Talmud Builders

    Eruvin 64b

    Back to index

    English translation — Eruvin 64b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1a husband who acquired rights to his wife’s property that she had brought into the marriage as her dowry should use part of the profits for the acquisition of a Torah scroll.

    2Rava said: Even if he entered into a business venture and made a large profit, he should act in a similar manner. Rav Pappa said: Even if he found a lost article, he should do the same. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: He need not use the money to commission the writing of a Torah scroll, as even if he wrote a set of phylacteries with it, this, too, is a mitzva whose merit will enable him to retain the rest of the money.

    3Rav Ḥanin said, and some say it was Rabbi Ḥanina who said: What is the verse that alludes to this? As it is written: “And Israel vowed a vow to the Lord and said: If You will indeed deliver this people into my hand, then I will consecrate their cities” (Numbers 21:2), which shows that one who wishes to succeed should sanctify a portion of his earnings for Heaven.

    4The Gemara now cites additional teachings relating to the drinking of wine. Rami bar Abba said: Walking a path of a mil , and similarly, sleeping even a minimal amount, will dispel the effect of wine that one has drunk. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: They only taught this with regard to one who has drunk a quarter- log of wine, but with regard to one who has drunk more than a quarter- log , this advice is not useful. In that case, walking a path of such a distance will preoccupy and exhaust him all the more, and a small amount of sleep will further intoxicate him.

    5The Gemara poses a question: Does walking a path of only a mil dispel the effects of wine? Wasn’t it taught in a baraita : There was an incident involving Rabban Gamliel, who was riding a donkey and traveling from Akko to Keziv, and his student Rabbi Elai was walking behind him. Rabban Gamliel found some fine loaves of bread on the road, and he said to his student: Elai, take the loaves from the road. Further along the way, Rabban Gamliel encountered a certain gentile and said to him: Mavgai, take these loaves from Elai.

    6Elai joined the gentile and said to him: Where are you from? He said to him: From the nearby towns of guardsmen. He asked: And what is your name? The gentile replied: My name is Mavgai. He then inquired: Has Rabban Gamliel ever met you before, seeing as he knows your name? He said to him: No.

    7The Gemara interrupts the story in order to comment: At that time we learned that Rabban Gamliel divined the gentile’s name by way of divine inspiration that rested upon him. And at that time we also learned three matters of halakha from Rabban Gamliel’s behavior: We learned that one may not pass by food, i.e., if a person sees food lying on the ground, he must stop and pick it up.

    8We also learned that we follow the majority of travelers. Since the area was populated mostly by gentiles, Rabban Gamliel assumed that the loaf belonged to a gentile, and was consequently prohibited to be eaten by a Jew. Therefore, he ordered that it be given to a gentile. And we further learned that with regard to leavened bread belonging to a gentile, it is permitted to benefit from this food after Passover. The incident recounted above occurred not long after the festival of Passover. By giving the loaf to the gentile instead of burning it in accordance with the halakhot of leavened bread that remains after Passover, Rabban Gamliel gained a certain benefit from it in the form of the gentile’s gratitude. This benefit is regarded as having monetary value.

    9The Gemara resumes the narrative: When Rabban Gamliel arrived in Keziv, a person came before him to request that he dissolve his vow. Rabban Gamliel said to the one who was with him, i.e., Rabbi Elai: Did we drink a quarter- log of Italian wine earlier? He said to him: Yes. Rabban Gamliel replied: If so, let him journey after us until the effect of our wine is dispelled, after which we may consider his issue.

    10And that person journeyed after them for three mil , until Rabban Gamliel arrived at the Ladder of Tyre. When he arrived at the Ladder of Tyre, Rabban Gamliel alighted from his donkey and wrapped himself in his shawl in the customary manner of a judge, who wraps himself in a shawl in order to sit in awe at the time of judgment, and he sat and dissolved his vow.

    11The Gemara continues: At that time we learned many matters of halakha from Rabban Gamliel’s conduct. We learned that a quarter- log of Italian wine intoxicates, and we learned that one who is intoxicated may not issue a halakhic ruling, and we learned that walking on a path dispels the effect of wine, and lastly we learned that one may not annul vows when he is either mounted on an animal, or walking, or even standing, but only when he is sitting.

    12In any event, the baraita is teaching that Rabban Gamliel found it necessary to walk three mil in order to become sober after drinking wine. The Gemara resolves the contradiction. Italian wine is different in that it is more intoxicating, therefore more extended activity is required in order to dispel its effects.

    13The Gemara poses a question: But didn’t Rav Naḥman say that Rabba bar Avuh said: They taught this only with regard to one who has drunk a quarter- log of wine, but with regard to one who has drunk more than a quarter- log , walking that distance will preoccupy and exhaust him all the more, and a small amount of sleep will further intoxicate him? If Italian wine is more intoxicating than other wine, shouldn’t a quarter- log be considered like a larger quantity of other wine?

    14The Gemara answers: Being mounted on an animal is different from walking; since he is not on foot it is not such a tiring activity. Accordingly, riding three mil will not exhaust him; rather, it will dispel the effect of the wine. The Gemara adds: Now that you have arrived at this conclusion, according to Rami bar Abba, who says that walking one mil is sufficient, it is also not difficult, as he too can say that riding is different from walking. Since one is not on foot, the effects of the wine are not dispelled as quickly. Therefore, three mil is necessary.

    15The Gemara poses a question with regard to one of the details of the story: Is that so, that Rabban Gamliel was required to alight from his donkey in order to annul the vow? But didn’t Rav Naḥman say: One may annul vows walking, standing, or mounted? Why, then, did Rabban Gamliel dismount his donkey?

    16The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im , as there is an authority who says that one may open the possibility for dissolution of a vow by means of regret alone. In other words, there is no need to search for a special reason in order to dissolve a person’s vow; it is enough to ascertain that he regrets making it. This can be done easily, even while walking, standing, or riding.

    17And there is another authority who says that one may not open the possibility for dissolution of a vow by means of regret alone. Rather, one must find an opening, i.e., a particular reason to dissolve the vow in question, which requires a thorough analysis of the circumstances of the vow. This task must be performed free of distractions, which means one must be seated ( Tosafot ).

