובלאו הצלה נמי אם בא להניח תפילין מניח ומשום הצלה לא שרינן ליה טפי:

    מאי קסברדקא שרי שנים שנים אבל טפי לא:

    אי קסבר שבת זמן תפילין הואמשום הכי שרי אבל לאצולי טפי מן המצוה לא:

    לאו זמן תפילין הואושרו ליה רבנן דרך מלבוש משום דתכשיט הוא לגביה ולא משאוי ואע"ג דלאו אורחיה הכא משום הצלה שרי:

    במקום תפיליןהראוי להניח בו תפילין שאין כל הראש כשר להניח תפילין אלא קדקד לבד וחריץ יש שם שהתפילין יושבים בו ואינן בולטין כל כך כדלקמן ובשבת נמי באתרא דלא חזו ליה לאו תכשיט הוא שבולטין יותר מדאי והוי כמשאוי:

    דידאין כל הזרוע כשר לתפילין אלא קיבורת כדלקמן:

    מנהג בזיוןלהניח חבילה עליהן שרי ליה למנטרינהו התם:

    ראוי מי אמרדגבי שבת לימא דתכשיט הוא:

    קיבורתאבר אמצעי שבזרוע ובלע"ז רבדי"ן:

    רופףרך ובלע"ז פונטינ"א:

    תנא קמא סבר שבת זמן תפילין הואומשום הצלה לא מישרו ביה טפי מן המצוה דלאו תכשיט נינהו וכל שכן דכיון דזמן תפילין הוא ואיכא בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי:

    ר"ג סבר לאו זמן תפילין הואוהיינו טעמא דשרו ליה רבנן להצלה משום דתכשיט הוא הלכך כל כמה דהוי תכשיט שרי ומשום בל תוסיף ליכא הכא דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש בעלמא:

    איבעית אימא דכ"ע שבת זמן תפילין הואודכולי עלמא אינה תכשיט ובמצות צריכות כוונה קא מיפלגי:

    ת"ק סבר מצות צריכות כוונהשהעושה מצוה צריך שיכוין בה הלכך זוג אחד אין טפי לא דאי מכוין למצוה איכא בל תוסיף בחד ואי לא מכוין למצוה תרוייהו משאוי נינהו ואין כאן מצוה:

    ורבן גמליאל סבר מצות אין צריכות כוונההלכך מצוה איכא בל תוסיף ליכא דאין עובר על בל תוסיף אא"כ נתכוון למצוה וזה לא נתכוון ובכל חד אמרי האי למצוה ולבי מגמגם לומר דכיון דלאו תכשיט נינהו נהי דבל תוסיף ליכא איסור שבת מיהא לא פקע והא ליכא למימר דלכולי עלמא תכשיט הם דאם כן לתנא קמא אמאי אסור לא ליכוין ולא ליתסר וליכא למימר נמי דלתנא קמא לא הוו תכשיט ולרבן גמליאל הוו תכשיט דאם כן לוקי פלוגתייהו בהכי ועוד היינו פלוגתא דלעיל דזמן ולאו זמן ונראה לי דהכי גרסינן תנא קמא סבר מצות אין צריכות כוונה ולכולי עלמא תכשיט הן הלכך כיון דלענין מיפק ידי חובתיה נפיק בלא כונה לענין בל תוסיף נמי אף על גב דלא מכוין להו למצוה איכא בל תוסיף כיון דזמן תפילין הוא ור"ג סבר צריכות כוונה לצאת ידי חובתו הלכך. בבל תוסיף נמי לא עבר עד דמיכוין למצוה:

    עירובין 95 עמוד ב

    1ובסכנה מכסן והולך לו.

    2רבי שמעון אומר: נותנן לחבירו, וחבירו לחבירו, עד שמגיע לחצר החיצונה.

    3וכן בנו נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו, אפילו מאה. רבי יהודה אומר: נותן אדם חבית לחבירו, וחבירו לחבירו, אפילו חוץ לתחום. אמרו לו: לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה.

    Gemara

    4זוג אחד אין, טפי לא. לימא תנן סתמא דלא כרבי מאיר?

    5דאי כרבי מאיר, האמר: לובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף. דתנן: ולשם מוציא כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף.

    6וההיא סתמא, ממאי דרבי מאיר היא? דקתני עלה: לובש ומוציא ופושט, ולובש ומוציא ופושט, אפילו כל היום כולו, דברי ר"מ׃

    7אמר רבא: אפילו תימא רבי מאיר, התם דרך מלבושו כחול שוויה רבנן, והכא דרך מלבושו כחול שוויה רבנן.

    8התם דבחול כמה דבעי לביש, לענין הצלה נמי שרו ליה רבנן. הכא דבחול נמי זוג אחד אין, טפי לא, לענין הצלה נמי זוג אחד אין, טפי לא.

    9רבן גמליאל אומר: שנים שנים. מאי קסבר? אי קסבר שבת זמן תפילין הוא, זוג אחד אין, טפי לא.

    10ואי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא, ומשום הצלה דרך מלבוש שרו ליה רבנן, אפילו טפי נמי!

    11לעולם קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא, וכי שרו רבנן לענין הצלה דרך מלבוש במקום תפילין.

    12אי הכי זוג אחד נמי אין, טפי לא! אמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין.

    13הניחא דראש, דיד מאי איכא למימר?

    14כדרב הונא, דאמר רב הונא: פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על ראשו, ומסלקן מראשו וקושרן בזרועו.

    15אימר דאמר רב הונא, שלא ינהג בהן דרך בזיון. ראוי מי אמר?

    16אלא כדאמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין. הכא נמי, מקום יש ביד שראוי להניח בו שתי תפילין.

    17תנא דבי מנשה: (דברים ו, ח) ״על ידך״ זו קיבורת, ״בין עיניך״ זו קדקד. היכא? אמרי דבי רבי ינאי: מקום שמוחו של תינוק רופס.

    18לימא בדרב שמואל בר רב יצחק קמיפלגי, דת"ק לית ליה דרב שמואל בר רב יצחק, ורבן גמליאל אית ליה דרב שמואל בר רב יצחק?

