Talmud Builders

    Eruvin 69b

    Back to index

    English translation — Eruvin 69b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1unless he is an apostate with regard to idolatry. As long as he has not worshipped idols, his transgression of a single prohibition does not put him under suspicion of transgressing the rest of the Torah.

    2Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Rav Huna was not attempting to offer a broad definition of an apostate, but was rather referring to the specific issue of giving away rights or renouncing rights in a domain with regard to the halakhot of eiruvin . And as it was taught in the following Tosefta : An apostate Jew, if he observes his Shabbat in the marketplace, i.e., in public, he may renounce his rights in a domain like a regular Jew, but if he does not observe his Shabbat in the marketplace, he may not renounce his rights in a domain, as he is no longer considered a Jew in this regard.

    3This distinction is significant due to the fact that the Sages said: A Jew may receive rights and give away rights in a domain through a mere statement of renunciation, but with regard to a gentile it is not so, as he may not transfer his rights to others or renounce them in a domain unless he actually rents it out. How so? A Jew may say to his fellow: May my rights in this domain be acquired by you, or May my rights in this domain be renounced to you, and his fellow thereby acquires those rights, and it is not necessary that he take possession of it through a formal mode of acquisition.

    4Rav Ashi said: Rav Huna’s statement that a Jew who desecrates Shabbat in public is an apostate is indeed a general statement, as he is no longer considered a Jew in any sense. In accordance with the opinion of which tanna did he make that statement? It is in accordance with the opinion of this tanna , for whom Shabbat is as severe as idolatry, and therefore one who desecrates Shabbat is treated like an idol worshipper.

    5As it was taught in a baraita with regard to the verse: “Speak to the children of Israel and say to them: When any man of you brings an offering to the Lord, you shall bring your offering of the cattle, of the herd, or of the flock” (Leviticus 1:2). The baraita expounds: “Of you,” i.e., some of you, but not all of you may bring an offering – to the exclusion of an apostate. “Of you” additionally serves to emphasize that among you, the children of Israel, I distinguish between those who observe the Torah and are fit to bring an offering, and those who are not fit, but not among the nations, i.e., in regard to the other nations, even those who do not fulfill the precepts binding upon them may offer their sacrifices.

    6“Of the cattle” is expounded as follows: To include people who are similar to animals in their disdain for the proper behavior of man, i.e., that the wicked too may offer sacrifices. From here the Sages stated: We accept voluntary sacrifices from Jewish transgressors, in order to enable them to repent, apart from the apostate, one who pours wine libations as part of idol worship, and one who desecrates Shabbat in public, from whom we do not accept sacrifices without their complete repentance.

    7The Gemara expresses surprise: This baraita itself is difficult, i.e., it contains an internal contradiction: You first said: “Of you,” but not all of you, to the exclusion of an apostate; and then you taught: We accept sacrifices from Jewish transgressors. The Gemara answers: This is not difficult, as it can be explained as follows: The first clause refers to an apostate with regard to the entire Torah, whose sacrifices are not accepted, whereas the middle clause speaks of an apostate with regard to one matter alone, whose sacrifices are indeed accepted.

    8The Gemara raises a difficulty: If so, say an explanation of the last clause of the mishna: Apart from the apostate and one who pours wine libations to idolatry, and one who desecrates Shabbat in public. This apostate, what are the circumstances indicating his status? If it refers to an apostate with regard to the entire Torah, this is the same as the first clause. And if it refers to an apostate with regard to only one thing, the middle clause of the baraita is difficult, for it states that we accept sacrifices from such an apostate.

    9Rather, is it not true that this is what it is saying: Apart from the apostate with regard to pouring wine libations to idolatry and desecrating Shabbat in public? Although they transgress only one matter, this transgression is so serious that they are considered apostates with regard to the entire Torah. It is apparent from here that idolatry and Shabbat are equivalent, which indicates that there is a tanna who considers public Shabbat desecration as severe a transgression as idolatry. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.

    10MISHNA: If one of the residents of a courtyard forgot and did not participate in an eiruv with the other residents before Shabbat, and on Shabbat he renounced his rights in the courtyard to the other residents, his house is prohibited both to him, who forgot to establish an eiruv , and to them, the other residents, to bring in objects from the courtyard to his house or to take them out from his house into the courtyard. But their houses are permitted both to him and to them, for taking objects out into the courtyard and for bringing them in. If they gave away their rights in the courtyard to him, i.e., if they renounced their rights in his favor, he is permitted to carry from his house into the courtyard, but they are prohibited from doing so.

    11If two residents of the courtyard forgot to establish an eiruv , and the others renounced their rights in the courtyard in their favor, they prohibit one another. In this scenario, the courtyard would belong to both of them, but each individual house remains the domain of its owner. It would therefore be prohibited for each of these residents to carry into the courtyard. For one resident may give away and receive rights in a domain, whereas two residents may only give away rights in a domain, but they may not receive rights in a domain. Since they did not establish an eiruv , it is unreasonable for the other residents of the courtyard to give away their rights in the domain, as the two who are prohibited because they did not participate in the eiruv render it prohibited for each other to carry.

    12The mishna poses a general question: When may one give away rights in a domain? Beit Shammai say: While it is still day, i.e., before the onset of Shabbat; and Beit Hillel say: Even after nightfall, when it is already Shabbat. The mishna cites another dispute: If one gave away his rights in his courtyard to the other residents of the courtyard, renouncing them after having forgotten to establish an eiruv with them the previous day, and then he carried something out from his house into the courtyard – whether unwittingly, forgetting that he had renounced his rights, or intentionally, he renders carrying prohibited for all the residents of the courtyard, for his action cancels his renunciation; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he acted intentionally, he renders carrying prohibited; but if he acted unwittingly, he does not render carrying prohibited.

