Talmud Builders

    Eruvin 81b

    Back to index

    English translation — Eruvin 81b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And the Rabbis concede with regard to all other people, apart from grocers and bakers, that if one gave them money for the food of an eiruv , his money confers possession upon him, as one may establish an eiruv for a person only with his knowledge and at his bidding. With regard to a grocer or baker, the person giving the money does not intend to appoint the grocer or the baker as his agent and the money itself does not effect an acquisition, and consequently, he did not accomplish anything. With regard to anyone else, however, there is no doubt that he must have intended to appoint him his agent, and his act is effective.

    2Rabbi Yehuda said: In what case is this statement said? It is said with regard to a joining of Shabbat boundaries, but with regard to a joining of courtyards, one may establish an eiruv for a person either with his knowledge or without his knowledge. The reason is because one may act for a person’s benefit in his absence, but one may not act to a person’s disadvantage in his absence. As a participant in a joining of courtyards benefits from his inclusion in the eiruv , his consent is not required. However, with regard to a joining of Shabbat boundaries, although it enables one to go farther in one direction, he loses the option of traveling in the opposite direction. When an action is to a person’s disadvantage, or if it entails both benefits and disadvantages, one may act on that person’s behalf only if he has been explicitly appointed his agent.

    3GEMARA: The Gemara poses a question: What is the reason for Rabbi Eliezer’s opinion that one who gave money to a grocer or a baker has acquired possession of the food for the eiruv ? This ruling is difficult, as he did not perform a transaction by pulling the food into his possession, and one can acquire an object only by performing a valid act of acquisition.

    4Rav Naḥman said that Rabba bar Abbahu said: Rabbi Eliezer established this acquisition so that it should be like the four times during the year that the payment of money effects acquisition, as we learned in a mishna: On these four times every year, on the eves of Passover, Shavuot , Rosh HaShana, and the Eighth Day of Assembly, one who paid for meat may force the butcher to slaughter an animal against his will. Even if his ox was worth a thousand dinar, and the customer has paid for only one dinar’s worth of meat, the customer may force the butcher to slaughter it, so that the buyer can receive his meat. The reason is that on these four occasions everyone buys meat, and therefore the butcher who promised to supply the customer with meat must give it to him, even if this causes the butcher a considerable loss.

    5Therefore, if the ox died, it died at the buyer’s expense. That is to say, he must bear the loss and is not entitled to get his dinar back. The Gemara asks: Why is this so? The customer did not pull the ox into his possession. As he did not perform an act of acquisition, he has not acquired any part of the ox, and his dinar should therefore be restored to him. Rav Huna said: We are dealing here with a case where he did pull the ox into his possession.

    6The Gemara raises a difficulty: If so, say the latter clause of that mishna as follows: With regard to the rest of the days of the year, it is not so. Therefore, if the animal died, it died at the seller’s expense. If, as Rav Huna claims, the mishna is referring to a case where the purchaser had already pulled the animal into his possession, why must the seller suffer the loss? Since the customer pulled it into his possession and has acquired it, the ox died in his possession.

    7Rabbi Shmuel bar Yitzḥak said: Actually, the mishna is referring to a case where the customer did not pull the animal into his possession. With what are we dealing here? We are dealing with a case where the butcher conferred possession upon his customer by means of another person, i.e., the butcher conferred possession upon the customer by instructing another person to acquire a dinar’s worth of the ox’s meat on his behalf, without having obtained his consent.

    8Consequently, at these four times, when it is for his benefit, as everyone wishes to buy meat on these days, one may act for his benefit in his absence, and the acquisition is valid. With regard to the rest of the days of the year, when it is to his disadvantage, as it obligates him in payment and he might have no interest in this purchase, one may act to his disadvantage only in his presence.

    9And Rav Ila said that Rabbi Yoḥanan said: At these four times, the Sages based their statement on Torah law, i.e., they ruled in accordance with Torah law. As Rabbi Yoḥanan said: By Torah law, the payment of money is an effective act of acquisition, which acquires movable property. Merchandise that is purchased with money is immediately transferred to the ownership of the buyer.

    10And why, then, did the Sages say that the mode of acquisition of pulling, not monetary payment, acquires movable goods? It is a decree issued by the Sages, lest the seller say to a buyer who has already paid for his merchandise: Your wheat was burned in the upper story of my house, and you have lost everything. According to Torah law, once the buyer pays, he owns the merchandise wherever it is located. As this state of affairs can lead to fraud, the Sages instituted that only an act of physical transfer of the item purchased can finalize the sale. On these four occasions, however, the Sages ordained that Torah law remains in effect. Rabbi Eliezer maintains that this enactment applies to an eiruv as well.

    11The mishna stated: The Rabbis concede with regard to all other people that if he gave them money for food for an eiruv , his money confers possession upon him. The Gemara asks: Who is included among all other people? Rav said: The reference is to an ordinary homeowner, not a merchant, who was asked by someone to receive possession of food for an eiruv on his behalf, by means of the money that he provided.

    12And likewise, Shmuel said: The reference is to an ordinary homeowner. As Shmuel said: They taught this halakha only with regard to a baker, but an ordinary homeowner may acquire the food on behalf of another person. And Shmuel also said: They taught this halakha only in a case where he gave him a ma’a , but if he gave him a utensil, he acquires the food for the eiruv by the mode of acquisition known as exchange. By handing over the utensil in exchange for the food of the eiruv , he acquires that food wherever it is located. However, one cannot perform the mode of acquisition of exchange with money.

    13And Shmuel further said: They taught this halakha only in a case where he said to the grocer or baker: Confer possession upon me; but if he said to him: Establish an eiruv on my behalf, he clearly intended to appoint him his agent to establish an eiruv on his behalf, and therefore the eiruv is acquired by means of his agency.

    14We learned in the mishna: Rabbi Yehuda said: In what case is this statement, that one may establish an eiruv only with a person’s knowledge, said? This halakha applies to a joining of Shabbat boundaries, but not a joining of courtyards. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in this regard, and not only that, but any place where Rabbi Yehuda taught a halakha with regard to eiruvin , the halakha is in accordance with his opinion.

    15Rav Ḥana from Baghdad said to Rav Yehuda: Did Shmuel state this ruling even with regard to an alleyway whose cross beam or side post was removed during Shabbat? Rabbi Yehuda maintains that it is permitted to carry in this alleyway on that same Shabbat.

    16He said to him: I spoke to you with regard to the acquisition of eiruvin , and not with regard to partitions. The halakhot of partitions are not considered part of the halakhot of eiruvin , as they touch upon several areas of halakha , only one of which is the issue of an eiruv . With regard to partitions, the halakha is not in accordance with Rabbi Yehuda.

