מסכת עבודה זרה דף ע׳ עמוד א׳

יצרא דיין נסך לא תקיף להו לנסוכי:

בתרייהו גרירא דשבקה להו לנסוכי:

דלהדי ביזעא שרי אף בשתיה דמירתת ולא נגע:

דהאי גיסא והאי גיסא אסור אף בהנאה. וכשאין נתפס על כניסתו כגנב עסקינן שהיה לו חלק ביין דאי נתפס עליו כגנב כוליה שרי. ואית דגרסי הוו ביזייני בדשא חורין וסדקין ובקיעין. ובקעהו תרגומו ובזעהו:

ישראל בעליונה ועובד כוכבים בתחתונה ויין בתחתונה וישראל רואהו מלמעלה:

שרי כל שרי דהכא שרי אף בשתיה דהא לא נגע קאמרינן וכל אסיר דהכא אף בהנאה ובכולהו הלכתא כרבא:

אי אית ליה לאישתמוטי ולומר לכך נכנסתי סמכא דעתיה ולא מירתת דכי על להך ביתא מעיקרא אדעתא דלנסוכי על וסבר אי משכחו לי אשתמיטנא. ואע"ג דבמגע היין לית ליה לאשתמוטי אסור דאי לאו לנסוכי על למה ליה דעייל ולא דמי למניח עובד כוכבים בחנותו דהתם דכיון דברשות עייל וידעינן למאי עייל כל זמן שלא הודיעו שמפליג מותר דסבר אי נגענא השתא אתי וחזי לי:

ואי לית ליה לאישתמוטי שרי וכיון דבהול הוא על כניסתו מירתת ולא נגע:

שמע ישראל קל צלויי ודוקא היין שעל הדולבקי שרי כדתנן במתני' ורבא קמ"ל דקל צלויי כלא הודיעו שמפליג דמי אי נמי שאפי' על השולחן מותר ובדלא אמר לו הוי מזוג ושותה:

פתחו חביתא טובא הכא לאו דוקא טובא כיון דתלינן בישראל אבל בסמוך הוי דוקא כיון דפתחו טובא ואית דל"ג טובא וגרס ליה בסמוך וכיון דאיכא דפתחי לשום ממונא:

ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי וכו' פירוש והיה בחזקת משתמר, אשתכח גוי דהוה יתיב ביני דני, אמר רבא אי לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי, פירש רש"י ז"ל: אי [לית] ליה לאשתמוטי על הכניסה שרי, דכיון דלית ליה רשות ליכנס שם מירתת ולא נגע, והוה ליה כבולשת דאמרינן (עא, א) שאין פנאי לנסך ולא נגע. ואי (לית) [אית] ליה לאשתמוטי חמרא אסיר, ולא דמי למניח נכרי בחנותו דאף על גב דלא מיתפיס ביה כגנב שרי, משום דהתם לא עביד ולא מידי דמתחזי דמתכוין לנסוכי, אבל הכא שנכנס שם שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נתכוון, דאי לא למה ליה דעאיל התם, אלא ודאי לנסוכי נתכוון, וכיון דלא מירתת על הכניסה אף על פי שנתפס כגנב בנגיעת היין אסור. ואקשינן עלה מדתניא ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור, דבשלמא אמר לו שמור אסור, דכיון דאמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וסמכא דעתיה שהוא מפליג ונגע ולא מירתת, אלא נכנס לפונדק שלא ברשות, וקא סלקא דעתין שאף על פי דלית ליה לאשתמוטי על הכניסה איירינן, ואפילו הכי אמרינן דאסור, משום דאמרינן אי לאו לנסוכי נעל למה ליה דנעל, ופריק לא, דאית ליה לאשתמוטי על אותה נעילה, וכאן נמי בדאית ליה לאשתמוטי על הכניסה דוקא הוא דאסור הא לאו הכי מותר.