    18As Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: With what did Rabban Gamliel open the possibility for dissolving his vow for that man, i.e., what opening did he find for him? Rabban Gamliel cited the verse: “There is one who utters like the piercings of a sword; but the tongue of the wise is health” (Proverbs 12:18) and explained it as follows: Whoever utters a vow deserves to be pierced by a sword, as he might fail to fulfill it. Therefore, one should not vow at all. Had you known that whoever vows is liable to be executed, would you have vowed? Rather, it is the tongue of the wise that heals, as when a Sage dissolves a vow, he dissolves it retroactively, and it is as though one had never taken the vow.

    19The Gemara continues with its analysis of the baraita . The Master said previously: One of the halakhot learned from the incident involving Rabban Gamliel was that one may not pass by food; rather, one must treat the food with respect and pick it up. Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: They taught this ruling only in the early generations, when Jewish women were not accustomed to using witchcraft. However, in the later generations, when Jewish women are accustomed to using witchcraft, one may pass by food, as a spell might have been cast on the bread, and one must not put himself in unnecessary danger.

    20A Sage taught: If the loaves are whole, one may pass them by, as they might have been placed there for the purposes of witchcraft; however, if they are in pieces, one may not pass them by, because bread in pieces is not used for witchcraft. Rav Asi said to Rav Ashi: Do they not perform magic with pieces of bread? Isn’t it written in the verse that deals with witchcraft: “And you have profaned Me among My people for handfuls of barley and for pieces of bread” (Ezekiel 13:19)? The Gemara answers: The verse does not mean that they used pieces of bread in their witchcraft, but rather that they took such pieces as their wages.

    21Rav Sheshet said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בעל בנכסי אשתובעי למיעבד בהו מצוה דמילתא דתווהו בה אינשי נמי היא ושלטא בהו עינא בישא:

    אפילו כותב בהו תפיליןנמי מיקיימו בידיה:

    מאי קראהדעל ידי דעבד בהו מצוה מיקיימי בידיה דכתיב וידר ישראל וגו' והחרמתי לשון הקדש ועל ידי כך נשמעת תפלתם ונפלו בידם:

    ושינה כל שהואאו זו או זו:

    ניטפל לו רבי אלעאינתקרב אצל הנכרי:

    מבגאי שמניכך שמי:

    אין מעבירין על האוכליןהמוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם:

    שהולכין אחרי רוב עוברי דרכיםמדלא שרא ליה לר' אלעאי למיכלינהו דאחזקינהו בחזקת פיתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הן:

    שחמצו של נכרישאחר הפסח היה:

    מותר בהנאהכגון הכא דאיכא טובת הנאה לנכרי:

    לזה שעמולר' אלעאי:

    לסולמא של צורמעלות הר גבוה:

    אבל יותר מרביעית כו'וכיון דיין האיטלקי הוה ומשכר טפי הוה ליה כיותר מרביעית:

    רכוב שאנידאין לו טורח הדרך:

    לרמי בר אבא נמידאמר דרך מיל והכא תני שלש מילין לא תיקשי דרכוב שאני דאין לו טורח ולפיכך אין מפיגו כל כך:

    תנאי היאבמסכת נדרים:

    פותחין בחרטהצריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר לדעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו:

    אין פותחיןאין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקרו אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה רבן גמליאל סבר כמאן דאמר פותחין לפיכך הוצרך ישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו:

    כל הבוטההנודר נדר:

    ראוי לדוקרודלמא לא מקיים ליה והיינו פתח דקאמר ליה אילו היית יודע שאסור לנדור וחייב מיתה אתה עליו כלום היית נודר ואמר ליה האיך לא:

    אלא לשון חכמים מרפאשמתירין לו נדרו:

    פתיתין אין מעבירין עליהןאלא נוטלין אותן דליכא למיחש לכשפים:

    ואפתיתין לא עבדןכשפים:

    דשקלן באגרייהופתיתי לחם לעשות כשפים מדברים אחרים והכי קאמר נביא בשביל פיתותי לחם שנותנים לכן בשכרכן חיללתן את שמי בתוך עמי שהייתן עושות בהן כשפים לנביאי הבעל להטעות את עמי:

    עירובין 64 עמוד ב

    1בעל בנכסי אשתו.

    2רבא אמר: אפילו עבד עיסקא ורווח. רב פפא אמר: אפי' מצא מציאה. אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו כתב בהו תפילין.

    3ואמר רב חנין, ואיתימא ר' חנינא: מאי קראה, דכתיב: ״(במדבר כא״, ב) ״וידר ישראל נדר וגו'״.

    4אמר רמי בר אבא: דרך מיל, ושינה כל שהוא מפיגין את היין. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא ששתה כדי רביעית, אבל שתה יותר מרביעית כל שכן שדרך טורדתו ושינה משכרתו.

    5ודרך מיל מפיגה היין?! והתניא: מעשה בר"ג שהיה רוכב על החמור והיה מהלך מעכו לכזיב, והיה רבי אילעאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, אמר לו: אילעאי, טול גלוסקין מן הדרך. מצא נכרי אחד, אמר לו: מבגאי, טול גלוסקין הללו מאילעאי.

    6ניטפל לו ר' אילעאי, אמר לו: מהיכן אתה? אמר לו: מעיירות של בורגנין. ומה שמך? מבגאי שמני. כלום היכירך רבן גמליאל מעולם? אמר לו: לאו.

    7באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח הקודש. ושלשה דברים למדנו באותה שעה: למדנו שאין מעבירין על האוכלין.

    8ולמדנו שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים. ולמדנו שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה.

    9כיון שהגיע לכזיב, בא אחד לישאל על נדרו. אמר לזה שעמו: כלום שתינו רביעית יין האיטלקי? אמר לו: הן. אם כן, יטייל אחרינו עד שיפיג יינינו.

    10וטייל אחריהן ג' מילין, עד שהגיע לסולמא של צור. כיון שהגיע לסולמא דצור, ירד ר"ג מן החמור, ונתעטף, וישב, והתיר לו נדרו.

    11והרבה דברים למדנו באותה שעה. למדנו שרביעית יין האיטלקי משכר, ולמדנו שיכור אל יורה, ולמדנו שדרך מפיגה את היין, ולמדנו שאין מפירין נדרים לא רכוב ולא מהלך ולא עומד, אלא יושב.

    12קתני מיהת שלשה מילין! שאני יין האיטלקי דמשכר טפי.

    13והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא ששתה רביעית, אבל שתה יותר מרביעית, כל שכן דרך טורדתו ושינה משכרתו!

    14רכוב שאני. השתא דאתית להכי, לרמי בר אבא נמי לא קשיא: רכוב שאני.

    15איני?! והאמר רב נחמן: מפירין נדרים בין מהלך בין עומד ובין רכוב!

    16תנאי היא. דאיכא למאן דאמר: פותחין בחרטה.

    17ואיכא למאן דאמר: אין פותחין בחרטה.

    18דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא גברא: (משלי יב, יח) ״יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא״ כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב, אלא שלשון חכמים מרפא.

    19אמר מר: ואין מעבירין על האוכלין. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: לא שנו אלא בדורות הראשונים, שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים. אבל בדורות האחרונים, שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין.

    20תנא: שלימין מעבירין, פתיתין אין מעבירין. אמר ליה רב אסי לרב אשי: ואפתיתין לא עבדן? והכתיב: ״(יחזקאל יג״, יט) ״ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ובפתותי לחם״! דשקלי באגרייהו.

    21אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה:

    Tosafot

    שכוון רבן גמליאל ברוח הקדשאע"פ שהיה שם זה רגיל באומות כדאמרינן בפרק שני דמכות (דף יא.) תמן אמרין שכם נסיב מבגאי גזר מכל מקום חשיב ליה כוונה ברוח הקדש וההיא דסוף יבמות (דף קכב:) שאמר ליה יפה כוונת שאריה שמי כך קורין אותי בעירי לא שכוון אותו האיש ברוח הקדש שלא קראו אריה אלא על שם כחו:

    שהולכין אחר רוב עוברי דרכיםכדפירש בקונטרס מדלא שרי ליה לר' אלעאי למכלינהו דאחזקינהו בחזקת פתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הם דאם היינו תולין בשל ישראל היה מותר אף על פי שאחר הפסח היה בסמוך דבישראל יש לומר דאחר הפסח נעשה:

    ולמדנו שחמצו של עכו"ם אחר הפסח מותר בהנאהמדנתנו לעכו"ם דאיכא טובת הנאה דעכו"ם כדפירש בקונטרס דאי ס"ל דאסור בהנאה היה לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה וא"ת והיאך נתן ר"ג והא דריש ר"י בסוף פ"ק דע"ז (דף כ.) לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ואע"ג דלעכו"ם המכירו שרי אפילו לר"י דהא מוקמינן כר"י ההוא דשולח אדם ירך לעכו"ם בפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף כב.) ותניא בתוספתא [דע"ז פ"ג] דאם היא שכינו מותר מפני שהוא כמוכרו לו מ"מ הכא הא אמרינן שלא היה מכירו רבן גמליאל מעולם ויש לומר דשמא לא סבר לה ר"ג להא דר"י אי נמי כיון שהיה העכו"ם מתלוה עמהן בדרך שרי דחשיב כמוכרו לו והא דתניא בהניזקין (גיטין דף סא.) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ההיא נמי שרי משום דרכי שלום:

    פותחין בחרטהפי' בקונטרס צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקר אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה ר"ג סבר כמ"ד פותחין לפיכך הוצרך יישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו ע"כ לשון הקונטרס וקשיא לר"ת דהא רב נחמן גופיה שמעינן ליה בהדיא בפרק ד' נדרים (נדרים דף כב:) דאמר הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל ובפ' נערה המאורסה (נדרים דף עז:) נקאמר רב נחמן הלכה נשאלין לנדרים מעומד יחיד ובלילה ופריך עלה מהא דר"ג וכתוב בכל הספרים ר"ג סבר אין פותחין בחרטה למיעקר נדרא בעינן ובעי לעיוני להכי ישב ורב נחמן סבר פותחין בחרטה ואפילו מעומד אלא שיש ספרים שהגיהו איפכא על פי פירוש הקונטרס דהכא בשמעתא ועוד דאמר בסוף אלו מותרין (נדרים כ.) בא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה משמע דאין פותחין היא חומרא ועוד אמר בריש ד' נדרים (נדרים דף כא:) דרב הונא סבר פותחין בחרטה מההוא דאתא לקמיה ואמר ליה לבך עלך ורבה בר בר חנה דאמר ליה לההוא דאתא אלו אתו י' בני אדם שיפייסוך קסבר אין פותחין בחרטה מפרש ר"ת פותחין בחרטה היינו ששואלין אותו אם הוא מתחרט על מה שנדר שאומר לו כדו תהית או לבך עלך או בעית נדר (שם) ושרינן ליה בהכי ור"ג סבר אין פותחין להתיר לו בחרטה לחוד שמתחרט בו על מה שנדר אלא צריך למצוא פתח לנדרו כגון שאומר לו אילו באו עשרה בני אדם שיפייסוך וכדפתח ר"ג לההוא טייעא ששואלין אותו אדעתא דהכי נדרת שצריך לטרוח הרבה ולחשוב באיזה ענין ימצאו לו פתח לנדרו:

    כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרבבפרק ד' נדרים (נדרים דף כב.) אמר דלא פתחינן ליה בהא דמתוך יראה יאמר אדעתא דהא לא נדר אף על פי שמשקר ועוד פסקינן התם הלכה פותחין בחרטה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    לא קשיא הא כמאן דאמ' פותחין בחרטה והא כמאן דאמ' אין פותחין בחרטה זו חלוקה בין רב אסי ורב הונא רב אסי היה סובר אין פותחים בחרטה ורב הונא חלק עליו ואמ' פותחין בחרטה ואיתה במסכ' נדרים בפרק ארבעה נדרים התירו חכמי':

    Babylonian Talmud · folio map

    Eruvin 64b

    Eruvin 64b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 423 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בעל בנכסי אשתו בעי למיעבד בהו מצוה דמילתא דתווהו בה אינשי נמי היא ושלטא בהו עינא בישא:

    אפילו כותב בהו תפילין נמי מיקיימו בידיה:

    מאי קראה דעל ידי דעבד בהו מצוה מיקיימי בידיה דכתיב וידר ישראל וגו' והחרמתי לשון הקדש ועל ידי כך נשמעת תפלתם ונפלו בידם:

    ושינה כל שהוא או זו או זו:

    ניטפל לו רבי אלעאי נתקרב אצל הנכרי:

    מבגאי שמני כך שמי:

    אין מעבירין על האוכלין המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם:

    שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים מדלא שרא ליה לר' אלעאי למיכלינהו דאחזקינהו בחזקת פיתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הן:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Eruvin 64b · Sefaria

    Tosafot

    שכוון רבן גמליאל ברוח הקדש אע"פ שהיה שם זה רגיל באומות כדאמרינן בפרק שני דמכות (דף יא.) תמן אמרין שכם נסיב מבגאי גזר מכל מקום חשיב ליה כוונה ברוח הקדש וההיא דסוף יבמות (דף קכב:) שאמר ליה יפה כוונת שאריה שמי כך קורין אותי בעירי לא שכוון אותו האיש ברוח הקדש שלא קראו אריה אלא על שם כחו:

    שהולכין אחר רוב עוברי דרכים כדפירש בקונטרס מדלא שרי ליה לר' אלעאי למכלינהו דאחזקינהו בחזקת פתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הם דאם היינו תולין בשל ישראל היה מותר אף על פי שאחר הפסח היה בסמוך דבישראל יש לומר דאחר הפסח נעשה:

    ולמדנו שחמצו של עכו"ם אחר הפסח מותר בהנאה מדנתנו לעכו"ם דאיכא טובת הנאה דעכו"ם כדפירש בקונטרס דאי ס"ל דאסור בהנאה היה לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה וא"ת והיאך נתן ר"ג והא דריש ר"י בסוף פ"ק דע"ז (דף כ.) לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ואע"ג דלעכו"ם המכירו שרי אפילו לר"י דהא מוקמינן כר"י ההוא דשולח אדם ירך לעכו"ם בפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף כב.) ותניא בתוספתא [דע"ז פ"ג] דאם היא שכינו מותר מפני שהוא כמוכרו לו מ"מ הכא הא אמרינן שלא היה מכירו רבן גמליאל מעולם ויש לומר דשמא לא סבר לה ר"ג להא דר"י אי נמי כיון שהיה העכו"ם מתלוה עמהן בדרך שרי דחשיב כמוכרו לו והא דתניא בהניזקין (גיטין דף סא.) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ההיא נמי שרי משום דרכי שלום:

    פותחין בחרטה פי' בקונטרס צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקר אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה ר"ג סבר כמ"ד פותחין לפיכך הוצרך יישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו ע"כ לשון הקונטרס וקשיא לר"ת דהא רב נחמן גופיה שמעינן ליה בהדיא בפרק ד' נדרים (נדרים דף כב:) דאמר הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל ובפ' נערה המאורסה (נדרים דף עז:) נקאמר רב נחמן הלכה נשאלין לנדרים מעומד יחיד ובלילה ופריך עלה מהא דר"ג וכתוב בכל הספרים ר"ג סבר אין פותחין בחרטה למיעקר נדרא בעינן ובעי לעיוני להכי ישב ורב נחמן סבר פותחין בחרטה ואפילו מעומד אלא שיש ספרים שהגיהו איפכא על פי פירוש הקונטרס דהכא בשמעתא ועוד דאמר בסוף אלו מותרין (נדרים כ.) בא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה משמע דאין פותחין היא חומרא ועוד אמר בריש ד' נדרים (נדרים דף כא:) דרב הונא סבר פותחין בחרטה מההוא דאתא לקמיה ואמר ליה לבך עלך ורבה בר בר חנה דאמר ליה לההוא דאתא אלו אתו י' בני אדם שיפייסוך קסבר אין פותחין בחרטה מפרש ר"ת פותחין בחרטה היינו ששואלין אותו אם הוא מתחרט על מה שנדר שאומר לו כדו תהית או לבך עלך או בעית נדר (שם) ושרינן ליה בהכי ור"ג סבר אין פותחין להתיר לו בחרטה לחוד שמתחרט בו על מה שנדר אלא צריך למצוא פתח לנדרו כגון שאומר לו אילו באו עשרה בני אדם שיפייסוך וכדפתח ר"ג לההוא טייעא ששואלין אותו אדעתא דהכי נדרת שצריך לטרוח הרבה ולחשוב באיזה ענין ימצאו לו פתח לנדרו:

    כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב בפרק ד' נדרים (נדרים דף כב.) אמר דלא פתחינן ליה בהא דמתוך יראה יאמר אדעתא דהא לא נדר אף על פי שמשקר ועוד פסקינן התם הלכה פותחין בחרטה:

    Tosafot on Eruvin 64b · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    לא קשיא הא כמאן דאמ' פותחין בחרטה והא כמאן דאמ' אין פותחין בחרטה זו חלוקה בין רב אסי ורב הונא רב אסי היה סובר אין פותחים בחרטה ורב הונא חלק עליו ואמ' פותחין בחרטה ואיתה במסכ' נדרים בפרק ארבעה נדרים התירו חכמי':

    Rav Nissim Gaon on Eruvin 64b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    רבא אמר אפי' עבד עיסקא ורווח ואפי' מצא מציאה רב נחמן בר יצחק אמר אפילו (מצא תפילין) [כותב בהו תפלין] דיו א"ר יוחנן מהאי קרא שנאמר וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם: אמר חייא בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ולא שנו אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר מרביעית כ"ש שדרך משכרתו ושינה טרדתו.

    ואקשינן דרך מיל מפיגה את היין והתניא מעשה ברבן גמליאל שהיה מהלך מעכו לכזיב והיה רבי אלעאי מחמר אחריו כו' עד הרבה דברים למדנו מאותו מעשה למדנו שרביעית יין האיטלקי משכר ולמדנו שהשכור אל יורה ולמדנו שאין מפירין נדרים לא רכוב ולא מהלך ולא עומד אלא יושב. קתני מיהא ויטייל אחריהן שלשה מילין ודחינן שאני יין האיטלקי דמשכר טפי כו'.

    א"ר יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב כל בוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא לשון חכמים מרפא:

    אין מעבירין על האוכלין א"ר יוחנן לא שנו אלא בדורות הראשונים שלא היו בנות ישראל פרוצות בכשפים. אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין עליהן.

    תנא שלימים מעבירין עליהן פתיתין אין מעבירין עליהן פי' אין עושין כשפנות בפתיתין איני והכתיב ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ובפתותי לחם וגו' מכלל דעבדי בפתיתין ופרקינן התם בפתיתין דהוו שקלן באגרייהו:

    Rabbeinu Chananel on Eruvin 64b · Sefaria

    Rashba

    פותחין בחרטה פירש רש"י ז"ל: צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן לא נדרתי. אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקרו ואע"פ שאין מוצא לו [טעם] עקירה. ואינו מחוור, דאם כפירושו רב נחמן דאמר מפירין נדרים בין מהלך בין עומד בין רכוב סבירא ליה אין פותחין בחרטה. [ואנן איפכא אמרינן בנדרים, ומפורש גם כן בריש פרק ד' נדרים (נדרים כב, א) דרב נחמן ס"ל פותחין בחרטה]. אלא מאן דאמר פותחין בחרטה אינו צריך למצוא פתחים אלא שיתחרט מעיקרא, ומאן דאמר אין פותחין בחרטה צריך למצוא פתחים. וכבר כתבתי זה בארוכה בפרק ד' נדרים (שם בד"ה אמר) בס"ד.

    מאי פתח ליה ר"ג לההוא גברא יש בוטה וכו' וכבר אסיקנא בנדרים (כב, א) דאין פותחין בהא.

    Rashba on Eruvin 64b · Sefaria

    Ritva

    הא כמ״ד כו׳ פרש״י ז״ל דמ״ד פותחין בחרטה צריך לחכם למצא פתח לשאול שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן נדרתי כדי שתהא חרטה מעליא ולא סגי ליה דלימרו כדו תהית ומ״ד אין פותחין סבר אין צריך לבקש לו פתח אחר בחרטה שלו אלא שיאמר לו כדו תהית ועוד דא״כ קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהתם אמר רב נחמן פותחין בחרטה תחלה ואלו הכא ס״ל אין פותחין בחרטה ולפי׳ הקלו להיות בין רוכב בין יושב לכך פירשו בהכך דמ״ד פותחין בחרטה מקל דסגי ליה דלימרו ליה כדו תהית ומ״ה סבר שמתירין לו בין עומד בין רוכב. ור״ג סבר אין פותחין בחרטה ולפי׳ מחמיר שלא להתיר אלא יושב שדעתו מיושבת עליו למצוא פתח מעליא להתירו ולישנא דפותחין כמו מתחילין וכן מתפרשין כלם במס׳ נדרים:

    Ritva on Eruvin 64b · Sefaria

    Meiri

    אעפ״י שאין מבזין את האוכלין וכמו שאמרו אין מעבירין על האוכלין ר״ל לעבור עליהם ולדרסם אם נעשית בהם עבירה מותר והוא שאמרו בסוגיא זו שכל שיש לחוש לכשפים מעבירין עליהם אפי׳ שלימים וכל שאין לחוש לכך אפי׳ פתיתין אסור:

    כל המוצא דבר מאכל בדרכים הולכין אחר רוב עוברי דרכים ורוב עוברי דרכי׳ עכו״ם הם ואם מצא ככרות לאחר הפסח אסורין באכילה מחשש חמץ של נכרי מצד שעבר עליו הפסח ומותרין בהנאה כגון להאכילם לעכו״ם שעמו וכיוצא בזה:

    התרת נדרים אין ספק שבכלל הוראה היא וכל שהוא אסור להורות מצד שהוא שתוי או שכור אסור בה עד שיפיג יינו על הדרך שביארנו וכן אינו מתיר במקום שיש גדול ממנו או במקום רבו עד שיטול רשות ממנו ואין מפירין דרך הדיטות ר״ל רכוב או מהלך אלא שיעמוד ויתיר ואם הוא מתיר שלא בפתח אלא בחרטה ולדעת הפוסקים שפותחים בחרטה אפי׳ מעומד ומכל מקום אם אינו רוצה לפתוח בחרטה והוא מחזר אחר הפתחים צריך לישב מפני שהוא צריך ליישוב הדעת איזה פתח הוא מוצא לו. וכבר ביארנו במקומו שאין פותחין באיסור נדר ר״ל ממה שאמרו [נדרים נט.] כל הנודר כאלו בנה במה וממה שאמרו יש בוטה כמדקרות חרב וגו׳. וגדולי הרבנים פרשו בסוגיא זו בענין פותחין בחרטה הפך הכונה וכבר ביארנו עניני׳ אלו במקומם:

    Meiri on Eruvin 64b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' והאמר ר"נ ל"ש כו' אבל שתה יותר מרביעית כ"ש שדרך טורדתו כו' עכ"ל ולא ניחא ליה למימר דדרך מיל ושינה כל שהוא טורדתו ביותר מרביעית אבל ג' מילין אינו טורדתו אלא מפיגו אפי' ביותר מרביעית וק"ל:

    תוס' בד"ה שהולכין אחר רוב כו' אע"פ שאחר הפסח היה בסמוך דבישראל י"ל דאחר הפסח נעשה עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דאימא דקושטא הוא כיון דסמוך אחר הפסח היה אין לתלות דאחר הפסח נעשה ולאו משום דאם היינו תולין בישראל היה מותר מוכח לה דרוב עוברי דרכים נכרים הם אלא אילו היינו תולין בישראל היה גם אסור בהנאה כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויש לומר דאילו אין לנו לתלות שאחר הפסח נעשה בלאו רוב עוברי דרכים נכרים הם נמי לא הוה תלינן בישראל שעבר על לאו דלא יראה אלא דשל נכרים אבל השתא דאיכא למימר אחר הפסח נעשה תולין שפיר בישראל שעשאו בהיתר והיה מותר אי לאו משום רוב עוברי דרכים נכרים הם והוי פת של נכרים ועוד י"ל כיון דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח נמי אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן כדאמרינן בפ' כל שעה בלאו רוב עוברי דרכים נכרים הם אלא במחצה נכרים ומחצה ישראל נמי הוה שרי דספיקא דרבנן לקולא אבל לענין פת של נכרים ניחא דאי הוה תלינן במחצה ישראל ומחצה נכרים אדרבה הוי שרי דספיקא דרבנן לקולא דפת של נכרים אינו רק איסור דרבנן מיהו ק"ק *) לפי זה מה שכתבו לקמן דאי ס"ל דאסור בהנאה היה לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה עכ"ל הא כיון [א] דספיקא הוא דשמא אחר הפסח נעשה שרי דספיקא דרבנן לקולא ויש לומר דלאו דוקא קאמרי דספק הוא שמא נעשה בפסח אלא כיון דסמוך לפסח היה כ"כ אית לן למימר מספק טפי שבפסח נעשה ע"י נכרים ודו"ק היטב:

    בד"ה ולמדנו כו' והא דתנן בהניזקין מפרנסין כו' ההיא נמי שריא מפני דרכי שלום עכ"ל משום דלכאורה דה"ק דלכך צוה לפרנס עניי נכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום אבל הא דשרי לפרנסם לאו משום דרכי שלום הוא אלא דלית ליה כלל איסורא דלא תחנם ותרצו דאינו כן אלא דשריותא דהתם נמי עם עניי ישראל דוקא הוא משום דרכי שלום אבל הכא דליכא משום דרכי שלום אית ליה שפיר איסור דלא תחנם ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Eruvin 64b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמרא ולמדנו שיכור אל יורה עיין בסנהדרין דף מב ע"א תוספות ד"ה והעוסקים:

    רש"י ד"ה מאי קראה וכו' ועי"כ נשמעה תפלתם עיין חולין דף ב ע"ב תוספות ד"ה אבל אמר. ועיין תשובת מהר"ם פאדוואה ס"ס עט:

    בעין משפט אות ג' טוש"ע א"ח סימן קפ ליתא שם מזה והובאה במ"א סי' קעא ס"ק א:

    Gilyon HaShas on Eruvin 64b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה ולמדנו דשמא לא ס"ל לר"ג להא דר"י, ק"ל דא"כ הו"ל לומר ש"מ ארבעה דכמו דחשיב דס' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, והיינו דלא סבר בזה כריה"ג לחשוב דש"מ דסבר מותר ליתן לנכרי מתנת חנם דלא כר"י:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Eruvin 64b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    וְהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב הוצרך לפרש המקומות להודיע שבחו של רבי אלעאי, שהלך ברגליו בדרך רחוק כזה לכבוד הנשיאות ולכבוד התורה.

    מַבְגָּאִי, טוֹל גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ מֵאִלָעִאי יש להקשות בזה ממה שאמרו בגמרא (דחולין דף צד.) אמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, והא דשמואל לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר, דשמואל הוה קעבר במברא, אמר ליה לשמעיה פייסיה למבוריה, פייסה ואקפד, מאי טעמא אקפד? אמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה בעד דשחוטה עיין שם. ואם כן הכא איך נתן לו הגלוסקין בסתם, שזה סובר שהיא מותרת להם ויש בזה גניבת דעת? ונראה לי בס"ד דהתם אף על גב דהגוים אוכלים טריפה ואין חוששים עם כל זה הם יודעים דאינה טריפה עדיפה, משום דאיכא טרפיות שהם מחמת חולי כמו חסרון המרה ונקיבת הדקין וכיוצא, אלא שהם אוכלים ואין חוששים לעצמן, ומאחר דגם לדידהו הכשירה עדיפה להכי כיון דנתנה לו בתורת כשירה יש בזה גניבת דעת ואיקפד שמואל. אך כאן בגלוסקין אין חסרון בגוף הככר כלל, ואצל הכותי לא יש הפרש בין ככר זו לככר המותרת לנו כלל, ולכן לא חש להודיעו. וכיוצא בזה שמעתי שהשיב חכם אחד לאותם האפיקורסים שעשו עמו ויכוח לפני המלכים על כמה דברים הכתובים בתלמוד, ובכלל הא דאמרו כתוב בתורה (שמות כב, ל) וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, וחכמים שלכם אמרו לכלב ולא לגוי הרי עשיתם הכלב עדיף מגוי! והשיב להם כמה טרפיות הם דאיסורם משום חולי, ולכן נצטווינו שלא ניתן שום טריפה לגוי כדי שלא נעשה לו נזק בידינו, כי זה הכלל מאי דסני לך לחברך לא תעביד (שבת לא.), ולכן אמרו לכלב ולא לגוי ולא עשו חילוק בין טרפות לטרפות. ועוד נראה לי בס"ד דהתם חייב ליתן לו שכר הספינה ולא היתה מתנת חנם לכך אסור לגנוב דעתו, אבל כאן מתנת חנם יהיב ליה ולכך אינו מחוייב לפרש לו גוף המתנה שלא יטעה בערך שלה, ומשום איסור מתנת חנם ליכא דהיה כבד עליהם טלטול הככר ועל ידי שנתנו לגוי ניצול מטורח טלטולו. ועוד נראה לי דהתם היה האיסור ברור ואי אפשר לבא לידי היתר, אך כאן איסור הגלוסקין הוא מספק, כי לא נודע אם הוא של ישראל או של גוי, ואפשר שיהא ישראל ויכיר בטביעות עין ובסמנים שהיא שלו ויהיה מותר באכילה. ובזה ניחא לתרץ קושיית רבני אשכנז ז"ל שהביא הרב פתח עינים ז"ל מאחר דקאמר כיון רבן גמליאל ברוח הקודש מנ"ל למילף דאזלינן בתר רוב עוברי דרכים אימא ידע רבן גמליאל ברוח הקודש שהיא פת גוים עיין שם. ולפי האמור ניחא דאם ידע ברוח הקודש שהיא פת גוים אם כן איסור שלה ברור ואי אפשר שתבא לידי היתר ואיך נתנה לגוי בסתם, והלא יש בזה גניבת דעת וכאמור לעיל, אלא ודאי דרבן גמליאל לא כיון ברוח הקודש על הפת כלום, ועודנו ספק שאפשר לבא לידי היתר, ואסרו משום דאזיל בתר רוב עוברי דרכים: ועוד נראה לי בס"ד לתרץ קושיתינו הנזכרות, דהכא רבן גמליאל דקדק לומר 'גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ' ולא אמר 'טוֹל גְּלוּסְקִין מֵאִלָעִאי' ובתיבת הַלָּלוּ מחוי במחוג שיש באלו הגלוסקין איזה שינוי והפרש מגלוסקין אחרים אם לרעה אם לטובה, ובזה פתח לו פתח לשאל ולחקור מה טיבן של גלוסקין הללו, וכיון דפתח לו פתח לשאל שהודיעו בזה שיש איזה שינוי בגלוסקין ההם, אין מחוייב לפרש לו השינוי שיש בהם אם לרעה אם לטובה אם לא ישאל ויחקור על זה ממנו.

    וּמַה שִּׁמְּךָ? 'מַבְגַּאִי' שְׁמֵנִי יש לדקדק למה הוצרך לומר שְׁמֵנִי, די שישיב לו מַבְגַּאִי מאחר שהוא שאל אותו מַה שִּׁמְּךָ? ועוד יש להבין למה שאל תחלה מֵהֵיכָן אַתָּה? והיה לו לשאל מיד אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? כיון שהוא מטרת שאלתו כדי לידע אם כיון רבן גמליאל ברוח הקודש ובשאלת 'מֵהֵיכָן אַתָּה' לא יתברר זה? ונראה לי בס"ד כי מנהג העולם אין קורין את האדם בשם העצם שלו בעת שמדברים בעדו או עמו, אלא קורין אותו בשם עירו כגון ירושלמי חברוני אשורי וכיוצא, או קורין אותו בשם כינוי משפחתו כגון לוריא סתהון וכיוצא. גם יש בני אדם ניכרים שהם מעיר פלונית מחמת אופן מלבושיהם או מכח לשונם או ממראה פניהם, ולכך תחלה נסתפק אולי יש עיר ששמה מבגא, ויודע רבן גמליאל תכסיס מלבושיהם של אנשי אותה העיר, והכיר לזה הגוי שהוא מאנשי אותה העיר מסדר המלבוש שלו, או מחמת ששמע לשונו שהיה מדבר בדרך, או הכירו ממראה פניו, ולכך קראו מַבְגַּאִי על שם אותה העיר ששמה מבגא. ולכן שאלו תחלה מֵהֵיכָן אַתָּה? וכשאמר לו מֵעֲיָירוֹת שֶׁל בּוּרְגָּנִין, הבין שלא קראו על שם העיר, ואז שאלו מַה שִּׁמְּךָ?? רצונו לומר שם העצם שלך, והשיב 'מַבְגַּאִי' שְׁמֵנִי רצונו לומר שם העצם שלי הוא זה ואינו שם כינוי משפחתי, ואז שאלו אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? והשיב לָאו. ובזה נתברר אצלו שכיון רבן גמליאל ברוח הקודש, ואם היה שואל שאלה זו מתחלה לא היה מתברר אצלו דכיון ברוח הקודש אף על פי שהיה אומר לו הגוי שלא הכירו רבן גמליאל מעולם, דיש לומר אולי יש עיר אחת ששמה מבגא ואנשיה ידועים וניכרים הן מחמת אופן המלבושים שלהם או מחמת לשונם או מחמת מראה פניהם וקראו מַבְגַּאִי על שם אותה העיר ששמה מבגא. ולכן אחר שבירר ספיקות אלו ששם מַבְגַּאִי אינו לא שם עירו ולא שם משפחתו אלא הוא שם העצם שלו, אז שאלו שאלה הג' אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? שבזה הגיע למטרת חקירתו.

    לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכְלִין פירוש אין לומר דאמר לו שיטלם בשביל שיהנה רבי אלעאי ממציאה זו, דאם כן למאי הוצרך לומר לו 'מִן הַדֶּרֶךְ' דדי לומר טוֹל גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ, אלא ודאי משום איסורא קא אמר ליה דאין מעבירין על האוכלין.

    וְהַרְבֵּה דְּבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יש לדקדק למה ברישא נקט מניינא דאמר 'וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לָמַדְנוּ' ובהא לא נקיט מניינא? ונראה לי בס"ד משום דלמודים אלו דנקיט בסיפא אינם שוים, שיש בהם לימודים רפויים שאינם מוכרחים דיד הדוחה נטויה לדחות, דמה שאמר דֶּרֶךְ מְפִיגָה אינו מוכרח, דיש לתלות ההפגה בזמן ולא בדרך. וכן מה שאמר אֵין מְפִירִין מְהַלֵּךְ אוֹ עוֹמֵד אוֹ יוֹשֵׁב אינו מוכרח, דיש לומר לעולם מפירין מהלך ועומד אך רבן גמליאל הוה ניחא ליה בישיבה בשביל מנוחת גופו דקץ ברכיבה, אך שאר לימודים דְשִׁכּוֹר אַל יוֹרֶה וכן שִׁעוּר רְבִיעִית מְשַׁכֵּר אלו הם הכרחים, ולכן לא עשו ללמודים אלו מספר דאינם בהשוואה אחת. אי נמי נראה לי בס"ד ברישא כל אותם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לָמַדְנוּ מדיבור אחד של רבן גמליאל ברגע אחד, והוא ממה שאמר 'טוֹל גְּלוּסְקִין מִן הַדֶּרֶךְ' ולכן נקיט בהו מניינא בעבור חיבתן, לומר דברי אחד הוליד שלשה דברים, כאדם שאומר אשה אחת ילדה שלשה בנים בכרס אחת. ולכן נקיט 'שְׁלֹשָׁה' לרבותא ולחיבתם, מה שאין כן בסיפא למדנו כל דבר בפני עצמו בזה אחר זה ולמה אצטריך למנקט בהו מניינא?

    כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר נראה לי לעולם רבן גמליאל היה הולך לעיר כזיב כמו שאמרו ברישא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב, מה שאמרו כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְזִיב, בָּא אֶחָד לִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ, לא הגיע לעיר כזיב ממש, אלא הגיע לכפרים קטנים אשר המה סביבות עיר כזיב ונקראים על שמה, וְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר היה סמוך לעיר כזיב, וכאשר הגיעו שם עדיין לא נכנסו לעיר כזיב ממש.

    "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" (משלי יב, יח) כָּל הַבּוֹטֶה, רָאוּי לְדָקְרוֹ בַּחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. יש לדקדק הוה ליה למימר 'כְּמַדְקֵר חֶרֶב' ולמה אמר 'מַדְקְרוֹת' לשון רבים? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש בס"ד בחידושי הלכות הטעם שתקנו חכמינו ז"ל לכפול לשון ההתרה ג' פעמים מֻתָּרִים לָךְ, ועוד הוסיפו גם כן ג' פעמים שְׁרוּיִים לָךְ, ועוד ג' פעמים מְחוּלִים לָךְ, ומן הדין כיון שאמרו לו פעם אחת מֻתָּרִים לָךְ הותר הנדר? ואמרתי בס"ד טעם לזה, דקיימא לן אם נשבע על דבר אחד כמה פעמים צריך לו כנגד כל פעם התרה בפני עצמה, כי אחר שתהיה הראשונה מותרת אז תחול השניה וצריך לה התרה שנית וכן על זה הדרך, ולכן מאחר שיזדמן שהאדם מוציא מפיו כמה שבועות על דבר אחד בזה אחר זה, ובפרט אותו הנשבע מתוך כעס ואינו שם על לבו כמה פעמים הוציא שבועה מפיו, ואינו מרגיש לומר בפני בית דין כך וכך נשבעתי, לכך תיקנו לשון ההתרה כפול ומכופל כדי שיהיו ניתרים כמה שבועות בהתרה זו בלשונות אלו שאומרים בזה אחר זה ועל הרוב לא ימצא מוצא מפיו שבועה תשעה פעמים. ובזה יובן יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב לשון רבים שנשבע על דבר אחד כמה פעמים בזה אחר זה שראוי לו מַדְקְרוֹת רבים כנגד השבועות, אך לְשׁוֹן חֲכָמִים שתקנו בהתרה לשון כפול כמה כפולים הוא מַרְפֵּא לתקן דבר זה דעביד איניש ולאו אדעתיה.

    Ben Yehoyada on Eruvin 64b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Eruvin, daf 64, Amud Bet, about 423 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “בעל בנכסי אשתו.…”

    2. Segment 221 words

      Opens “רבא אמר: אפילו עבד עיסקא ורווח. רב…”

      Named: רב פפא, רב נחמן בר יצחק, רבא.

    3. Segment 316 words

      Opens “ואמר רב חנין, ואיתימא ר' חנינא: מאי…”

      Named: רב חנין.

    4. Segment 435 words

      Opens “אמר רמי בר אבא: דרך מיל, ושינה…”

      Named: רב נחמן, אבא, רבה.

    5. Segment 540 words

      Opens “ודרך מיל מפיגה היין?! והתניא: מעשה בר"ג…”

      Named: רבי אילעאי.

    6. Segment 625 words

      Opens “ניטפל לו ר' אילעאי, אמר לו: מהיכן…”

      Named: רבן גמליאל.

    7. Segment 718 words

      Opens “באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח…”

      Named: רבן גמליאל.

    8. Segment 814 words

      Opens “ולמדנו שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים. ולמדנו…”

    9. Segment 926 words

      Opens “כיון שהגיע לכזיב, בא אחד לישאל על…”

    10. Segment 1022 words

      Opens “וטייל אחריהן ג' מילין, עד שהגיע לסולמא…”

    11. Segment 1131 words

      Opens “והרבה דברים למדנו באותה שעה. למדנו שרביעית…”

      Named: רבה.

    12. Segment 129 words

      Opens “קתני מיהת שלשה מילין! שאני יין האיטלקי…”

    13. Segment 1322 words

      Opens “והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:…”

      Named: רב נחמן, רבה.

    14. Segment 1413 words

      Opens “רכוב שאני. השתא דאתית להכי, לרמי בר…”

      Named: אבא.

    15. Segment 1512 words

      Opens “איני?! והאמר רב נחמן: מפירין נדרים בין…”

      Named: רב נחמן.

    16. Segment 167 words

      Opens “תנאי היא. דאיכא למאן דאמר: פותחין בחרטה.…”

    17. Segment 176 words

      Opens “ואיכא למאן דאמר: אין פותחין בחרטה.…”

    18. Segment 1834 words

      Opens “דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי…”

      Named: רבי יוחנן, רב ולשון, רבן גמליאל, רבה.

    19. Segment 1932 words

      Opens “אמר מר: ואין מעבירין על האוכלין. אמר…”

      Named: רבי יוחנן, רבי שמעון.

    20. Segment 2029 words

      Opens “תנא: שלימין מעבירין, פתיתין אין מעבירין. אמר…”

      Named: רב אסי, רב אשי.

    21. Segment 218 words

      Opens “אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן…”

      Named: רב ששת, רבי אלעזר.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Eruvin 64b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026