Eruvin 95b

ובסכנה שאינו יכול להמתין שם ומתיירא מפני הליסטים:

נותנן לחבירו וחבירו לחבירו דכל חד וחד לא ממטי להו ארבע אמות:

לחצר החיצונה של עיר שהוא מקום המשתמר ראשון:

וכן בנו שילדתו אמו שם בשדה בשבת:

לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה אינן יכולין להרחיקה מתחום שביתת בעלים הכל לפי מה שעירבו הבעלים:

גמ' לובש כל מה שיכול ללבוש לענין הצלת דליקה תנן בכל כתבי הקודש (שבת דף קכ.):

ולשם הוא מוציא לחצר שסמוכה לדליקה:

התם דקאי בשאר מלבושין דכמה דבעי לביש בחול:

לימא תנן סתמא דלא כרבי מאיר אברייתא דלקמן דקתני בהדיא רבי מאיר אומר מכניסן זוג זוג הוי מצי למפרך דר"מ אדר' מאיר אלא דניחא ליה טפי לאקשויי אמתניתין ומכח דקתני עלה בברייתא ר' מאיר אומר מכניסן זוג זוג לא היה יכול להוכיח דמתני' רבי מאיר כדמוכח בסמוך אההיא דשבת ולאקשויי דר"מ אדרבי מאיר דאדרבה לקמן מוכח דמתניתין דלא כר"מ דמתני' קתני במה דברים אמורים בישנות וברייתא קתני רבי מאיר אומר אחד חדשות ואחד ישנות:

אי קסבר שבת זמן תפילין פירש בקונטרס משום הכי שרי אבל לאצולי טפי מן המצוה לא וקשה דאם מכח זה בא לדקדק דזוג אין טפי לא אם כן בסמוך דקאמר לעולם לאו זמן תפילין הוא ה"נ דמצי למימר לעולם זמן תפילין הוא אלא י"ל דאי זמן תפילין הוא איכא בל תוסיף אע"ג דלא מיכוון כדמסיק רבא בפרק ראוהו בית דין (ר"ה דף כח:) ולהכי זוג אחד אין טפי לא:

וכי שרו רבנן לענין הצלה דרך מלבוש במקום תפילין פירש בקונטרס דשלא במקום תפילין הן בולטין יותר מדאי ונראה משאוי ולכך אסור ואין זו סברא אלא נראה דהטעם משום דלא מיקרי מלבוש אלא במקום שרגיל להניחו בחול:

מקום יש בראש שראוי להניח בו ב' תפילין מסופק היה ר"י איזה שיעור יש ברוחב תפילין דיש עושין גדולים מחבריהם ויש שעושין אותם קטנים ביותר ומדקאמר מקום יש בראש להניח ב' תפילין משמע דשיעור רחבו שיתמלא מקום השנים ואור"י דמצא במדרש דשיעורן כב' אצבעות וסמך לדבר דציץ רוחבו ב' אצבעות כדאמר בפ' קמא דסוכה (ד' ה.) ואמרי' בפ"ק דערכין (דף ג:) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ודומה דציץ היה במקום הראוי להניח תפילין אע"ג דגבי ציץ כתיב (שמות כח) מצחו ומתרגמינן בין עינוהי גבי תפילין נמי כתיב (דברים יא) בין עיניכם ודרשינן בגובה שבראש:

ידך זו קיבורת הוא קבוצת בשר שבזרוע שבין המרפק שקורין קודא בלע"ז ובין הכתף וקיבורת כמו קיבורת דאהיני ולא כמו שמפרש קיבורית הוא קביצת בשר שבין פיסת היד למרפק סמוך למרפק דבכל מקום משמע דתפילין הן בזרוע ובמסכת אהלות (פ"א משנה ח) משמע דזרוע הוא בין המרפק ולכתף דקאמר שלשים בפיסת יד כו' שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע וארבע בכתף ובהקומץ רבה (מנחות ד' לז:) נמי אמרי' דבעינן שתהא שימה כנגד הלב:

הדרן עלך כל גגות פ"י המוצא תפילין מכניסן זוג זוג כו' זוג אחד אין טפי לא לימא תנן סתם דלא כר' מאיר דאי ר' מאיר האמר כל מאן דבעי מציל דתנן ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כו'.