ההוא עובדא דישראל וגוי דהוו שתו חמרא ושמע ישראל קל צלויי ואמר רבא חמרא שרי. פירש הראב"ד ז"ל: דוקא בזמן שהגוי שותה יינו וישראל את יינו ולית ליה רשות לגוי למנגע בחמריה דישראל, וכיון שכן גוי מירתת ולא נגע, דבחזקת משתמר הוא דמימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה והדר אתי. ואית דמפרשי לה אפילו בששותין שניהן מיינן של ישראל. ואי קשיא לך אם כן מאי שנא מהא דתנן (סט, א) היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על השולחן ולגין על הדולבקי שעל השולחן אסור, דאף על גב דבחזקת משתמר הוא אסור דלא מירתת כיון דאתיהיב ליה רשותא למשתי מלגיני השולחן, והכא נמי מאי שנא. יש לומר דהכא בשלא הניח הלגין לפניו, אלא בשעת יציאתו נטלה והרחיקה מלפניו, והויא לה כלגין על הדולבקין שמותר, ורבותא קא משמע לן רבא, דמימר אמר גוי דאפילו לתפלה לא מעכב ולא שביק חמריה, ומעשה דספינה אשמעינן רבותא באיסור גיורא. והני עובדי קשיא לן טובא, דכי מדכר ליה והדר אתי מאי הוי, דהשתא מיהא הא חזי ליה דאזיל, ואמאי מירתת דלא נגע בחמרא לפי שעה דהא בלגין פתוח קא מיירי. ויש לומר דמיירי כגון שהישראל יכול לצאת ולבוא ואין הגוי רואהו עד שיהא עמו, דאיהו מסתפי דלא ידע אימתי מידכר ליה לחמריה, ודילמא השתא מידכר ליה ורהיט והדר וחזי ליה, ומימנע ולא נגע.

הא דאמרינן ההוא אריא דנהים ואשתכח גוי בי מעצרתי ושריא רבא משום דמימר אמר גוי כי היכי דטשינא אנא טשא הישראל אחרי וחזי לי. פירשה הראב"ד ז"ל דמשום הכי אצטריך ליה לרבא למימר האי טעמא ואף על גב דלית ליה לגוי שייכות לא בבית ולא ביין, משום דקולו של אריה נשמע למרחוק ויש לו לגוי להשמט על ידי כך ולימא, אריה שאג מי לא ירא (עמוס ג, ח) ואחבא, ולפיכך אם לא שיש לנו להתיר משום דמימר אמר דישראל נמי טשו ואתו אבתריה הוה לן למיסר, דכיון דאית ליה לאשתמוטי על הכניסה נגע ולא מרתת.

זונה ישראלית וגוים מסובין חמרא אסיר פירוש ואפילו הוי דידה ואפילו היה עליו פקק דשבקא להו לאנסוכי כנפשיהו ומיהו נראה דחביות סתומות מותרות דמאי שייטהו אצלן.

ההוא ביתא דהוה ביה חמרא דישראל וגוי פירוש בין שהיה משותף ביניהם בכלי אחד או שהיה של זה לעצמו ושל זה לעצמו עאל גוי אחדיה לדשא באנפיה הוה ביזעא בדשא אשתכח גוי דקאי ביני דני אמר רבא דלהדי ביזעא שרי פירוש אפילו בשתיה דמרתת ולא נגע דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר ואפילו בהנאה ופירש ר״שי ז״ל דמיירי בשאינו נתפס כגנב על הכניסה שאם נתפס כגנב על הכניסה כוליה שרי עד כאן ובודאי דמסתמא בהאי עובדא אין הגוי נתפס על הכניסה כיון שיינו בתוכו. ומיהו קשה לי בעובדא דאושפיזא דבסמוך דכתב ר״שי ז״ל וכן אנו תופסין אותו כעיקר דכל שאין הגוי נתפס על הכניסה אף על פי שנתפס על הנגיעה אם נמצא הגוי בצדו הרי הוא אסור ואף על גב דלא אחדיה לדשא ואילו הכא אי לאו אחדיה לדשא הוה כוליה שרי דהא אף על גב דאחדיה שרינן מאי דלהדי בזעא דהוי כמאן דפתיח דשא.