    17Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: As it is stated that the halakha is in accordance with Rabbi Yehuda, this proves by inference that there is a dispute concerning this issue. But didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi say: Any place where Rabbi Yehuda says when, or in what case is this, in the Mishna, he intends only to explain the earlier statement of the Rabbis, not to disagree with them. Why, then, did Shmuel say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, when according to Rabbi Yehoshua ben Levi he is merely clarifying the opinion of the Rabbis, and there is no dispute between them?

    18Before addressing this question, the Gemara expresses surprise over the claim itself: And do Rabbi Yehuda and the Sages not dispute this issue? Didn’t we learn in an earlier mishna: If new residents were added to the original residents of the alleyway, he may add to the eiruv for those residents and confer possession on them, and he must inform the new residents of their inclusion in the merging of alleyways. Apparently, this tanna maintains that one must inform them even with regard to a joining of courtyards. This ruling contradicts the opinion of Rabbi Yehuda, which proves that there is at least one Sage who does not accept his opinion.

    19The Gemara answers: There, the mishna is referring to a courtyard situated between two alleyways, in which case the residents of the courtyard may join a merging with whichever alleyway they prefer. As their participation in the merging involves a certain disadvantage, for perhaps the residents of the courtyard would not want to establish a merging of alleyways with one alleyway and lose out on a potential merging with the other, it is necessary to inform them.

    20The Gemara raises a further difficulty: Didn’t Rav Sheizvi say that Rav Ḥisda said with regard to that same mishna: That is to say that Rabbi Yehuda’s colleagues disagree with him over the need to inform the other residents about the eiruv ? This statement indicates that at least some Sages hold that the matter is in dispute, and not everyone agrees with Rabbi Yehuda.

    21Rather, the Gemara resolves both difficulties together:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ומודין בשאר כל אדםמפרש בגמרא בעל הבית שאמר לו חברו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו שקנה עירוב דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי וגבי חנוני גופיה אי א"ל ערב לי אמרינן בגמרא דקני:

    שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתוהלכך גבי חנוני כי אמר ליה זכי לי לא נתכוון אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא לדעתו אבל אם משך ככר והניחו אצלו לכך שליח עשאו:

    עירובי תחומיןחוב הוא לו שמפסיד לצד האחר ושמא אינו נוח לו:

    גמ' בד' פרקיםדמתרץ ר' יוחנן לקמן דהעמידו בהן חכמים דבריהם על דין תורה דמעות קונות אף כאן מפני תיקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה:

    בד' פרקים אלובפ' אותו ואת בנו בחולין (דף פג.) עיו"ט הראשון של פסח ועיו"ט של עצרת וערב ר"ה ועי"ט האחרון של חג וערב יוה"כ בגליל:

    ואין ללוקחבאותו השור אלא דינר שנתן לו דינר מבעוד יום בשוה דינר בשר:

    אם מתהשור אבד הלוקח מה שנתן:

    אינו כןאין משחיטין אותו על כרחו ואם רצה טבח מחזיר לו את הדינר:

    בשזיכה לוטבח ללוקח בשור זה שוה דינר ע"י אחר שמסר השור לאחר ואמר לו זכה לו בו בשם פלוני והוא לא עשאו שליח לאותו אחר הזוכה בשבילו:

    זכות הוא לולהוציא מעות ולקנות בשר שהכל דרכן בכך:

    חוב הוא לושמוציא הוצאות:

    דבר תורה מעות קונותדכתיב בפודה מן ההקדש (ויקרא ס) ונתן הכסף וקם לו קל וחומר בלוקח מן ההדיוט:

    נשרפו חיטיךשנתת לי מעות עליהן הלכך מוקמינן להו ברשות מוכר כי היכי דלימסר נפשיה עלייהו וניטרח לאצולינהו:

    בעל הביתפרישית טעמא לעיל:

    אבל כליקנין סודר:

    אלא דאמר זכה לידלא שוויה שליח אלא כשאר מוכרין דעלמא אבל אם אמר ערב לי שליחא שוויה וסמכא דעתיה דקיימא לן חזקה שליח עושה שליחותו בפרק בכל מערבין (לעיל עירובין ד' לב.) הלכך מערב לדעתיה הוא:

    אמר שמואל אפילו במבוי שניטלו קורותיובשבת דמיקל בה ר' יהודה בפ' כל גגות ואמר: מותרין לאותו שבת:

    בעירוביןכל היכא דאיירי בהלכות קניית עירוב:

    עירובין 81 עמוד ב

    1ומודים בשאר כל האדם, שזכו לו מעותיו. שאין מערבין לאדם אלא מדעתו.

    2אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו.

    Gemara

    3מ"ט דר' אליעזר? הא לא משך!

    4אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: עשאו ר"א כד' פרקים בשנה, דתנן: בד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו. אפילו שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר אחד כופין אותו לשחוט.

    5לפיכך אם מת, מת ללוקח. מת ללוקח? הא לא משך! אמר רב הונא: בשמשך.

    6אי הכי, אימא סיפא: בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת, מת למוכר. אמאי? הא משך!

    7א"ר שמואל בר יצחק: לעולם בשלא משך, הכא במאי עסקינן בשזיכה לו על ידי אחר.

    8בד' פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לו שלא בפניו. בשאר ימות השנה, דחוב הוא לו אין חבין לו אלא בפניו.

    9ורב אילא אמר ר' יוחנן: בד' פרקים אלו העמידו חכמים דבריהן על דברי תורה. דאמר רבי יוחנן: דבר תורה, מעות קונות.

    10ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו: נשרפו חיטיך בעלייה.

    11ומודים בשאר כל האדם כו'. מאן שאר כל אדם? אמר רב: בעל הבית.

    12וכן אמר שמואל: בעה"ב דאמר שמואל: ל"ש אלא נחתום, אבל בעה"ב קונה. ואמר שמואל: ל"ש אלא מעה, אבל כלי קונה.

    13ואמר שמואל: לא שנו אלא דאמר לו ״זכה לי״, אבל אמר ״ערב לי״, שליח שויה, וקני.

    14אמר רבי יהודה: בד"א וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה, ולא עוד אלא כל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין הלכה כמותו.

    15אמר ליה רב חנא בגדתאה לרב יהודה: אמר שמואל אפילו במבוי שניטלו קורותיו או לחייו?

    16אמר ליה: בעירובין אמרתי לך, ולא במחיצות.

    17אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ״הלכה״, מכלל דפליגי. והאמר ר' יהושע בן לוי: כל מקום שאמר ר' יהודה ״אימתי״ ובמה במשנתנו אינו אלא לפרש דברי חכמים!