אמר רבא אפילו תימא ר' מאיר כדרך מלבושו בחול התירו לו להוציא בשבת התם דבחול כמה דבעי לביש אצולי נמי כמה דבעי מציל הכא דבחול כו'.

רבן גמליאל ב' ב' כו' אוקימנא דר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא ומשום בזיון כתבי קודש שרו ליה רבנן וכי שרו ליה רבנן לא שרו ליה אלא דרך מלבוש במקום תפילין וסבר לה כר' שמואל בר רב יצחק דאמר כו' וגם בזרועו נמי יש בו מקום להניח [שני] תפילין. פי' קיבורת הזרוע שכנגד בית השחי והיא בצעת אדרע וי"א טהר או כף. פי' צבתים מעוכין אלו על אלו מלשון וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולישנא דרבנן שנים מדובקין זה על זה נקראין צבותין מלשון צבת בצבת עשויה והן אחד כל בתי זו הני צבותין מתקיימה לימא תנן סתמא ור"ג בהא דר' שמואל בר רב יצחק פליגי ודחינן לא דכ"ע אית להו דר' שמואל בר רב יצחק ובשבת זמן תפילין פליגי דת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ולא שרי אלא זוג אחת בלבד.

ור"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא ומשום כתבי הקודש שרו ליה רבנן דרך מלבוש כדרך שראוי לו ללבוש וכיון שיש לו מקום ללבוש בו ב' תפילין התירו לו שנים איכא דאמרי כ"ע שבת זמן תפילין הוא ובלצאת בעי כוונה פליגי ת"ק סבר לצאת לא בעי כוונה ור"ג סבר לצאת נמי בעי כוונה איכא דאמרי כ"ע [לצאת] לא בעי כוונה ובלעבור משום בל תוסיף פליגי ת"ק סבר לעבור משום בל תוסף לא בעי כוונה ור"ג סבר אינו עובר עד שיתכוון לעבור ואיבעית אימא אי סבירא לן דשבת לאו זמן תפילין.

לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דאי ר' מאיר הא אמר לובש כל מה שהוא יכול ללבוש. הא דלא אקשינן מתפילין גופייהו, דלענין דליקה לא יהבו בהו רבנן קצבה דתנן (שבת קטו, א) כל כתבי הקדש מצילין מפני הדליקה, מצילין תיק [הספר] עם הספר מצילין תיק התפילין עם התפילין אף על פי שיש בתוכו מעות (שם קטז, ב). יש לומר משום דהתם לרשות היחיד ולאו דרך מלבוש נמי מציל להו, כדקתני עלה להיכן מצילין למבוי שאינו מפולש, והלכך כל מה שיכול להציל מציל ואפילו דרך משוי, אבל [הכא] לרשות הרבים ודרך מלבוש דוקא, הלכך מקשינן ליה ממלבושים, דדרך מלבושים מיהו מציל לר' מאיר כל מה דמצי למיצל דרך לבוש. כך תירץ הראב"ד ז"ל. ואיכא למידק היכי מצינן למימר דמתניתין דלא כר' מאיר דהא קתני בברייתא בהדיא לקמן (עירובין צו, ב) מכניסין זוג זוג דברי ר' מאיר. ורבא נמי דאמר אפילו תימא ר' מאיר היכי איפשר, דהא קתני בברייתא א' חדש וא' ישן, ואילו במתני' קתני בד"א בישנות אבל בחדשות אסור, ומסתברא דלא שמיע להו ברייתא, ותדע לך דאי שמיע להו מדאקשינן לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דקסבר הצלת תפילין דמיא להצלת בגדים, עדיף מינה הוה ליה לאקשויי וליקשי בה דר' מאיר אדר' מאיר, דהכא קאמר מזוג א' אין טפי לא, ואילו במתני' התם אמר מציל כל מה שהוא יכול להציל ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש.