    13GEMARA: The Gemara first analyzes the language of the mishna. It states: It is prohibited to bring in objects from the courtyard to his house and to take them out from his house into the courtyard. It can be inferred from this that it is carrying to and from his house that is prohibited, but carrying to and from his share of the courtyard is permitted to the other residents of the courtyard.

    14The Gemara asks: What are the circumstances where this ruling applies? If the resident who forgot to establish an eiruv renounced his rights, why is his house rendered prohibited? And if he did not renounce his rights, why is his courtyard permitted? The Gemara explains: With what are we dealing here? We are dealing with a special case, where he renounced his rights in his courtyard to the others but did not renounce his rights in his house to them. And the Rabbis hold that one who renounces his rights in his courtyard has not renounced his rights in his house, as it is common for people to reside in a house without a courtyard.

    15The Gemara proceeds in its analysis of the mishna: It states that carrying in and out of their houses is permitted for him and for them. The Gemara poses a question: What is the reason that their houses are permitted to him? The Gemara answers: For he is regarded like a guest of theirs, i.e., he is subordinate to them and may carry wherever they may do so.

    16We learned in the mishna: If the other residents gave away their rights in the courtyard to him, he is permitted to carry from his house into the courtyard, but they are prohibited from doing so. The Gemara asks: But let them, the ones who renounced their rights in the courtyard, be regarded as guests of his, which would enable them to carry as well. The Gemara answers: One vis-à-vis five is considered a guest, whereas five or more vis-à-vis one are not ordinarily viewed as guests.

    17The Gemara attempts to draw another inference from the wording of the mishna: Shall we not learn from this, from the order of events in the mishna, that one may renounce his rights in favor of another when he needs it, and then the latter may renounce his rights in favor of the former when he needs it? For the mishna first describes a case in which the one who forgot to establish an eiruv renounces his rights in favor of the others, at which stage they may use the courtyard, and then afterward recounts that the other residents renounce their rights in favor of the one who forgot to establish an eiruv , leaving it permitted for him and prohibited for them.

    18The Gemara answers: No proof can be brought from here, for this is what the mishna is saying: If they gave away their rights in the courtyard to him at the outset, it is permitted for him and it is prohibited for them. In other words, this is not a continuation of the previous clause, but a separate case.

    19We learned in the mishna: If two residents of a courtyard forgot to establish an eiruv , and the others renounced their rights in the courtyard in their favor, they render one another prohibited from carrying. The Gemara raises a difficulty: Isn’t this obvious? What novel teaching is stated here? The Gemara answers: No, this ruling is necessary in a case where the others renounced their rights in the courtyard in favor of the pair, and one of them then renounced his rights in favor of the other. Lest you say let it now be permitted for him to carry, the mishna teaches us that since at the time of his renunciation it was not permitted for him to carry in that courtyard, he may not renounce his rights either. Therefore, his renunciation is ineffective, and they are both prohibited from carrying.

    20The mishna explains: For one resident may give away and receive rights in a domain. The Gemara poses a question: Why do I need this further explanation? This ruling can be deduced from the previous cases: If the mishna wishes to teach the halakha with regard to giving away rights, we already learned that one person may give away his rights in a domain, and if it wishes to teach the halakha with regard to receiving rights, we already learned it as well, so why the repetition?

    21The Gemara answers: He needed it due to the ruling in the latter clause, which includes the novel teaching that two residents may give away rights in a domain. The Gemara again wonders: But this halakha as well, that even multiple residents may give away their rights in a domain, is obvious. The Gemara answers: This was stated lest you say:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    עד דהוי מומר לע"גדההוא ודאי חשוד לכל מילי דאמר מר חמורה ע"ג שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה דכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ובע"ג משתעי קרא בהוריות (דף ח.):

    אמר רב נחמןאיזהו ישראל מומר דקאמר רב הונא לעיל לענין ביטול רשות קאמר:

    בשוקבפרהסיא ואע"ג דמחלל בצנעא:

    כיצדאישראל קאי:

    רשותי קנויה לךאו רשותי מבוטלת לך:

    לזכותבקנין סודר:

    רב אשי אמרלעולם מומר דקאמר רב הונא לכל מילי קחשיב ליה מומר וכרבנן ס"ל והאי תנא הוא דאלימא ליה שבת כע"ג:

    אדם כי יקריב מכם פרט למומרדאין מקבלין קרבנות דמכם משמע מקצתכם:

    מכםמדכתיב האי מיעוטא גבי ישראל ולא כתיב כי יקריב מן האדם קרבן ש"מ בישראל הוא דחלק ומיעט מומר:

    ולא באומותשמקבלין קרבן מכולם כדתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל בהכל שוחטין (חולין דף יג:):

    להביא בני אדם הדומין לבהמהרשעים שעשו עצמן כבהמה שאינה מכרת את בוראה מקבלין מהן קרבן:

    מקבלין קרבנותשל נדבה מפושעי ישראל דהאי קרא בנדרים ונדבות משתעי דכתיב כי יקריב:

    כדי שיחזרו בתשובהדאי דחינן להו בידים תו לא הדרי:

    והמנסך את הייןלע"ג:

    אלא לאו הכי קאמרמקבלין קרבנות מפושעי ישראל המומרים לדבר אחד:

    חוץ מן המומר לנסך את היין או לחלל שבתדכמומר לכל התורה דמי דאימעיט ליה מכם ולא כולכם:

    מתני' ביתו אסור להכניס ולהוציאמביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר ובגמרא מפרש כשביטל להן רשות שהיה לו בחצר ולא ביטל להן רשות ביתו הלכך הוה ליה רשות ביתו רשות דידיה וחצר רשותא דידהו:

    ושלהםבתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הן דהא בתים שלהן וחצר רשות אחת הן:

    נתנו לוהם רשות חצרן:

    הוא מותרלהוציא מביתו לחצר:

    והן אסוריןאפי' מביתו לחצר ואע"ג דרשות אחת הן ובגמרא מפרש טעמא:

    היו שניםששכחו ולא עירבו ושאר בני חצר בטלו להן רשותן שניהן אוסרין זה על זה מפני שהוא של שניהן והבתים מיוחדין כל בית לבעליו ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו:

    הרי זה אוסרדמיהדר ומשקל רשותא הוא וחזר בו מביטולו:

    גמ' הא חצירורשות שהיתה לו בחצירו שריא לבני החצר ומותר להן להוציא מבתיהן לחצר כדקתני מתניתין להדיא:

    אי דבטילרשותו לבני חצר:

    ביתו אמאי אסורהרי נתן להן ביתו ונסתלק:

    ואי דלא בטילמידי רשות חצירו מאן שרייה:

    וקסברי רבנןתנא דמתני' דסתמא היא ופליגא אדר' אליעזר דאמר בפרק עושין פסין (לעיל עירובין דף כו:) ביתו אסור להכניס ולהוציא לו אבל להם מותר דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל:

    דהוי אורח לגבייהוכיון דמביתו לא מפיק אע"ג דמשתמש בחצר לא מיהדר ומשקל רשותיה הוא אלא כשאר אורחין:

    והן אסוריןאפי' מביתו לחצר דכיון דמשתמשי בחצר אע"ג דלאו מבית דידהו מפקי הוה ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו לאורחין:

    חמשהלאו דוקא:

    שמע מינה מבטלין כו'דמשמע נתנו לו רשות ארישא קאי דקתני ושלהן מותר לו ולהן דבטל להם רשותו חזרו הם ונתנו לו רשותן הוא מותר:

    היו שניםששכחו ולא עירבו עם השאר ובטלו להן חבריהן רשותן אוסרין שניהן זה על זה:

    פשיטאדאי הוו תרוייהו לחודייהו מעיקרא הוו אסרי אהדדי:

    לא צריכא דהדר חד ובטיל לחבריהרשות עצמו ואת חלקו ברשות שבטלו להן חבריהן:

    מהו דתימא לישתרודהוו להו כחמשה ששרויין בחצר ולא עירבו דמבטלי רשותא לחד מינייהו:

    קמ"לדלא דמי דאילו התם כל חד וחד מבטל ליה רשותיה אבל הכא כיון דשאר בני חצר לאו להאי דפייש לחודיה בטלי אלא לתרוייהו כי הדר חד ומבטל לאידך רשותא דידיה מצי לבטולי רשותא דאקני ליה חבריה לא מצי לבטולי דכיון דבעידנא דבטלי להו הנך קמאי רשותייהו אפ"ה לא הוה להאי מבטל שריותא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי אשתכח דבטול דקמאי לא אהני וכי הדר מבטל האי לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה:

    נותן תנינאושלהם מותר לו ולהן ואי לאו דבטיל ליה אמאי משתרו:

    נוטל תנינאנתנו לו אלמא יחיד נוטל רשות:

    עירובין 69 עמוד ב

    1עד דהוי מומר לעבודת כוכבים׃

    2אמר רב נחמן בר יצחק: ליתן רשות ולבטל רשות. וכדתניא: ישראל מומר, משמר שבתו בשוק מבטל רשות, שאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות.

    3מפני שאמרו: ישראל נוטל רשות ונותן רשות. ובנכרי עד שישכיר. כיצד? אומר לו: רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך קנה, ואין צריך לזכות.

    4רב אשי אמר: האי תנא הוא דחמירא עליה שבת כע"ז׃

    5כדתניא: (ויקרא א, ב) ״מכם״ ולא כולכם, פרט למומר. ״מכם״ בכם חלקתי, ולא באומות.

    6״מן הבהמה״ להביא בני אדם הדומין לבהמה. מכאן אמרו: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל, כדי שיחזרו בתשובה. חוץ מן המומר, והמנסך יין, והמחלל שבתות בפרהסיא.

    7הא גופא קשיא: אמרת ״מכם״ ולא כולכם, להוציא את המומר. והדר תני: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל! הא לא קשיא: רישא במומר לכל התורה כולה, מציעתא במומר לדבר אחד.

    8אימא סיפא: חוץ מן המומר והמנסך יין. האי מומר, היכי דמי? אי מומר לכל התורה היינו רישא. אי לדבר אחד, קשיא מציעתא.

    9אלא לאו הכי קאמר: חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא. אלמא ע"ז ושבת כי הדדי נינהו. שמע מינה.

    Mishna

    10אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותן הוא מותר, והן אסורין.

    11היו שנים אוסרין זה על זה. שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות.

    12מאימתי נותנין רשות? ב"ש אומרים: מבעוד יום. וב"ה אומרים: משחשיכה. מי שנתן רשותו והוציא, בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר.

    Gemara

    13ביתו הוא דאסור, הא חצירו שריא.

    14היכי דמי? אי דבטיל, ביתו אמאי אסור. אי דלא בטיל, חצירו אמאי שריא? הכא במאי עסקינן, כגון שביטל רשות חצירו, ולא ביטל רשות ביתו. וקא סברי רבנן: המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, דדייר איניש בבית בלא חצר.

    15ושלהן מותר לו ולהן, מאי טעמא? דהוי אורח לגבייהו.

    16נתנו לו רשותן, הוא מותר והן אסורין. ונהוי אינהו לגביה כי אורחין! חד לגבי חמשה הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוי אורח.

    17ש"מ מבטלין וחוזרין ומבטלין.

    18הכי קאמר: נתנו לו רשותן מעיקרא הוא מותר והן אסורין.

    19היו שנים אוסרין זה על זה. פשיטא? לא צריכא, דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה. מהו דתימא לישתרי, קמ"ל דכיון דבעידנא דבטיל לא הוה ליה שריותא בהאי חצר.

    20שאחד נותן רשות. הא תו למה לי? אי נותן תנינא, אי נוטל תנינא?

    21סיפא איצטריכא ליה: שנים נותנין רשות. הא נמי פשיטא! מהו דתימא׃

    Tosafot

    ושלהם מותר לו ולהןדהוי אורח לגבייהו פירש ר"ח דאמר בירושלמי אכסנאי אינו אוסר לעולם ואומר ר"י דלא דמי להכא כלל דהתם איירי כגון הבא לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע עצמו דהכי איתא התם אית תנא תני קסדור אוסר מיד ואכסנאי לאחר שלשים ואית תנא תני קסדור אוסר לאחר שלשים ואכסנאי אינו אוסר לעולם מ"ד קסדור אוסר מיד ברגיל ואכסנאי לאחר שלשים בשאינו רגיל מ"ד קסדור לאחר שלשים כאלין דעלין ברשות ואכסנאי אינו אוסר לעולם כאלין דלא עלין ברשות:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    אמר רב הונא איזהו ישראל מומר זה המחלל שבת בפרהסיא וא"ל רב נחמן אי לר' מאיר אפילו עבר על אחת מכל המצות שבתורה מומר הוי אי לרבנן עד דהוי מומר לע"ז. ואמר רב אשי כי האי תנא הוא דאמר דחמיר ליה שבת כע"ז. דתניא אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מכם ולא כלכם להוציא את המומר לכל התורה כולה שאין מקבלין ממנו קרבן. מכם בכם חלקתי ולא באו"ה ש"מ (באומות העולם) שאין מקבלין קרבנות מפושעי ישראל שעברו על מקצת מצות כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר לנסך יין לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא שאלו כמומר לכל התורה כולה הן לפיכך אין מקבלין מהן. כיוצא בו ישראל מומר שמשמר שבתו בשוק ואינו מחלל אלא בסתר מבטל רשות. ושאינו משמר שבתו בשוק אלא מחלל בגילוי פנים אינו מבטל רשות מפני שאמרו ישראל מבטל רשות ונותן רשות.

    ובאוה"ע עד שישכירכיצד אמר לו רשותי קנויה לך. רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות:

    מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא כו' אוקימנא בשביטל רשותו בחצר. וקסברו רבנן המבטל רשות חצרו רשות ביתו לא ביטל. לפיכך ביתו אסור. שלהן מותרין לו ולהן כלומר בתיהן מותרין לו ולהן. כיון דביטל רשותו הוה ליה אכסנאי לגבייהו: ירושלמי אכסנאי אינו אוסר לעולם נתנו לו רשותם הוא מותר דהא נתנו לו רשותם אבל הן אסורין דליכא למימר דאכסנאין אינון לגבייהו דחמשה גבי חד לא הוו אורחין ומוקים שמואל למתניתין הכי לא תימא דאינון דבטיל להון הוא רשותיה הדרו אינהו ונתנו לו רשותם דשמעינן מינה דמבטלין וחוזרין ומבטלין אלא הכי קתני מתני' נתנו לו הם רשותם מעיקרא והוא לא נתן להם הוא מותר והן אסורין.

    היו שנים אוסרין זה על זה פי' היו ב' שלא עירבו ונתנו להם כל בני החצר רשותם אלו שנים כל חד מהן אוסר על חבירו אע"פ שאח"כ חזר האחד ונתן רשותו לשני כיון דבעידנא דבטילי להו כל בני החצר להני תרי לא הות שריותא לחצר דהא חד אסר על חבריה לא מיבטיל. והא מיפריש הכי בחיצונה דתניא ואין שנים שעירבו נותנין רשות לשנים שלא עירבו דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה מהו דתימא נישתרי ליה קמ"ל שלא עירבו ואע"ג דאמרי להו קני ע"מ להקנות:

    Babylonian Talmud · folio map

    Eruvin 69b

    Eruvin 69b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 386 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    עד דהוי מומר לע"ג דההוא ודאי חשוד לכל מילי דאמר מר חמורה ע"ג שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה דכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ובע"ג משתעי קרא בהוריות (דף ח.):

    אמר רב נחמן איזהו ישראל מומר דקאמר רב הונא לעיל לענין ביטול רשות קאמר:

    בשוק בפרהסיא ואע"ג דמחלל בצנעא:

    כיצד אישראל קאי:

    רשותי קנויה לך או רשותי מבוטלת לך:

    לזכות בקנין סודר:

    רב אשי אמר לעולם מומר דקאמר רב הונא לכל מילי קחשיב ליה מומר וכרבנן ס"ל והאי תנא הוא דאלימא ליה שבת כע"ג:

    אדם כי יקריב מכם פרט למומר דאין מקבלין קרבנות דמכם משמע מקצתכם:

    31 more comments on this page.

    Rashi on Eruvin 69b · Sefaria

    Tosafot

    ושלהם מותר לו ולהן דהוי אורח לגבייהו פירש ר"ח דאמר בירושלמי אכסנאי אינו אוסר לעולם ואומר ר"י דלא דמי להכא כלל דהתם איירי כגון הבא לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע עצמו דהכי איתא התם אית תנא תני קסדור אוסר מיד ואכסנאי לאחר שלשים ואית תנא תני קסדור אוסר לאחר שלשים ואכסנאי אינו אוסר לעולם מ"ד קסדור אוסר מיד ברגיל ואכסנאי לאחר שלשים בשאינו רגיל מ"ד קסדור לאחר שלשים כאלין דעלין ברשות ואכסנאי אינו אוסר לעולם כאלין דלא עלין ברשות:

    Tosafot on Eruvin 69b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר רב הונא איזהו ישראל מומר זה המחלל שבת בפרהסיא וא"ל רב נחמן אי לר' מאיר אפילו עבר על אחת מכל המצות שבתורה מומר הוי אי לרבנן עד דהוי מומר לע"ז. ואמר רב אשי כי האי תנא הוא דאמר דחמיר ליה שבת כע"ז. דתניא אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מכם ולא כלכם להוציא את המומר לכל התורה כולה שאין מקבלין ממנו קרבן. מכם בכם חלקתי ולא באו"ה ש"מ (באומות העולם) שאין מקבלין קרבנות מפושעי ישראל שעברו על מקצת מצות כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר לנסך יין לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא שאלו כמומר לכל התורה כולה הן לפיכך אין מקבלין מהן. כיוצא בו ישראל מומר שמשמר שבתו בשוק ואינו מחלל אלא בסתר מבטל רשות. ושאינו משמר שבתו בשוק אלא מחלל בגילוי פנים אינו מבטל רשות מפני שאמרו ישראל מבטל רשות ונותן רשות.

    ובאוה"ע עד שישכיר כיצד אמר לו רשותי קנויה לך. רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות:

    מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא כו' אוקימנא בשביטל רשותו בחצר. וקסברו רבנן המבטל רשות חצרו רשות ביתו לא ביטל. לפיכך ביתו אסור. שלהן מותרין לו ולהן כלומר בתיהן מותרין לו ולהן. כיון דביטל רשותו הוה ליה אכסנאי לגבייהו: ירושלמי אכסנאי אינו אוסר לעולם נתנו לו רשותם הוא מותר דהא נתנו לו רשותם אבל הן אסורין דליכא למימר דאכסנאין אינון לגבייהו דחמשה גבי חד לא הוו אורחין ומוקים שמואל למתניתין הכי לא תימא דאינון דבטיל להון הוא רשותיה הדרו אינהו ונתנו לו רשותם דשמעינן מינה דמבטלין וחוזרין ומבטלין אלא הכי קתני מתני' נתנו לו הם רשותם מעיקרא והוא לא נתן להם הוא מותר והן אסורין.

    היו שנים אוסרין זה על זה פי' היו ב' שלא עירבו ונתנו להם כל בני החצר רשותם אלו שנים כל חד מהן אוסר על חבירו אע"פ שאח"כ חזר האחד ונתן רשותו לשני כיון דבעידנא דבטילי להו כל בני החצר להני תרי לא הות שריותא לחצר דהא חד אסר על חבריה לא מיבטיל. והא מיפריש הכי בחיצונה דתניא ואין שנים שעירבו נותנין רשות לשנים שלא עירבו דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה מהו דתימא נישתרי ליה קמ"ל שלא עירבו ואע"ג דאמרי להו קני ע"מ להקנות:

    Rabbeinu Chananel on Eruvin 69b · Sefaria

    Rashba

    מתני' ביתו שלו אסור לו ולהם כדמפרש בגמ' דהמבטל סתם רשות חצרו ביתו לא ביטל, והלכך אסור להם שהרי לא ביטל להם רשות ביתו והרי אלו כמוציאין מרשות אחרים לרשותן, ולו נמי אסור דהו"ל כמוציא מרשותו לרשות אחרים. ואם הוציא קודם שהחזיקו הם בחצר הרי זה אסור ואוסר, ואם לאחר שהחזיקו אסור ואינו אוסר, לכשתמצא לומר דהלכה כמאן דאמר הכין לעיל. אבל שלהם מותר לו ולהם, ואפילו קדם והוציא הוא משלהן לא אסר, דכאורח הוא לגביהן וממקום המותר לו הוציא, ולא אמרו שאוסר אלא במוציא או במכניס ממקום האסור לו.

    נתנו לו רשותן הוא מותר משלו והן אסורין אפילו משלו דרבים לגבי יחיד לא הוו אורחין, ואפילו לאחר שהחזיק הוא בחצר, דלא כמוציאין מרשותו של יחיד לחצרו של יחיד הם אלא כמוציאין מרשותו של אותו יחיד לרשות המשותפת להן. ומיהו מסתברא שאינן אוסרין עליו את החצר לאחר שקדם והחזיק, ומיהו אף ע"פ שאינן אוסרין אסורין.

    מהו דתימא נגזור דילמא אתו לבטולי להו ולא דמי לנתנו לו רשותן, דהתם ליכא למיגזר דהא עריבו ואי מבטל להו שפיר דמי.

    Rashba on Eruvin 69b · Sefaria

    Ritva

    דתניא מכם כו׳ במסכ׳ חולין בס״ד ולענין פסק נחלקו הגאונים והפוסקים ז״ל בדין צדוקי והמחוור בכלם דהלכה כדברי המיקל בעירוב וצדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות כר״ג ור׳ מאיר ור׳ יהודה דאפילו ר׳ יהודה לא עשאו כעובד כוכבי׳ ומזלות אלא כשמחלל שבתות בפרהסיא כמומר בעלמ׳ לפום איבעית אימ׳ דאמרי׳ בש״ס דהוא לישנא בתרא ומיהו מודה ר״ג בבייתוסי שהוא אוסר כעובד כוכבים ומזלות כדקאמר ת״ק דלא חזי׳ דפליג עליה אלא בצדוקי וטעמא דמילתא משום דצדוקי מתייראין הם מן החכמים כדאי׳ בריש פרק בנות כותיים אבל בייתוסים אינם כעובד כוכבים ומזלות ולענין ישראל שנטל רשו׳ קי״ל שאם קדמו בני מבוי והחזיקו שוב אינו אוסר עליהם כדקאמ׳ ר׳ מאיר והלכה כדברי המיקל בעירוב. והא עדיפא מכללא דכייל שמואל שהלכה כדברי ר׳ יהודה בעירובו דכללה דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ור׳ יהושע ב״ל דהלכה כמותו במקום שמואל ועוד דאפילו ר׳ יהודה מודה הוא בדין זה לגבי ישראל לפי הפי׳ הנכון שפירשנו למעלה לדעת הירושלמי וכדמוכח לן פשוטה דברייתא דסיפא דברי הכל היא. ומיהו לפי זה בצדוקי מיהת אף לאחר שהחזיקו בני מבוי חוזר ואוסר כר׳ יהודה דמתני׳.

    אנשי חצר בש״ס מפרש מתני׳ בשמבטל להם רשותו וקסבר האי תנ׳ שהמבטל לרשות חצרו רשות ביתו לא ביטול הילכך ביתו אסור לו ולהם שאם הוא מוציא מביתו לחצר ה״ל מוציא מרשות שלו לרשות שאינו שלו ואם הם מוצאי׳ הוה להו מוצאים מרשות שאינה שלהם לרשותם ואם הוצי׳ הוא שהחזיקו הם הרי זה אוסר עליהם אף את החצר שלא להוציא לתוכו אפילו מבתיהם ושלהם מותר לו ולהם פי׳ בשלא קדם והוציא דאינהו מפקי מרשותם לרשותם שהרי אף החצר שלהם הוא ואיהו נמי נעשה כאורח אצלם נתנו לו רשותם הוא מותר בשלו והם אסורין אפילו בשלו דרבי׳ לגבי יחיד אינם נעשים כאורחים וכיון שכן ה״ל כמוציאין מרשות היחיד לחצר המשותפת דאע״ג דבטלו לו רשותם אסורין הם בו אפילו לגבי דידיה כיון שלא נעשו לו כאורחים.

    שמעת מינה כו׳ פי׳ דאע״ג דהכי קי״ל לדעת קצת הפוסקים אפ״ה מתמהי׳ עלה למימר דאי הויא מתני׳ תיובתא דשמואל ורבא דאנן דחי׳ דמהא ליכ׳ ראיה דדלמא מתני׳ ה״ק נתנו לו רשותם כו׳ והכין אורחא דתלמודא דהכין בכמה דוכתי. קמ״ל כיון דבעיתא צרי שהרי הם עצמם היו אוסרין זה על זה כיון שלא עירבו לא הדר ומבטיל לגבי חבריה פרש״י ז״ל דכיון דמעיקרא כשבטל לא הוה להו שריותא שוב אינו יכול לבטל לחבירו זכות שנתנו לו אחרים. ויפה כיון דמשום טעמא דלא הוה להו שריות׳ מעיקר׳ יכול לבטל לא הוה לן למיסר דא״כ בני חצר המבטלים זכותם לא׳ מהם צריכין לבטל רשותם כלם בבית אחד דאי בזה אחר זה נימ׳ דכיון דלא הוה ליה שריות׳ בראשונים הרי אין ביטלו של אחרון כלום אלא ודאי דטעמא נמי משום דאיהו לא מצי מקני לחבריה מאי דאקני ליה ושמעינן נמי מלישנא דאמר דכל היכא דה״ל שריותא מעיקרא יכול הוא לבטל לאחרים זכות שנתנו לו הילכך אחד מבני חצר שנתנו לו חבריו רשותם יכול הוא לבטל אותו לבני חצר הסמוכה לה וכן דקדק הרב ב״ר שניאור ז״ל:

    נותנין רשו׳ למה לי מהו דתימא כו׳ פי׳ דאע״ג דהא קתני נותנין לו רשותן דמשמע שהשנים נותנין רשו׳ התם הוא מפני שערבו וכי מבטל ליה שפיר דמי הילכך ליכא למגזר אבל הכא מיירי בשנים שלא ערבו שא״א להם לבטל רשות כי שניהם אוסרין זה על זה וכיון דכן הוה ס״ד דנימא שאין נותנין רשות גזירה דילמא אתו למיתן להו קמ״ל דלא גזרינן ואין נוטלין רשות למה לי פי׳ דהא פשיטא דהא קתני שהשנים אוסרין זה על זה. ומהדרינן לא צריכא כו׳ פירש אשמעינן משנה יתירא שאפילו נתנו רשותם לאחד מהם ע״מ שיחזור ויבטלהו לחבירו דסד״א דשליחא שויה ומסני קמ״ל דכיון דאיהו לא קנה מעיקרא לאשתהויי כי חברו אסר עליו שאין יכול לחזור ולהקנות לו מאי דאקנו ליה ובהא אצטריך למתני שהשנים שלא ערבו אינם נוטלין רשות.

    Ritva on Eruvin 69b · Sefaria

    Meiri

    מקבלין קרבנות מן העכו״ם ומקריבים אותם לשמם אבל ישראל מומר הרי הוא פחות מן העכו״ם ואין מקבלין ממנו קרבן בד״א במומר לע״ז או לחלל שבת בפרהסיא אבל מומר לשאר עבירות והם הנקראים פושעי ישראל בני אדם הדומים לבהמה מקבלים מהם. ויש בקצת דברים אלו תנאים. וכבר ביארנו הענין (הראשון) [בראשון] של חולין. וכן ביארנו ענין אסור יציאה בשבת בחומרתא דמדושא אם בחצר ואם ברשות הרבים. בשני של מועד קטן ובמסכת שבת פרק במה אשה. וכלל הדברים שהוא מתכשיטי נשים והוא מצוי אצל האיש וזו שהוזכרה כאן פירושה שהיה יוצא בה לרשות הרבים ואותה שהוזכרה במועד קטן פירושה שהיה יוצא בה לחצר:

    מומר לחלל שבתות שכתבנו פירושו פעם ושתים אבל בפעם אחת אינו קרוי מומר וזהו שאמרו מחלל שבתות ולא אמרו מחלל שבת. וזה שאמרו בחומרתא דמדושא כגון זה וכו׳ ואעפ״י שלא ראו בה כן אלא באותה שעה פירושו כגון זה שהיה עושה כן שבתות הרבה וכן כתבוה בתוספות:

    המשנה השניה והכונה בה לבאר קצת החלק הראשון והחלק השני והוא שאמר אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב פי׳ והאחרים עירבו ביניהם אסור להכניס ולהוציא מבתיהם ומחצר לתוכה ומתוכו לחצר ולבתיהם לו ולהם. ושאלו בגמרא ביתו הוא דאסור הא מבתיהם לחצר מותר להם והיכי דמי אם לא בטל חצרו אמאי שריא ואם בטל אף ביתו אמאי אסור. ופרשוה שכל כיוצא בזה אם בטל להם רשות ביתו וחצרו הם מותרים להכניס ולהוציא ואם לא בטל להם כלום אסור להם להוציא אף מבתיהם לחצר ומשנתנו בשבטל רשותו או חצרו סתם ובא להשמיענו שהמבטל רשותו או חצרו לא נתבטל רשות ביתו בכך עד שיבטל אף רשות ביתו בפי׳ כמו שביארנו בפרק פסין והלכך אסור להם להוציא מביתו לחצר שהרי לא בטל להם רשות ביתו וכל שכן שאסור לו הואיל ובטל את חצרו ושלהם מותר לו ולהם להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר ומחצר לבתיהם אחר שבטל חצרו. ופרשו הטעם בגמרא בהיתר שלו מפני שהוא כאורח אצלם ומכל מקום מביתו לחצר אסור שאין דרך להיותו נחשב כאורח בביתו ועוד שאם יוציא מביתו לחצר נמצא כמערער בבטולו ואעפ״י שמשהחזיקו אין יכול לחזור מכל מקום הרי הוא כחוכא וטלולא.

    נתנו לו רשותם וכו׳ שאלו בגמרא שמעת מנה מבטלין וחוזרין ומבטלין פי׳ שהיה סבור לפרש שחזרו הם ונתנו לו רשותם או דנתנו מעקרא וכבר ביארנו שאין מזה הכרח לפסוק שאין חוזרי׳ ומבטלין:

    ונשוב לביאור המשנה והוא שאם נתנו כלם את רשותם לו הוא מותר להוציא מביתו לחצר או אפי׳ מבתיהם אם בטלו לו הכל והם אסורים מבתיהם לחצר ולא עוד אלא אפי׳ מביתו של זה לחצר אעפ״י שהכל רשות אחת. ושאלו בגמרא להוו נמי אינהו אורחים לגביה כלומר ונתירם מביתו של זה מיהא לחצר. ותירץ בה שאין אומרין על רבים שהם אורחים אצל יחיד. ולשון הגמרא חד לגבי חמשא הוי אורח חמשא לגבי חד לא הוו אורחים. וגדולי הדור נסתפקו בכאן בשנים השרויים בחצר ולא עירבו ונתן האחד רשותו לשני אם מותר לו בשל חברו וכן אם בטל רשות חצרו ורשות ביתו אם מותר לו להכניס ולהוציא בין משלו בין משל חבירו לאחר שהחזיק חברו בין בביתו בין בחצרו אם לאו אם נאמר כשם שאחד אצל חמשה הוי אורח כך אחד אצל אחד ולא נתמעט אלא רבים אצל יחיד או שמא יחיד אצל רבים נקרא אורח אבל אחד אפי׳ אצל אחד לא נקרא אורח. ונראה להם לומר שאין דין אורח אלא יחיד אצל רבים אבל רבים אפי׳ אצל רבים אפי׳ היו המערבים יתר מן המבטלים או אצל אחד אפי׳ אחד וכל שכן רבים אצל יחיד אין בהם דין אורח כלל שאם לא כן למה מבטלין וחוזרין ומבטלין כדי להתיר מקצת היום לאלו ומקצת היום לאלו אם שנים הם יבטל האחד רשות חצרו וביתו לכל היום והותרו שניהם זה מדין בטול וזה מדין אורח ואם רבים הם יבטלו מקצתם למקצתם ויותרו כלם.

    היו שנים וכו׳ ר״ל אותם ששכחו ולא עירבו ושאר בני חצר בטלו להם את רשותם הרי עדיין שניהם אוסרין זה על זה כדין שנים הדרים בחצר אחת ונאסרו שניהם להוציא מבתיהם לחצר שהרי הבתים מיוחדים כל אחד לאחד והחצר משותף בין שניהם. ופרשוה בגמ׳ אפי׳ חזר אחד מהם ובטלה לחברו שמאחר שבשעה שנתבטל לשניהם לא היה הבטול מועיל להם שהרי האחד אסר על חברו אין בטול חברו מועיל לו. ויש למדים מכאן שבני חצר שמבטלין רשותם ליחיד צריכי׳ לבטלה בבת אחת שאם לא כן הרי בשעת בטולו של ראשון לא הועיל לו שהרי עדיין האחרים אוסרים. ואין זה כלום שלא אמרוה אלא לזה שזכה בו מחמת בטול אבל כל שמבטלין מה שהוא רשותם לגמרי אפי׳ חמשה שבטלו לאחד בזה אחר זה ואפי׳ הפרש גדול בין כל אחד ואחד הועילו הא כל שבטלו לשנים אין האחד יכול לבטל מחברו. ופרשוה בגמרא אפי׳ אמרו לאחד קני על מנת להקנות.

    שאחד נוטל רשות ונותן רשות כלומר נותן רשות ליחיד או לרבים והם מותרים בבטולו וכן נוטל רשות מן האחרים והוא מותר בבטולם שהרי אין בחצר מי שיאסור עליו אבל שנים נותנין רשות כלומר אם שכחו ולא עירבו עם האחרים נותנים להם רשותם ויסלקו עצמם מן החצר לבטל להם את רשותם ואין גוזרין גזירה לשנים שיהיו נותנין רשות שיבאו אף הם ליטול רשות אבל אין נוטלין רשות שהרי אוסר כל אחד על חברו על הדרך שביארנו:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    Meiri on Eruvin 69b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ושלהם מותר כו' דהתם איירי בנכרי הבא לדור כו' ולא לקבוע כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דהכא לא דמי להך דמיירי הכא בישראל דר שם ודעתו ודאי לקבוע וק"ל:

    Chidushei Halachot on Eruvin 69b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Eruvin, daf 69, Amud Bet, about 386 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “עד דהוי מומר לעבודת כוכבים…”

    2. Segment 224 words

      Opens “אמר רב נחמן בר יצחק: ליתן רשות…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    3. Segment 323 words

      Opens “מפני שאמרו: ישראל נוטל רשות ונותן רשות.…”

    4. Segment 410 words

      Opens “רב אשי אמר: האי תנא הוא דחמירא…”

      Named: רב אשי.

    5. Segment 514 words

      Opens “כדתניא: (ויקרא א, ב) ״מכם״ ולא כולכם,…”

    6. Segment 624 words

      Opens “״מן הבהמה״ להביא בני אדם הדומין לבהמה.…”

    7. Segment 728 words

      Opens “הא גופא קשיא: אמרת ״מכם״ ולא כולכם,…”

    8. Segment 822 words

      Opens “אימא סיפא: חוץ מן המומר והמנסך יין.…”

    9. Segment 919 words

      Opens “אלא לאו הכי קאמר: חוץ מן המומר…”

    10. Segment 1025 words

      Opens “מתני׳ אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא…”

      Named: רב ביתו.

    11. Segment 1117 words

      Opens “היו שנים אוסרין זה על זה. שאחד…”

    12. Segment 1231 words

      Opens “מאימתי נותנין רשות? ב"ש אומרים: מבעוד יום.…”

    13. Segment 137 words

      Opens “גמ׳ ביתו הוא דאסור, הא חצירו שריא.…”

    14. Segment 1439 words

      Opens “היכי דמי? אי דבטיל, ביתו אמאי אסור.…”

    15. Segment 159 words

      Opens “ושלהן מותר לו ולהן, מאי טעמא? דהוי…”

    16. Segment 1623 words

      Opens “נתנו לו רשותן, הוא מותר והן אסורין.…”

    17. Segment 174 words

      Opens “ש"מ מבטלין וחוזרין ומבטלין.…”

    18. Segment 1810 words

      Opens “הכי קאמר: נתנו לו רשותן מעיקרא הוא…”

    19. Segment 1928 words

      Opens “היו שנים אוסרין זה על זה. פשיטא?…”

    20. Segment 2013 words

      Opens “שאחד נותן רשות. הא תו למה לי?…”

    21. Segment 2111 words

      Opens “סיפא איצטריכא ליה: שנים נותנין רשות. הא…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Eruvin 69b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026