    19לא, דכולי עלמא אית להו דרב שמואל בר רב יצחק, והכא בשבת זמן תפילין קמיפלגי. דת"ק סבר: שבת זמן תפילין הוא.

    20ורבן גמליאל סבר: שבת לאו זמן תפילין הוא.

    21ואיבעית אימא: דכ"ע שבת זמן תפילין הוא, והכא במצות צריכות כוונה קמיפלגי. ת"ק סבר: לצאת בעי כוונה.

    22ורבן גמליאל סבר: לא בעי כוונה.

    Tosafot

    לימא תנן סתמא דלא כרבי מאיראברייתא דלקמן דקתני בהדיא רבי מאיר אומר מכניסן זוג זוג הוי מצי למפרך דר"מ אדר' מאיר אלא דניחא ליה טפי לאקשויי אמתניתין ומכח דקתני עלה בברייתא ר' מאיר אומר מכניסן זוג זוג לא היה יכול להוכיח דמתני' רבי מאיר כדמוכח בסמוך אההיא דשבת ולאקשויי דר"מ אדרבי מאיר דאדרבה לקמן מוכח דמתניתין דלא כר"מ דמתני' קתני במה דברים אמורים בישנות וברייתא קתני רבי מאיר אומר אחד חדשות ואחד ישנות:

    אי קסבר שבת זמן תפיליןפירש בקונטרס משום הכי שרי אבל לאצולי טפי מן המצוה לא וקשה דאם מכח זה בא לדקדק דזוג אין טפי לא אם כן בסמוך דקאמר לעולם לאו זמן תפילין הוא ה"נ דמצי למימר לעולם זמן תפילין הוא אלא י"ל דאי זמן תפילין הוא איכא בל תוסיף אע"ג דלא מיכוון כדמסיק רבא בפרק ראוהו בית דין (ר"ה דף כח:) ולהכי זוג אחד אין טפי לא:

    וכי שרו רבנן לענין הצלה דרך מלבוש במקום תפיליןפירש בקונטרס דשלא במקום תפילין הן בולטין יותר מדאי ונראה משאוי ולכך אסור ואין זו סברא אלא נראה דהטעם משום דלא מיקרי מלבוש אלא במקום שרגיל להניחו בחול:

    מקום יש בראש שראוי להניח בו ב' תפיליןמסופק היה ר"י איזה שיעור יש ברוחב תפילין דיש עושין גדולים מחבריהם ויש שעושין אותם קטנים ביותר ומדקאמר מקום יש בראש להניח ב' תפילין משמע דשיעור רחבו שיתמלא מקום השנים ואור"י דמצא במדרש דשיעורן כב' אצבעות וסמך לדבר דציץ רוחבו ב' אצבעות כדאמר בפ' קמא דסוכה (ד' ה.) ואמרי' בפ"ק דערכין (דף ג:) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ודומה דציץ היה במקום הראוי להניח תפילין אע"ג דגבי ציץ כתיב (שמות כח) מצחו ומתרגמינן בין עינוהי גבי תפילין נמי כתיב (דברים יא) בין עיניכם ודרשינן בגובה שבראש:

    ידך זו קיבורתהוא קבוצת בשר שבזרוע שבין המרפק שקורין קודא בלע"ז ובין הכתף וקיבורת כמו קיבורת דאהיני ולא כמו שמפרש קיבורית הוא קביצת בשר שבין פיסת היד למרפק סמוך למרפק דבכל מקום משמע דתפילין הן בזרוע ובמסכת אהלות (פ"א משנה ח) משמע דזרוע הוא בין המרפק ולכתף דקאמר שלשים בפיסת יד כו' שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע וארבע בכתף ובהקומץ רבה (מנחות ד' לז:) נמי אמרי' דבעינן שתהא שימה כנגד הלב:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    הדרן עלך כל גגות פ"י המוצא תפילין מכניסן זוג זוג כו'זוג אחד אין טפי לא לימא תנן סתם דלא כר' מאיר דאי ר' מאיר האמר כל מאן דבעי מציל דתנן ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כו'.

    אמר רבא אפילו תימא ר' מאיר כדרך מלבושו בחול התירו לו להוציא בשבת התם דבחול כמה דבעי לביש אצולי נמי כמה דבעי מציל הכא דבחול כו'.

    רבן גמליאל ב' ב' כו'אוקימנא דר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא ומשום בזיון כתבי קודש שרו ליה רבנן וכי שרו ליה רבנן לא שרו ליה אלא דרך מלבוש במקום תפילין וסבר לה כר' שמואל בר רב יצחק דאמר כו' וגם בזרועו נמי יש בו מקום להניח [שני] תפילין. פי' קיבורת הזרוע שכנגד בית השחי והיא בצעת אדרע וי"א טהר או כף. פי' צבתים מעוכין אלו על אלו מלשון וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולישנא דרבנן שנים מדובקין זה על זה נקראין צבותין מלשון צבת בצבת עשויה והן אחד כל בתי זו הני צבותין מתקיימה לימא תנן סתמא ור"ג בהא דר' שמואל בר רב יצחק פליגי ודחינן לא דכ"ע אית להו דר' שמואל בר רב יצחק ובשבת זמן תפילין פליגי דת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ולא שרי אלא זוג אחת בלבד.

    ור"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא ומשום כתבי הקודש שרו ליה רבנן דרך מלבוש כדרך שראוי לו ללבוש וכיון שיש לו מקום ללבוש בו ב' תפילין התירו לו שנים איכא דאמרי כ"ע שבת זמן תפילין הוא ובלצאת בעי כוונה פליגי ת"ק סבר לצאת לא בעי כוונה ור"ג סבר לצאת נמי בעי כוונה איכא דאמרי כ"ע [לצאת] לא בעי כוונה ובלעבור משום בל תוסיף פליגי ת"ק סבר לעבור משום בל תוסף לא בעי כוונה ור"ג סבר אינו עובר עד שיתכוון לעבור ואיבעית אימא אי סבירא לן דשבת לאו זמן תפילין.

    Babylonian Talmud · folio map

    Eruvin 95b

    Eruvin 95b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 382 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ובסכנה שאינו יכול להמתין שם ומתיירא מפני הליסטים:

    נותנן לחבירו וחבירו לחבירו דכל חד וחד לא ממטי להו ארבע אמות:

    לחצר החיצונה של עיר שהוא מקום המשתמר ראשון:

    וכן בנו שילדתו אמו שם בשדה בשבת:

    לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה אינן יכולין להרחיקה מתחום שביתת בעלים הכל לפי מה שעירבו הבעלים:

    גמ' לובש כל מה שיכול ללבוש לענין הצלת דליקה תנן בכל כתבי הקודש (שבת דף קכ.):

    ולשם הוא מוציא לחצר שסמוכה לדליקה:

    התם דקאי בשאר מלבושין דכמה דבעי לביש בחול:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Eruvin 95b · Sefaria

    Tosafot

    לימא תנן סתמא דלא כרבי מאיר אברייתא דלקמן דקתני בהדיא רבי מאיר אומר מכניסן זוג זוג הוי מצי למפרך דר"מ אדר' מאיר אלא דניחא ליה טפי לאקשויי אמתניתין ומכח דקתני עלה בברייתא ר' מאיר אומר מכניסן זוג זוג לא היה יכול להוכיח דמתני' רבי מאיר כדמוכח בסמוך אההיא דשבת ולאקשויי דר"מ אדרבי מאיר דאדרבה לקמן מוכח דמתניתין דלא כר"מ דמתני' קתני במה דברים אמורים בישנות וברייתא קתני רבי מאיר אומר אחד חדשות ואחד ישנות:

    אי קסבר שבת זמן תפילין פירש בקונטרס משום הכי שרי אבל לאצולי טפי מן המצוה לא וקשה דאם מכח זה בא לדקדק דזוג אין טפי לא אם כן בסמוך דקאמר לעולם לאו זמן תפילין הוא ה"נ דמצי למימר לעולם זמן תפילין הוא אלא י"ל דאי זמן תפילין הוא איכא בל תוסיף אע"ג דלא מיכוון כדמסיק רבא בפרק ראוהו בית דין (ר"ה דף כח:) ולהכי זוג אחד אין טפי לא:

    וכי שרו רבנן לענין הצלה דרך מלבוש במקום תפילין פירש בקונטרס דשלא במקום תפילין הן בולטין יותר מדאי ונראה משאוי ולכך אסור ואין זו סברא אלא נראה דהטעם משום דלא מיקרי מלבוש אלא במקום שרגיל להניחו בחול:

    מקום יש בראש שראוי להניח בו ב' תפילין מסופק היה ר"י איזה שיעור יש ברוחב תפילין דיש עושין גדולים מחבריהם ויש שעושין אותם קטנים ביותר ומדקאמר מקום יש בראש להניח ב' תפילין משמע דשיעור רחבו שיתמלא מקום השנים ואור"י דמצא במדרש דשיעורן כב' אצבעות וסמך לדבר דציץ רוחבו ב' אצבעות כדאמר בפ' קמא דסוכה (ד' ה.) ואמרי' בפ"ק דערכין (דף ג:) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ודומה דציץ היה במקום הראוי להניח תפילין אע"ג דגבי ציץ כתיב (שמות כח) מצחו ומתרגמינן בין עינוהי גבי תפילין נמי כתיב (דברים יא) בין עיניכם ודרשינן בגובה שבראש:

    ידך זו קיבורת הוא קבוצת בשר שבזרוע שבין המרפק שקורין קודא בלע"ז ובין הכתף וקיבורת כמו קיבורת דאהיני ולא כמו שמפרש קיבורית הוא קביצת בשר שבין פיסת היד למרפק סמוך למרפק דבכל מקום משמע דתפילין הן בזרוע ובמסכת אהלות (פ"א משנה ח) משמע דזרוע הוא בין המרפק ולכתף דקאמר שלשים בפיסת יד כו' שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע וארבע בכתף ובהקומץ רבה (מנחות ד' לז:) נמי אמרי' דבעינן שתהא שימה כנגד הלב:

    Tosafot on Eruvin 95b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    הדרן עלך כל גגות פ"י המוצא תפילין מכניסן זוג זוג כו' זוג אחד אין טפי לא לימא תנן סתם דלא כר' מאיר דאי ר' מאיר האמר כל מאן דבעי מציל דתנן ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כו'.

    אמר רבא אפילו תימא ר' מאיר כדרך מלבושו בחול התירו לו להוציא בשבת התם דבחול כמה דבעי לביש אצולי נמי כמה דבעי מציל הכא דבחול כו'.

    רבן גמליאל ב' ב' כו' אוקימנא דר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא ומשום בזיון כתבי קודש שרו ליה רבנן וכי שרו ליה רבנן לא שרו ליה אלא דרך מלבוש במקום תפילין וסבר לה כר' שמואל בר רב יצחק דאמר כו' וגם בזרועו נמי יש בו מקום להניח [שני] תפילין. פי' קיבורת הזרוע שכנגד בית השחי והיא בצעת אדרע וי"א טהר או כף. פי' צבתים מעוכין אלו על אלו מלשון וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולישנא דרבנן שנים מדובקין זה על זה נקראין צבותין מלשון צבת בצבת עשויה והן אחד כל בתי זו הני צבותין מתקיימה לימא תנן סתמא ור"ג בהא דר' שמואל בר רב יצחק פליגי ודחינן לא דכ"ע אית להו דר' שמואל בר רב יצחק ובשבת זמן תפילין פליגי דת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ולא שרי אלא זוג אחת בלבד.

    ור"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא ומשום כתבי הקודש שרו ליה רבנן דרך מלבוש כדרך שראוי לו ללבוש וכיון שיש לו מקום ללבוש בו ב' תפילין התירו לו שנים איכא דאמרי כ"ע שבת זמן תפילין הוא ובלצאת בעי כוונה פליגי ת"ק סבר לצאת לא בעי כוונה ור"ג סבר לצאת נמי בעי כוונה איכא דאמרי כ"ע [לצאת] לא בעי כוונה ובלעבור משום בל תוסיף פליגי ת"ק סבר לעבור משום בל תוסף לא בעי כוונה ור"ג סבר אינו עובר עד שיתכוון לעבור ואיבעית אימא אי סבירא לן דשבת לאו זמן תפילין.

    Rabbeinu Chananel on Eruvin 95b · Sefaria

    Rashba

    לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דאי ר' מאיר הא אמר לובש כל מה שהוא יכול ללבוש. הא דלא אקשינן מתפילין גופייהו, דלענין דליקה לא יהבו בהו רבנן קצבה דתנן (שבת קטו, א) כל כתבי הקדש מצילין מפני הדליקה, מצילין תיק [הספר] עם הספר מצילין תיק התפילין עם התפילין אף על פי שיש בתוכו מעות (שם קטז, ב). יש לומר משום דהתם לרשות היחיד ולאו דרך מלבוש נמי מציל להו, כדקתני עלה להיכן מצילין למבוי שאינו מפולש, והלכך כל מה שיכול להציל מציל ואפילו דרך משוי, אבל [הכא] לרשות הרבים ודרך מלבוש דוקא, הלכך מקשינן ליה ממלבושים, דדרך מלבושים מיהו מציל לר' מאיר כל מה דמצי למיצל דרך לבוש. כך תירץ הראב"ד ז"ל. ואיכא למידק היכי מצינן למימר דמתניתין דלא כר' מאיר דהא קתני בברייתא בהדיא לקמן (עירובין צו, ב) מכניסין זוג זוג דברי ר' מאיר. ורבא נמי דאמר אפילו תימא ר' מאיר היכי איפשר, דהא קתני בברייתא א' חדש וא' ישן, ואילו במתני' קתני בד"א בישנות אבל בחדשות אסור, ומסתברא דלא שמיע להו ברייתא, ותדע לך דאי שמיע להו מדאקשינן לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דקסבר הצלת תפילין דמיא להצלת בגדים, עדיף מינה הוה ליה לאקשויי וליקשי בה דר' מאיר אדר' מאיר, דהכא קאמר מזוג א' אין טפי לא, ואילו במתני' התם אמר מציל כל מה שהוא יכול להציל ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש.

    אמר רבא אפילו תימא ר' מאיר התם דרך מלבוש בחול שרו ליה רבנן והכא דרך מלבוש בחול שרו ליה רבנן. כלומר: מה התם כדרך שדרכו ללבוש לעתים אפילו יותר משמונה עשר בגדים התירו לו ג"כ לענין הצלה, והכא נמי לגבי תפילין לא התירו לו אלא כדרך מלבוש בחול, כיון דבחול אין דרכו לעולם להניח יותר מזוג אחד משום בל תוסיף, בשבת נמי לענין הצלה לא התירו לו יותר. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דטעמא דר' מאיר משום דקאמר שבת (לאו) זמן תפילין ואיכא משום בל תוסיף אלא חדא מגו תלתא נקט. ואי נמי משום רוחא דמילתא קאמ' דאפילו סבירא ליה לר' מאיר שבת לאו זמן תפילין הוא, לא שרינן ליה אלא כדרך מלבוש בחול, כיון דבחול אין דרכו לעולם להניח יותר מזוג א' משום בל תוסיף, בשבת נמי לא. כך תירץ הראב"ד ז"ל.

    מאי קסבר אי קסבר שבת זמן תפילין הוה זוג אחד אין טפי לא. כלומר: משום דבזמנו לעבור לא בעינן כונה ואיכא משום בל תוסיף.

    אי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא שלא בזמנו לעבור בעי כונה משום בל תוסיף ודרך מלבוש שרו ליה רבנן, אפילו טובא נמי.

    ופרקינן מקום יש בראש שראוי להניח שתי תפילין. דמקום תפילין חשיב דרך מלבוש כיון שדרכו להניחו שם בחול, שלא במקום תפילין לא חשיב דרך מלבוש אלא משוי. וכן בשל יד דמקום יש בזרוע להניח שתי תפילין. ויש לעיין דמדקאמר מקום יש בראש להניח שתי תפילין משמע דתפילין שעור ידוע יש להם, שאם לא כן מאי קאמר דיש מקום בראש ראוי להניח שתי תפילין דיש גדולים ויש קטנים, אלא על כרחין יש להם שיעור, וכיון שכן אי(ן) זה שיעור. ובתוספות אמרו דבמדרש נתנו להם שיעור שתי אצבעות, וסמך לדבר ציץ רחבו שתי אצבעות כדאיתא פרקא קמא דסוכה (ח, א).

    ידך זו קבור פירוש: הבשר המכונס בזרוע בין המרפק שקורין קובדו ובין הכתף. וקיבורא מלשון קבורא דאהיני (ב"ב ה, א) שהוא לשון קיצוץ. והקבור על כרחנו הוה בזרוע שהוא למעלה מן העצל הנעלז קודא, שהרי בכל מקום אמרו התפילין בזרוע כדאית' הכא קושרן בזרועו במקום תפילין ואמרינן (מנחות מג, ב) תפילין בראשיהם ובזרוען וציצית בבגדיהם. וזרוע הוא למעלה מן הקודא כדמוכח במסכת אהלות דתנן בפרק קמא (מ"ח) רמ"ח איברים שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע, שנים בקנה, שנים במרפק, אחד בזרוע ואחד בכתף, שהזרוע למעלה מן המרפק. והמרפק הוא הקודא כדמוכח בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין יט, א) דתנן התם משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפיקו, ובגמרא (שם ע"ב) תני בברייתא עד העציל, ועציל היינו קודא כדאמרינן במסכת סופרים (פ"ג, ה"א) לא ישמיט אדם ספר תורה מחיקו וכו' ולא יתנו על גבי ארכובתו ויתן אציליו עליו ויהא קורא, והיינו קודא שדרך לישען עליה. ואף על פי שבקצת מקומות קורא אציל לאישליש קודא והאישליש נקראין עציל, מכל מקום מכאן מוכיח שהתפילין למעלה מן המרפק והוא הבדרון מקום שהוא כנגד הלב (מנחות לז, ב) כמו שנהגו העולם ליתן אותם. עוד הביא ראיות רבות על זה ר"ת ז"ל (בספר הישר חלק השו"ת סי' נט) והוא העיקר, ולא כדברי מי שפירש דקבורת הוא באותו אבר שהוא בין היד למרפק שקורין קודא, שיש שם גובה של בשר סמוך לקודא שהוא מקום הנחת התפילין.

    והכא בשבת זמן תפילין קא מפלגי מר סבר זמן תפילין כלומר: ות"ק סבר שבת זמן תפילין והלכך שנים לא דקא עובר משום בל תוסיף, דבזמנו לעבור לא בעי כונה. ר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין ושלא בזמנו [בעי כונה] לעבור.

    ואי בעית אימא לכולי עלמא שבת זמן תפילין והכא בלצאת בעי כונה קא מפלגי מר סבר. היינו ר"ג לצאת בעי כונה והלכך זה שאין בעי כונה לצאת אלא להציל, אינו עובר משום בל תוסיף, שאין בל תוסיף אלא בשיוצא באחד והוא מוסיף זוג שני, אבל זה שאין יוצא באחד מהם אין כאן בל תוסיף. ומר סבר דהיינו ת"ק סבר לצאת לא בעי כונה, הלכך זה יוצא בהם אעפ"י שאינו מתכוין, ואם יש כאן תוספת עובר.

    Rashba on Eruvin 95b · Sefaria

    Ritva

    גמרא טפי לא וא״ת והיאך אפשר לומר דאתיא דלא כרבי מאיר דהא בהדיא תניא בברייתא מכניסן זוג זוג דברי רבי מאיר. י״ל דלא שמיעא להו ההיא ברייתא לא למקשה וגם לרבא נמי מדנקט בלישניה אפילו תימא רבי מאיר דמשמע דלא קים לן ודאי דתהוי ר״מ. ועי״ל דשמיע להו בריית׳ כיון דלקמן חזינן דשקיל וטרי בה תלמודא כולי האי והכא לאו דוקא נקטי האי לישנא אלא כאלו אמרי יש לנו לומר שתהא משנתינו דלא כרבי מאיר דהא למאי דתניא בברייתא דרבי מאיר תני הכי קש׳ מתניתין אהדדי ופריק רבא דאפילו תימא דרישא דמתני׳ רבי מאיר היא וכדתניא בברייתא לא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר ומיהו רישא דמתני׳ הוא דמתוקמא כרבי מאיר דאלו בסיפא מיפלג פלוג דהא קתני בברייתא אחד חדשות ואחד ישנות.

    לובש וכו׳ גבי הצלת דלקה וא״ת מאי קושיא דשאני התם דמפיק ליה לרשות היחיד כגון חצר מעורבת מה שאין כן בזו דמייתי ליה דרך רשות הרבי׳ ועוד אמאי לא רמ׳ מהא דתנן התם בתפילין גופיהו שמצילין תיק וגם התפילין ואפילו שיש בתוכה מעות ואין צריך לומר שמציל כמה תפילין ביחד ואפילו בדרך משוי וי״ל דקושיא קמיית׳ אע״ג דליתה דההיא לרשות היחיד היא משום דלהצלת ממון לא התירו להוציא לרשו׳ הרבים וגם לא התירו לרשות היחיד אלא בדרך מלבוש: מ״מ חזינן דכיון דשרו בדרך מלבוש שרו לגמרי ולא חלקו בין רב למעט הכא נמי כיון דמשום כבוד תפילין ראוי להתי׳ בדרך מלבוש אין להתיר בין רב למעט ומההיא דמצילן תיק של תפילין ליכא למימר כלל דהתם כיון דאיכא דליקה א״א להמתין לו להוציא דרך מלבוש ולא להוצי׳ בזה אחר זה דילמ׳ קדמה ואתיא דליקה ולפיכך הוצרכו להתי׳ דרך משוי וכל שבדרך משוי ודאי ממעטי׳ בהלוכה ועבדי׳ בשעה אחת ולהכי לא רמיא אלא מההיא דכלו שריותא לא הוה אלא בדרך מלבוש וזה ברור.

    וההיא סתמא ממאי דרבי מאיר היא פירש דאע״ג דסתם מתני׳ רבי מאיר שאני הכא דאיכא סתמא דפליגא אהאי ותלי׳ לה לההיא בתנא אחרינא דלא לקשו אהדדי. אמר רבא אפילו תימא פי׳ דליכא אסורא במילתא ועוד כי לעתים אדם לובש בחול אפילו יותר מי״ח כלו׳ משום הצלה נמי שרי ליה. הכא דבחול נמי זוג אחד אין טפי לא. פירש דאפילו למ״ד שבת לאו זמן תפילין הוא דבשתי זוגות ליכא משום בל תוסיף דשלא בזמנו לעבור בעי כוונה אפ״ה לא שרו ליה אלא בדרך. שמותר בחול: ובדין הוא דבלאו הכי נמי מצי לשנויי דשאני הכא משום דס״ל דשבת זמן תפילין ואי לבוש טפי מזוג אחד איכא משום בל תוסיף דכל בזמנו לעבר לא בעי כוונה אלא דניחא ליה לתרוצה אפילו למ״ד שבת (לאו) זמן תפילין הוא מאי קעבר כו׳ פי׳ דכל בזמנו לעבור נמי לא בעי כוונה. ואי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא פי׳ וכל שלא בזמנו לעבר בעי כוונה וליכ׳ משו׳ בל תוסיף ומשום הצלה שרו ליה רבנן דרך מלבוש כלומר ואפילו יותר ממה שדרכו בחול אפילו טפי נמי שרי ליה ואמאי שתי זוגו׳ ותו לא ופרקינן דלעולם שבת לאו זמן תפילין ומיהו לא שרו ליה דרך מלבוש אלא מאי דמצי לבוש: וסבר לה כו׳ וכן בזרוע. וכתבו בתוספות דמדקאמר מקום יש בראש להניח שני תפילין מכלל דשיעור יש בתפילין ולא ידעינן מאי קאמר משום יש בראש להניח שני תפילין דהא יש גדולים ויש קטנים אלא על כרחין דאיכא שיעור ולא נתפרש שיעור זה אבל במדרש נתנו להם שיעור שתי אצבעות וסמך לזה ציץ שהוא רחב שתי אצבעות כדאיתא בפ״ק דסוכה ונחלקו הגדולים ז״ל אם השיעור הזה למעלה או למטה: והנה נראה לרבותי בעלי התוספות ז״ל כי שיעור למטה הוא מדקתני מקום יש בראש להניח שני תפילין אבל טפי משני תפילין ליכא והיינו נמי דקתני שתי זוגות ולפי זה ראוי שלא לפחות מרחב שתי אצבעות ואין להוסיף על רחב ד׳ אצבעו׳ כשיעור המקום וי״א כי השיעור למעלה הוא אבל למטה אין להם שיעו׳ ולפיכך נהגו לעשותם פחות משתי אצבעות והפירש הראשון נראה עיקר. וכתבו בתוספות שנראה שאין השיעור הזה אלא למטה ואם פחות לא נפסלו ואפשר שהמעברתא בכלל כיון שהוא הלכה למשה מסיני ולפי זה כל התפילין יש להם שיעור ירך או קנבורת פי׳ לשון קנבורא דאהיני כלומר מקום קבורת בשר ויש מן הראשונים ז״ל שהיו סבורים שהמקום הזה הוא קבוצת הבשר שיש תחת המנפק הנקרא קובדו בלע״ז ואינו נכון אלא כמו שנהגו לתתם בקצובת הבשר שעל הקובדו ור״ח ז״ל הביא ראיות ברורות על זה כי בכל התלמוד תפילין של יד בזרוע וכדאמרי׳ הכא בשמעתין ואותו שלמטה מן הקובדו הוא ולא זרוע וכדמוכח במסכת אהלות שהוא מונח שם רמ״ח אברים שיש באדם וקתני שנים בקנס שנים במרפק אחד בזרוע ואחד בכתף ולפי הסדר מונה והולך כי הקנ׳ הוא עצם היד והמרפק הוא הקנבוי שעליו וכדאמרי׳. בערכין האומר משקל ידי עליו מכניס ידו עד מרפקו והיינו עד הקובדו וכדקתני בבריית׳ על העצל והעצל הוא הקובדו כדאמרי׳ במסכת סופרים לא ישמיע אדם ס״ת מחיקו ולא יתן אציליו על הספר היינו הקובדו שדרך להשען עליו ואע״פ שיש מקומות שקורין לאציל לא שי״לייש ש״ובקו בלע״ז מ״מ בכאן מוכרח שהוא הקובדו ואין בזה בית מיחוש וכבר האריכו בזה בתוספות ומנהגן של ישראל בכיוצא בזה תורה היא ולא עוד אלא דבעי שתהא שומא כנגד הלב ואין זה אלא על הקובדו וזה ברור:

    והכא בשבת זמן כו׳ פיר׳ ת״ק סבר שבת זמן תפילין וכל בזמנו לא בעי כונה לעבור הילכך אי לביש שתי זוגות עובר משום בל תוסיף ואידך דהיינו ר״ג סבר שב׳ לאו זמן תפילין ושלא בזמנו בעי כוונה לעבור ואי בעית אימא דכ״ע שבת זמן תפילין והכא כו׳ פירש דר״ג סבר דבעי׳ כוונה לצאת ואם לא נתכוון לצאת לא יצא אינו עוב׳ על בל תוסיף שאין בל תוסיף אלא כשיוציא באחר והוא מוסיף זוג שני אבל זה שמתכוון להציל ולא יצא בא׳ מהם אין כאן בל תוסיף ואידך דהיינו ת״ק סבר דלצאת לא בעי כוונה וכיון שכן אע״פ שנתכוון זה להציל בעלמא יצא בזוג אחד ועובר על בל תוסיף בזוג שני: וא״ת כו׳ ת״ק סבר לא בעי כוונה ואי בעית אימ׳ כו׳ אנא דכ״ע שבת לאו זמן תפילין הוא וס״ל שלא בזמנו ולעבור שלא בזמנו פליגי איבעי כונה אי לא ר״ג סובר בעי כוונה ור׳ יהודה סבר לא בעי כוונה ואף בלא כוונה עובר על בל תוסיף ופרכי׳ לרבי מאיר חד נמי לא פירש דהא שלא בזמנו חד נמי בל תוסיף איכא שהוא מוסיף על זמן תפילין שאמרה תורה ואמאי שרי להכניס ולהוציא זוג אחד דאם איתא דשלא בזמנו לא בעי כוונה לר׳ מאיר.

    Ritva on Eruvin 95b · Sefaria

    Meiri

    ובסכנה מכסן והולך לו פרשוה בגמרא בסכנת עכו״ם ר״ל שעת השמד ומתירא שאם יתעכב שם ירגישו עכו״ם בסיבת עמידתו וסבורים עליו שהוא רוצה להניחם ומסתכן וכל שכן שאם יוליכם פחות פחות מארבע אמות או אם נותנם לחברו וחברו לחברו כל שכן שהדבר מתפרסם הילכך מכסן בקש או בעפר כדי שישתמרו וחוזר לשם לכשתחשך ומביאם בהעלמה וכן הלכה. ואין בזו חלוק בין בזוג אחד בין בזוגות הרבה אלא שכלה הבאתם קודם שקיעת החמה בין בצבתים בין בכריכות שאינן כלות עד שתחשך ובכלן אמרו בסכנת שמד שהוא מתירא מבעוד יום שמכסן והולך לו. ואף ר׳ שמעון לא חלק בזו לומר נותנם לחברו וכו׳ שהרי אף בזו הדבר מתפרסם אלא שמשנה זו העמידוה בגמרא בחסורי מיחסרא וכך הוא הענין בסכנה מכסן והולך במה דברים אמורים בסכנת עכו״ם ר״ל שעת השמד על הדרך שביארנו שנמצאת היראה מבעוד יום אבל בסכנת לסטים שמתירא שיפגעו בו וישללוהו והרי יראה זו אינה ביום אלא בלילה ואם יכניסם זוג זוג אינם כלים עד שתחשך ואם ימתין עד שתחשך מתירא מן הלסטים מוליכן פחות פחות מארבע אמות ובזו חלק ר׳ שמעון לומר שנותנן לחברו בפחות מארבע אמות וחברו לחברו עד שיגיע לחצר החיצונה של עיר ואעפ״י שיש כאן פרסום הרבה מצד רבוי האנשים אעפ״י כן מוטב לעשות הדבר בפרסום זה משנתיר על ידי אחד ויבא להביא ביתר מארבע אמות. ומכל מקום לענין פסק הלכה כשניהם ואיזו שירצה יעשה. כך פסקוה גדולי המחברים אלא שיש חולקים לפסוק כתנא קמא.

    וכן בנו וכו׳ ופרשו בגמרא שילדתו אמו בשדה נותנו לחברו וחברו לחברו על הדרך האמור. ואעפ״י שהדבר מפורסם ביותר ושהטלטול מיד ליד קשה לתינוק והיה לנו להתיר בהבאה פחות מארבע אמות ויעמוד ליפש רגע אחד וכן תמיד פחות מארבע לפחות מארבע אעפ״י כן לא הקלו בה מגזרה שלא יעביר בארבע. ולתנא קמא מוליכו בפחות פחות מארבע על הדרך האמור. ואף בזו הלכה כשניהם שאף התינוק סרך מצוה יש בו שצריך להרחיצו ולסוכו.

    ר׳ יהודה אומר נותן אדם חביתו לחברו ר״ל שאם יש אדם צמא חוץ לתחום וצריכים להביא לו מים דרך רשות הרבים שהרי מצטרפין שם העברה ברשו׳ הרבים והוצאה חוץ לתחום מתירין הכל ומתקבצים שם הרבה בני אדם בתחום שבצד העיר והרבה מחוץ לתחום שכנגד הצמא ונותנין זה לזה וכשמגיעין לסוף התחום נותנה זה שמתחום העיר לאותו שמן התחום האחר וכן זה לזה עד שיגיעו לצמא ואמרו לו לא תהלך זו יותר מבעליה וכשם שאתה אוסר על בעל החבית שלא יצא חוץ לתחום כך יש לך לאסור על החבית שלא יוציאוה חוץ לתחום שהבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ר״ל שהשואל או הלוקח בהמה או כלים ביום טוב אינו יכול להוליכם אלא למקום שהבעלים הראשונים יכולים לילך שם. ושאלו בגמרא וכי לית ליה לר׳ יהודה דין הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ופרשוה במערן מחבית לחבית והשניה של זה שמביאין וכן תמיד עד שמגעת לו חבית שלו בתוך אלפים ממקומה למקומה אלא שהמים הולכים חוץ לתחום. וזה שאמרו לו לא תהלך זו יותר מבעליה פירושו על המים כלומר לא יהלכו מים שבזו יותר מרגלי בעליה. ור׳ יהודה היה מיקל במים מצד שהמים אצלו אינן בדין תחומין ר״ל שאינן קונות שביתה אצל הבעלים וכל אדם מותר להוליכן כרגליו. והקשו בה שאף ר׳ יהודה לא אמרה אלא במים הבלועים בעיסה וכענין האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה כמו שביארנו במסכת יום טוב אבל כל שהם [בעין] הן בחבית הן בקדרה לתבשיל הואיל ורוטבה ניכר לא. וחזרו ופרשוה במים שלא קנו שביתה כגון שנתמלאו היום ממעיין הנובע או מן הנהר והרי אמרו נהרות המושכים ומעיינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם. והחבית מכל מקום אעפ״י שקונה שביתה ולא עירוה מחבית לחבית מכל מקום בטלה החבית אצל המים הואיל וטפלה היא להם וכמו שאמרו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי את החי במטה פטור אף על המטה:

    ולענין פסק כל שהוא כן ודאי כך הוא הדין אלא שא״א שחלקו בזו לומר שלא תהא החבית בטל׳ אצל המים. וכן חזקו את קושיית׳ שאף ר״י לא אמרה אלא בשייר׳ ואם כמ״ש אף בשאר בנ״א כן אלא שחזרו ופרשוה בשיירא והקלו בה לגבי מים בענין תחומין ומפני שהם אנוסים למים ולא אונס של סכנה שאם כן אין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש אלא שהם צריכי׳ לה צורך הרבה ולרבנן אין מקילין בה והלכה כדבריהם. ורב אשי פרשה בחבית של הפקר ומים של הפקר שאין קונין שביתה והרי אין כאן איסור הוצאת תחומין ולא איסור רשות הרבים. ואמרו לו האמור במשנתנו הוא ר׳ יוחנן בן נורי שהיה סובר חפצי הפקר קונין שביתה. ובזו לענין פסק הואיל ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי כמו שביארנו בפרק שלישי. הלכה כר׳ יהודה. וכבר למדת בענין הוצאה חוץ לתחום על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר אבל לענין העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע כלם התירו ולא נחלקו עליו אלא לענין הוצאה חוץ לתחום אבל לענין העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע אמות לא נחלקו. ומכל מקום אתה צריך לעיין שהרי לא התירו העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע או בנתינה לחברו וחברו לחברו אלא למצוה או במקום הדחק. ואפשר שאף זו לצורך גדול נאמרה. ומכל מקום יש פוסקים בה כרבנן ומשום העברה ברשות הרבים אבל לא משום הוצאת תחומין שהרי אין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי כמו שהתבאר:

    זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    התפלין צריך להזהר שלא להקל בכבודם בשום צד היה בא מן השדה וחבילתו על ראשו מסלקם מראשו וקושרם בזרועו שלא ינהג בהם מנהג בזיון ומקום הנחתם בשל ראש מקום שמוחו של תינוק רופס ובשל זרוע בקיבורת ונמצא של ראש מונח כנגד המוח ושל זרוע כנגד הלב:

    מצות אין צריכות כונה לצאת ואחר שכן אם הוסיף עליהן אף בלא נתכוון בתוספתו למצוה ונמצא שכל שהמצוה בזמנה אינה צריכה כונה לא לצאת ולא לעבור בה בבל תוסיף שלא בזמנה הואיל ומצוה אין כאן אף בבל תוסיף אינו עובר אלא אם כן הוא מתכוין למצוה וכבר ביארנוה במקומות אחרים:

    Meiri on Eruvin 95b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה לימא תנן כו' דאדרבה לקמן מוכח דמתני' דלא כר"מ דמתני' קתני בד"א בישנות כו' עכ"ל ואף על גב דבהך מלתא דחדשות ע"כ לא אתיא כר"מ מ"מ קמבעיא ליה לימא תנן סתמא דלא כר"מ כו' היינו נמי בהך מלתא דזוג אחד אין כו' וק"ל:

    בד"ה ידך זו קיבורת כו' דקאמר שלשים בפיסת יד שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע ד' בכתף כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה ת"ק סבר שבת כו' דלאו תכשיט נינהו וכ"ש דכיון דזמן תפילין הואי ואיכא בל תוסיף כו' עכ"ל להאי טעמא אחרינא דאיכא בל תוסיף משוי להו עליה כמשאוי וכמ"ש התוס' מצינו למימר דת"ק נמי סבר דתכשיט נינהו ולא פליגי אלא בזמן תפילין אלא דלהאי טעמא קמא דלא שרי רבנן טפי מן המצות ובל תוסיף ליכא דאיירי דלא מכוין הוצרך למימר טעמא דלאו תכשיט נינהו לת"ק ומיהו לפי טעמא קמא ק"ק דלא הל"ל לר"ג דסבר לאו זמן תפילין הוא אלא דשרי משום דתכשיט נינהו ובל תוסיף ליכא דאיירי דלא מכוין וכבר דחו התוס' לעיל מתוך סוגיין דלעיל פי' קמא ודו"ק:

    בד"ה ור"ג סבר וכו' ול"ל נמי דלת"ק כו' דא"כ לוקי פליגתייהו כו' עכ"ל ור"ל דלא פליגי אלא אי הוה תכשיט אי לאו ולכ"ע מצות צריכות כוונה לת"ק אסור דאי מכוין איכא בל תוסיף ואי לא מכוין תרוויהו משאוי נינהו כיון דלאו תכשיט נינהו ולר"ג שרי דלא ליכוין ולא ליתסר משום בל תוסיף ומשום משאוי נמי אינו אסור דתכשיט נינהו אך קשיא לן בפרש"י שכתב ועוד היינו פלוגתא דלעיל דזמן ולאו זמן כו' עכ"ל ור"ל כפירושו דלעיל דפליגי נמי אי הוה תכשיט אי לאו וקשה דמ"מ ע"כ לאו היינו כדלעיל דהכא לכולי עלמא ע שבת זמן תפילין הוא ועוד דתקשי ליה לעיל הכי לפי' קמא דלעיל דלוקי פלוגתייהו בהכי אי הוה תכשיט אי לא ולא פליגי כלל בזמן ולאו זמן ולטעמא בתרא דלעיל משום בל תוסיף הוא הא לא פליגי כלל בתכשיט כמ"ש לעיל וצ"ע:

    Chidushei Halachot on Eruvin 95b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Eruvin, daf 95, Amud Bet, about 382 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “ובסכנה מכסן והולך לו.…”

    2. Segment 211 words

      Opens “רבי שמעון אומר: נותנן לחבירו, וחבירו לחבירו,…”

      Named: רבי שמעון.

    3. Segment 328 words

      Opens “וכן בנו נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו, אפילו…”

      Named: רבי יהודה.

    4. Segment 412 words

      Opens “גמ׳ זוג אחד אין, טפי לא. לימא…”

      Named: רבי מאיר.

    5. Segment 530 words

      Opens “דאי כרבי מאיר, האמר: לובש כל מה…”

      Named: רבי מאיר.

    6. Segment 620 words

      Opens “וההיא סתמא, ממאי דרבי מאיר היא? דקתני…”

      Named: רבי מאיר.

    7. Segment 718 words

      Opens “אמר רבא: אפילו תימא רבי מאיר, התם…”

      Named: רבי מאיר, רבא.

    8. Segment 827 words

      Opens “התם דבחול כמה דבעי לביש, לענין הצלה…”

    9. Segment 918 words

      Opens “רבן גמליאל אומר: שנים שנים. מאי קסבר?…”

      Named: רבן גמליאל.

    10. Segment 1017 words

      Opens “ואי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא,…”

    11. Segment 1116 words

      Opens “לעולם קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא,…”

    12. Segment 1221 words

      Opens “אי הכי זוג אחד נמי אין, טפי…”

      Named: רב שמואל בר רב, שמואל.

    13. Segment 136 words

      Opens “הניחא דראש, דיד מאי איכא למימר?…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “כדרב הונא, דאמר רב הונא: פעמים שאדם…”

      Named: רב הונא.

    15. Segment 1512 words

      Opens “אימר דאמר רב הונא, שלא ינהג בהן…”

      Named: רב הונא.

    16. Segment 1625 words

      Opens “אלא כדאמר רב שמואל בר רב יצחק:…”

      Named: רב שמואל בר רב, שמואל.

    17. Segment 1724 words

      Opens “תנא דבי מנשה: (דברים ו, ח) ״על…”

      Named: רבי ינאי.

    18. Segment 1824 words

      Opens “לימא בדרב שמואל בר רב יצחק קמיפלגי,…”

      Named: רב שמואל בר רב, רבן גמליאל, שמואל.

    19. Segment 1921 words

      Opens “לא, דכולי עלמא אית להו דרב שמואל…”

      Named: רב שמואל בר רב, שמואל.

    20. Segment 208 words

      Opens “ורבן גמליאל סבר: שבת לאו זמן תפילין…”

      Named: רבן גמליאל.

    21. Segment 2117 words

      Opens “ואיבעית אימא: דכ"ע שבת זמן תפילין הוא,…”

    22. Segment 226 words

      Opens “ורבן גמליאל סבר: לא בעי כוונה.…”

      Named: רבן גמליאל.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…

      Source: Eruvin 95b · Segment 17 — “…היכא? אמרי דבי רבי ינאי: מקום שמוחו של תינוק…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Eruvin 95b · Segment 12 — “…לא! אמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש…

    Encyclopedia entries citing this page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Eruvin 95b

    Open in the reader
    Reverse sources — sages citing this page

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026