אמר רבא אפילו תימא ר' מאיר התם דרך מלבוש בחול שרו ליה רבנן והכא דרך מלבוש בחול שרו ליה רבנן. כלומר: מה התם כדרך שדרכו ללבוש לעתים אפילו יותר משמונה עשר בגדים התירו לו ג"כ לענין הצלה, והכא נמי לגבי תפילין לא התירו לו אלא כדרך מלבוש בחול, כיון דבחול אין דרכו לעולם להניח יותר מזוג אחד משום בל תוסיף, בשבת נמי לענין הצלה לא התירו לו יותר. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דטעמא דר' מאיר משום דקאמר שבת (לאו) זמן תפילין ואיכא משום בל תוסיף אלא חדא מגו תלתא נקט. ואי נמי משום רוחא דמילתא קאמ' דאפילו סבירא ליה לר' מאיר שבת לאו זמן תפילין הוא, לא שרינן ליה אלא כדרך מלבוש בחול, כיון דבחול אין דרכו לעולם להניח יותר מזוג א' משום בל תוסיף, בשבת נמי לא. כך תירץ הראב"ד ז"ל.

מאי קסבר אי קסבר שבת זמן תפילין הוה זוג אחד אין טפי לא. כלומר: משום דבזמנו לעבור לא בעינן כונה ואיכא משום בל תוסיף.

אי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא שלא בזמנו לעבור בעי כונה משום בל תוסיף ודרך מלבוש שרו ליה רבנן, אפילו טובא נמי.

ופרקינן מקום יש בראש שראוי להניח שתי תפילין. דמקום תפילין חשיב דרך מלבוש כיון שדרכו להניחו שם בחול, שלא במקום תפילין לא חשיב דרך מלבוש אלא משוי. וכן בשל יד דמקום יש בזרוע להניח שתי תפילין. ויש לעיין דמדקאמר מקום יש בראש להניח שתי תפילין משמע דתפילין שעור ידוע יש להם, שאם לא כן מאי קאמר דיש מקום בראש ראוי להניח שתי תפילין דיש גדולים ויש קטנים, אלא על כרחין יש להם שיעור, וכיון שכן אי(ן) זה שיעור. ובתוספות אמרו דבמדרש נתנו להם שיעור שתי אצבעות, וסמך לדבר ציץ רחבו שתי אצבעות כדאיתא פרקא קמא דסוכה (ח, א).

ידך זו קבור פירוש: הבשר המכונס בזרוע בין המרפק שקורין קובדו ובין הכתף. וקיבורא מלשון קבורא דאהיני (ב"ב ה, א) שהוא לשון קיצוץ. והקבור על כרחנו הוה בזרוע שהוא למעלה מן העצל הנעלז קודא, שהרי בכל מקום אמרו התפילין בזרוע כדאית' הכא קושרן בזרועו במקום תפילין ואמרינן (מנחות מג, ב) תפילין בראשיהם ובזרוען וציצית בבגדיהם. וזרוע הוא למעלה מן הקודא כדמוכח במסכת אהלות דתנן בפרק קמא (מ"ח) רמ"ח איברים שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע, שנים בקנה, שנים במרפק, אחד בזרוע ואחד בכתף, שהזרוע למעלה מן המרפק. והמרפק הוא הקודא כדמוכח בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין יט, א) דתנן התם משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפיקו, ובגמרא (שם ע"ב) תני בברייתא עד העציל, ועציל היינו קודא כדאמרינן במסכת סופרים (פ"ג, ה"א) לא ישמיט אדם ספר תורה מחיקו וכו' ולא יתנו על גבי ארכובתו ויתן אציליו עליו ויהא קורא, והיינו קודא שדרך לישען עליה. ואף על פי שבקצת מקומות קורא אציל לאישליש קודא והאישליש נקראין עציל, מכל מקום מכאן מוכיח שהתפילין למעלה מן המרפק והוא הבדרון מקום שהוא כנגד הלב (מנחות לז, ב) כמו שנהגו העולם ליתן אותם. עוד הביא ראיות רבות על זה ר"ת ז"ל (בספר הישר חלק השו"ת סי' נט) והוא העיקר, ולא כדברי מי שפירש דקבורת הוא באותו אבר שהוא בין היד למרפק שקורין קודא, שיש שם גובה של בשר סמוך לקודא שהוא מקום הנחת התפילין.

והכא בשבת זמן תפילין קא מפלגי מר סבר זמן תפילין כלומר: ות"ק סבר שבת זמן תפילין והלכך שנים לא דקא עובר משום בל תוסיף, דבזמנו לעבור לא בעי כונה. ר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין ושלא בזמנו [בעי כונה] לעבור.

ואי בעית אימא לכולי עלמא שבת זמן תפילין והכא בלצאת בעי כונה קא מפלגי מר סבר. היינו ר"ג לצאת בעי כונה והלכך זה שאין בעי כונה לצאת אלא להציל, אינו עובר משום בל תוסיף, שאין בל תוסיף אלא בשיוצא באחד והוא מוסיף זוג שני, אבל זה שאין יוצא באחד מהם אין כאן בל תוסיף. ומר סבר דהיינו ת"ק סבר לצאת לא בעי כונה, הלכך זה יוצא בהם אעפ"י שאינו מתכוין, ואם יש כאן תוספת עובר.

גמרא טפי לא וא״ת והיאך אפשר לומר דאתיא דלא כרבי מאיר דהא בהדיא תניא בברייתא מכניסן זוג זוג דברי רבי מאיר. י״ל דלא שמיעא להו ההיא ברייתא לא למקשה וגם לרבא נמי מדנקט בלישניה אפילו תימא רבי מאיר דמשמע דלא קים לן ודאי דתהוי ר״מ. ועי״ל דשמיע להו בריית׳ כיון דלקמן חזינן דשקיל וטרי בה תלמודא כולי האי והכא לאו דוקא נקטי האי לישנא אלא כאלו אמרי יש לנו לומר שתהא משנתינו דלא כרבי מאיר דהא למאי דתניא בברייתא דרבי מאיר תני הכי קש׳ מתניתין אהדדי ופריק רבא דאפילו תימא דרישא דמתני׳ רבי מאיר היא וכדתניא בברייתא לא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר ומיהו רישא דמתני׳ הוא דמתוקמא כרבי מאיר דאלו בסיפא מיפלג פלוג דהא קתני בברייתא אחד חדשות ואחד ישנות.

לובש וכו׳ גבי הצלת דלקה וא״ת מאי קושיא דשאני התם דמפיק ליה לרשות היחיד כגון חצר מעורבת מה שאין כן בזו דמייתי ליה דרך רשות הרבי׳ ועוד אמאי לא רמ׳ מהא דתנן התם בתפילין גופיהו שמצילין תיק וגם התפילין ואפילו שיש בתוכה מעות ואין צריך לומר שמציל כמה תפילין ביחד ואפילו בדרך משוי וי״ל דקושיא קמיית׳ אע״ג דליתה דההיא לרשות היחיד היא משום דלהצלת ממון לא התירו להוציא לרשו׳ הרבים וגם לא התירו לרשות היחיד אלא בדרך מלבוש: מ״מ חזינן דכיון דשרו בדרך מלבוש שרו לגמרי ולא חלקו בין רב למעט הכא נמי כיון דמשום כבוד תפילין ראוי להתי׳ בדרך מלבוש אין להתיר בין רב למעט ומההיא דמצילן תיק של תפילין ליכא למימר כלל דהתם כיון דאיכא דליקה א״א להמתין לו להוציא דרך מלבוש ולא להוצי׳ בזה אחר זה דילמ׳ קדמה ואתיא דליקה ולפיכך הוצרכו להתי׳ דרך משוי וכל שבדרך משוי ודאי ממעטי׳ בהלוכה ועבדי׳ בשעה אחת ולהכי לא רמיא אלא מההיא דכלו שריותא לא הוה אלא בדרך מלבוש וזה ברור.

וההיא סתמא ממאי דרבי מאיר היא פירש דאע״ג דסתם מתני׳ רבי מאיר שאני הכא דאיכא סתמא דפליגא אהאי ותלי׳ לה לההיא בתנא אחרינא דלא לקשו אהדדי. אמר רבא אפילו תימא פי׳ דליכא אסורא במילתא ועוד כי לעתים אדם לובש בחול אפילו יותר מי״ח כלו׳ משום הצלה נמי שרי ליה. הכא דבחול נמי זוג אחד אין טפי לא. פירש דאפילו למ״ד שבת לאו זמן תפילין הוא דבשתי זוגות ליכא משום בל תוסיף דשלא בזמנו לעבור בעי כוונה אפ״ה לא שרו ליה אלא בדרך. שמותר בחול: ובדין הוא דבלאו הכי נמי מצי לשנויי דשאני הכא משום דס״ל דשבת זמן תפילין ואי לבוש טפי מזוג אחד איכא משום בל תוסיף דכל בזמנו לעבר לא בעי כוונה אלא דניחא ליה לתרוצה אפילו למ״ד שבת (לאו) זמן תפילין הוא מאי קעבר כו׳ פי׳ דכל בזמנו לעבור נמי לא בעי כוונה. ואי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא פי׳ וכל שלא בזמנו לעבר בעי כוונה וליכ׳ משו׳ בל תוסיף ומשום הצלה שרו ליה רבנן דרך מלבוש כלומר ואפילו יותר ממה שדרכו בחול אפילו טפי נמי שרי ליה ואמאי שתי זוגו׳ ותו לא ופרקינן דלעולם שבת לאו זמן תפילין ומיהו לא שרו ליה דרך מלבוש אלא מאי דמצי לבוש: וסבר לה כו׳ וכן בזרוע. וכתבו בתוספות דמדקאמר מקום יש בראש להניח שני תפילין מכלל דשיעור יש בתפילין ולא ידעינן מאי קאמר משום יש בראש להניח שני תפילין דהא יש גדולים ויש קטנים אלא על כרחין דאיכא שיעור ולא נתפרש שיעור זה אבל במדרש נתנו להם שיעור שתי אצבעות וסמך לזה ציץ שהוא רחב שתי אצבעות כדאיתא בפ״ק דסוכה ונחלקו הגדולים ז״ל אם השיעור הזה למעלה או למטה: והנה נראה לרבותי בעלי התוספות ז״ל כי שיעור למטה הוא מדקתני מקום יש בראש להניח שני תפילין אבל טפי משני תפילין ליכא והיינו נמי דקתני שתי זוגות ולפי זה ראוי שלא לפחות מרחב שתי אצבעות ואין להוסיף על רחב ד׳ אצבעו׳ כשיעור המקום וי״א כי השיעור למעלה הוא אבל למטה אין להם שיעו׳ ולפיכך נהגו לעשותם פחות משתי אצבעות והפירש הראשון נראה עיקר. וכתבו בתוספות שנראה שאין השיעור הזה אלא למטה ואם פחות לא נפסלו ואפשר שהמעברתא בכלל כיון שהוא הלכה למשה מסיני ולפי זה כל התפילין יש להם שיעור ירך או קנבורת פי׳ לשון קנבורא דאהיני כלומר מקום קבורת בשר ויש מן הראשונים ז״ל שהיו סבורים שהמקום הזה הוא קבוצת הבשר שיש תחת המנפק הנקרא קובדו בלע״ז ואינו נכון אלא כמו שנהגו לתתם בקצובת הבשר שעל הקובדו ור״ח ז״ל הביא ראיות ברורות על זה כי בכל התלמוד תפילין של יד בזרוע וכדאמרי׳ הכא בשמעתין ואותו שלמטה מן הקובדו הוא ולא זרוע וכדמוכח במסכת אהלות שהוא מונח שם רמ״ח אברים שיש באדם וקתני שנים בקנס שנים במרפק אחד בזרוע ואחד בכתף ולפי הסדר מונה והולך כי הקנ׳ הוא עצם היד והמרפק הוא הקנבוי שעליו וכדאמרי׳. בערכין האומר משקל ידי עליו מכניס ידו עד מרפקו והיינו עד הקובדו וכדקתני בבריית׳ על העצל והעצל הוא הקובדו כדאמרי׳ במסכת סופרים לא ישמיע אדם ס״ת מחיקו ולא יתן אציליו על הספר היינו הקובדו שדרך להשען עליו ואע״פ שיש מקומות שקורין לאציל לא שי״לייש ש״ובקו בלע״ז מ״מ בכאן מוכרח שהוא הקובדו ואין בזה בית מיחוש וכבר האריכו בזה בתוספות ומנהגן של ישראל בכיוצא בזה תורה היא ולא עוד אלא דבעי שתהא שומא כנגד הלב ואין זה אלא על הקובדו וזה ברור:

והכא בשבת זמן כו׳ פיר׳ ת״ק סבר שבת זמן תפילין וכל בזמנו לא בעי כונה לעבור הילכך אי לביש שתי זוגות עובר משום בל תוסיף ואידך דהיינו ר״ג סבר שב׳ לאו זמן תפילין ושלא בזמנו בעי כוונה לעבור ואי בעית אימא דכ״ע שבת זמן תפילין והכא כו׳ פירש דר״ג סבר דבעי׳ כוונה לצאת ואם לא נתכוון לצאת לא יצא אינו עוב׳ על בל תוסיף שאין בל תוסיף אלא כשיוציא באחר והוא מוסיף זוג שני אבל זה שמתכוון להציל ולא יצא בא׳ מהם אין כאן בל תוסיף ואידך דהיינו ת״ק סבר דלצאת לא בעי כוונה וכיון שכן אע״פ שנתכוון זה להציל בעלמא יצא בזוג אחד ועובר על בל תוסיף בזוג שני: וא״ת כו׳ ת״ק סבר לא בעי כוונה ואי בעית אימ׳ כו׳ אנא דכ״ע שבת לאו זמן תפילין הוא וס״ל שלא בזמנו ולעבור שלא בזמנו פליגי איבעי כונה אי לא ר״ג סובר בעי כוונה ור׳ יהודה סבר לא בעי כוונה ואף בלא כוונה עובר על בל תוסיף ופרכי׳ לרבי מאיר חד נמי לא פירש דהא שלא בזמנו חד נמי בל תוסיף איכא שהוא מוסיף על זמן תפילין שאמרה תורה ואמאי שרי להכניס ולהוציא זוג אחד דאם איתא דשלא בזמנו לא בעי כוונה לר׳ מאיר.

ובסכנה מכסן והולך לו פרשוה בגמרא בסכנת עכו״ם ר״ל שעת השמד ומתירא שאם יתעכב שם ירגישו עכו״ם בסיבת עמידתו וסבורים עליו שהוא רוצה להניחם ומסתכן וכל שכן שאם יוליכם פחות פחות מארבע אמות או אם נותנם לחברו וחברו לחברו כל שכן שהדבר מתפרסם הילכך מכסן בקש או בעפר כדי שישתמרו וחוזר לשם לכשתחשך ומביאם בהעלמה וכן הלכה. ואין בזו חלוק בין בזוג אחד בין בזוגות הרבה אלא שכלה הבאתם קודם שקיעת החמה בין בצבתים בין בכריכות שאינן כלות עד שתחשך ובכלן אמרו בסכנת שמד שהוא מתירא מבעוד יום שמכסן והולך לו. ואף ר׳ שמעון לא חלק בזו לומר נותנם לחברו וכו׳ שהרי אף בזו הדבר מתפרסם אלא שמשנה זו העמידוה בגמרא בחסורי מיחסרא וכך הוא הענין בסכנה מכסן והולך במה דברים אמורים בסכנת עכו״ם ר״ל שעת השמד על הדרך שביארנו שנמצאת היראה מבעוד יום אבל בסכנת לסטים שמתירא שיפגעו בו וישללוהו והרי יראה זו אינה ביום אלא בלילה ואם יכניסם זוג זוג אינם כלים עד שתחשך ואם ימתין עד שתחשך מתירא מן הלסטים מוליכן פחות פחות מארבע אמות ובזו חלק ר׳ שמעון לומר שנותנן לחברו בפחות מארבע אמות וחברו לחברו עד שיגיע לחצר החיצונה של עיר ואעפ״י שיש כאן פרסום הרבה מצד רבוי האנשים אעפ״י כן מוטב לעשות הדבר בפרסום זה משנתיר על ידי אחד ויבא להביא ביתר מארבע אמות. ומכל מקום לענין פסק הלכה כשניהם ואיזו שירצה יעשה. כך פסקוה גדולי המחברים אלא שיש חולקים לפסוק כתנא קמא.

