מסכת עבודה זרה דף ע׳ עמוד א׳

ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי וכו' - פירוש והיה בחזקת משתמר, אשתכח גוי דהוה יתיב ביני דני, אמר רבא אי לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי, פירש רש"י ז"ל: אי [לית] ליה לאשתמוטי על הכניסה שרי, דכיון דלית ליה רשות ליכנס שם מירתת ולא נגע, והוה ליה כבולשת דאמרינן (עא, א) שאין פנאי לנסך ולא נגע. ואי (לית) [אית] ליה לאשתמוטי חמרא אסיר, ולא דמי למניח נכרי בחנותו דאף על גב דלא מיתפיס ביה כגנב שרי, משום דהתם לא עביד ולא מידי דמתחזי דמתכוין לנסוכי, אבל הכא שנכנס שם שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נתכוון, דאי לא למה ליה דעאיל התם, אלא ודאי לנסוכי נתכוון, וכיון דלא מירתת על הכניסה אף על פי שנתפס כגנב בנגיעת היין אסור. ואקשינן עלה מדתניא ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור, דבשלמא אמר לו שמור אסור, דכיון דאמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וסמכא דעתיה שהוא מפליג ונגע ולא מירתת, אלא נכנס לפונדק שלא ברשות, וקא סלקא דעתין שאף על פי דלית ליה לאשתמוטי על הכניסה איירינן, ואפילו הכי אמרינן דאסור, משום דאמרינן אי לאו לנסוכי נעל למה ליה דנעל, ופריק לא, דאית ליה לאשתמוטי על אותה נעילה, וכאן נמי בדאית ליה לאשתמוטי על הכניסה דוקא הוא דאסור הא לאו הכי מותר.

ההוא עובדא דישראל וגוי דהוו שתו חמרא ושמע ישראל קל צלויי ואמר רבא חמרא שרי. פירש הראב"ד ז"ל: דוקא בזמן שהגוי שותה יינו וישראל את יינו ולית ליה רשות לגוי למנגע בחמריה דישראל, וכיון שכן גוי מירתת ולא נגע, דבחזקת משתמר הוא דמימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה והדר אתי. ואית דמפרשי לה אפילו בששותין שניהן מיינן של ישראל. ואי קשיא לך אם כן מאי שנא מהא דתנן (סט, א) היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על השולחן ולגין על הדולבקי שעל השולחן אסור, דאף על גב דבחזקת משתמר הוא אסור דלא מירתת כיון דאתיהיב ליה רשותא למשתי מלגיני השולחן, והכא נמי מאי שנא. יש לומר דהכא בשלא הניח הלגין לפניו, אלא בשעת יציאתו נטלה והרחיקה מלפניו, והויא לה כלגין על הדולבקין שמותר, ורבותא קא משמע לן רבא, דמימר אמר גוי דאפילו לתפלה לא מעכב ולא שביק חמריה, ומעשה דספינה אשמעינן רבותא באיסור גיורא. והני עובדי קשיא לן טובא, דכי מדכר ליה והדר אתי מאי הוי, דהשתא מיהא הא חזי ליה דאזיל, ואמאי מירתת דלא נגע בחמרא לפי שעה דהא בלגין פתוח קא מיירי. ויש לומר דמיירי כגון שהישראל יכול לצאת ולבוא ואין הגוי רואהו עד שיהא עמו, דאיהו מסתפי דלא ידע אימתי מידכר ליה לחמריה, ודילמא השתא מידכר ליה ורהיט והדר וחזי ליה, ומימנע ולא נגע.

הא דאמרינן ההוא אריא דנהים ואשתכח גוי בי מעצרתי ושריא רבא משום דמימר אמר גוי כי היכי דטשינא אנא טשא הישראל אחרי וחזי לי. פירשה הראב"ד ז"ל דמשום הכי אצטריך ליה לרבא למימר האי טעמא ואף על גב דלית ליה לגוי שייכות לא בבית ולא ביין, משום דקולו של אריה נשמע למרחוק ויש לו לגוי להשמט על ידי כך ולימא, אריה שאג מי לא ירא (עמוס ג, ח) ואחבא, ולפיכך אם לא שיש לנו להתיר משום דמימר אמר דישראל נמי טשו ואתו אבתריה הוה לן למיסר, דכיון דאית ליה לאשתמוטי על הכניסה נגע ולא מרתת.