    18ולא פליגי? והא אנן תנן: נתוספו עליהן מוסיף ומזכה, וצריך להודיע!

    19התם בחצר שבין שני מבואות.

    20והאמר רב שיזבי אמר רב חסדא: זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על רבי יהודה.

    21אלא:

    Tosafot

    בארבעה פרקים כו'בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פג.) מפרש ערב יו"ט הראשון של פסח ועיו"ט של עצרת וערב יו"ט האחרון של חג וערב ר"ה ועיו"כ בגליל והא דלא חשיב עיו"ט ראשין של חג אומר ר"ת משום דכו"ע טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך:

    לעולם כשלא משךמלתא דרב הונא דאוקמי כשמשך אתא לפרושי דהיינו משיכה שזיכה לו ע"ו אתר ומש"ה לא קאמר אלא דלא כדר ביה כלל:

    דבר תורה מעות קונותפירש בקונטרס דכתיב בפודה מן ההקדש ונתן הכסף וקם לו וק"ו בלוקח מן ההדיוט וריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין מעות קונות קסבר מהקדש לא ילפינן דכסף קני ליה משום דלא שייכא ביה משיכה דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא ואין נראה זה הטעם נכון כ"כ דמ"מ נילף מהקדש שיקנה גם הכסף בהדיוט ואומר ר"י משום דתרתי לא מצי למקני בהדיוט דפרק הלוקח עובר פרתו (בכורות דף יג:) דריש ר' יוחנן או קנה מיד עמיתך הא לנכרי במשיכה ואם היה קונה משיכה וכסף לר"ל אם כן לנכרי במה וכ"ת הא לנכרי בכסף דקאי אמיד עמיתך דדריש ליה אמשיכה מכל מקום מדנכרי בחד דוקא ישראל נמי בחד דוקא ובכי האי גוונא קאמר התם ועוד מפרש ר"י דהיינו טעמא דמעות קונות דבר תורה דסתם קנין דקרא בכסף מיירי כדאשכחן בכמה דוכתי קנין בכסף אוכל בכסף תשבירני (דברים ב׳:כ״ח) שדות בכסף יקנו (ירמיהו ל״ב:מ״ד) ואף על גב דכתיב ספר המקנה דנפקא לן מהתם קנין שטר מ"מ סתם קנין דבכל דוכתין הוי בכסף ועוד מוכח קרא דבכסף איירי דכתיב [ויקרא כה] אל תונו ואמוכר ואלוקח קאי:

    שמא יאמר חיטיך נשרפו בעלייהוא"ת למה עקרו חכמים קנין כסף לגמרי דהוי דאורייתא היה להם לתקן דמבעי כסף ומשיכה ותירץ ר"י משום תקנת השוק עשו כן שלא להצריך תרתי משיכה ומעות וריב"ן תירץ דאם המשיכה לבדה לא תקנה אם כן יאמר הלוקח למוכר נשרפו חיטיך בעלייה ואם תאמר א"כ כשנתן הלוקח מעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיין דאין המעות קונות לו ואי לאו תירוץ ריב"ן היינו יכולין לומר דלא חיישינן להכי משום דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לפי תירוצו לא נוכל לומר כן דאם כן לא היה לו נמי למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חיטיך בעלייה דלא שכיח שיאחרו הכסף אחר משיכת הפירות כיון דמשיכה לחוד לא היתה קונה וי"ל דמעות נוח לשמרן ואין פורח בהצלתם כמו פירות דאין יכול להציל אלא בטורח גדול ועוד אומר ר"י דגבי מעות אין שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה דאפילו הוי עלייהו שומר חנם הא אמרינן בפרק המפקיד (ב"מ דף מב.) דאין להם שמירה אלא בקרקע ואי לא מותיב להו בקרקע הוי פשיעותא לגבי נורא כדמוכח התם גבי ההוא דאותיב זוזי בצריפתא דאורבני וא"ת והיכי חיישינן שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה הא הוי עלייהו שומר שכר ואם לא יציל ישלם דכי היכי דגבי זוזי הוי מוכר עלייהו שימר שכר כדמשמע בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט.) גבי ההוא גברא דיהיב זחי אשומשמי אוקירו שימשמי והדר ביה וא"ל שקול זוזך ולא שקלינהו ואגנוב ואמר רבא דכל כה"ג צא מיבעיא דשומר שכר לא הוי כו' משמע דאי לא הוה אומר ליה שקול זוזך הוי עלייהו שומר שכר וה"נ גבי חיטין הוי נמי שומר שכר ואור"י דלעולם גבי זוזי נמי לא הוי שומר שכר והא דקאמר לא מיבעיא דשומר שכר לא הוי ה"פ לא מיבעיא היכא דנותן לו שכר וקאמר לו שקול זוזך דסליק נפשיה מחיוב שומר שכר אלא אפילו שומר חנם לא הוי וכה"ג צריך לפרש באידך עובדא (שם ע"ב) דא"ל ליהוי הנך זוזי גבך פקדון דחשכה לי וא"ל הא ביתא קמו. ומסיק עלה לא מיבעיא דשומר שכר לא הוי כו' היינו ע"כ בנותן לו שכר קאמר ועוד י"ל דאע"ג דגבי זוזי הוי שומר שכר היינו משים דשרי להוציאם ואפ"ג דמפקיד מעות אצל בעה"ב תנן בהמפקיד (שם מג.) דלא ישתמש בהן מ"מ מוכד ישתמש בהן כיון דובר תורה מעות קונות אמם כחו ויכול להוציא אע"ג דתקין רבנן דלא קני אלא במשיכה:

    ה"ג אמר ר' יהושע ב"ל כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים - וכ"נ כספרים דגרסי במשנתינו דבברייתא מצינו דאימתי דרבי יהודה לחלוק בפרק כיסוי הדם (חוצין דף פח.) גבי דם הניתז ושעל גבי הסכין ופ"ק דגיטין (דף ז.) גבי המביא גט בספינה ואין להאריך כאן: [וע"ע תוס' ביצה ס: ד"ה ולא היא ותוס' סוכה מא. בד"ה שמא יגדל ותוס' גיטין ז: ד"ה אמר ותוס' שבועות מח. סד"ה נשבע ותוס' חולין פח. ד"ה רבנן]:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    מתני' נותן אדם מעות לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי ר' אליעזר כו'. ואמרי' מ"ט דר' אליעזר והא לא משך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה השוה ר' אליעזר מדותיו בעירובין כאותן ששנינו בשחיטת חולין (פ') (בפרק כסוי הדם) בד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ ואסקה ר' יוחנן לעולם בשלא משך ושלא זיכה ובד' פרקים אלו העמידו דבריהן על דין תורה דדבר תורה מעות קונות.

    ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה [שמא] יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה ומודים חכמים לר' יהודה בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו.

    מאן שאר כל אדםאמר רב מן בעה"ב.

    וכן אמר שמואל בעה"ב קני דלא שנו חלוקה אלא בנחתום ולא שנו בנחתום דלא קנו אלא מעה יהיב אבל יהיב כלי קני ולא שנו אלא דאמר ליה לנחתום זכי ליה אבל אמר ערב לי קניה:

    פיסקא א"ר יהודה בד"א שאין מערבין לו אלא מדעתו בעירובי תחומין שפעמים שהיא חובה לו שאתה מתירו בצפון ואוסרו בדרום כנגד מה שהתרת והוא אין לו צורך אלא בדרום נמצאת עושה לו חובה לפיכך אין חבין לו אלא בפניו (אלא) [אבל] בעירובי חצרות אתה מתירו תוספת ואינך אוסרו בדבר לפיכך זכין לו אפילו שלא מדעתו. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא כר' יהודה ולא עוד אלא כ"מ ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו והני מילי בעירוב אבל לא במחיצות ואקשינן למה הוצרך שמואל לומר הלכה כר' יהודה מכלל דחכמים פליגי עליה בהא.

    והאמר ר' יהושע כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובמה [אינו] אלא לפרש דברי חכמים ומתני' במה היא ודחינן ולא פליגי והתנן ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע הלא המשנה זו לרבנן היא ושנו בעירובי חצרות צריך להודיע. ושנינן התם דקתני צריך להודיע בחצר שבין ב' מבואות שכשאתה מתירו במבוי אחד אתה אוסרו במבוי האחר. ונמצאת לו חובה. אבל חצר אחד במבוי אחד לא פליגי עליה.

    איני והאמר רב חסדא אתה מדחה דברי ר' יהודהריב"ל ור' יוחנן נמי הודה בריב"ל בהא כי כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי לפרש הוא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Eruvin 81b

    Eruvin 81b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 333 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ומודין בשאר כל אדם מפרש בגמרא בעל הבית שאמר לו חברו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו שקנה עירוב דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי וגבי חנוני גופיה אי א"ל ערב לי אמרינן בגמרא דקני:

    שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו הלכך גבי חנוני כי אמר ליה זכי לי לא נתכוון אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא לדעתו אבל אם משך ככר והניחו אצלו לכך שליח עשאו:

    עירובי תחומין חוב הוא לו שמפסיד לצד האחר ושמא אינו נוח לו:

    גמ' בד' פרקים דמתרץ ר' יוחנן לקמן דהעמידו בהן חכמים דבריהם על דין תורה דמעות קונות אף כאן מפני תיקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה:

    בד' פרקים אלו בפ' אותו ואת בנו בחולין (דף פג.) עיו"ט הראשון של פסח ועיו"ט של עצרת וערב ר"ה ועי"ט האחרון של חג וערב יוה"כ בגליל:

    ואין ללוקח באותו השור אלא דינר שנתן לו דינר מבעוד יום בשוה דינר בשר:

    אם מת השור אבד הלוקח מה שנתן:

    אינו כן אין משחיטין אותו על כרחו ואם רצה טבח מחזיר לו את הדינר:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Eruvin 81b · Sefaria

    Tosafot

    בארבעה פרקים כו' בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פג.) מפרש ערב יו"ט הראשון של פסח ועיו"ט של עצרת וערב יו"ט האחרון של חג וערב ר"ה ועיו"כ בגליל והא דלא חשיב עיו"ט ראשין של חג אומר ר"ת משום דכו"ע טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך:

    לעולם כשלא משך מלתא דרב הונא דאוקמי כשמשך אתא לפרושי דהיינו משיכה שזיכה לו ע"ו אתר ומש"ה לא קאמר אלא דלא כדר ביה כלל:

    דבר תורה מעות קונות פירש בקונטרס דכתיב בפודה מן ההקדש ונתן הכסף וקם לו וק"ו בלוקח מן ההדיוט וריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין מעות קונות קסבר מהקדש לא ילפינן דכסף קני ליה משום דלא שייכא ביה משיכה דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא ואין נראה זה הטעם נכון כ"כ דמ"מ נילף מהקדש שיקנה גם הכסף בהדיוט ואומר ר"י משום דתרתי לא מצי למקני בהדיוט דפרק הלוקח עובר פרתו (בכורות דף יג:) דריש ר' יוחנן או קנה מיד עמיתך הא לנכרי במשיכה ואם היה קונה משיכה וכסף לר"ל אם כן לנכרי במה וכ"ת הא לנכרי בכסף דקאי אמיד עמיתך דדריש ליה אמשיכה מכל מקום מדנכרי בחד דוקא ישראל נמי בחד דוקא ובכי האי גוונא קאמר התם ועוד מפרש ר"י דהיינו טעמא דמעות קונות דבר תורה דסתם קנין דקרא בכסף מיירי כדאשכחן בכמה דוכתי קנין בכסף אוכל בכסף תשבירני (דברים ב׳:כ״ח) שדות בכסף יקנו (ירמיהו ל״ב:מ״ד) ואף על גב דכתיב ספר המקנה דנפקא לן מהתם קנין שטר מ"מ סתם קנין דבכל דוכתין הוי בכסף ועוד מוכח קרא דבכסף איירי דכתיב [ויקרא כה] אל תונו ואמוכר ואלוקח קאי:

    שמא יאמר חיטיך נשרפו בעלייה וא"ת למה עקרו חכמים קנין כסף לגמרי דהוי דאורייתא היה להם לתקן דמבעי כסף ומשיכה ותירץ ר"י משום תקנת השוק עשו כן שלא להצריך תרתי משיכה ומעות וריב"ן תירץ דאם המשיכה לבדה לא תקנה אם כן יאמר הלוקח למוכר נשרפו חיטיך בעלייה ואם תאמר א"כ כשנתן הלוקח מעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיין דאין המעות קונות לו ואי לאו תירוץ ריב"ן היינו יכולין לומר דלא חיישינן להכי משום דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לפי תירוצו לא נוכל לומר כן דאם כן לא היה לו נמי למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חיטיך בעלייה דלא שכיח שיאחרו הכסף אחר משיכת הפירות כיון דמשיכה לחוד לא היתה קונה וי"ל דמעות נוח לשמרן ואין פורח בהצלתם כמו פירות דאין יכול להציל אלא בטורח גדול ועוד אומר ר"י דגבי מעות אין שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה דאפילו הוי עלייהו שומר חנם הא אמרינן בפרק המפקיד (ב"מ דף מב.) דאין להם שמירה אלא בקרקע ואי לא מותיב להו בקרקע הוי פשיעותא לגבי נורא כדמוכח התם גבי ההוא דאותיב זוזי בצריפתא דאורבני וא"ת והיכי חיישינן שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה הא הוי עלייהו שומר שכר ואם לא יציל ישלם דכי היכי דגבי זוזי הוי מוכר עלייהו שימר שכר כדמשמע בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט.) גבי ההוא גברא דיהיב זחי אשומשמי אוקירו שימשמי והדר ביה וא"ל שקול זוזך ולא שקלינהו ואגנוב ואמר רבא דכל כה"ג צא מיבעיא דשומר שכר לא הוי כו' משמע דאי לא הוה אומר ליה שקול זוזך הוי עלייהו שומר שכר וה"נ גבי חיטין הוי נמי שומר שכר ואור"י דלעולם גבי זוזי נמי לא הוי שומר שכר והא דקאמר לא מיבעיא דשומר שכר לא הוי ה"פ לא מיבעיא היכא דנותן לו שכר וקאמר לו שקול זוזך דסליק נפשיה מחיוב שומר שכר אלא אפילו שומר חנם לא הוי וכה"ג צריך לפרש באידך עובדא (שם ע"ב) דא"ל ליהוי הנך זוזי גבך פקדון דחשכה לי וא"ל הא ביתא קמו. ומסיק עלה לא מיבעיא דשומר שכר לא הוי כו' היינו ע"כ בנותן לו שכר קאמר ועוד י"ל דאע"ג דגבי זוזי הוי שומר שכר היינו משים דשרי להוציאם ואפ"ג דמפקיד מעות אצל בעה"ב תנן בהמפקיד (שם מג.) דלא ישתמש בהן מ"מ מוכד ישתמש בהן כיון דובר תורה מעות קונות אמם כחו ויכול להוציא אע"ג דתקין רבנן דלא קני אלא במשיכה:

    ה"ג אמר ר' יהושע ב"ל כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים - וכ"נ כספרים דגרסי במשנתינו דבברייתא מצינו דאימתי דרבי יהודה לחלוק בפרק כיסוי הדם (חוצין דף פח.) גבי דם הניתז ושעל גבי הסכין ופ"ק דגיטין (דף ז.) גבי המביא גט בספינה ואין להאריך כאן: [וע"ע תוס' ביצה ס: ד"ה ולא היא ותוס' סוכה מא. בד"ה שמא יגדל ותוס' גיטין ז: ד"ה אמר ותוס' שבועות מח. סד"ה נשבע ותוס' חולין פח. ד"ה רבנן]:

    Tosafot on Eruvin 81b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מתני' נותן אדם מעות לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי ר' אליעזר כו'. ואמרי' מ"ט דר' אליעזר והא לא משך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה השוה ר' אליעזר מדותיו בעירובין כאותן ששנינו בשחיטת חולין (פ') (בפרק כסוי הדם) בד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ ואסקה ר' יוחנן לעולם בשלא משך ושלא זיכה ובד' פרקים אלו העמידו דבריהן על דין תורה דדבר תורה מעות קונות.

    ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה [שמא] יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה ומודים חכמים לר' יהודה בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו.

    מאן שאר כל אדם אמר רב מן בעה"ב.

    וכן אמר שמואל בעה"ב קני דלא שנו חלוקה אלא בנחתום ולא שנו בנחתום דלא קנו אלא מעה יהיב אבל יהיב כלי קני ולא שנו אלא דאמר ליה לנחתום זכי ליה אבל אמר ערב לי קניה:

    פיסקא א"ר יהודה בד"א שאין מערבין לו אלא מדעתו בעירובי תחומין שפעמים שהיא חובה לו שאתה מתירו בצפון ואוסרו בדרום כנגד מה שהתרת והוא אין לו צורך אלא בדרום נמצאת עושה לו חובה לפיכך אין חבין לו אלא בפניו (אלא) [אבל] בעירובי חצרות אתה מתירו תוספת ואינך אוסרו בדבר לפיכך זכין לו אפילו שלא מדעתו. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא כר' יהודה ולא עוד אלא כ"מ ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו והני מילי בעירוב אבל לא במחיצות ואקשינן למה הוצרך שמואל לומר הלכה כר' יהודה מכלל דחכמים פליגי עליה בהא.

    והאמר ר' יהושע כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובמה [אינו] אלא לפרש דברי חכמים ומתני' במה היא ודחינן ולא פליגי והתנן ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע הלא המשנה זו לרבנן היא ושנו בעירובי חצרות צריך להודיע. ושנינן התם דקתני צריך להודיע בחצר שבין ב' מבואות שכשאתה מתירו במבוי אחד אתה אוסרו במבוי האחר. ונמצאת לו חובה. אבל חצר אחד במבוי אחד לא פליגי עליה.

    איני והאמר רב חסדא אתה מדחה דברי ר' יהודה ריב"ל ור' יוחנן נמי הודה בריב"ל בהא כי כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי לפרש הוא.

    Rabbeinu Chananel on Eruvin 81b · Sefaria

    Rashba

    גמרא מאן שאר כל אדם אמר רב בעל הבית וכן אמר שמואל בעל הבית דאמר שמואל לא שנו אלא נחתום אבל בעל הבית קונה ואמר שמואל לא שאנו אלא מעה אבל כלי קונה ואמר שמואל לא שאנו אלא דאמר ליה זכה לי אבל אמר ערוב לי קונה. ומסתברא דאע"ג דר' אליעזר מיקל וקיימא לן כדברי המיקל בעירוב, שאני הכא דר' אליעזר שמותי הוא ובית שמאי במקום בית הלל אינו משנה. ועוד מדאמר שמואל לא שנו אלא נחתום ולא שאנו אלא מעה ולא שנו אלא דאמר ליה זכה לי (משום) [משמע] דכחכמים ס"ל. ואע"ג דשקלי וטרי אליביה דר' אליעזר ואמרינן והא לא משך וכו', לאו ראיה היא למפסק בהכין כר' אליעזר, דאיכא למימר דלא נאמרו דברים אלא לברר מהם דברי חכמים דאפילו בשזיכה לו על ידי אחר אסרי חכמים. כנ"ל. הא דאמרינן דבבעל הבית מודו חכמים, איכא למימר דטעמא משום דכל שאמר לבעל הבית זכה לי, הרי הוא כמאן דאמר ליה ערב לי וזכה לי על ידי אחר, הא לאו הכי היכי קאמר, דהא קיימא לן בכולהו עירובין דצריך לזכות אלא שליחא שווייא לכל מאי דצריך לתיקוני העירוב. וכן פירש הראב"ד ז"ל.

    אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה ואקשינן הלכה מכלל דפליגי והאמר ר' יהושע בן לוי כל מקום שאמר ר' יהודה במשנתינו אימתי במה אינו אלא לפרש. ואע"ג דתנן במתניתין נתוספו מוסיף ומזכה וצריך להודיע, התם בחצר שבין שני מבואות, דבההוא על כרחין אפילו ר' יהודה יודה שצריך להודיע דחוב הוא לו [גם] אליבא דר' יהודה, כדתניא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מט, א) עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם, וההיא ר' יהודה תני לה וכדאמרינן בההוא פירקא (מה, א) גבי מי שישן בדרך, והלכך בחצר שבין שני מבואות אפילו ר' יהודה מודה בה, ובחצר שבמבוי אחד אפילו רבנן מודו דאין צריך להודיע. ורב שיזבי דאמר לעיל גבי ההיא דנתוספו זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה לית ליה דר' יהושע בן לוי וגברא אגברא לא רמינן. והרב אלפאסי ז"ל כתב למעלה גבי מתני' דנתוספו צריך לזכות וצריך להודיע, ואסיקנא לקמן בחצר של שני מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי האחר אבל בחצר שבמבוי אחד אינו צריך להודיע מאי טעמא דזכות הוא לו. וכתב עליו הראב"ד ז"ל נראה כי הרב ז"ל מפרש הענין לדעת ר' יהושע בן לוי, והקשה עליו הוא ז"ל טובא, חדא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן דאמר במה לחלוק. ועוד דרב חסדא ושמואל סבירא להו כר' יוחנן ואמרי דפליגי רבנן ור' יהודה בהא מילתא ור' יהושע בן לוי יחיד אצל רבים הואי. ועוד כיון דקיימא לן כר' יהודה וקיימא לן כר' שמעון בשלש חצרות שעירבו שתיהן עם האמצעית שהיא מותרת עמהן והן מותרות עמה, מה לי חצר שבין שני מבואות מה לי חצר של מבוי אחד, תרווייהו זכות הוא לו ולא חובה ואינו צריך להודיע. אלו הן דברי הרב ז"ל. ובודאי שקושיא זו אחרונה קושיא, אבל כל מה שהקשה עליו בראשונה אינו קושיא לפסק הרב ז"ל, כי אפילו תמצא לומר דרבנן פליגי עליה דר' יהודה בחצר שבמבוי אחד, מ"מ בחצר שבין שני מבואות לא פליגי אלא כולהו מודו בה דצריך להודיע. דהא ס"ל לר' יהודה דחוב הוא לו וכמ"ש למעלה. וכיון שכן לדידן דקיימא לן כר' יהודה וכדפסק שמואל חצר שבמבוי אחד אין צריך להודיע כר' יהודה, אבל במבוי שבין שתי חצרות לא פליג ר' יהודה, ובין לר' יהודה בין לרבנן דר' יהודה צריך להודיע. ונמצא פסק הרב ז"ל כשמואל ור' יוחנן ורב חסדא. ועוד שאף רבותנו הצרפתים ז"ל פוסקים בכל מקום משם רת"ם ז"ל דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן, ומדקדק כן במגילה בפרק בתרא (כז, א) גבי ואת הבית הגדול שרף באש. ואף כאן כתבו במה שנחלקו [במה] אם לחלוק ואם לפרש דקיימא לן כר' יהושע בן לוי דבמה לפרש ואע"ג דנחלקו עליו ר' יוחנן ושמואל ורב חסדא הלכה כריב"ל לגבי כולהו. אלא שהיה לו לרב ז"ל לפסוק ודאי להקל אפילו בחצר שבין שתי מבואות, לדידן דקיימא לן כר' יהודה וקיימא לן כר' שמעון בחצר שבין שתי חצרות דעירבה עם שתיהן, דאלמא אפילו בשני מבואות הוה לי זכות כבחצר שבמבוי אחד. וגם מה שכתב הרב ז"ל בהלכות גבי נתמעט האוכל סוגיא דשמעתא אם ממין אחד אפילו כלה [מוסיף ומזכה] ואינו צריך להודיע, ואם משני מינין וכלה צריך להודיע כברייתא, ואם נתמעט אינו צריך להודיע כמתני'. נראה לי שגם זה כפי שיטת הפסק שלו, שפסק בחצר של שני מבואות שצריך להודיע. אבל לדידן דקיימא לן כר' יהודה דהכא וכר' שמעון דשלש חצרות, אפילו כלה ואפילו משני מינין אין צריך להודיע דזכות הוא לו. גם מה שנראה מתוך דבריו דבכלה כלומר: בשנתמעט צריך להוסיף, הן דברי תימה, דהא קיימא לן כר' יוסי דאמר (לעיל עירובין פ, א) דבסוף עירוב אפילו כל שהוא. וכבר אמרו בפירקין דמי שהוציאוהו דהלכה כר' יוסי גבי מי שישן בדרך (לעיל עירובין מה, א). ואלו פירש הרב ז"ל כלה שכלה לגמרי אין זה תוספת אלא מניח לכתחילה. ועוד דבגמרא לעיל משמע דכלה היינו נתמטמט וכמו שכתבתי למעלה. וגם זו אחת מתשובות שהשיב הראב"ד ז"ל על הרב אלאפסי ז"ל.

    Rashba on Eruvin 81b · Sefaria

    Ritva

    גמ׳ מ״ט דר׳ אליעזר דהא לא משך עשאו׳ כד׳ וכו׳ פירשתי׳ במקומ׳ בס״ד. והא תנן ומודי׳ חכמי׳ בשאר כל אדם והוינן בה מאן שאר כל אד׳ אמר רב כולי. פי׳ בעל הבי׳ שאינו עשוי למכו׳ לכל אד׳ והילכך כי נתן לו מעה וא״ל זכה לי אין דעתו שימכור לו אלא שיערב לו ושליחא שוי׳ כאלו אמר לו ערב לי וזכה לי ע״י אחר דאלו בערב לי בלחוד לא סגי ליה כל כמה דלא קנו ליה דהא קי״ל דבכלהו ערובין צריך לזכות. והא דאמרי׳ אבל אמר לו ערב לי קונה היינו נמי טעמא דכל אומר ערב לי שליחא שויה לכל מאי דצריך לתקוני בעירוב והרי זה כאומר לו ערב לי וזכה לי וכן פירש הראב״ד ז״ל. וכלו האי סוגיא אליבא דרבנן היא ושמעי׳ מינה דהלכתא כוותייהו דלא אמרינן בהא הלכה כדברי המקל בעירוב. לא שנו כו׳ פי׳ שנתן לו כלי בתורת חליפין עסקינן וקונה הככר בכל מקום שהוא דבחליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין אבל אם לא נתנו אלא בתורת משכון לא קונה כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן כדאמרי׳ בפ״ק דקדושין.

    Ritva on Eruvin 81b · Sefaria

    Meiri

    ומודים בשאר כל אדם ר״ל שלא לנחתום ולחנוני אלא לאחד מבעלי בתים שאם אמ׳ לו כן זכו לו מעותיו שכל שאמ׳ לו חברו הילך מעה וזכה לי בעירוב וזכהו בפתו זכה לו שמאחר שאין בעל הבית עשוי למכור פת ויין ודאי לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי שאף בחנוני עצמו אלו אמ׳ לו ערב לי קונה לו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. כלומר זה שאמרנו בחנוני ונחתום שמאחר שלא זכה לו אין זכויו כלום הוא מפני שאף בעירובי חצרות אין מערבין לו לאדם משלו אלא לדעתו ואעפ״י שמשל מערב מיהא זוכין לו שהרי אין כאן אלא זכות וזכים לאדם שלא בפניו משלו מיהא אין זכין לו שלא מדעתו הא אם משך הככר והניחו אצלו ודאי שליח עשאו. וכן יתבאר בגמרא שלא נחלקו אלא במעה אבל אם נתן לו כל אחד שיזכה לו בעירוב קונה מדין חליפין ומכיון שקנאו והודיעו שלעירוב הוא מתכוין גלוי הדעת הוא וזוכה לו שלא מדעת.

    אמר ר׳ יהודה במה דברי׳ אמורים בעירובי תחומין וכו׳ ונחלקו בגמרא ר׳ יהושע ור׳ יוחנן שלדעת ר׳ יהושע כל מקום שאמ׳ ר׳ יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ונמצא שר׳ יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים כלומר זה שאמרו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו שהדבר נאמר בסתם בין במערבין לו משלו בין בשל מערב דוקא בעירובי תחומין שיש בו צד חובה שאעפ״י שמרויח ברוח זה מפסיד הוא בכל שאר הרוחות אבל בעירובי חצרות כל שהמערבים מזכים משלהם מיהא מערבין לו אף שלא מדעתו שזכין לאדם שלא בפניו הא בשלו מיהא לא עד שיודיעוהו כמו שביארנו. ומה שהוזכר למעלה בנתוספו דיורין שצריך להודיעם פירושו בחצר שבין שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו ואם עירבו לה בשאינה רגילה שלא לדעתה חוב הוא הוא לה ולדעת ר׳ יוחנן אימתי לפרש ובמה לחלוק ואם כן לדעת ר׳ יהודה אף במערבין לו משלו אין צריך להודיע ואין צריך אפי׳ לומר לחנוני זכה לי וכבר אמר כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו ונמצא שבעירובי חצרות אף משלו מערבין לו שלא מדעתו הואיל ואין כאן אלא זכות מצד קניית הרשות אעפ״י שיש קצת חובה מצד פתו שכל שזכותו מפורסם אעפ״י שנמשך ממנו קצת חובה זכה אלא שאם לא ידע זה עד שנגלית החובה ונמנע מלקבל רשאי. וכן כתבוה קצת מפרשי׳ ומפני שידוע שר׳ יהושע ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן וכן שרב יהודה בשם שמואל ורב (זבי) [שיזבי] בשם רב חסדא סבורים כן ר״ל שר׳ יהודה בא לחלוק. ומכל מקום גדולי הפוסקי׳ נראה שסוברים בכאן שלא בא אלא לפרש ולעולם במערבין לו משלו צריך להודיע.

    ומכל מקום קצת מפרשי׳ מהנדזים שלא להעמיד משנה זו בעירובי חצרות שהרי כל שהנחתום עמו בחצר מעות קונות לו על הדרך שכתבנו שפסקוה בפרק הזהב ופרשו ענין משנתנו בעירובי תחומין והוזכרו בה חנוני ונחתום שהרי בכל מערבין עירובי תחומין כמו שהתבאר. והענין הוא כגון שבני העיר רצו לערב לעיר אחרת ואמרו לו לחנוני או לנחתום להוליך להם פת או יין למקום פלוני וכל שירצה לקנות לצורך עירובו יהא הוא מזומן לשם והוא לא נעשה שליח לשם אלא שנעשה מזומן להם ליקח פתו ויינו והם מערבין לעצמם ברגלם או בפיהם ונתן זה מעה לחנוני שיזכה לו בעירובו ר״ל שיהא מונהו באחד מלוקחי פתו ולא אמ׳ לו שיערב לו או שיזכה לו על ידי אחר ולר׳ אליעזר הרי זה גלוי דעת אחר שהמעות קונות לו ממה שאמרו בה שמעמידהו על דין תורה. וחכמי׳ אומרי׳ לא זכו לו מעותיו ואין דעת הלוקח סומכת עליו והרי זה כמערב שלא מדעת. וכן יש מפרשי׳ הפרש שבין חנוני ונחתום לבעל הבית שחנוני ונחתום אין דעת בעל הבית סומכת עליו חושב הוא עליו שמא ימכרנו לאחרים הואיל ועשוי הוא למכור לכל אדם אבל בעל הבית דעתו סומכת עליו שאעפ״י שאמרו אין מעות קונות מכל מקום דוקא שאם רצה חוזר בו אבל כל שמשך אחר כן קנאו למפרע משעת נתינת מעות וכשאותו בעל הבית מעמיד לו ממכרו וזה עירב באותו [פת] בין נתינת מעות למשיכה כשמשכו משחשיכה כבר קנאו הלוקח לאותה פת מבעוד יום ונמצא שכבר עירב לעצמו אבל נחתום אעפ״י שמעמיד לו ממכרו הואיל ולא סמך עליו הרי הוא כעירב לו שלא לדעתו. ויש מפרשי׳ בזה שהפרשנו בין נחתום לבעל הבית שפירושו בבעל הבית המערב לבני העיר ומזכה להם את החבית או את הסל מלא ככרות ובא אחד ונתן לו מעה ליחשב לו למזון שתי סעודות ולא שיערב הוא עליו אלא שיערב הוא לעצמו בדבורו ואעפ״י כן כיון שבעל הבית זה מערב לבני העיר ומזכה להם את הסל על ידי אחר אעפ״י שלא זיכה לזה ממצותו נעשה כאומר לו זכה לי עירובי על ידי אותו הזוכה לאחרים שהרי לא הוציא עצמו מכללם ומתוך שזוכה לעצמו זוכה אף לזה. ומביאים ראיה לפי זה שאם לא כן מהו ששאלו מאי ניהו (שהו) [שאר] כל אדם וכל שאינו לא חנוני ולא נחתום הרי הוא בעל הבית שאף בשאר בני אדם יש הפרש בין קצתם לקצתם ועיקר הדברים כדעת ראשון:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    מה שביארנו במשנה שבבעל הבית קנה עירוב וכן אף בנחתום אם אמר לו ערב לי וכן אף בזכה ובכלי אף בתורת חליפין לא סוף דבר בעירובי חצרות אלא אף בעירובי תחומין כן:

    ארבעה פרקים בשנה הכל רגילין להרבות בסעודה ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג. וערב יום טוב ראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה כמו שביארנו הטעם בכלם במסכת חולין. ולפיכך בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר״ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר עכשיו והוא שאם קבל מן הלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל הימנו ואעפ״י שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי׳ היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומר לו טול דינר מבשר הנבלה. ואעפ״י שחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות מצד שלא יארע אונס למקחו של זה ברשותו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו כמו שיתבאר במקומו בזו החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הם עומדים בתקנת חכמים ואינו כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וצריך להחזיר לו דינרו. זיכה בעל השור לאחד בשר משור זה בדינר על ידי אחר בארבעה פרקים הללו שאי אפשר לו בלא בשר זכות הוא לו וקנאו ויכול לכופו לשחוט ואם מת מת ללוקח. בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו אם מת מת ברשות מוכר. וכבר כתבנוה כן במקומה במסכת חולין פרק אותו ואת בנו:

    מבוי שנטלה קורתו או לחיו בשבת נאסר אף לאותה שבת ואין אומרין בה שבת שהותרה הותרה כמו שהתבאר ואעפ״י שר׳ יהודה מיקל בזו וכבר אמרו כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו בעירוב אמרו ולא במחיצות וכבר ביארנוה:

    Meiri on Eruvin 81b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ד"ת מעות כו' דורש ר' יוחנן או קנה מיד עמיתך הא לנכרי כו' עכ"ל עיקר דבריהם הכא לר"ל ולא ה"ל למנקט דרשה דר"י אלא דרשה דר"ל הא לנכרי בכסף ויש ליישב דדרשה דר"י הוזכר בהדיא שם בפ' הלוקח וממילא נשמע להיפך לר"ל ודו"ק:

    בד"ה שמא יאמרו כו' והדר ביה וא"ל שקול זוזך כו' דאי לא הוה א"ל שקול זוזך הוה עלייהו ש"ש וה"נ גבי חיטין כו' עכ"ל לא אסקי אדעתייהו האי טעמא דהוי ש"ש על הזוזי משום דיכול להוציאם כמ"ש לקמן אלא משום כיון דמתחילה בתורת מכירה באו לידו ולא בתורת פקדון אע"ג דהדר ביה הוה עלייהו ש"ש ה"נ בחיטין אף אם המשיכה לא תקנה לא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה כפי' ריב"ן משום דהוה עלייהו ש"ש כיון שבתורת מכירה באו לידו ולא בתורת פקדון ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Eruvin 81b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Eruvin, daf 81, Amud Bet, about 333 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “ומודים בשאר כל האדם, שזכו לו מעותיו.…”

    2. Segment 225 words

      Opens “אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים בעירובי…”

      Named: רבי יהודה.

    3. Segment 37 words

      Opens “גמ׳ מ"ט דר' אליעזר? הא לא משך!…”

    4. Segment 434 words

      Opens “אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו:…”

      Named: רב נחמן, רבה.

    5. Segment 514 words

      Opens “לפיכך אם מת, מת ללוקח. מת ללוקח?…”

      Named: רב הונא.

    6. Segment 617 words

      Opens “אי הכי, אימא סיפא: בשאר ימות השנה…”

    7. Segment 715 words

      Opens “א"ר שמואל בר יצחק: לעולם בשלא משך,…”

      Named: שמואל.

    8. Segment 821 words

      Opens “בד' פרקים אלו דזכות הוא לו זכין…”

    9. Segment 921 words

      Opens “ורב אילא אמר ר' יוחנן: בד' פרקים…”

      Named: רב אילא, רבי יוחנן.

    10. Segment 1012 words

      Opens “ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא…”

    11. Segment 1113 words

      Opens “ומודים בשאר כל האדם כו'. מאן שאר…”

    12. Segment 1220 words

      Opens “וכן אמר שמואל: בעה"ב דאמר שמואל: ל"ש…”

      Named: שמואל.

    13. Segment 1316 words

      Opens “ואמר שמואל: לא שנו אלא דאמר לו…”

      Named: רב לי, שמואל.

    14. Segment 1424 words

      Opens “אמר רבי יהודה: בד"א וכו'. אמר רב…”

      Named: רבי יהודה, רב יהודה, שמואל.

    15. Segment 1515 words

      Opens “אמר ליה רב חנא בגדתאה לרב יהודה:…”

      Named: רב חנא, רב יהודה, שמואל.

    16. Segment 167 words

      Opens “אמר ליה: בעירובין אמרתי לך, ולא במחיצות.…”

    17. Segment 1729 words

      Opens “אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב…”

      Named: רב אחא, רב אשי, רבא.

    18. Segment 1811 words

      Opens “ולא פליגי? והא אנן תנן: נתוספו עליהן…”

    19. Segment 195 words

      Opens “התם בחצר שבין שני מבואות.…”

    20. Segment 2014 words

      Opens “והאמר רב שיזבי אמר רב חסדא: זאת…”

      Named: רב שיזבי, רב חסדא, רבי יהודה.

    21. Segment 211 words

      Opens “אלא:…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Eruvin 81b · Segment 9 — “ורב אילא אמר ר' יוחנן: בד' פרקים אלו העמידו…

    • Rav Shizvi [the First] · Third Generation of Amoraim

      Rav Shizvi was a prominent Amora, a student of Rav Chisda and a contemporary of Abaye and Rava, known for his rigorous…

      Source: Eruvin 81b · Segment 20 — “והאמר רב שיזבי אמר רב חסדא: זאת אומרת חלוקין…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Eruvin 81b · Segment 17 — “אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ״הלכה״,…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Eruvin 81b · Segment 7 — “א"ר שמואל בר יצחק: לעולם בשלא משך, הכא במאי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Eruvin 81b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026