וכן בנו וכו׳ ופרשו בגמרא שילדתו אמו בשדה נותנו לחברו וחברו לחברו על הדרך האמור. ואעפ״י שהדבר מפורסם ביותר ושהטלטול מיד ליד קשה לתינוק והיה לנו להתיר בהבאה פחות מארבע אמות ויעמוד ליפש רגע אחד וכן תמיד פחות מארבע לפחות מארבע אעפ״י כן לא הקלו בה מגזרה שלא יעביר בארבע. ולתנא קמא מוליכו בפחות פחות מארבע על הדרך האמור. ואף בזו הלכה כשניהם שאף התינוק סרך מצוה יש בו שצריך להרחיצו ולסוכו.

ר׳ יהודה אומר נותן אדם חביתו לחברו ר״ל שאם יש אדם צמא חוץ לתחום וצריכים להביא לו מים דרך רשות הרבים שהרי מצטרפין שם העברה ברשו׳ הרבים והוצאה חוץ לתחום מתירין הכל ומתקבצים שם הרבה בני אדם בתחום שבצד העיר והרבה מחוץ לתחום שכנגד הצמא ונותנין זה לזה וכשמגיעין לסוף התחום נותנה זה שמתחום העיר לאותו שמן התחום האחר וכן זה לזה עד שיגיעו לצמא ואמרו לו לא תהלך זו יותר מבעליה וכשם שאתה אוסר על בעל החבית שלא יצא חוץ לתחום כך יש לך לאסור על החבית שלא יוציאוה חוץ לתחום שהבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ר״ל שהשואל או הלוקח בהמה או כלים ביום טוב אינו יכול להוליכם אלא למקום שהבעלים הראשונים יכולים לילך שם. ושאלו בגמרא וכי לית ליה לר׳ יהודה דין הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ופרשוה במערן מחבית לחבית והשניה של זה שמביאין וכן תמיד עד שמגעת לו חבית שלו בתוך אלפים ממקומה למקומה אלא שהמים הולכים חוץ לתחום. וזה שאמרו לו לא תהלך זו יותר מבעליה פירושו על המים כלומר לא יהלכו מים שבזו יותר מרגלי בעליה. ור׳ יהודה היה מיקל במים מצד שהמים אצלו אינן בדין תחומין ר״ל שאינן קונות שביתה אצל הבעלים וכל אדם מותר להוליכן כרגליו. והקשו בה שאף ר׳ יהודה לא אמרה אלא במים הבלועים בעיסה וכענין האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה כמו שביארנו במסכת יום טוב אבל כל שהם [בעין] הן בחבית הן בקדרה לתבשיל הואיל ורוטבה ניכר לא. וחזרו ופרשוה במים שלא קנו שביתה כגון שנתמלאו היום ממעיין הנובע או מן הנהר והרי אמרו נהרות המושכים ומעיינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם. והחבית מכל מקום אעפ״י שקונה שביתה ולא עירוה מחבית לחבית מכל מקום בטלה החבית אצל המים הואיל וטפלה היא להם וכמו שאמרו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי את החי במטה פטור אף על המטה:

ולענין פסק כל שהוא כן ודאי כך הוא הדין אלא שא״א שחלקו בזו לומר שלא תהא החבית בטל׳ אצל המים. וכן חזקו את קושיית׳ שאף ר״י לא אמרה אלא בשייר׳ ואם כמ״ש אף בשאר בנ״א כן אלא שחזרו ופרשוה בשיירא והקלו בה לגבי מים בענין תחומין ומפני שהם אנוסים למים ולא אונס של סכנה שאם כן אין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש אלא שהם צריכי׳ לה צורך הרבה ולרבנן אין מקילין בה והלכה כדבריהם. ורב אשי פרשה בחבית של הפקר ומים של הפקר שאין קונין שביתה והרי אין כאן איסור הוצאת תחומין ולא איסור רשות הרבים. ואמרו לו האמור במשנתנו הוא ר׳ יוחנן בן נורי שהיה סובר חפצי הפקר קונין שביתה. ובזו לענין פסק הואיל ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי כמו שביארנו בפרק שלישי. הלכה כר׳ יהודה. וכבר למדת בענין הוצאה חוץ לתחום על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר אבל לענין העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע כלם התירו ולא נחלקו עליו אלא לענין הוצאה חוץ לתחום אבל לענין העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע אמות לא נחלקו. ומכל מקום אתה צריך לעיין שהרי לא התירו העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע או בנתינה לחברו וחברו לחברו אלא למצוה או במקום הדחק. ואפשר שאף זו לצורך גדול נאמרה. ומכל מקום יש פוסקים בה כרבנן ומשום העברה ברשות הרבים אבל לא משום הוצאת תחומין שהרי אין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

התפלין צריך להזהר שלא להקל בכבודם בשום צד היה בא מן השדה וחבילתו על ראשו מסלקם מראשו וקושרם בזרועו שלא ינהג בהם מנהג בזיון ומקום הנחתם בשל ראש מקום שמוחו של תינוק רופס ובשל זרוע בקיבורת ונמצא של ראש מונח כנגד המוח ושל זרוע כנגד הלב:

מצות אין צריכות כונה לצאת ואחר שכן אם הוסיף עליהן אף בלא נתכוון בתוספתו למצוה ונמצא שכל שהמצוה בזמנה אינה צריכה כונה לא לצאת ולא לעבור בה בבל תוסיף שלא בזמנה הואיל ומצוה אין כאן אף בבל תוסיף אינו עובר אלא אם כן הוא מתכוין למצוה וכבר ביארנוה במקומות אחרים:

תוס' בד"ה לימא תנן כו' דאדרבה לקמן מוכח דמתני' דלא כר"מ דמתני' קתני בד"א בישנות כו' עכ"ל ואף על גב דבהך מלתא דחדשות ע"כ לא אתיא כר"מ מ"מ קמבעיא ליה לימא תנן סתמא דלא כר"מ כו' היינו נמי בהך מלתא דזוג אחד אין כו' וק"ל:

בד"ה ידך זו קיבורת כו' דקאמר שלשים בפיסת יד שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע ד' בכתף כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ת"ק סבר שבת כו' דלאו תכשיט נינהו וכ"ש דכיון דזמן תפילין הואי ואיכא בל תוסיף כו' עכ"ל להאי טעמא אחרינא דאיכא בל תוסיף משוי להו עליה כמשאוי וכמ"ש התוס' מצינו למימר דת"ק נמי סבר דתכשיט נינהו ולא פליגי אלא בזמן תפילין אלא דלהאי טעמא קמא דלא שרי רבנן טפי מן המצות ובל תוסיף ליכא דאיירי דלא מכוין הוצרך למימר טעמא דלאו תכשיט נינהו לת"ק ומיהו לפי טעמא קמא ק"ק דלא הל"ל לר"ג דסבר לאו זמן תפילין הוא אלא דשרי משום דתכשיט נינהו ובל תוסיף ליכא דאיירי דלא מכוין וכבר דחו התוס' לעיל מתוך סוגיין דלעיל פי' קמא ודו"ק:

בד"ה ור"ג סבר וכו' ול"ל נמי דלת"ק כו' דא"כ לוקי פליגתייהו כו' עכ"ל ור"ל דלא פליגי אלא אי הוה תכשיט אי לאו ולכ"ע מצות צריכות כוונה לת"ק אסור דאי מכוין איכא בל תוסיף ואי לא מכוין תרוויהו משאוי נינהו כיון דלאו תכשיט נינהו ולר"ג שרי דלא ליכוין ולא ליתסר משום בל תוסיף ומשום משאוי נמי אינו אסור דתכשיט נינהו אך קשיא לן בפרש"י שכתב ועוד היינו פלוגתא דלעיל דזמן ולאו זמן כו' עכ"ל ור"ל כפירושו דלעיל דפליגי נמי אי הוה תכשיט אי לאו וקשה דמ"מ ע"כ לאו היינו כדלעיל דהכא לכולי עלמא ע שבת זמן תפילין הוא ועוד דתקשי ליה לעיל הכי לפי' קמא דלעיל דלוקי פלוגתייהו בהכי אי הוה תכשיט אי לא ולא פליגי כלל בזמן ולאו זמן ולטעמא בתרא דלעיל משום בל תוסיף הוא הא לא פליגי כלל בתכשיט כמ"ש לעיל וצ"ע: