Talmud Builders

    Eruvin 48a

    Back to index

    English translation — Eruvin 48a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1an iron partition to divide it into two separate areas, so that the residents of both places may draw water from it. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, would laugh at this teaching, as he deemed it unnecessary.

    2The Gemara asks: Why did Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, laugh? If you say that it is because Rabbi Ḥiyya taught the baraita stringently, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, saying that ownerless objects acquire a place of residence, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina holds leniently, in accordance with the opinion of the Rabbis and says that those objects do not acquire residence, this is difficult. Just because he holds leniently, does he laugh at one who teaches stringently?

    3Rather, he must have laughed for a different reason, as it was taught in a baraita : Flowing rivers and streaming springs are like the feet of all people, as the water did not acquire residence in any particular spot. Consequently, one who draws water from rivers and springs may carry it wherever he is permitted to walk, even if it had previously been located outside his Shabbat limit. According to Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, the same halakha should apply to the water in the ditch.

    4The Gemara rejects this argument: No proof can be brought from this ruling concerning rivers and springs, as perhaps we are dealing here with a ditch of still, collected water that belongs exclusively to the residents of that particular place.

    5Rather, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, must have laughed for a different reason, because Rabbi Ḥiyya taught in his baraita that the ditch requires an iron partition to divide it into two separate sections. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, argued: Why is a partition of reeds different, that we should say it is not effective in that case? Apparently, it is because water enters it and passes from one limit to the other. But this is difficult, as even in the case of a partition of iron, water enters it and passes from one limit to another, as it cannot be hermetically sealed. If so, what does the iron accomplish that the reeds do not accomplish?

    6The Gemara raises a difficulty: Perhaps the baraita is saying as follows: A water-filled ditch that lies between two Shabbat limits requires an iron partition to divide it into two separate sections. But there is no remedy, because it is impossible to hermetically seal a partition of that kind, and therefore its water may not be used.

    7Rather, you must say that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, laughed at Rabbi Ḥiyya’s teaching for a different reason, because the Sages were lenient with regard to water. The Rabbis said that a minimal partition suffices in the case of water. Consequently, there should be no need for an iron partition.

    8This is similar to the case involving Rabbi Tavla, as Rabbi Tavla asked of Rav: Does a suspended partition, i.e., a partition that is suspended and does not reach the ground, permit carrying in a ruin? Do we say that the remnants of the walls that are suspended in the air are considered as though they descend to the ground and close off the area, so that it is regarded as a private domain?

    9Rav said to him: A suspended partition of this kind permits carrying only in the case of water, as the Sages were lenient with regard to water. Just as the Sages were lenient about water with respect to a suspended partition, so too they should be lenient here and not require an iron partition; rather, a minimal partition should suffice, even one made of reeds.

    10The mishna taught: And the Rabbis say that if a person is sleeping at the onset of Shabbat and has no intention of acquiring residence in his location, he has only four cubits, whereas Rabbi Yehuda says he can walk four cubits in any direction he chooses. The Gemara asks: What is the dispute? The opinion of Rabbi Yehuda is the same as that of the first tanna , i.e., the Rabbis.

    11Rava said: There is a practical difference between them, as the Rabbis permit him to carry in an area of eight by eight cubits. Rabbi Yehuda maintains that he has only four cubits, in the direction of his choosing, whereas according to the Rabbis he has four cubits in every direction, which totals an area of eight by eight cubits. That was also taught explicitly in a baraita : He has eight by eight cubits; this is the statement of Rabbi Meir, which is the opinion of the Rabbis of the mishna.

    12And Rava further stated: This dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda relates only to walking, but as for carrying objects, all agree that to carry them four cubits is indeed permitted; but to carry them more than that is not.

    13The Gemara inquires about the basis of this law: These four cubits within which a person is always permitted to walk on Shabbat, where are they written in the Torah?

    14The Gemara answers: As it was taught in a baraita : The verse “Remain every man in his place; let no man go out of his place on the seventh day” (Exodus 16:29), means one must restrict his movement to an area equal to his place. And how much is the area of his place? A person’s body typically measures three cubits, and an additional cubit is needed in order to allow him to spread out his hands and feet, this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: A person’s body measures three cubits, and an additional cubit is needed in order to allow him to pick up an object from under his feet and place it under his head, meaning, to give him room to maneuver.

    15The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: There is a practical difference between them in that Rabbi Yehuda provides him with exactly four cubits but no more; whereas Rabbi Meir maintains that we do not restrict him in this manner, but rather he is provided with expansive cubits, i.e., enough room to spread out his hands and feet, which measures slightly more than four cubits.

    16Rav Mesharshiya said to his son: When you come before Rav Pappa, inquire of him as follows: The four cubits [ ammot ] mentioned here, do we grant them to each person measured according to his own forearm [ amma ], i.e., the distance from his elbow to the tip of his index finger, or do we grant them measured according to the cubit [ amma ] used for consecrated property, i.e., a standard cubit of six medium handbreadths for everyone?

    17If he said to you that we provide him four cubits measured according to the standard cubit used for consecrated property, what will be with regard to Og, king of the Bashan, who is much larger than this? And if he said to you that we provide him four cubits measured according to his own forearm, say to him: Why was this halakha not taught together with the other matters whose measures are determined by the specific measure of the person involved, in the mishna that teaches: These are matters with regard to which they stated measures all in accordance with the specific measure of the person involved. This means that the measures are not fixed, but rather change in accordance with the person in question. If the four cubits are measured according to each person’s forearm, this law should have been included in the mishna.

    18When Rav Mesharshiya’s son came before Rav Pappa, the latter said to him: Were we to be so precise, we would not be able to learn anything at all, as we would be too busy answering such questions.

    19In fact, we grant him four cubits measured according to his own forearm. And as for that which was difficult for you, why was this law not taught in the mishna that teaches: These are matters with regard to which they stated measures all in accordance with the specific measure of the person involved? It is because this law is not absolutely clear-cut. It occasionally must be adjusted, since there may be a person whose limbs are small in relation to his body. With regard to such a person, we do not measure four cubits according to the size of his own forearm, but rather by the standard cubits used for consecrated property.

    20The mishna taught: If there were two people positioned in a way that part of the four cubits of the one were subsumed within the four cubits of the other, they each may bring food and eat together in the shared area in the middle. Rabbi Shimon likened this case to that of three courtyards that open one into another, where the two outer courtyards established an eiruv with the middle one. The Gemara asks: Why does Rabbi Shimon need to offer an analogy and say: To what may this be likened, and thus connect our case to a different issue?

    21The Gemara explains: This is what Rabbi Shimon said to the Rabbis: After all, to what is this similar? To three courtyards that open into one another, and that also open into a public domain. What is different there that you disagree with me and say that it is prohibited to carry from any one courtyard to any other, and what is different here that you do not disagree with me?

    22And how do the Rabbis reply? There the residents of the courtyards are numerous, and some might come to carry objects in a place where it is prohibited to do so; whereas here the residents are not numerous, and a mere three people can warn each other against Shabbat desecration.

    23The mishna taught: If the residents of the two outer courtyards established an eiruv with the middle one, it is permitted to carry from the middle one to the two outer ones, and it is permitted to carry from the two outer ones to the middle one. And it is prohibited to carry from one of the two outer courtyards to the other, as they did not establish a joint eiruv . The Gemara asks: Why is it prohibited? Since the residents of the outer courtyards established an eiruv with the middle one, they are as one, and consequently, they should all be permitted with one another.

    24Rav Yehuda said: The mishna is referring to a case where the two outer courtyards did not place their eiruv in the middle courtyard; rather, to a case where the residents of the middle courtyard placed its first eiruv in this courtyard and its second eiruv in that courtyard, so that the eiruv of each of the other courtyards is not in the middle courtyard.

    25And Rav Sheshet said: Even if you say that the residents of each of the outer courtyards placed their eiruv in the middle courtyard, they are still not considered a single courtyard, as we are dealing with a case where they placed each eiruv

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מחיצה של ברזל נמי עיילי בה מיאמתתאי דהם סתם מחיצה י' טפחים היא ולא מטיא עד קרקעית המים ואפילו מגעת לקרקעית המים אי אפשר שלא יכנסו המים מתחתיה:

    אלאמשום הכי מחייך עליה:

    דקל הוא שהקילו חכמים במיםבמחיצה כל דהו ובלבד שיהא בה י' מהניא בה ואע"ג דעיילי בה מיא מעילאי ומתתאי:

    כדבעא מיניה רבי טבלא כו'וכי היכי דמחיצה תלויה מהניא מחיצת הקנים נמי מהניא דמה לי מיערבי מיא מתתאי מה לי מיערבי בין קנה לחברו:

    היינו תנא קמאר' יהודה דאמר לאיזה רוח שירצה יש לו ד' אמות היינו תנא קמא רבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בן נורי:

    שמונה על שמונה איכא בינייהודרבנן סברי ד' לכל צדדין היינו שמונה על שמונה ור' יהודה סבר לחד רוח ותו לא כדקתני ומודה ר' יהודה לר' אליעזר שאם בירר לו שתים לכאן ושתים לכאן שאין יכול לחזור בו וכן אם בירר ארבעתן לרוח אחת:

    מחלוקתדר' מאיר דשרי שמונה על שמונה להילוך: לרבי יהודה מצומצמות ולרבי מאיר גדולות דפישוט ידים ורגלים יותר מאמה הוא:

    באמה דידהאיש לפי מה שגופו ארוך יש לו ד' אמות באמתו הארוכה:

    של קדשלכל אדם אמות שוה של ו' טפחים בינונים למידת שתי אמות שהיו בשושן הבירה שנעשו למידת אמתו של משה:

    גבי יש שאמרומשנה היא במס' כלים (פ' י"ז משנה יא) יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה מלא חפניו קטרת מלא לוגמיו ביום הכפורים ובמזון שתי סעודות לעירוב וליתני נמי ד' אמות ליוצא חוץ לתחום:

    אי הוה דייקינן כולי האיבכולי הש"ס לא הוי מצינו לתרוצי כל דיוקי ולא הוה תנינן:

    משום דאיכא ננס באיבריושגופו בינוני ואמתו קצרה ולא סגי ליה באמה דידיה ובעי למיתב ליה באמה של קדש:

    היו שנים כו'מתניתין פרישנא לעיל:

    מאי שנא התם דפליגיתודאמרו רבנן לקמן בשמעתין שלשתן אסורין לטלטל זו עם זו:

    אוושי דיוריןדיורי החצרות רבים ולא ידעי כולן להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה לתוך חיצונה אחרת דרך אמצעית:

    הכאגבי ג' אנשים יכולין החיצונים ליזהר דהא מועטין נינהו ולא אוושי:

    שתים החיצונות אסורות זו עם זוכלים ששבתו בזו אסור להכניס לזו דרך אמצעית שנמצא שיצאו מרשותן לרשות האסור להן:

    ה"ג אמאי כיון דערבי חיצונות בהדי אמצעית הוו להו חדא(ולישתרו כולם דדמי כמאן דדיירי התם דומיא דבני חצר שעירבו ויהבי כולהו עירובן בבית אחד דדמו כאילו דרו כולהו באותו בית וחצר דההוא בית הויא ומשתרי בה הכא נמי דמו כמאן דדיירי כולהו בחצר אמצעית וכו') וקס"ד כגון שנתנו שתיהן עירובן באמצעית שזהו משפט עירובי חצירות סתם חצר יש בה בתים הרבה וצריכות בני הבתים לערב יחד לפי שהבית מיוחד לכל אחד והחצר רשות כולן ואסור להוציא מרשות לרשות דהיינו מן הבתים לחצר בלא עירוב ומניחים אותו באחד מן הבתים וכשהחצר פתוחה לחצר אחרת ורוצין לעשותן רשות אחת נוטלין העירוב שגבו מן הבתים ונותנין אותו באחד מבתי חצר אחרת: וכי הדרה אמצעית ועירבה בהדי אידך שליחותה דחיצונה עבדה לא גרסינן הכא עד לקמן:

    שנתנה אמצעית עירובה בזו ובזודדמיא אמצעית כאילו דרה בהן ואין דיורי חיצונות באמצעית למימרא דכי הדדי נינהו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    עירובין 48 עמוד א

    1מחיצה של ברזל להפסיקו. מחייך עליה ר' יוסי בר' חנינא.

    2מאי טעמא קא מחייך? אילימא משום דתני לה כר' יוחנן בן נורי לחומרא, ואיהו סבירא ליה כרבנן לקולא. ומשום דסבר לקולא, מאן דתני לחומרא מחייך עלה?

    3אלא, משום דתניא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם.

    4ודלמא במכונסין.

    5אלא, משום דקתני: ״צריך מחיצה של ברזל להפסיקו״. ומאי שנא קנים דלא דעיילי בהו מיא, של ברזל נמי עיילי בהו מיא.

    6ודילמא ״צריך ואין לו תקנה״ קאמר.

    7אלא משום דקל הוא שהקילו חכמים במים׃

    8כדרבי טבלא דבעא מיניה רבי טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה׃

    9א"ל אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים:

    10וחכ"א אין לו אלא ארבע וכו': רבי יהודה: היינו ת"ק׃

    11אמר: רבא שמונה על שמונה איכא בינייהו תנ"ה יש לו שמונה על שמונה דברי ר"מ׃

    12ואמר רבא מחלוקת להלך אבל לטלטל דברי הכל ארבע אמות אין טפי לא׃

    13והני ד' אמות היכא כתיבא׃

    14כדתניא (שמות טז, כט) שבו איש תחתיו כתחתיו [וכמה תחתיו] גופו שלש אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גופו שלש אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו׃

    15מאי בינייהו איכא בינייהו ארבע אמות מצומצמות׃

    16אמר ליה רב משרשיא לבריה כי עיילת לקמיה דרב פפא בעי מיניה ארבע אמות שאמרו באמה דידיה יהבינן ליה או באמה של קדש יהבינן ליה׃

    17אם אמר לך אמות של קדש יהבינן ליה עוג מלך הבשן מה תהא עליו ואם אמר לך באמה דידיה יהבינן ליה אימא ליה מאי טעמא לא קתני לה גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם׃

    18כי אתא לקמיה דרב פפא א"ל אי דייקינן כולא האי לא הוי תנינן׃

    19לעולם באמה דידיה יהבינן ליה ודקא קשיא לך מאי טעמא לא קתני גבי יש שאמרו דלא פסיקא ליה משום דאיכא ננס באבריו:

    20היו שנים מקצת אמותיו של זה וכו': למה ליה למימר למה הדבר דומה׃

    21הכי קאמר להו רבי שמעון לרבנן מכדי למה הדבר דומה לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לר"ה מאי שנא התם דפליגיתו ומ"ש הכא דלא פליגיתו׃

    22ורבנן התם אוושי דיורין הכא לא אוושי דיורין:

    23ושתים החיצונות כו': ואמאי כיון דערבי להו חיצונות בהדי אמצעית הויא להו חדא׃

    24אמר רב יהודה כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו׃

    25ורב ששת אמר אפילו תימא שנתנו עירובן באמצעית כגון שנתנוהו׃

    Tosafot

    רבי יהודה היינו תנא קמאוא"ת דילמא ר' אליעזר ור' יהודה לא פליגי אתנא קמא אלא לפרושי מלתיה קאתו וכן מצינו פרק כ"ג (סנהדרין דף כא.) גבי לא ירבה לו נשים ובריש מתני' בריש חזקת הבתים (ב"ב דף כח.) ואומר ר"י דע"כ ר' אליעזר לא מפרש מילתיה דתנא קמא אלא פליג עליה דהא ת"ק קאי אר' יוחנן בן נורי דאמר יש לו אלפים אמה לכל רוח ולא הוי באמצעיתו הכי נמי ד' אמות לת"ק וא"ת א"כ מאי פריך היינו ת"ק כיון דתנא קמא ארבי יוחנן בן נורי קאי ויש לו ד' אמות לכל רוח וי"ל דסבר המקשה אע"ג דאלפים דרבי יוחנן הוי לכל רוח דהוו ד' אלפים על ד' אלפים ד' אמות דת"ק הוו ד' אמות בין הכל דומיא דטלטול ארבע אמות ברשות הרבים דהוי פי' ד' אמות לכל רוח שירצה כמו שאמר ר' יהודה לכך פריך היינו ת"ק ור"ח גריס חכמים היינו ת"ק פי' ת"ק דריש פרקין דמי שהוציאוהו נכרים אין לו אלא ד' אמות ואע"ג דאינם מענין אחד מ"מ פריך דחכמים דפליגי ארבי יוחנן בן נורי לא היה להם להזכיר ד' אמות אלא אין לו אלפים ומסתמא דיש לו ד' אמות לכל רוח:

    גופו ג' אמותוא"ת אמאי בעינן גבי היזק ראייה מחיצה ד' אמות בהשותפין (ב"ב דף ב:) וי"ל דפעמים שיש גבשושית סמוך לכותל ופעמים נמי שמגביה עקיבו ועומד על אצבעות רגליו ועוד הא דאמר הכא גופו ג' אמות היינו בלא ראשו וכן משמע בהמצניע (שבת דף צב.) דאמר המוציא משוי למעלה מיו"ד חייב שכן משא בני קהת דאמר מר ארון תשעה וכפרת טפח וגמירי כל טונא דמידלי במוטה תילתא מלעיל ותרתי תילתי מלתתא אישתכח דלמעלה מי' הוה קאי ובכתף היו נושאים אותו ודל מי"ח טפחים ב' תילתי דארון וכפרת היינו ששה וב' שלישי טפח ונשתיירו עד הקרקע י"א טפחים ושליש אבל אם אדם עם ראשו רק י"ח טפחים יגיע הארון עד למטה מיו"ד דראש וצואר מחזיק יותר מטפח ושליש וגבי כוכין בעינן נמי ד' אמות בפרק המוכר פירות (ב"ב דף ק:) היינו עם ראשו ועובי דפי הארון ושיעור מקוה דהוי אמה על אמה ברום שלש אמות לאו משום שלא יהא גובה האדם יותר מג' אמות אלא משנכנס במים המים עולין וגם קצת ירכין ראשו והא דכתיב בתרגום מגילת אסתר פרשנדתא איצטליב על תלת אמין וכן כולם התם קטועי ראש הוו:

    ופתוחות לרה"רדאי לאו הכי אותם שיש להם דריסת הרגל על חבירתה אוסרת עליה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    תני ר' חייאחרס פי' כמו חריץ שבין שני תחומי שבת מלא מים צריך מחיצה של ברזל להתיר המים חציין לתחום זה וחציין לתחום זה.

    מחיך עלה ר' יוסי בר' חנינא ואמרינן אמאי מחיך אי נימא משום דר' חייא סבר לה כריב"נ דאמר חפצי הפקר קונה שביתה. והני מיא קנו שביתה. ור' יוסי ס"ל לקולא. כל דמתנא להו לחומרא (מתיר) [מחייך] עליה. אלא אמאי מחיך משום הא דתניא בהדיא נהרות המושכין ומעיינו' הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. ודלמא מיא דבחרס שבין ב' תחומי שבת מכונסין הוו ומשום הכי תני דקנו שביתה אלא למה הוה מחיך משום דא' צריך מחיצה של ברזל.

    ואנן קיי"ל שהקילו חכמים על המים דאפילו תלויה מחיצה מתרת:

    מתני' וחכ"א אין לו אלא ד' אמות ואקשינן היינו ת"ק דתנן מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות. ש"מ דכל השבת שלא לדעת אין לו אלא ד' אמות ופריק רבא ח' על ח' איכא בינייהו והכין הוא (בונכא) [כוונת] דמתני' וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות לכל רוח. שהן ח' על ח' ופריש בתלמוד א"י [מי] שבירר לו מבעו"י וקדיש עליו היום. ושמעיניה מן הדא דלא יכנס דברי ר"מ ר' יהודה אמר [יכנס] לא על הדא אתאמרת אלא ארישא דפירקא. מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה איתאמרת עליה. א"ר בון מודה ר' יודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו תנ"ה יש לו ח' על ח' דברי ר' מאיר כלומר ד' אמות לכל רוח ישנן ח' על ח' אמות.

    אמר רבה מחלוקת להלך פי' אפילו רבי יוחנן בן נורי לא התיר לו (להלך אלא) [אלא להלך] אלפים אמה. אבל לטלטל דברי הכל ד' אמות אין טפי לא. והני ד' אמות היכא כתיבי כדתניא שבו איש תחתיו.

    כתחתיווכמה תחתיו. גופו ג' אמות ואמה כדי פישוט ידיו ורגליו והני ד' מצומצמו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אמה אחת כדי שיהא נוטל חפץ ממראשותיו ויניח מרגלותיו. והני ד' מרווחות ולא מצומצמות ובעו לה הני ד' אמות דיהבי ליה באמה דידיה או באמה של קודש. ואי אמרת באמה דידיה אמאי לא תני לה במס' כלים פרק ט"ז יש שאמרו הכל מה שהוא אדם קומץ מנחה וחופני הקטורת והשותה מלא לוגמיו ביוה"כ כו' ליתני בהדייהו ד' אמות באמה שלו ואי משום דאיכא ננס באבריו. פי' יש אדם ארוך ואמתו קצרה שאינו ד' אמות באמתו כתחתיו ניתני במשנה חוץ מן ננס באבריו שאין נותנין לו באמתו ואסיקנ' א"ל רב פפא לבריה דרב משרשיא אי אתינא לדקדק כולי האי לא תנינן:

    מתני' היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה מביאין באמצע שלא יוציא כו' עד ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. פי' כגון שיש ביניהן ג' אמות וכל אחד מהן יושב בב' אמות שלו ונשאר לו ב' אמות בזה הצד שביניהם וכל אחד ואחד מותר לו לטלטל בב' אמות הקרובות לו נמצא באחת האמצעית שביניהן מותרין לטלטל.

    ה"ק להו ר' שמעון לרבנן מכדי למה"ד לשלש [חצירות כו'] מ"ש הכא דלא פלגיתו ומ"ש התם בעלמא פלגיתו עלי ורבנן התם בחצרות לא אוושי דיורין כלומר יתכן שישכחו בעלי חצרות ויטלטלו החיצונות מזו לזו.

    הכא אוושי דיורין כי אלו ג' האנשים הנה הם יושבים שלשתן ביחד ואם יבואו החיצונים לטלטל זה מזה לזה האמצעי מזכירין כי אסורין לו ונמנעים משום דאוושי דיורין. אבל בחצרות חיישינן דלמא מטלטל ולאו אדעתייהו:

    ושתים החיצונות אסורות זו עם זואקשינן עלה אמאי כיון דערביה לה חדא מן החיצונות בהדי אמצעית הויא לה כאלו הכא דרא לשתריא בהדי אמצעית ופריק רב יהודה כגון שנתנה האמצעית עירוב בזו ובזו דלא מכרעא היכא היא דיירה.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Eruvin 48a

    Eruvin 48a. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 369 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מחיצה של ברזל נמי עיילי בה מיא מתתאי דהם סתם מחיצה י' טפחים היא ולא מטיא עד קרקעית המים ואפילו מגעת לקרקעית המים אי אפשר שלא יכנסו המים מתחתיה:

    אלא משום הכי מחייך עליה:

    דקל הוא שהקילו חכמים במים במחיצה כל דהו ובלבד שיהא בה י' מהניא בה ואע"ג דעיילי בה מיא מעילאי ומתתאי:

    כדבעא מיניה רבי טבלא כו' וכי היכי דמחיצה תלויה מהניא מחיצת הקנים נמי מהניא דמה לי מיערבי מיא מתתאי מה לי מיערבי בין קנה לחברו:

    היינו תנא קמא ר' יהודה דאמר לאיזה רוח שירצה יש לו ד' אמות היינו תנא קמא רבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בן נורי:

    שמונה על שמונה איכא בינייהו דרבנן סברי ד' לכל צדדין היינו שמונה על שמונה ור' יהודה סבר לחד רוח ותו לא כדקתני ומודה ר' יהודה לר' אליעזר שאם בירר לו שתים לכאן ושתים לכאן שאין יכול לחזור בו וכן אם בירר ארבעתן לרוח אחת:

    מחלוקת דר' מאיר דשרי שמונה על שמונה להילוך: לרבי יהודה מצומצמות ולרבי מאיר גדולות דפישוט ידים ורגלים יותר מאמה הוא:

    באמה דידה איש לפי מה שגופו ארוך יש לו ד' אמות באמתו הארוכה:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Eruvin 48a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    רבי יהודה היינו תנא קמא וא"ת דילמא ר' אליעזר ור' יהודה לא פליגי אתנא קמא אלא לפרושי מלתיה קאתו וכן מצינו פרק כ"ג (סנהדרין דף כא.) גבי לא ירבה לו נשים ובריש מתני' בריש חזקת הבתים (ב"ב דף כח.) ואומר ר"י דע"כ ר' אליעזר לא מפרש מילתיה דתנא קמא אלא פליג עליה דהא ת"ק קאי אר' יוחנן בן נורי דאמר יש לו אלפים אמה לכל רוח ולא הוי באמצעיתו הכי נמי ד' אמות לת"ק וא"ת א"כ מאי פריך היינו ת"ק כיון דתנא קמא ארבי יוחנן בן נורי קאי ויש לו ד' אמות לכל רוח וי"ל דסבר המקשה אע"ג דאלפים דרבי יוחנן הוי לכל רוח דהוו ד' אלפים על ד' אלפים ד' אמות דת"ק הוו ד' אמות בין הכל דומיא דטלטול ארבע אמות ברשות הרבים דהוי פי' ד' אמות לכל רוח שירצה כמו שאמר ר' יהודה לכך פריך היינו ת"ק ור"ח גריס חכמים היינו ת"ק פי' ת"ק דריש פרקין דמי שהוציאוהו נכרים אין לו אלא ד' אמות ואע"ג דאינם מענין אחד מ"מ פריך דחכמים דפליגי ארבי יוחנן בן נורי לא היה להם להזכיר ד' אמות אלא אין לו אלפים ומסתמא דיש לו ד' אמות לכל רוח:

    גופו ג' אמות וא"ת אמאי בעינן גבי היזק ראייה מחיצה ד' אמות בהשותפין (ב"ב דף ב:) וי"ל דפעמים שיש גבשושית סמוך לכותל ופעמים נמי שמגביה עקיבו ועומד על אצבעות רגליו ועוד הא דאמר הכא גופו ג' אמות היינו בלא ראשו וכן משמע בהמצניע (שבת דף צב.) דאמר המוציא משוי למעלה מיו"ד חייב שכן משא בני קהת דאמר מר ארון תשעה וכפרת טפח וגמירי כל טונא דמידלי במוטה תילתא מלעיל ותרתי תילתי מלתתא אישתכח דלמעלה מי' הוה קאי ובכתף היו נושאים אותו ודל מי"ח טפחים ב' תילתי דארון וכפרת היינו ששה וב' שלישי טפח ונשתיירו עד הקרקע י"א טפחים ושליש אבל אם אדם עם ראשו רק י"ח טפחים יגיע הארון עד למטה מיו"ד דראש וצואר מחזיק יותר מטפח ושליש וגבי כוכין בעינן נמי ד' אמות בפרק המוכר פירות (ב"ב דף ק:) היינו עם ראשו ועובי דפי הארון ושיעור מקוה דהוי אמה על אמה ברום שלש אמות לאו משום שלא יהא גובה האדם יותר מג' אמות אלא משנכנס במים המים עולין וגם קצת ירכין ראשו והא דכתיב בתרגום מגילת אסתר פרשנדתא איצטליב על תלת אמין וכן כולם התם קטועי ראש הוו:

    ופתוחות לרה"ר דאי לאו הכי אותם שיש להם דריסת הרגל על חבירתה אוסרת עליה:

    Tosafot on Eruvin 48a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    תני ר' חייא חרס פי' כמו חריץ שבין שני תחומי שבת מלא מים צריך מחיצה של ברזל להתיר המים חציין לתחום זה וחציין לתחום זה.

    מחיך עלה ר' יוסי בר' חנינא ואמרינן אמאי מחיך אי נימא משום דר' חייא סבר לה כריב"נ דאמר חפצי הפקר קונה שביתה. והני מיא קנו שביתה. ור' יוסי ס"ל לקולא. כל דמתנא להו לחומרא (מתיר) [מחייך] עליה. אלא אמאי מחיך משום הא דתניא בהדיא נהרות המושכין ומעיינו' הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. ודלמא מיא דבחרס שבין ב' תחומי שבת מכונסין הוו ומשום הכי תני דקנו שביתה אלא למה הוה מחיך משום דא' צריך מחיצה של ברזל.

    ואנן קיי"ל שהקילו חכמים על המים דאפילו תלויה מחיצה מתרת:

    מתני' וחכ"א אין לו אלא ד' אמות ואקשינן היינו ת"ק דתנן מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות. ש"מ דכל השבת שלא לדעת אין לו אלא ד' אמות ופריק רבא ח' על ח' איכא בינייהו והכין הוא (בונכא) [כוונת] דמתני' וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות לכל רוח. שהן ח' על ח' ופריש בתלמוד א"י [מי] שבירר לו מבעו"י וקדיש עליו היום. ושמעיניה מן הדא דלא יכנס דברי ר"מ ר' יהודה אמר [יכנס] לא על הדא אתאמרת אלא ארישא דפירקא. מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה איתאמרת עליה. א"ר בון מודה ר' יודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו תנ"ה יש לו ח' על ח' דברי ר' מאיר כלומר ד' אמות לכל רוח ישנן ח' על ח' אמות.

    אמר רבה מחלוקת להלך פי' אפילו רבי יוחנן בן נורי לא התיר לו (להלך אלא) [אלא להלך] אלפים אמה. אבל לטלטל דברי הכל ד' אמות אין טפי לא. והני ד' אמות היכא כתיבי כדתניא שבו איש תחתיו.

    כתחתיו וכמה תחתיו. גופו ג' אמות ואמה כדי פישוט ידיו ורגליו והני ד' מצומצמו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אמה אחת כדי שיהא נוטל חפץ ממראשותיו ויניח מרגלותיו. והני ד' מרווחות ולא מצומצמות ובעו לה הני ד' אמות דיהבי ליה באמה דידיה או באמה של קודש. ואי אמרת באמה דידיה אמאי לא תני לה במס' כלים פרק ט"ז יש שאמרו הכל מה שהוא אדם קומץ מנחה וחופני הקטורת והשותה מלא לוגמיו ביוה"כ כו' ליתני בהדייהו ד' אמות באמה שלו ואי משום דאיכא ננס באבריו. פי' יש אדם ארוך ואמתו קצרה שאינו ד' אמות באמתו כתחתיו ניתני במשנה חוץ מן ננס באבריו שאין נותנין לו באמתו ואסיקנ' א"ל רב פפא לבריה דרב משרשיא אי אתינא לדקדק כולי האי לא תנינן:

    מתני' היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה מביאין באמצע שלא יוציא כו' עד ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. פי' כגון שיש ביניהן ג' אמות וכל אחד מהן יושב בב' אמות שלו ונשאר לו ב' אמות בזה הצד שביניהם וכל אחד ואחד מותר לו לטלטל בב' אמות הקרובות לו נמצא באחת האמצעית שביניהן מותרין לטלטל.

    ה"ק להו ר' שמעון לרבנן מכדי למה"ד לשלש [חצירות כו'] מ"ש הכא דלא פלגיתו ומ"ש התם בעלמא פלגיתו עלי ורבנן התם בחצרות לא אוושי דיורין כלומר יתכן שישכחו בעלי חצרות ויטלטלו החיצונות מזו לזו.

    2 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Eruvin 48a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    אילימא משום דתני לה כר' יוחנן בן נורי לחומרא והכי קאמר: אם הוא בין שני תחומי שבת לא יקח אחד מבני התחומין ויוליכם ברגליו.

    משום דקל הוא שהקילו חכמים במים פירש הראב"ד ז"ל: משום שהם עמוקים יותר מעשר ולא קנו שביתה למעלה מעשרה דעומדין באויר נינהו. ולא אמרו (שבת ה, ב) מים על גבי מים היינו הנחתן אלא לענין עקירה והנחה, אבל לתחומין לא. ואינו מחוור, חדא דמאן לימא לן דהא בחרם עמוק עשרה. ועוד דאי משום הא זימנין דמשקיע כליו. ועוד דבהדיא אמרינן (לעיל עירובין מה, ב) ליקנו שביתה באוקיינוס. אלא הקילו במים מפני הצורך, דפעמים שיש בור בין שתי חצרות או גזוזטרא על המים ולא הצריכום חכמים לעשות בהם מחיצה גמורה, מפני שהוא דבר מצוי תדיר, ולפיכך הקלו בו.

    כדבעי מיניה ר' טבלה וכו' תמיה לי אמאי שבקינן למתניתין ואייתי הא דרב, מתניתין היא לקמן בפרק (בכל) [כיצד] משתתפין (עירובין פו, א) בור שבין שתי חצרות עושין לו מחיצה גבוהה י' טפחים בין מלמעלה בין מלמטה וכן גזוזטרא שעל המים.

    ה"ג רש"י ז"ל ר' יהודה היינו ת"ק. וא"ת דילמא ר' יהודה ור' אליעזר פירושי קא מפרשי [ל]ת"ק. תירצו בתוס' דאי אפשר, משום דע"כ הא דת"ק דאמר אין לו אלא ד"א דומיא דאלפים אמה דר' יוחנן בן נורי קאמר, מה התם לא אמרינן והוא באמצען אף ד' אמות דרבנן לאו והוא באמצען קאמר, הלכך הא דר' אליעזר על כרחך לאו פירושא הוא לדברי ת"ק, והלכך הא דר' יהודה נמי לאו פירושא הוא לת"ק.

    ופרקינן שמונה על שמונה איכא בינייהו. כלומר: דארבע אמות דת״ק הרי הן ממש כאלפים אמה דר' יוחנן, מה התם אלפים אמה לכל רוח הכא נמי ד' אמות לכל רוח. ור״ח ז״ל גריס: חכמים היינו ת״ק, ופירש ת״ק דריש פרקין (עירובין מא, ב) דאמרי מי שהוציאוהו עכו״ם או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות. ואינו מחוור, דר' יוחנן בן נורי נמי לא מפיק מההיא, דהתם יצא מתחומו ונתנוהו בתחום אחר.

    מחלוקת להלך אבל לטלטל ארבע אמות ותו לא ולטלטל בבת אחת קאמר שאסור לעקור מתחילת שמונה ולהניח בסוף שמונה, אבל ודאי כיון ששמונה אמות אלו מקומו הן מותר לו לטלטל בכל השמונה, ובלבד שלא יטלטל בבת אחת יתר מארבע אמות. וכן כתב הראב"ד ז"ל. כתב הר"ז ז"ל דהוא הדין לכל ארבע אמות שקונות לו לאדם בכל מקום כולן שמונה על שמונה הן והוא באמצען. ולענין משנתינו כתב הוא ז"ל אע"ג דקיי"ל כר' יוחנן בן נורי במי שישן בדרך (לעיל עירובין מה, א), לענין ארבע אמות של שביתה נקטינן כרבנן ומשחינן ליה שמונה על שמונה. ונראה שהזקיקו לומר כן משום דמקילין טפי מדר' יהודה, ואמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירובין. ואע"ג דאמר שמואל (להלן עירובין פא, ב) כ"מ ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, הוה להו הני כללי דר' יהושע בן לוי ושמואל כפלוגתא דר' יהושע בן לוי ושמואל, ופסק כר' יהושע בן לוי בהא הואיל וקאי כרבים. כך נראית לי דעת הרב ז"ל בזה. אבל הראב"ד ז"ל פסק כר' יהודה, משום דהלכה כמותו בעירובין. ולא ידעתי למה הניח דברי חכמים הואיל ואיכא ר' יהושע בן לוי דפסיק כוותייהו ונקיט יחידאה כשמואל. ואולי משום דאתפרש בברייתא דחכמים היינו ר"מ ור"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. (לעיל עירובין מו, ב). ואין זה דרכו של רבנו אלפסי ז"ל בכל מקום (עי' רי"ף שבת קכד, ב ומו"ק ט, א), דאע"ג דסתמא ר"מ כל שהוא סתם מתני' הלכה כמותו ואפילו במקום ר' יהודה ור' יוסי. ואע"ג דבמקצת מקומות דחו בגמרא סתם מתני' בטענה זו כדאמרינן מכלל דיחידאה פליג עליה, אלא אנו אין לנו כן אלא במקומות שאמרו כן בגמרא ולא בכל המקומות, דאדרבא רוב סתומות שבמשנתנו ר"מ, ואפ"ה קא כייל ר' יוחנן בכל מקום (שבת מו, א) הלכה כסתם משנה ואע"ג דאיהו כייל ר' (יוחנן) [מאיר] ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכל שכן כר' יוסי.

    באמה דידיה יהבינן ליה או באמה של קודש יהבינן ליה ואסיקנא דבאמה דידיה יהבינן ליה, דאי באמה של קודש עוג מלך הבשן היכי יתיב. ואע"ג דלא תני לה גבי יש שאמרו (כלים פי"ז, מי"א) משום דאיכא ננס באיבריו דיהבינן ליה באמה בינונית הראויה לדכוותה יהבינן ליה, דאי לא היכי יתיב. ולא דמיא למלא חפניו קטורת דאפילו עוג וננס באיבריו במלא חפניו (כלים שם) משום דהתם אפשר ולא נתנה תורה קצבה אחרת בקטורת ולא בקומץ המנחה אלא כך.

    יש מי שגורסים התם אוושי דיורין הכא לאו אוושי דיורין. וכן נראית גירסתו של רש"י ז"ל. ופירש הוא ז"ל: דיורי חצרות רבים ולא ידעו להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה להנך חיצונה אחרת דרך האמצעית, הכא גבי שלשה אנשים יכולים ליזהר דמועטים נינהו. ואם כדבריו שלש חצרות של יחידים מודו בהו רבנן, ואם כן הוה להו לאיפלוגי בין של יחידים לשל רבים כמו שחלקו בפרק הדר (להלן עירובין עה, א) במשנת שכח אחד מן החיצונה ולא עירב.

    2 more comments on this page.

    Rashba on Eruvin 48a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    אלימא משום דסבר דהלכה כר׳ יוחנן בן נורי בנכסי הפקר שהם שבית׳ ואשתכח דהלכ׳ כר׳ יוחנן בן נורי בכלים דהוי לחומרא ואלו ר׳ יוסי בר חנינא ס״ל דלקולא בלחוד הלכה כר׳ יוחנן בין נורי ואלא משו׳ דתניא נהרות המשוכין וכו׳ דכיון דניידי לא קנו שבית׳ כלל ואפי׳ הם של יחיד והרי הם כרגלי הממלא: ודילמא במכונסין פי׳ במכונסין מיירי דקנו שביתה לר׳ יוחנן בן נורי והא דנקט דילמא לא דק דודאי בהכי מיירי ויש כיוצא בו בריש מכלתין כדכתיבנא התם בס״ד.

    אלא משום דקל הוא שהקלו חכמים במים פי׳ דלהכי מוכח עלה משום דרבנן הקלו במים להפסיקם אפי׳ במחיצה תלויי׳ שאין בה אלא עשרה טפחים והמים מתערבין למטה וא״כ היאך נצריך שתהא המחיצה ההיא של ברזל הא ודאי חומרא. ובודאי דר׳ חייא שפיר ידע דמחיצה תלויי׳ מתרת במים גבי גזוזטרא דהא מתני׳ היא לקמן בפ׳ כיצד משתתפין בור שבין שתי חצרות וכו׳ אלא דר׳ חייא סבר שלא הקלו אלא בההיא בלחוד. ותלמודא מוכח מההיא דר׳ טבלא דבחרבה הוא דלא הקלו אבל בכל מים הקלו והיינו דמיית׳ הא דר׳ טבלא ולא מייתי׳ דבפרק בכל מערבין כנ״ל: ומה שקלו שהקלו חכמי׳ במים. פי׳ הרא״בד ז״ל משום דסתם חריץ עמוק עשרה והמים של מעלה אינם בני שביתה שלא אמרו מים ע״ג מים זו היא הנחתן אלא לענין עקירה והנחה אבל לא לגבי תחומין ולפי׳ הקלו לשאוב אפילו בשוקע דלא למטה מעשרה. וליתא דא״כ תפשוט מהכא לעיל שאין תחומין למעלה מעשרה וה״ל לאתוייה לעיל גבי ההיא בעיא והכא נמי הוה לן למימר הכי: והנכון שהקלו במים מפני הצורך שא״א לתקנו ופעמים שיש בור בין שתי חצרות וגזוזטרא על המים והוא טורח גדול לעשות מחיצה למט׳ וכיון שהוא מצוי תדיר הקלו ועשו מחיצה תלויה כאלו היא מחיצה גמורה של ברזל יורדת עד התהו׳ דהא מדרבנן הוא והם אמרו הילכך ליתא לדר׳ חייא ואף לדברי ר׳ יוחנן בן נורי וכ״ש לדידן דקי״ל שאין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי לחומרא כדאיתא לעיל. גרש״י ז״ל ר׳ יהודה היינו ת״ק והקשו בתוספות מאי קושיא דאין הכי נמי דר׳ יהודה היינו ת״ק דדילמא ר׳ אליעזר ור׳ יהודה לפ׳ דברי ת״ק באו ותירצו דעל כרחין ר׳ אליעזר לאו מפרש הוא דמסתמא הא דקתני וחכמים אומרי׳ אין לו אלא ד׳ אמות לאו באמצען קאמרי דהא דומי׳ דאלפי׳ אמה דריש׳ מיירי והנהו לאו בעומד באמצען וכיון דר׳ אליעז׳ אינו מפרש דברי ת״ק אף ר׳ יהודה ג״כ חולק הוא ולא בא לפרש ור״ת ז״ל גריס חכמי׳ היינו ת״ק ופריש דהיינו ת״ק דריש פרקין דאמרי מי שהוציאוהו עכו״מז או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות ותימא דהא חכמי׳ לאו אהא קיימי כלל שאפי׳ ר׳ יוחנן בן נורי לאו מפקא מההיא כלל דהתם יצא מתחומו ונתנוהו במקו׳ אחד. ואלו הכא עומד בתחומו וי״ל דכיון דמצי למתני וחכמי׳ אומרי׳ לא קנה שביתה וקתני אין לו אלא ד׳ אמות משמע לן דה״ק אין לו אלא ד׳ אמות כדין היוצא מתחומו ופרש״י ז״ל וגרסתו יותר נכון. איכא בינייהו: פי׳ דלת״ק נותנין לו ד׳ אמות לכל רוח ולר׳ יהודה אין לו אלא ד׳ אמות רוח אחת איזה שירצה. ואם תאמר ודקארי לה מאי קא מקשי דהא מסתמא ארבע אמות דאמרי רבנן לכל רוח ורוח הם דומיא דאלפים אמה דר׳ יוחנן בן נורי וי״ל דאיהו קסבר דמסתמא אין נותנין לו אלא ד׳ אמות בלבד הראויין לטלטל ברשות הרבים והיינו דקאמ׳ אין לו אלא ד׳ אמות הידועות ברשות הרבים. והשתא משנינן דלכל רוח קאמרי דומיא דאלפים אמה דר׳ יוחנן בן נורי:

    אבל לטלטל דברי הכל ד׳ אמות אין טפי לא פי׳ הראב״ד ז״ל שאין מטלטל בבת אחת אלא בתוך ד׳ אמות בלבד אבל כל שאינו מטלטל בפעם אחת ד׳ אמות יכול הוא לטלטל בכל השמונה שהרי מקומו הן. וק״ל דא״כ מאי קמ״ל (פרש״י) [פשי'] דהא רשות הרבים היא או כרמלית. ונ״ל דבכרמלית דרבנן אצטריך סד״א כיון דלמקומו הוא שרו ליה רבנן לגמרי כאלו הוא מקום מיותר לו קמ״ל:

    איכא בינייהו ד׳ אמות מצומצמות פרש״י ז״ל דפשוט ידים ורגלים טפי מאמה אחת היא וכן עיקר. או באמה של קדש יהבי׳ לה פי׳ באמה של בנין שהיא ששה טפחים דהא מדת קרקע היא. דאיכא ננוס באיבריו פי׳ שהוא גדול בגופו וננס באיבריו דבאמות דידיה לא מצי יתיב הילכך משערין לו באמה של קדש. ודוקא כנוס שאינו גדול באיבריו הוא ננוס בגופו וגדול באיבריו וכן שאר כל אדם כאמות דידיה משערין ליה וכן הלכתא:

    מתני׳ היו שנים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה פי׳ כגון שעומדים בשש אמות זה בתתלתן וזה בסופן ונמצאין משותפין בשתי אמות אמצעיות מביאין ואוכלין באותן שתי אמות שבאמצע ובלבד שלא יוציא אחד מהם כלום לשתי אמות המיוחדות לחבירו היו שלשה והאמצעי מובלע בנתי׳ פי׳ כגון שהיו שלשתן בשמנה אמות זה בתחלה וזה בסוף והאמצעי בתחלת אמה שלישית של הרוח האחת והשנים החיצונים בררו אמותיהן כ״א כלפי חבירו ואפ״ה אינ׳ משותפין כלל והאמצעי פונה לגבי אותו שרחוק ממנו שש אמות נמצא משותף בשתי אמות עם זה ובשתי אמות עם זה לפי׳ הוא מותר עמהם והם מותרין עמו כלומר להשתמש עם כל אח׳ מהן באותן שתי אמות שהוא משותף עמהם ושנים החיצונים אסורים זה עם זה ואפילו הכי לא גזרי׳ באמצעי אטו חיצוני זה עם זה וזהו שאמר להם ר״ש משל לה״ד וכו׳ פי׳ ור׳ שמעון מודה להם בעיקר הדין ואומר שזה ודאי דומ׳ לג׳ חצרות דלא גזרי׳ טלטול אמצעיות אטו חצונות אבל שמעי׳ להו לרבנן דפליגי גבי חצרות וסבי׳ להו דשלשתן אסורו׳ משום גזירה וז״ש להם כיון שזה דומה בצורתו לג׳ חצרות מפני מה אתם מתירין בזה ואסורין בג׳ חצרות והכי מפרש בש״ס ובהדיא תניא לקמן עלה זו דברי ר״ש אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות.

    גמרא למה ליה למימר למה הדבר דומה כלומר מה ענין זה לומר ר״ש המשל הזה. הכי קאמר להו כבר פירשתים במשנתינו. גרש״י ז״ל התם אושי דיורין הכא לא אושי דיורין ופי׳ הוא ז״ל דיורי חצרות רבים ולא יוכלו להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה אחת לחיצונה האחרת אבל הא גבי שלשה אנשים יכולין להזהר במועטין נינסו וא״ת א״כ ליתא לההיא דתנו רבנן בחצרות אלא כשהן של רבים אבל כשהם של יחידים מודו וא״כ הוה להו לאפלוגי בין דיחידים לשל רבים כמו שחלקו בפ׳ הדר במשנת שכח אחת מן החיצונה וי״ל דבהא דהכא סבי׳ להו לרבנן דאיכא למגזר טפי וגזרו אפי׳ בשל יחידים כיון דרובה שכיחי בה דיורין הרבה. והראב״ד ז״ל פי׳ התם בחצרות אנשי דיורין באמצעיות דכל האמצעות מותרת לזה ולזה וכיון שכן לא יהיה להם היכר ויבאו לטלטל מזו לזו אבל הכא שאין כל חלק האמצעי מותר לשני החיצונים ובמקום שזה משתמש וגם האמצעי אין חבירו משתמש יש להם היכר ולא יצאו ויש גורסין והיא גר״ח ז״ל התם לא אושי דיורין הכא אוושי דיורין ופי׳ הוא ז״ל בחצרות אפשר שישכחו בעלי החצרו׳ ויטלטלו מזו לזו ולא ירגישו אבל הכא בשלשה אנשים שהם יושבים ביחד אם יבואו החיצונים לטלטל מזה לזה מרגיש ומזכירין והם נתנעין ופי׳ רבינו ז״ל אושי מלשון ריאה דאושא כלומר שהיא משמעת קול: וגרש״י ז״ל היא הנכונה יותר והיא ברוב הספרים הישנים: (ותו לא מידי):

    אמאי כיון שעירבו חצונות עם האמצעות וכו׳ יש בכאן נוסחאות משונות זו מזו אבל הנוסחא הנכונה שבכאן היא גרש״י ז״ל וכן גורסין בתוספות. וה״ג אמאי כיון דערבו חצונות עם האמצעית הווין לה חדא ול״ג וכי הדרא עירבה בהדי אידך שליחותא ולקמן הוא דגרסי׳ לה אמר רב יהוד׳ אי נתנו עירובן באמצעי׳ הכי נמי הכא במאי עסקי׳ כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו רב ששת אמר אפי׳ תימא שנתנו עירובין באמצעית וכגון שנתנוהו בשני בתים וה״פ דאנן אקשי׳ אמאי תנן דשתים החיצונות אסורות זו עם זו דהא מסתמא כיון שעירבו כלם עם האמצעית באמצעית הניחו עירובן שכן דרך מערבי חצרות דעלמא כשבאין לערב שנותנין עירוב כלם באחד מן הבתים וכיון שנתנו עירובן באחד מבתי החצרות חשובות כל הבתים כאלו כל דיורם הוא באותו בית וכאלו אין כאן דיורין חלוקין כלל אלא שסמוכין על שולחן אחד וס״ס גבי חצרות כיון שנתנן כלן עירובן באמצעית נעשו כלן כאלו כל דיוריהן באמצעית ותשובות כבית אחד ודיור אחד ופריק רב יהודה דאלו שתים החיצונה החיצונות עירובה בזו ועירובה בזו דהשתא דיורי אמצעית בכל אחת מן החיצונות ולפיכך מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה אבל חצונות עצמן אין להם דיור זו עם זו ולפיכך אסורות זו בזו:

    ורב ששת אמר דאפילו תימ׳ שנתנו החיצונות עירובן באמצעית משכחת לה שפיר דשתי החיצונו׳ אסורו׳ זו עם זו כגון שנתנוהו בשני בתים דהשתא אין לשתי החיצונות דיור אחר ופרכי׳ אדרב ששת כמאן כב״ש דתנן חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים. פי׳ חמשה בתים שבחצר שגבו עירובן מכל א׳ וא׳ ונתנוהו בשני כלים ב״ש אומר אינו עירוב וב״ה אמר הרי זה עירוב וקס״ד דסתמא קתני דכל ב׳ כלים א״נ דבשני כלים היינו בשני בתים דמסתמ׳ אלו הניחוהו בבית אחד לא היו מניחין אותו בשני כלים ולהכי פרכי׳ דא״כ לפוסאהא דרב ששת אתיא מתני׳ כב״ש ודלא כב״ה והא לא אפשר. ופרקי׳ דאפילו תימא ב״ה עד כאן לא שרו ב״ה אלא בבית אחד אבל בשני בתים מודו דלא הוי עירוב ומסתברא ודאי דרב ששת אית ליה דרב יהודה ולית ליה מאי דהקשו לקמן עלה דרב יהוד׳ כי הוא לא בא אלא לחדש ולהוסיף דמשכחת לה למתני׳ בשנתנו עירובן באמצעית והכי מוכח בהדיא לישנא דקאמר אפילו תימא שנתנו עירובן. אבל רב יהודה לית ליה דרב ששת דא״כ לא הוה מוקים לה מתני׳ בשלא נתנו באמצעית דהא פשטא דמתני׳ ואורחא דמילתא הכין הוא ליתן באמצעית וכדמוכח ממאי דפריך תלמוד׳ בהדיא ואמאי כיון דעירובן חיצונו׳ עם האמצעית הויין לה חדא דקושיין הוי משום דקס״ד דבאמצעית הניחו עירובן אלמא סתמא דמילתא הכין וכיון דנאיד רב יהודה מהכי ואוקמא באוקמתא אחריתי הא ודאי לית ליה דרב ששת. ומיהו לאו משום דס״ל דבשני בתים דינם כבית אחד דהא רב יהודה גופיה אמר לקמן בשמעתין דאפילו בשני כלים לא שרו ב״ה אלא בדמלייה לחד מנא ואייתר וכ״ש דאית ליה דבשני בתים אין עירובו עירוב אלא היינו טעמ׳ דרב יהודה לית ליה כרב ששת משום דסבר לה כדפריך תלמודא לקמן עלה דרב ששת דכל כה״ג כלן אסורות דה״ל כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב ואע״ג דרב ששת תריץ דאם אמרן דיורין להקל לא יאמרו דיורין להחמיר רב יהודה לית ליה ההוא אלא קסבר דאמרו דיורין להקל לא יאמרו דיורין ולהחמיר כן פירשו בתוס׳ והוא הנכון: וכרב ששת קי״ל דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב: ועוד דרב יהודה ורב ששת הלכה כרב ששת לפי מה שכתוב בסדר הגאונים ז״ל. ודברי הר״ז הלוי בזה אינם מכוונים שהוא סובר דרב ששת לית ליה דרב יהודה ורב יהודה אית ליה דרב ששת והלכה כרב יהודה לקולא: ואלו דברים של תימא גדול:

    Ritva on Eruvin 48a · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729 · Public Domain

    Meiri

    ארבע אמות שאמרו אינם מצומצמות אלא מרווחות מעט שנ׳ שבו איש תחתיו וכמה תחתיו גופו שלש אמות ונתנו לו עוד אמה לפשוט ידים ורגלים ומתוך כך צריך שלא יהיו מצומצמות כל כך. ואמה זו אין משערין אותה באמה של קדש שהיא בת ששה טפחים שאם כן עוג מלך הבשן וכיוצא בו אין ארבע אמות מספיקות לו אלא לכל אחד משערין לו באמה שלו על הדרך שאמרו הכל לפי מה [שהוא] אדם מלא קמצו למנחות. מלא חפניו קטורת. מלא לוגמיו ביום הכפורים ואם יש שם ננס באיבריו שגופו בינוני הולכין אחר גופו ונותנין לו אמה בינונית בת ששה טפחים הא אם הוא ננס אף בגופו נותנין לו לפי אמתו על הצד הראוי לו:

    כבר ביארנו במשנה בשלש חצרות זו אצל זו ופתוחות לרשות הרבים ומזו לזו שעירבו השתים עם האמצעית ולא עירבו החיצונות זו עם זו שהאמצעית מותרת עמהן והן עמה אבל החיצונות אסורות זו עם זו וכלים ששבתו בזו אסור להכניסן בזו אפי׳ דרך אמצעית עד שיעשו שלשתן עירוב אחד וכן ביארנו שיש בדין זה קצת תנאים וצריך להעירך בזה מעט בביאור הסוגיא והוא ששאלו אמאי. כלומר מפני מה נאסרו החיצונות להשתמש זו עם זו כיון שעירבו חיצונות בהדי אמצעיות הוו לה חדא וזו היא גירסת גדולי הרבנים והיא הנכונה. אלא שיש גורסי׳ כיון דעירבה אמצעית בהדי חיצונה הויא לה חדא וכי הדר עירבה בהדי אידך שליחותא קא עבדא ואינה נכונה אלא כמו שכתבנוה תחלה ופירושה שהחצרות יש בשלשתן בתים וצריכים הבתים לערב יחד מפני שהבתים מיוחדים לכל אחד ואחד והחצר משותפת לכלם וכשעירבו מניחין אותו באחד מן הבתים וכשהחצר פתוחה לחצר אחרת ורוצין לעשות רשות אחת נוטלי׳ העירוב שגבו מן הבתים ונותנין אותו באחד מבתי החצרות ואם כן כשעירבו שתיהן עם האמצעית ור״ל שנתנוהו באמצעית הכל רשות אחת ואף החיצונות יותרו זו בזו. ופירשה רב יהודה שלא נתנו החיצונות את עירובן באמצעית אלא האמצעית היא שנתנה את עירובה בזו בייחוד ואת עירובה בזו בייחוד שנמצאו דיורי אמצעית בחיצונות ולפיכך הותרה עם שתיהן ושתיהן עמה אבל אין דיורי חיצונות באמצעית עד שנתירם מזו לזו באמצעות האמצעית. ורב ששת אמ׳ אפי׳ תימא שנתנו שתים באמצעית יש צדדין ליאסר וכגון שלא נתנוהו שתיהן בבית אחד אלא זו בבית אחד וזו בבית אחר אעפ״י ששני הבתים בחצר אמצעית והילכך אמצעית מכל מקום הרי עירבה עם שניהם אבל חיצונות זו עם זו הואיל ונחלק העירוב אינו עירוב להתירם. ואף לבית הלל שהתירו בחלוקת עירוב דוקא בנתנוהו בשני כלים אבל בשני בתים אף הם מודים שאינו עירוב ואף בחלוקת כלים דוקא בשנתמלא האחד ונשאר ממנו ונתנוהו בכלי אחר אבל אם היה האחד מחזיק את הכל ונתנוה בשני כלים אף בבית אחד אינו עירוב וכן הלכה:

    Meiri on Eruvin 48a · Sefaria · Edition: Chidushei HaMeiri on Eruvin, Warsaw 1914 · Public Domain

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בתוספות בד"ה ר' יהודה כו' ומסתמא דיש להם ד' אמות לכל רוח עכ"ל יש לדקדק בדבריהם מי הכריחם לומר לפר"ח דהמקשה סבר מסתמא ד' אמות לכל רוח אימא דלא ידע אלא ד' אמות בין הכל כמו לפרש"י ויש ליישב משום דהך קושיא שהקשו לפרש"י דאימא ר"י ור"א לפרש קאתו תקשי גם לפר"ח דאימא לפרש מלתיה דת"ק קאתו ולכך הוצרך להזכיר במלתיה דת"ק בהדיא ד' אמות וע"כ הוצרכנו לפרש לפר"ח כדלעיל דע"כ ר"א לא מפרש מלתיה דת"ק כו' דהא ת"ק אריב"נ קאי כו' ותקשי דא"כ מאי פריך דלא ה"ל להזכיר ד' אמות הא איצטריך ליה להזכיר ד' אמות דלהוי ד' אמות לכל רוח דומיא דאלפים דריב"נ ואהא קאמרי דא"כ לא ה"ל להזכיר ד' אמות אלא אין לו ב' אלפים מסתמא יש להם ד' אמות לכל רוח משמע והמתרץ השיב לו דלאו כן הוא אלא דת"ק דריש מי שהוציאוהו ד' אמות לאו לכל רוח קאמר ואי לא הזכיר האי תנא ד' אמות הכא בדבריו והוה סמך עצמו אד' אמות דר"פ מי שהוציאוהו סד"א דפירושן דהכא כי התם ולכך נקט בהדיא הכא בדבריהם ארבע אמות דלהויין לכל רוח דומיא דריב"נ וק"ל:

    בד"ה גופו שלש כו' דהא דאמר הכא גופו ג"א היינו בלא ראשו כו' עכ"ל ומיהו הראש לחוד אינו מחזיק אמה דאל"כ לא איצטריך למימר ואמה כדי לפשוט ידיו כו' ואמה כדי שיטול חפץ כו' וכן מוכח שכתבו לקמן דהראש עם עובי דפי הארון מחזיק אמה אלא דהשתא ההיא דהשותפין ניחא להו טפי שבקל יוכל להגביה הראש עד ד' אמות וק"ל:

    Chidushei Halachot on Eruvin 48a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בתוס' ד"ה ופתוחות לר"ה כו' אותם שיש להם דריסת הרגל וכו' פי' הפנימית אוסרת על החיצונות שאסורין לטלטל אפילו בשלחן בפני עצמן כיון שיש להפנימית דריסת רגל עליהם ולא עירבה עמהן:

    Maharam on Eruvin 48a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Eruvin, daf 48, Amud Aleph, about 369 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “מחיצה של ברזל להפסיקו. מחייך עליה ר'…”

    2. Segment 226 words

      Opens “מאי טעמא קא מחייך? אילימא משום דתני…”

    3. Segment 312 words

      Opens “אלא, משום דתניא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין…”

    4. Segment 42 words

      Opens “ודלמא במכונסין.…”

    5. Segment 521 words

      Opens “אלא, משום דקתני: ״צריך מחיצה של ברזל…”

    6. Segment 66 words

      Opens “ודילמא ״צריך ואין לו תקנה״ קאמר.…”

    7. Segment 77 words

      Opens “אלא משום דקל הוא שהקילו חכמים במים…”

    8. Segment 812 words

      Opens “כדרבי טבלא דבעא מיניה רבי טבלא מרב…”

      Named: רבי טבלא, רב מחיצה, רבה.

    9. Segment 912 words

      Opens “א"ל אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים…”

    10. Segment 1010 words

      Opens “וחכ"א אין לו אלא ארבע וכו': רבי…”

      Named: רבי יהודה.

    11. Segment 1115 words

      Opens “אמר: רבא שמונה על שמונה איכא בינייהו…”

      Named: רבא.

    12. Segment 1213 words

      Opens “ואמר רבא מחלוקת להלך אבל לטלטל דברי…”

      Named: רבא.

    13. Segment 135 words

      Opens “והני ד' אמות היכא כתיבא…”

    14. Segment 1436 words

      Opens “כדתניא (שמות טז, כט) שבו איש תחתיו…”

    15. Segment 157 words

      Opens “מאי בינייהו איכא בינייהו ארבע אמות מצומצמות…”

    16. Segment 1625 words

      Opens “אמר ליה רב משרשיא לבריה כי עיילת…”

      Named: רב משרשיא, רב פפא.

    17. Segment 1736 words

      Opens “אם אמר לך אמות של קדש יהבינן…”

    18. Segment 1813 words

      Opens “כי אתא לקמיה דרב פפא א"ל אי…”

      Named: רב פפא.

    19. Segment 1922 words

      Opens “לעולם באמה דידיה יהבינן ליה ודקא קשיא…”

    20. Segment 2013 words

      Opens “היו שנים מקצת אמותיו של זה וכו':…”

    21. Segment 2125 words

      Opens “הכי קאמר להו רבי שמעון לרבנן מכדי…”

      Named: רבי שמעון.

    22. Segment 228 words

      Opens “ורבנן התם אוושי דיורין הכא לא אוושי…”

    23. Segment 2313 words

      Opens “ושתים החיצונות כו': ואמאי כיון דערבי להו…”

      Named: רבי להו.

    24. Segment 2410 words

      Opens “אמר רב יהודה כגון שנתנה אמצעית עירובה…”

      Named: רב יהודה.

    25. Segment 2510 words

      Opens “ורב ששת אמר אפילו תימא שנתנו עירובן…”

      Named: רב ששת.

    Sages named on this page

    • Rav Mesharsheya · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Mesharsheya, a fourth-generation Amora and a prominent student of Rava, transmitted many legal rulings in his name.

      Source: Eruvin 48a · Segment 16 — “אמר ליה רב משרשיא לבריה כי עיילת לקמיה דרב…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Eruvin 48a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026