ויש לומר דהכא במאי עסקינן בשהיה היין בחזקת משתמר שהיה ישראל דר באותו הבית ולא הודיעו שהוא מפליג הילכך אי לא אחדיה לדשא הוה שרי אבל השתא דאחדיה לדשא אסור כיון דשינה מעשיו וכדאמ׳ לעיל בתוספתא המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך כו׳ ואם הודיעו או שננעל הפונדק אסור אלמא אף על גב דנכנס ברשו׳ ואינו נתפס על הכניסה והיה היין בחזקת משתמר כשנעל הפונדק בענין שאי אפשר לראות מעשיו היין אסור וכן פירש הר״אבד ז״ל והוסיף עוד בזה נמי אלו נתפס כגנב על הנעילה חמרא שרי דמרתת וכן פירש מורי הר״אה ז״ל ואין זה מספיק לפום מאי דבעינן לפ׳ דעובדא דאושפיזא נמי בחזקת משתמר. ויש לפרש דהכא נתפס היה כגנב על הכניסה שאף על פי שיש לו שם יין לא היה לו ליכנס מבלי דעת ישראל שיינו גם כן שם הילכך אי לא אחדיה לדשא שרי לגמרי דמרתת ואף על פי שלא היה היין בחזקת משתמר כיון שישראל דר בעיר אבל השתא דאחדיה לדשא באנפיה ושינה מעשיו באנפא דלא חזו מאי דעבד רגלים לדבר לחוש לו ואפילו הוא בחזקת משתמר דנגע ולא מרתת אלא אם כן יש לו טענה על נעילת הדלת.

ההוא חמרא דהוה יתיב בביתא והוה דייר ישראל בעליונה וגוי בתחתונה פירוש והרי היין בחזקת משתמר כי ישראל שבעליונה רואהו וכדפר״שי ז״ל שמע קול תיגרא נפקו אקדים ואתא גוי אחדיה לבבא באנפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדמיה אנא קדים ישראל וחזי לי ושמעינן מינה דאי לאו האי טעמא אף על פי שהיה היין בחזקת משתמר היה אסור מכיון דאית ליה לאשתמוטי על נעילת הדלת שנעל אותו מפני אימת התגרא.

ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי כן הגירסא ברוב הספרים ולישנא דאושפיז׳ מוכח שלא היה אחד דרים שם ומיהו היין בחזקת משתמר היה לפי שישראל דר שם בעיר והולך ובא ולא הודיעו לזה שהוא מפליג דאי לא אף על גב דלית ליה לאשתמוטי הוה חמרא אסיר.

אשתכח גוי דהוה קאי התם אמר רבא אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסיר ואי לא שרי. פר״שי ז״ל אי אית ליה לאשתמוטי על הכניסה שיכול לומ׳ לכך נכנסתי חמרא אסיר דהא לא מירתת למיגע מימר אמר אי משכחי לי אמינא לכך נכנסתי ואף על גב דבמגע היין לית לי לאשתמוטי ולא דמי למניח נכרי בחנותו דחמרא שרי כשהוא בחזקת משתמר לפי שנתפס כגנב על הנגיעה ואף על פי שאינו נתפס על הכניסה דהתם כיון דברשות עאל ולא חזיא ליה דשינה היין מותר דמרתת ולא נגע כיון שלא הודיעו שהוא מפליג אבל הכא שנכנס שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נתכוון דאי לא למה ליה דעל והתם וכיון דאית ליה לאשתמוטי על הכניסה חמרא אסיר ואי לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי פירוש כי אף על פי שהיה שם יינו שפיר אפשר לומר דלית ליה לאשתמוטי אף על הכניסה ויהיה נתפס עליה מכיון שהיה שם יינו של ישראל גם כן וזימנין דלית ליה רשותא לאשתמוטי כגון שהתנא כן עמו או שהיה לו טענה בזה.

אתיביה ננעל הפונדק או שאמר לו שמור פירוש שאמר לו ישראל לגוי שמור מבחוץ אסור פירוש אף על גב דאשכחיה מבחוץ וכן פר״שי ז״ל מאי לאו דלית ליה לאשתמוטי פירוש דהא סתמא קתני לה בכל אנפא. ואם תאמר ומאי קושיא דאי פרכינן מאמר לו שמור שאני והתם דכיון דאמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וכדפר״שי ז״ל ואי מדקתני ננעל שאני התם דשינה מעשיו מה שאין כן בעובדא דהכא דלא אחדיה לדשא מדלא מפרש לה תלמודא ויש לומר דלעולם מננעל פרכינן וכיון שברשותו של ישראל נכנס שם נעילת הדלת דהתם שנעלו שלא ברשות חשיב ככניסה דהכא שנכנס שלא ברשו׳ ומהכא שמעינן דמאי דקתני בתוספתא דלעיל גבי המניח יינו בפונדק והניח נכרי שם שאם ננעל הפונדק שהוא אסור דדוקא בדאית ליה לאשתמוטי על הנעילה וכדכתיבנ׳ לעיל משמו של מורי הר״שבא נר״ו.

ההוא ישראל וגוי דהוו שתו חמרא שמע ישראל קל צלויי בבי כנישתא קם ואזל אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה ואתי יפים וכיון דכן מירתת ולא נגע מכיון שלא הודיעו שהוא מפליג וגם לא אמר לו שמור או מזוג ואם תאמר ואפילו הכי מאי שנא ממתני׳ דהיה אוכל עמו על השלחן ויצא כי אפי׳ שלא הודיעו שהוא מפליג מה שעל השלחן אסור.

בית שהיו ישראל וגוי כונסין יין לתוכו זה בחביותיו וזה בחביותיו והרי יש לגוי שיכות בבית ולא ביין שהרי יינו של ישראל בעצמו בחביותיו וכבר בארנו בכיוצא בזו שכל שנמצא הגוי לשם אסור בכל ענין אא"כ הניחו בחזקת המשתמר אפילו אם הניחו בחזקת המשתמר אם נעל הגוי מבפנים במנעול ונודע כן בודאי כמו שיתבאר אסור בפתוחות מיד ובסתומות בשיעור שהיית פתיחה והחזרה בלא הכר ואע"פ שהיה לנו לומר שיש עליו אימת הבעלים שמא יבאו והוא צריך לפתוח מ"מ הואיל ואינו דר שם סומך שלא יבא ואם יבא ישמט בטענת שינה עד כדי שישלם שעורו ומ"מ אם היה נקב בפתח כל שאפשר לראות נקב נצל אף בפתוחות ואם היה ישראל דר באותה חצר מותר וגדולי המפרשים אוסרין ואין דבריהם נראין ויש מי שאומר שאם לא היה שם יין של גוי כלל לא נאסר בנעילת דלת שאין לו רשות לנעול אא"כ מצד יינו וכן נראה גדולי הדורות נוטים בזו לדעת אחרת לומר שנעילת דלת אינה מפקעת דין חזקת המשתמר אלא לפתוחות הא לסתומות מתיירא הוא שמא יבא קודם שיעור פתיחה והחזרה בלא הכר ומותרות אף בשהה הרבה וא"כ בדבר זה כל שכנגד הנקב מציל בפתוחות ומה שבצדדין נאסר בפתוחות והותר בסתומות והדברים נראין לי ואף מפי רבותי שמעתיה בהוראה אלא שבתוספתא נראה כשטה ראשונה כמו שכתבנו למעלה ומ"מ בלילה מיהא יראה לי שנעילת דלת מוציאה חזקת המשתמר אף מן הסתומות אף הם החמירו לומר שאם היו שם שני גוים נאסרו הפתוחות שהרי האחד יכול לראות כשיבא הישראל והאחר נוגע ואיני מודה בזו כל שהוא בחזקת המשתמר אפילו בעשרה כן והרי שנו כיוצא בה בלשון רבים לענין טהרות בשמועת חמריו ופועליו כמו שכתבנו למעלה גדולי המפרשים מעמידין ענין זה בשיש לו שיכות ביין ובבית נראה לדעתם שיין זה כלו מעורב בין ישראל וגוי אלא שישראל מטהרו וכבר ביארנו ביש לו שיכות בבית וביין שאם נמצא אסור בכל ענין ואין פתח לרשות הרבים מצלת ומתוך כך אני תמה לדבריהם היאך יותר מה שכנגד הנקב שאפילו היה הפתח פתוח יש לאסרו:

אע"פ שבארנו שנעילת דלת מפקעת דין חזקת המשתמר אם היה אפשר שיחשוב הגוי שמא אף הישראל בפנים מותר אע"פ שהוא בחוץ כיצד הרי שהיה הישראל דר בעליה וגוי בבית וכניסת ישראל לעליה דרך הבית ויצאו שניהם לחוץ מחמת ששמעו קול צוחה וכיוצא בה וחזר הגוי ונעל מבפנים היין מותר שיש לנו לתלות ולומר שהגוי חושב שאף הישראל נכנס לו והרי הוא בבית ושמועה זו גדולי המפרשים פרשוה שיש ארובה בעליה שכל יינו נראה משם ואם לאו כל מן הצדדין ר"ל שאינו נראה דרך ארובה אסור ואף בזו לדעתם דוקא ביום אבל בלילה כל הישן שינה מפקיעתו מחזקת המשתמר וצריך שידור בלילה למטה אצל יינו ודברים אלו אין נראין לי שכל שהוא עומד עמו בעליה שבבית ונכנס עמו בפתח אחד ואין שם מחיצה הרי זו חזקת המשתמר אף בלא ארבה ואף בלילה אין ראוי אצלי להחמיר הואיל והוא שרוי עמו בחצר ואף שטת הדברים אינה מכריחתנו בכך:

יש ספרים שגורסין כאן היו ישראל וגוי דהוו יתבי ושתי חמרא שמעי קל תגרא נפוק ואזול אתא גוי אחד לדשא באפיה וזה שאמר באפיה לאו דוקא אלא בין בשנעל בפניו בין שנעל שלא בפניו כך הוא הדין ואמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא אתי וגירסא זו אינה ברוב הספרים ולא עוד אלא שאי אפשר להעמידה לדעת גדולי המפרשים לפי מה שכתבנו שהרי נעילת דלת לדעתם מפקעת חזקת המשתמר אף מסתומות ואפילו ביום אלא שמ"מ נראה לי שמאחר שיצאו נפקע מגוי זה שיכות בית ושיכות יין ובא ללמדנו שכל מי שאין לו שיכות לא בבית ולא ביין אפילו נעל מבפנים אין דין יראת תפישת גנב נפקעת ומה שאמר השתא אתי שהוא לשון האמור על חזקת המשתמר בשאין לו טענה ביין פירושו השתא אתי וישתדל על תפישתי ומטענת גנב בא בהתרו ונעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר אבל אינה מפקעת דין יראת תפישת גנב אא"כ בלילה לדעת קצת מפרשים כמו שבארנו בכלל מי שאין לו שיכות לא בבית ולא ביין ואין הפרש בזו בין שהיו שניהם שותים מיינו של ישראל בין שהיו שותים זה יינו וזה יינו ולשטתנו אפשר לפרשה בחזקת משתמר ואתה מפרשה בסתומות ביום שאין נעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר ביום בסתומות ולשטת גדולי הדורות אתה מפרשה אף בלילה שהרי לדעתם אין נעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר לעולם בסתומות אף בלילה:

הזכירו בגמ' מעשה שאירע בבית אכסניא שהיה שם יין של ישראל ושל גוי זה בחביותיו וזה בחביותיו שאין לו שיכות ביין ונמצא הגוי בחביות והורה רבא שהכל תלוי בשיכות הבית שאם נתפש כגנב על כניסת הבית היין מותר ואם לאו אסור ודבר זה חכמי צרפת פירשו בו כמו שרמזנו בפרק רביעי שאם אין לו שיכות בבית ונתפש על כניסתו היין מותר הא אם יש לו שיכות בבית היין אסור אע"פ שאין לו שיכות ביין שאין זה חזקת המשתמר ולדעתם אין חזקת המשתמר אלא בשנכנס לבית מדעת ישראל שאין לתלות כניסתו בדעת נסוך ונאסר אף בלא נעילת דלת ומ"מ גדולי המפרשים קורין אף בזו חזקת המשתמר ומה שאסרו רבא אם יש לו שיכות בבית דוקא בשנעל אחריו בודאי וכמו שפירשנו שנעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר ואני תמה הואיל ויינו של גוי לשם היאך ימצא נתפש כגנב על כניסתו והרי מצד יינו נכנס ויראה לי שלא אמר רבא כן אלא כמי שמדבר דרך כלל כלומר כלל הדברים כל שאין נתפש כגנב ר"ל שיש לו שיכות בבית אע"פ שאין לן טענה אצל היין נמצא שם אסור אם בנעל ואם בשלא נעל מר כדאית ליה ומר כדאית ליה וזה הואיל ואינו נתפש כגנב שהרי כל שיינו לשם שיכות יש לו בבית היין אסור וגדולי המפרשים פרשוה שיינו של גוי בזוית זה ושל ישראל בזוית זה ואמר אם נתפש כגנב והוא שיש שם מחיצה עשרה בין זה לזה מותר ואף בנעילת דלת שאין נעילת דלת מפקעת דין נתפש כגנב כמו שביארנו ולשטת גדולי הדורות שאין חזקת המשתמר נפקעת מצד נעילת דלת צריך לפרש למה אמרו שאם אינו נתפש כגנב אסור והרי מ"מ יש להתירו מחזקת משתמר ואפשר כגון שהגוי יודע מקום הפלגתו של ישראל ושהוא בשיעור מגע על הדרך האמור או שמא הם סוברים כשטת גדולי הרבנים וכן נראה מדבריהם:

הוזכר עוד בגמרא מעשה בבית שהיה מלא יין של ישראל ונמצא גוי עומד לשם ואמרו אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסור כלומר שאין כאן נתפש כגנב וחזקת המשתמר אין מתירו אם לשטת גדולי הרבנים מצד שלא נכנס מדעתו של ישראל ואם לגדולי המפרשים מצד נעילת דלת והקשו ממה שאמרו ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור מאי לאו אע"ג דלית ליה לאשתמוטי לא בדאית ליה לאשתמוטי ולשטת גדולי המפרשים יראה שהוא מקשה מננעל הפונדק ואלמלא שנעילת דלת מפקעת אף תפישה כגנב ותירץ לא וכו' כלומר שלא היה שם דין תפישה כגנב כגון שהיה לו שיכות בבית ונעילת דלת אינה מפקעת דין תפישה כגנב ולשטת גדולי הרבנים לא הקשה אלא ממה שאמר לו שמור ואתה צריך לפרש שאמר לו שמור מבחוץ שאם הרשהו לשמירה מבפנים היאך אמר מאי לאו אע"ג דלית ליה לאשתמוטי אלא שלא הרשהו בפנים וכשנמצא אסור אף במקום נתפש כגנב ותירצה בדאית ליה לאשתמוטי ויש גורסין בשמועה זו חמרא דישראל וגוי ופירשו אי אית ליה לאשתמוטי כגון שלא היתה מחיצה בין יינו של ישראל לשל גוי:

כבר בארנו שנעל הפונדק כמי שיש לו שיכות בבית אע"פ שאין לו טענה אצל היין שאין חזקת המשתמר מועלת בו וכן ביארנו ממי שמסר לו שמירת יינו או כל ביתו אסור שהרי מחמת טענת שמירה הוא בא ונוגע ומ"מ מסירת מפתח אינה אוסרת כמו שיתבאר למטה:

הזכירו עוד בגמרא שאירע מעשה בישראל וגוי שהיו שותים יין בביתו של ישראל ושמע ישראל קול התפילה ויצא לו והניח את הגוי עם יינו והתירוהו מפני שהגוי חושב עליו עכשו יבא ודבר זה צריך שתדע שאלו היה ישראל מודיע שהוא הולך לבית הכנסת או להתפלל הכל אסור פתוחות בשיעורן וסתומות בשיעורן אבל זה לא הודיע מקומו אלא שבשמעו קול התפלה יצא לו והתר זה בשני פנים אם היה זה שותה את יינו וזה את יינו הרי אין רשות לגוי ליגע בשל ישראל והרי זה נתר בחזקת המשתמר ואם היו שניהם שותים מיינו של ישראל הרי הוא כמורשה עליו על הדרך שבארנו באוכל עמו על השלחן ואינו נתר אא"כ סלקו בשעת יציאתו חוץ מכדי פשוט ידיו ועשאו כשל דולבקי על הדרך שהתבאר ואפילו פתוחות מותרות וכגון שהתפלה בבית שהרי הואיל והוא בבית מתירא שיבא עליו פתאום ואם יצא לחוץ כגון שאינו רואה הדרך לפניו ואפשר לבא עליו דרך עקלתון על הדרך שבארנו קצת מפרשים ראיתי נוטים לומר שאף בהודיעו שהולך ומתפלל מותר ואין זה דומה להודיעו שמפליג שדבר זה הואיל ואפשר לו לעשותו בכאן ר"ל שאף הוא רשאי להתפלל בכאן סבור עליו שיתחרט וישוב והודעת הפלגה בהזכרת מעשה אינו אוסר אלא במעשה שאי אפשר לו לעשותו בכאן כגון רחיצה במרחץ וכיוצא בה ולא יראה לי כן כל שהוא מודיעו מאמין הוא ואינו מפקפק אלא שבזו אני מפרש שלא הודיעו אלא שהיה הדבר מוכיח כן כמו שבארנו ומתוך שלא הודיעו הוא מפקפק בדבר אע"פ שיש שם ידים מוכיחות:

הוזכר עוד בגמרא שאירע מעשה בישראל וגוי שהיו יושבים בספינה והיה ערב שבת ושמע ישראל קול שופר שתוקעין בערב שבת להתראת שביתה כמו שיתבאר במקומו ויצא לו מן הספינה והיו הדברים מוכיחים שנכנס למדינה לקבוע שביתתו לשם והתירו את היין מחזקת המשתמר חושב הוא עליו שיבא לשעתו ואף בפתוחות כל שיש אימת דרך עקלתון וביאת פתאום ואפילו היתה הספינה חוץ לתחום הגוים חושבים שאין ישראל משמרים את השבת במקום פסידא וכבר שמעו מהם שהיו אומרים אלו היו ישראל משמרים את השבת כמה כיסים היו נמצאות בדרכים שאי אפשר שלא יעריב שמשם בדרכים ואין יכולין להעביר ארבע אמות והם אינם יודעין הוראת מוליכו פחות פחות מארבע אמות ומתוך כך חושב הוא עליו שיבא ודבר זה אני מפרשו גם כן בשלא הודיעו אלא שהדברים מוכיחים כן וכל שבדרך זה הגוי מפקפק ומתירא אבל כל שהודיעו כן מאמין בו ואינו מפקפק ויאסר הכל לפי שיעורו וקצת מפרשים שהזכרנו מתירים אף בהודיעו סבור הוא עליו שיתחרט שאפשר לו לשבות בכאן על הדרך שכתבנו ולא יראה לי כן ודבר זה אף בלילה הותר שהרי זה לא בא בשבת ולן הגוי עם היין וסבה זו יראה לי מפני שהספינה אין לה דלתות ואפשר באו אף בלילה הא כל כיוצא בזה בבית בלילה אסור בנעילת דלת אף בסתומות כמו שהתבאר:

בד"ה שמע ישראל כו' כלא הודיעו שמפליג דמי ובדלא א"ל הוי מוזג ושותה (א"צ) [א"נ] שאפילו על השלחן מותר ומיירי הכא שכ"א שותה מיינו עכ"ל כצ"ל כנראה מפסקי הרא"ש ודו"ק:

בד"ה פתחו חביתא טובא הכא לאו דוקא טובא כו' עכ"ל דאפי' בודאי פתוח לשם שתיה שרי בפומבדיתא דהוי שם רוב גנבי ישראל אבל משום עובדא דשמואל דלא הוי התם רוב גנבי ישראל נקט טובא דמש"ה יש לתלות בממון והוי ס"ס ועיין בתוס' פ' ח"ה ודו"ק:

ד"ה שמע ישראל קל צילויי וכו' א"נ שאפילו על השלחן מותר וכו' התוס' קצרו לשונם הכא במקום שהיה להם להאריך דכתבו דהכא שאפילו על השלחן מותר וא"כ תקשה ליה מתניתין דקתני שעל השלחן אסור וזה לשון הרא"ש א"כ משמע שהתיר אפילו על השלחן מדלא מפליג והכא איירי שכל א' שותה מיינו ובמתניתין מיירי שהעובד כוכבים שותה מיינו של ישראל עכ"ל ועי' בי"ד סימן קכ"ט וגם בב"י שם:

ד"ה פתחו חביתא טובא הכא לאו דוקא וכו' ר"ל בעובדא דפומבדיתא דשרי ליה רבא מטעם דרוב גנבי דהוו התם ישראל הוו א"כ לא צריך לטעמא דפתחו טובא אבל בסמוך בעובדא דשמואל בנהרדעא דלא היה שם רוב גנבי ישראל צריך לטעמא דפתחו טובא: