מסכת עבודה זרה דף ס״ט עמוד א׳

נפל לגו חלא מאי מי אמרינן החומץ טעמו קשה ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם:

אימרטוטי אימרטט לחתיכות דקות קטנות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דלמא בולע חתיכות שרץ בהדי חומץ:

בחמשין כיון דחומץ טעמו קשה לא בעי שתין לבטוליה דאפילו בחמשין לא יהיב ביה טעמא:

ה"ג וכן כל איסור שבתורה בששים. וכן הלכה רווחת בישראל דמין בשאינו מינו בששים חוץ מחמץ אבל מין במינו מוקמינן בפסחים (דף ל.) הלכתא במשהו כרב וטעמא משום דכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו כרב ובחמץ גזירה שאינו מינו אטו מינו:

מתני' אם היה בחזקת המשתמר מפרש בגמרא שאע"פ שהפליג ישראל מן העובד כוכבים מיל אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר דמירתת עובד כוכבים כל שעתא השתא אתי:

ואם הודיעו שמפליג שמתרחק וחביות סתומות היו:

שיעורו בכדי שישתום ויסתום ויגוב אם שהה כדי שיקוב העובד כוכבים נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור:

רשב"ג אומר אינו נאסר אלא עד שישהא כדי שיפתח את כל מגופת החבית וא"א לנוטלה שלא תשבר כולה:

איבעיא להו נפל לגו חלא כו' וא"ת מ"ש משאר איסורין כמו בשיכרא וי"ל משום דחלא חזק מאד ואגב חורפיה נותן טעם לשבח כמו גבי חילתית או דלמא מעט השרץ נגד המשקה וא"כ אין לנו לאסור כל כך ולכך היה שואל מה יהיה ממנו:

ההוא אימרטוטי אימרטט יש לתמוה עכשיו היאך אנו אוכלים דבש דבורים והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש ואף על גב דהוי פגם מ"מ השרץ עצמו דאיפגם מיתסר לכ"ע לכ"נ לר"ת דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים דהא העצמות טהורים דתנן במס' (טהרות פ"א) עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורים כעצמות החמור והא דאמרי' אברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ היינו לענין טומאה וכגון דאיכא בשר עלויה הא לאו הכי טהורין ולענין אכילה שפיר דמי:

סבר לשעורי בק"א אמר לא גרע מתרומה כו' תימה נהי דתרומה נינהו כשהוא בקדרה בדבר לח בטלה בס' כדאמר פרק גיד הנשה (חולין דף צז.) קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ"ט וי"ל דס"ל כיון שטעמו חזק בשכר יש לדמותו לתרומה לדבר יבש וא"ת אמאי לא בטיל באחד ומאתים כמו ערלה וכלאי הכרם וי"ל דשאני התם משום דהוו איסור הנאה לכך לא ילפינן מיניה שרצים דשרו בהנאה אבל תרומה שרי בהנאה:

כתבלין ופלפלין דלא בטיל טעמייהו לא בס' ולא בק' שהרי מעט תבלין נותן טעם בקדרה גדולה אבל אין לומר דלא בטיל כלל דהא בהדי נותן טעם חשבינן ליה ולא בהדי אוסרין במשהו כדקאמר לעיל (עבודה זרה דף סו.) תבלין של שלשה שמות אסור ומצטרף כו':

שיער בחלא בחמשין תימה מ"ש דלעיל רוצה להחמיר בו אפילו יותר מס' וק' וכאן מיקל בו וי"ל משום דקסבר דבחלא לא אשבח כ"כ כמו בשיכרא:

אידי ואידי פי' בשיכרא וחלא בשיתין בה"ג ובירושלמי קאמר דשרץ לא בטיל כי אם באלף ותלמודינו עיקר דבטל בששים כשאר איסורים:

היה אוכל עמו על השולחן כו' תימה דע"כ מיירי בלא הודיעו שמפליג מדשרי על הדולבקי וא"כ כי א"ל נמי הוי מזוג ושותה אמאי אסור וי"ל דמ"מ כיון שהחזיק ידו למזוג ולשתות לא מירתת כלל וכן על השולחן מהאי טעמא אסור וכן בסיפא דקתני חביות סתומות כדי שיפתח וישתום ויסתום ויגוב אסורות ואע"ג דנתפס עליו כגנב על הזיוף ואמר לקמן (עבודה זרה דף ע.) דנתפס עליו כגנב מותר מ"מ הכא שאני שא"ל הוי מזוג ושותה ולכך לא מירתת כל כך כיון שהחזיק ידיו למזוג ולשתות:

היכי דמי בחזקת המשתמר כדתני' הרי שהיו חמריו כו' דמתוקמא בבא להם דרך עקלתון וה"נ הכא כגון שיבא לו דרך עקלתון ותימה מאי בעי היכי דמי והא מדקתני סיפא ואם הודיעו שהוא מפליג מכלל דרישא בלא הודיעו שמפליג והיינו חזקת המשתמר דידיה וי"ל דאדרבה מדקתני סיפא ואם הודיעו אסור משמע ליה דא"כ רישא דתני בחזקת המשתמר היינו שימור חשיב טפי מלא הודיעו שמפליג מדתני בחזקת המשתמר ואי ר"ל כגון [שלא] שהודיעו שמפליג לישתוק מלישנא דבחזקת המשתמר ומכללא דסיפא שמעינן ליה אלא ודאי בא לומר שאף לא הודיעו שמפליג יש לחוש בדבר כיון שרואהו העובד כוכבים שמתרחק ותדע דצריך שם חזקת שימור אחר וקבעי מאי הוי ומשני כדתניא כו' כגון שיוכל לבא עליו דרך עקלתון:

והלכתא אידי ואידי בשתין פירוש: בין בשכרא בין בחלא, דקסבר נותן טעם לשבח הוא, והורו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה דדוקא בחלא ושכרא אזלינן ביה בששים דמשביח הוא בהכי, אבל בשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר. וכן כתב בהלכות הרי"ף ז"ל: והלכתא אידי ואידי בשתין, דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ושכרא. הא דאמרינן הכא וכן לכל איסורין שבתורה, לאו למימרא שהולכין בכל איסורין בתר נתינת טעם, שהרי יש אוסרים במה שהן, אלא הכי קאמר, וכן לכל איסורין שהולכין בהם בנתינת טעם משערין בהן בששים, ולא בחמשים ולא כתבלין בקדרה, וכן עיקר.

מתני' נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר. פירוש: שלא הודיעו שהוא מפליג, אף על פי שנתרחק ממנו הרבה ונתעלמו עיניו מהן מותר, דכיון שלא הודיעו שהוא מפליג מרתת ואמר השתא אתי ליה. וכי קתני מותר אפילו בחביות פתוחות, דומיא שהיה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על הדולבקי דקתני שהוא מותר, ולגין שעל הדולבקי אינו סתום אלא פתוח כלגין שעל השולחן. וקתני נמי אם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדולבקי אסור, חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות, אלמא רישא אפילו בפתוחות קאמר שהוא מותר. ועוד דקתני בתוספתא (פ"ח ה"ב), פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין, אף על פי שחביות פתוחות והגוי יושב [ומשמרן] מותר, מפני שחזקת המשתמר. והא דקתני סיפא דמתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום דמשמע דבסתומות מיירי, לאו למימרא דכולה מתניתין מיירי בסתומות, אלא הכי קאמר, ואם הודיעו שהוא מפליג אף על גב דחביות סתומות אסורות, אם יש שיעור בהפלגתו כדי שישתום ויסתום ותגוב. ועוד דכל הני עובדי דשרינן בשמעתין משום חזקת משתמר בפתוחות ודאי מיירי, דאי בסתומות אפילו בחזקת שאינו משתמר היה מותר, כיון דקיימא לן (בע"ב) כר' אליעזר דלא חייש לזיופא וכרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא. וכתב הרמב"ן נ"ר דמיהו משמע שיש בהן פקק של עץ, אבל בפתוחות לגמרי לא, דכיון שהן על כתפו והוא יכול ליגע בהן להדיא חיישינן דילמא נגע, ואף על גב דמתניתין סתמא קתני, משום דלאו ארח ארעא להעביר חביות ממקום למקום פתוחות לגמרי בלא פקק. והראב"ד ז"ל (ע"ב ד"ה והא) כתב דחביות פתוחות דשרינן בזמן שהם בחזקת משתמר דוקא בספינה וחנות שאין לו רשות ליגע בחביות עצמן, אבל במעביר חביות, סתומות דוקא אבל פתוחות אסורות, שהרי אפשר לפשוט ידיו לתוכה וליגע אם היא מלאה, והיינו דגרסינן בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, א) גוי דרי כובא וישראל אזיל בהדיה, מליא אסור משום דילמא נגע, ואם חסרה היא כיון שנתעלמו עיניו ממנו אסור, משום שמא הורידה מכתפו ונגע בו ואומר לנוח מעט הוצרכתי. ותפס עליו הרמב"ן נ"ר ואמר דודאי נראין דברי הראב"ד ז"ל בטעם, אבל משמע לכאורה דכולה מתניתין בחדא גוונא מיתנייא, ורישא דנכרי שהיה מעביר, כסיפא דקתני שעל הדולבקי מותר. ועוד דגרסינן בירושלמי (ה"ד) אמר ר' שמואל מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אתא עובדא קומי ר' אבהו ואסר, אמרי בפתוחות הוה עובדא, ואמר ר' זריקא לא סוף דבר מלאות אלא אפילו חסרות דטרף ונגע בידיה וחזר, פירוש טרף ביין בכתפו עד שהרכין החבית ונגע ביין בידו, נראה מכאן דכל היכא דיכול ליגע ביין כשהוא על כתפו כיון שנתעלם מעיניו אסור, אבל להורידה מכתפו מרתת. ואם תאמר ולהדין פירושא דמפרש דאפילו בפתוחות איירי מתניתין, כי לא הודיעו שהוא מפליג מאי הוי, והלא הגוי רואה דרך לפניו ואין שם אדם ולמה ימנע מליגע. הא מסקינן בגמרא שלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם ויש שם דרך אחרת שיכול לבוא עליהם דרך עקלתון, והילכך מתיירא שמא בעוד שיסלק הפקק ונגע בו יבא עליו בעליו דרך עקלתון. ולפי הענין הזה נראה שאם היו שנים או שלשה פועלים שיוכל כל אחד מהם להסתכל בדרך אשר בו יכול לבוא אסור, שהרי חזרו כל הדרכים בדרך אחד ואין יכול לבוא עליהם עוד בדרך עקלתון שלא יראו אותו בבואו.

ואם הודיעו שהוא מפליג אסור פירש הראב"ד ז"ל ודוקא שהודיעו מקום הפלגתו, אבל אם לא הודיעו אף על פי שאמר לו לך ואני אבוא אחריך ונתעלמו עיניו ממנו מותר, משום דמרתת ואמר שמא לא ירחיק כדי שאוכל לשתום ולסתום ולנגוב, ואף על פי שלענין טהרות אמרינן שאם אמר להם לכו ואני אבוא וכו' כיון שנתעלמו עיניו טמאות, התם בחביות פתוחות או אוכלין מגולין דבהרף עין יכול ליגע בהן ואינו ניכר במגעו, אבל כאן דחביות סתומות [אינן] אסורות עד שיודיענו מקום הפלגתו. ודוקא נמי בשאמר להם אני אבוא אחריכם דסמכא דעתיה, אבל אם לא אמר להם כך, אם יש שם דרך אחרת קרובה יותר שיוכל לבוא בה קודם משיעור שתימה וסתימה ונגוב מותר, דמרתת דשמא יבוא עליהם דרך עקלתון, ואף על פי ששהה הרבה מותר, דמכל מקום מרתתי אינהו השתא אתי השתא אתי, ומימנעי ולא נגעי.

המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בפקונדרי כלומר שלא ידעו באי זו דרך הלך, ופירש הראב"ד ז"ל: דנראה דמשום הכי נקט הכא והלך בפקונדרייא, לומר שלא הודיעו שהוא נכנס למדינה למרחץ, שאם הודיעו כן אף על פי שלא הודיעו באי זו דרך יבא אסור, כיון שיש שיעור בכניסת העיר ורחיצת המרחץ כדי שישתום ויסתום ותגוב. אבל כשהלך בפקונדרייא שלא ידעו הם שהלך לרחוץ, אף על פי ששהה הרבה מותר, דמרתתי השתא אתי. והא דקתני נמי בחנות יוצא ונכנס, לאו למימרא שאם שהה כדי שתימה אסור ואף על פי שלא הודיעו הפלגתו, אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך בעל הבית להניח חנותו לגוי ולהפליג, ויוצא ונכנס נמי דקתני, לאו למימרא שיצא ונכנס בתחלה ואחר כך יצא והפליג, אלא אפילו יצא והפליג פעם ראשונה מותר, כיון שדעת הגוי שהוא יוצא ונכנס, כלומר שלא הודיע שהוא מפליג.

גמרא היכי דמי בחזקת משתמר וכו'. תימא מאי קא מיבעיא ליה, דהא מדקתני במתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג אסור, אלמא משמע דחזקת משתמר הוי כשלא הודיעו שהוא מפליג. ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב במתניתין גבי הלך בפקנדריא משמע דאיהו ז"ל מפרש לה הכי, דהשתא מספקא לן הא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג אם הוא הפך מחזקת משתמר ולומר דכל זמן שלא הודיעו הוי בחזקת משתמר, או דילמא הא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג קאי אחזקת משתמר, ולומר שאם הודיעו שהוא מפליג אף על גב דהניחו בחזקת משתמר אסור, וחזקת משתמר לאו היינו שלא הודיעו שהוא מפליג, אלא מילתא אחריתי היא, ומשום הכי מיבעיא בעי לה היכי דמי האי חזקת משתמר. ומדברי הרמב"ן נ"ר נראה דמפרש: מידע ידעי דלא הודיעו שהוא מפליג חזקת משתמר קרינן ליה, [אלא] דאחביות פתוחות קא מיבעיא ליה טעמא מאי, אף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג אמאי מותרות, והלא הגוי רואה הדרך לפניו שאין שם בעלים ויכול הוא ליגע, ומסקנא בבא להם דרך עקלתון.

ההוא אמרטוטי אמרטט פר״שי ז״ל נמרט לחתיכות דקות ושרץ אסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ עכ״ל ואינו נכון חדא דלא מצינו בשם מקום דמדמי איסור לטומאה לשיעורו אלא כל האיסורין בכוית ועוד אפילו הוי שיעורו בכזית אם החתיכו׳ הדקות הן שם ולא נסתננו דכולי עלמא אסור לשתתו שמא יבלע ממנו דהא איכא איסורא דאוריתא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה ואפילו למאן דאמר שאינו אסור מן התור׳ איסורא דרבנן מיהא איכא והנכון כמו שפי׳ בתוספות ההוא שערו היה נמרט ולא היה פוגם כי אם על ידי לכלוך שערו הוא פוגם ודילמא כתבלין בקדרה כלומר אם אתה בא להחמיר בטעמו מפני שנותן טעם הרבה אימא כתבלין בקדרה דלא בטיל טעמיה לעולם.

והלכתא אידי ואידי בשתין פי׳ בין בשכרא בין שנותן טעם בהם לשבח והורו רבותי הצרפתים ז״ל הלכה למעש׳ דדוקא בחלה ושכרא בעינן ששים מפני שהוא משביח בהם אבל בשמן ויין ושאר משקין הרי הוא מותר דפוגם הוא וכן כתוב בהלכות רבינו אלפסי ז״ל והלכתא אידי ואידי בששים דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלה ובשכרא עד כאן. וכן כל איסורין שבתורה בששים קשיא להו לרבנן ז״ל דהא איכא כמה איסורין שהם במשהו לדברי הכל ותירצו לאו דוקא ולא בא אלא לאפוקי מהנהו דלעיל דאיכא דמשער בחמשין או כתבלין בקדרה והכי קאמר וכן כל האיסורין שבתורה שהולכין בהם בנתינת טעם משערים אותן בששים ולא בחמשים ושיעורא אחרינא ועדין אין זה מספיק דאכתי איכא איסורין שהם בנותן טעם שהם במאה ואחד או במאתים ואחד לדברי הכל לכך נראה לי דהכי קאמר וכן כל איסורין שבתורה כיוצא בזה שהם מין בשאינו מינו כולם בששים והשתא הוו כללא דוקנא אפילו באיסורי משהו דעבודה זרה וכל דבר שיש לו מתירין וכל נותני טעמים ואין לך יוצא מן הכלל הזה אלא חמץ בפסח לדעת הגאונים ז״ל דאמר רבא בין במינו ובין שלא במינו אסור ופירשו הגאונים ז״ל שאסור במשהו משום דאיכא עליה בליראה ובל ימצא ומורי הר״א הלוי ז״ל קלסני בפירוש הזה מאד.

מתני׳ נכרי שהיה מעביר כדי יין לישראל ממקו׳ למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ובגמרא מפרש היכי דמי בחזקת משתמר וכל מקום שאמרו בענין זה מותר פירושו שהוא מותר אפילו בשתיה וכן מה שאמרו אסור נראין דברי האומרים דאסור אפילו בהנא׳ אף על פי שהוא ספק מגע חדא דהכי משמע לישנא קצת ועוד דכיון שאתה חושדו שנגע בכונה אי אפשר שלא לאסור בהנאה.

ואם הודיעו שהוא מפליג פרש״י ז״ל וחביות סתומות הוי שמורן בכדי שיסתום כו׳ ומלשונו זה נראה שהוא ז״ל סובר דרישא מיירי אפילו בפתוחות ואפילו הכי כיון שהוא בחזקת המשתמר ולא הודיעו שהוא מפליג דמרתת למגע דאמר השתא אתי ודומיא דהיה אוכל על השלחן והניח לגין לפניו שעל הדלבקי מותר וההיא בודאי בפתוח מיירי דומיא דלגין שעל השלחן וקתני נמי אם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדלבקי אסור. חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות דילמא רישא אפילו בפתוחות וקאמר שהוא מותר אבל הר״אבד ז״ל כתב דדוקא בספינה וחנות שאין לו רשות ליגע בחביות עצמן שרינן בחביות פתוחות כשהן בחזקת משתמר אבל במעביר חביות דוקא סתומות מותרות אבל פתוחות אסורות שהרי אפשר לפשוט ידיו וליגע ביין אם היה מלאה וכדאמרינן לעיל בפרק רבי ישמעאל גבי גוי דדרי חמרא דבמליא אסיר אפילו היכא דאזיל ישראל אחוריה ואף בחסרה גם כן יש לחוש במשנתינו לאסור דכיון שנתעלמו עיניו ממנו שמא הורידה מכתפו ונגע בו ואמר לנוח מעט הוצרכתי עד כאן והר״מבן ז״ל אמר כי בודאי נראין דברי רבינו הר״אבד ז״ל בטעם אלא שמשנתינו מכרעת שהיא אפילו בפתוחות מסיפא דהיה אוכל עמו כו׳ וכדכתיבנא וכך יש לפרש דמשנתינו בחסרות הרבה שאינו יכול ליגע בהן אף על פי שירכין את החבית.

אי נמי במלאות אלא שהפקק עליהן כסתם מעבירי כדים דהשתא לא מצי נגע אלא בכונה לסלק הפקק או להורידה מעל כתפו ובהא ודאי מרתת דילמא אתי וחזי ליה ואף על פי שנתעלמו עיניו ממנו הא פרישה בגמרא דמיירי בבא להם דרך עקלתון פתאום הא כל שאין עליהם פקק והם בענין שיכול ליגע בהם בידיו או בהרכנה מעט אסורות דבהא לא מרתת שהרי הדבר קל ליגע כשנתעלמו עיניו ממנו וכל שכן אם הן מלאות ממש דאיכא למיחש ממגעו שלא בכונה או שיגע בכונה ואינו ירא מפני שיוכל לומר דשלא בכונה הוה וכההיא דפרק רבי ישמעאל וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם אמר שמואל מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אתא עובדא קומי רבי אבהו ואסר אמרי בפתוחות הוה עובדא.

אמר רבי זריקה לא סוף דבר מלאות אלא אפי׳ חסרות דטרף ונגע בידיה וחזר. פי׳ שירכין החבית מעט על כתפו ויגע ביין ויחזירנה כמות שהיה וש״מ דלמיגע בהרכנה חשו אבל להורידה מכתפו לא חשו דמרתת וזה נכון ועיקר מ״ר.

ואם הודיעו שהוא מפליג פי׳ הר״אבד ז״ל דדוקא שהודיעו שיעור הפלגתו ויש בו כדי לזייף אבל לא הודיעו כן אף על פי שאמר לו לך ואני אבוא אחריך אפילו הכי מירתת שמא לא יוכל לזייף ונראין דבריו למה שהוא מפרש משנתינו בחביות סתומות אבל בחביות פתוחות כל שאמר לו לך ואני אבוא אחריך אסורות דלא מירתת אף להורידה מכתפו וליגע וכדאמרינן בגמרא גבי טהרות וכן פירש הוא ז״ל.

גמרא היכי דמי בחזקת משתמר מקשו רבנן ז״ל מאי קא בעי דהא מדקתני סיפא ואם הודיעו שהוא מפליג אסור אלמא בחזקת משתמר היינו כל שלא הודיעו שהוא מפליג וליכא למימר נמי דבעי כמה שיעור הרחקתו של ישראל שיהא בחזקת משתמר בשלא הודיעו שהוא מפליג וכמו שפירשו בשם ר״שי ז״ל חדא דהא נמי מסיפא משמע דקתני שאם הודיעו שהוא מפליג ושהה כדי שיכול לזייף הסתומה אסור מכלל דרישא שלא הודיעו שהוא מפליג והוא בחזקת משתמר אף על פי שהרחיק כדי שיוכל הלה לזייף כרצונו מותר ותו דלישנא דהיכי דמי בחזקת משתמר לא משמע כן.

נפל בהתר שיש לחוש בו שמא השביחו כגון שנפל בדברים החריפים כגון שכר וחומץ וכבר ידעת שהחריפות מפליט כמו שבארנו במסכת חולין קי"א ב' ואע"פ שלא פרשנו שם כן אלא בחומץ מתובל שמא בכאן בחומץ ושכר חמין נאמר או שמא שהה שם זמן מרובה ומתוך החריפות עם סיוע שהייתו פולט ושמא מ"מ מתוך עפושם הם ממעטים את החריפות ונמצאו אלו מתמתקים מצד עפושם ופחיתותם אסור וכן כל שיש לחוש בכיוצא בזה:

נתדקדק השרץ ולא נמוח ויש לחוש שמא יבלע ממנו בעין כעדשה שהוא שעור איסורו לדעת קצת כמו שבארנו בשלישי של חולין אף במה שלא נאסר מחמת פליטה כגון יין ושמן ושאר משקין שאין חריפין ואפילו היו חמין מ"מ הואיל ונדקדק צריך להעבירו במסננת ואחר כך מותר:

שכבת זרע הפורשת מן האדם הן של זב הן של שאר בני אדם טמאה אף לאחר כמה והוא שתהא לחה הא אם יבשה כחרש טהורה ויתבאר במסכת נדה נ"ד ב' שאם יכולה לחזור ללחותה על ידי שריית מים פושרין מעת לעת טמאה וכן בשר השרץ שיבשה כחרס טהורה ואם יכולה לחזור ללחותה על ידי שריית מים פושרין מעת לעת טמאה:

המשנה השלישית והכונה להשלים בה ענין מי שיש לו שיכות בבית או במקום שהיין לשם אבל אין לו שיכות ביין כמו שיעדנו השלמת ביאור ענין זה בפרק רביעי וכבר רמזנו שם שכל שיש לו שיכות בבית ולא ביין אם הניחו ישראל בחזקת המשתמר ר"ל בצד שהגוי חושב עליו השתא אתי השתא אתי מותר ואפילו נשתהה כמה ואם לא הניחו בחזקה זו כגון שהודיעו שהוא הולך למקום פלוני ויש שעור באותו מקום שהגוי יכול ליגע ביין ולהחזירו על הצד שהיה בשעה שהלך הישראל בלא הכר אסור ואין אימת תפישת גנב על היין מועלת אע"פ שאין לו שיכות ביין הואיל ויש לו שיכות במקום שאין תפישת גנב אלא בשאין לנכנס רשות ליכנס לבית או לעמוד שם אם מצד הבית אם מצד היין הא כל שיש לו טענה על המקום הן מחמת הבית הן מחמת היין אין אימת גנבה על מגע היין אלא אימת כעס הבעלים אם אין לו שיכות ביין ומפני זה נאמר בכל מקום טענת גנב במי שאין לו שיכות לא בבית ולא ביין וחזקת המשתמר במי שאין לו שיכות ביין כמו שהתבאר ולהשלמת ביאור ענינים אלו באה משנה זו ואמר נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוב המניח נכרי בחנותו אע"פ שיוצא ונכנס מותר אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ויגוב המניח יינו בקרון או בספינה בחזקת המשתמר מותר הלך לו בקפנדריא ונכנס למדינה ורחץ מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ויגוב היה אוכל עמו על השלחן והניח לגין על השלחן ועל הדולבקי ויצא שעל השלחן אסור שעל הדולבקי מותר ואם אמ' לו מזוג ושתה אף שעל הדולבקי אסור חביות פתוחות אסורות סתומות כדי שיפתח ויגוף ויגוב אמר הר"ם בחזקת המשתמר הוא שיאמר לגוי העבר ואני אבא עמך כי אע"פ שנתעכב הרבה יירא לשלוח יד אל החבית ואם הודיע לגוי שיתאחר ממנו זמן שיוכל לנקוב הכסוי שעל פי החבית ויוציא ממנו היין ויסתום אותו הנקב וייבש מקום הסתום והוא יין נסך ורשב"ג לא חייש לשיתומא וישים הזמן כדי שיפתח פי החבית כלו ויוציא היין ממנה ויסתום פי החבית וייבש כל הכסוי כלו וזה הזמן ארוך מן הזמן שאמ' תנא קמא לפי שרשב"ג אומר לא יוכל לנקוב הכסוי ולסתום אותו הנקב לפי שיראה ממנו אז מכל הכסוי שעל פי החבית וחכמים אינן חולקים על רשב"ג שכשיהיה כסוי החבית מטיט שהוא כדי שיפתח ויגוף ויגוב לפי שלא יוכל לחפור בטיט ולסתום בטיט הלח לפי שהוא נכר בשנוי צבעי העפרים אבל מחלוקתם כשיהיה פי החבית סתום בסיד שאי אפשר לחפור בו ומין הסיד כלו אחד והוא ממהר ליבש גם כן וישתום הוא גזור משתום העין שהוא ענין פתיחה והלכה כרשב"ג קפנדריא הוא כשיכנס משער זה ויצא מן השער שכנגדו כמו שבארנו פעמים וכאלו אמר כשנכנס מפתח העיר לעשות דרכו לשם במהירות והם ממתינים אותו שיחזור והוא יצא משער אחר ונכנס לעיר ועשה מה שזכר והתמהמה והשמיענו מחלוקתם בשלש הלכות בשעור זמן ההפלגה לפי שאפשר בכל אחת מהן קולא וחומרא לפי שהדרך ביבשה שיכול לבא לו דרך עקלתון ולפיכך יירא ולא ינסך ואע"פ שהתמהמה אבל בים לא אלא כיון שהפליג יתנסך או נאמר בהפך שביבשה כיון שנסתר ממנו ולא ראהו יתנסך ובים שאינו יודע אם רואהו יאמר שמא חברו יראני ואפי' יתמהמה ממנו יותר מזה הזמן לא יתנסך וכמו כן כשיהיה בחנותו יכול הוא לסגור פתחו ויעשה מה שהוא רוצה ולפי' יתנסך בפחות מזה הזמן או בהפך נאמר בים שאפשר שנכנס בתוך הים ויסתר מן העין הוא שיהיה יין נסך בזה הזמן אבל בחנות אפי' היה נסתר יותר לא יתנסך לפי שהוא ירא שיראו הבעלים ואי אפשר לו להעביר החנות ממקומו ולפי' הודיעך ששיעור הזמן אחד לדעת חכמים בכל ולדעת רשב"ג גם כן והלכה כרשב"ג בכל דולבקי כלי זולתי השולחן שיהיו עליו כלים באוכלין ומשקין וממנו לוקחין ומניחים על השלחן ואין הנכרי יכול לשלוח ידו לדבר שהוא על הדולבקי עד שיתן אותו בעל הבית על השלחן ואמרו חביות פתוחות אסורות ר"ל החביות שיש בבית שהניחו שם וזה סתם על דעת רשב"ג:

אמר המאירי נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו' פירוש ישראל זה שכר את הנכרי להוליך עמו חביות בדרך ממקום למקום והיה הישראל הולך עמו ונפרד ישראל ממנו ושהה זמן רב והניח הנכרי עם היין והרי שהנכרי זה יש לו רשות לעמוד אצל היין והוא הוא שיכות המקום אבל אין לו רשות ליגע ביין ויש בנגיעתו אימת כעס הבעלים עליו וחביות אלו סתומות אם הניחן בחזקת המשתמר מותר פירוש שבשעה שהלך הישראל לא הודיעו לגוי להיכן הוא הולך והרי הגוי סבור עליו שיבא לאלתר וכל שהוא כן לבו נוקפו ליגע מתירא שמא יבא ויראה בנגיעתו ואף אם הוא רואה הדרך לפניו ואינו רואהו בכמלא עיניו מ"מ מתירא הוא אם יגע שמא יבא קודם שיחזיר הסתימה על הדרך שהיתה ומפני זה מותר ואפילו עמד זמן מרובה ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב ר"ל אם כשנפרד הישראל ממנו אמר לו הריני הולך למקום פלוני והרי הגוי האמין בו מיד אם יש עד אותו מקום שהודיעו שיעור שיוכל הגוי לשתום ר"ל לנקוב מלשון שתום העין ופירושו שיוכל הגוי לנקוב נקב אחד במגופת החבית ולסתמה שתנגב ותהא על תכונה ראשונה בשיעור הליכתו לשם וחזרתו ושלא יהא שם דרך קצרה לפחות משיעור זה אסור אחר שכך שיער הגוי בלבו וכך שהה הא אם לא שהה כל כך אע"פ ששער הגוי הואיל והכיר סתימתו מותרת וכן אם אמר שמפליג ואינו אומר לו היכן מותר ואפילו אמר לכו ואני אבא אחריכם שלא החמירו בזו בטהרות אלא בפתוחות וכן בהודיעו המקום אלא שיש שם דרך קצרה אבל אם הודיעו מקום שמפליג בו ויש שם שיעור זה בלא דרך קצרה אחר שכך שיער הגוי וגם הוא שהה בשיעור זה אסור ורשב"ג אינו חושש לנקוב המגופה שאי אפשר לנקוב המגופה שלא יהא איזה הפרש בין אותה סתימה לשאר שטח המגופה ואינו אסור עד שיהא שיעור זה בכדי שיפתח כל המגופה שאי אפשר ליטלה בלא שבירת כלה ויגוף ר"ל שיעשה מגופה חדשה ותנגב עד שתהא נראית כבראשונה ובשיעור זה אסור והלכה כדבריו למדת מ"מ שכל שהגוי אינו יודע להיכן הישראל הולך והוא סבור עליו שיבא מיד מותר בחביות סתומות כמו שבארנו ומקצת חכמי הדור נוטים בזו ר"ל במעביר על ידי גוי חביותיו והם סתומות שאף בהודיעו שמפליג אם הוא בזמן שעוברי דרכים מצויין כעין מה שבארנו בבין הגתות מותר מתיירא הוא מעוברי דרכים ואם היו החביות פתוחות יראה מסוגיית הגמרא שאם לא הודיעו שהוא נפרד כשיעור נגיעה שלא יהא אפשר לו לראות המגע מרחוק אע"פ שאינו רואה את הישראל כמלא עיניו אם יש דרך שיוכל לבא עליהם פתאום בעקלתון מותר מתוך שלבו עליו בכל שעה ושעה מדמה עליו שיבא ובתלמוד המערב אף בלא דרך עקלתון והוא שאמרו שם זמנין דו חמי סייגין כובין והוא סבור דאינון בני נש ומבעית ודוקא שלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם הא אם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם הרי זה כהודעת הפלגה וכל שנתעלם מעינו של גוי אסור וכן אפילו לא אמר להם כן אם אין שם דרך עקלתון כל שאינו רואהו כמלא עיניו אסור הא בשלא הודיעו שמפליג ולא אמר להם לכו וכו' ויש שם דרך עקלתון מותר אף בפתוחות ואם הודיעם מקום הפלגתו סומכים הם עליו ואפילו ביש שם דרך עקלתון אסור ומ"מ פי' גדולי המפרשים שאף בלא חשש עקלתון דוקא בשיש שם פקק של עץ או איזו סתימה אע"פ שאין להסרתה ולחזרתה הכר הא פתוחות לגמרי אם מלאות הן או שאינן חסרות כל כך עד שלא יוכל ליגע בלא הרכנה והטייה אסור כל שאינו רואה ישראל סמוך לו נוגע אחר שנושאם על כתפו וכמו שביארנו בשמועת כובא חסירא ואף להורדה שיש לחוש שמא יאמר לנוח הוצרכתי וכן הדברים נראין ובמקום אחר כתבו שלא הותרו חביות פתוחות אלא בקרון וספינה אבל במעביר ודאי אסור הואיל ויש לו רשות ליגע בחביות וזו אינה נראית שכל המשניות ראויות לדון בדין אחד ומאחר שבשאר המשניות הותרו אף הפתוחות אף במעביר כן ועוד שאם לא כן מה הוא שאמרו בגמרא על זו של קרון וספינה וצריכה הא ודאי צריך וצריך דאלו בקמייתא חביות פתוחות אסורות ובזו מותרות אלא ודאי אף בפתוחות מותרות בשניהם ומ"מ בתלמוד המערב נראה כדבריהם שאמרו שם מעשה היה בנכרי אחד שהיה מעביר כדי יין עם ישראל ממקום למקום אתא עובד קומי ר' אבהו ואסר אמרין בפתוחות הוה עובדא אמר ר' זריקא לא סוף דבר מלאות אלא אפילו חסרות דוטריף ונגע והדר כלומר מרכין את החבית ונוגע ואח"כ מחזירה ומ"מ למדנו שבמעביר בפתוחות אסורות ואפשר שפירושה בקצת הודעה כגון לכו ואני אבא אחריכם או שמא בשאין שם דרך עקלתון ושלא כדעת תלמוד המערב ומ"מ למדנו הימנו שלהורדה מכתפו מיהא אין לחוש בדרך שכתבנו ויש מי שאומר שאם היו שם חמרים רבים אין דרך עקלתון מצלת שהרי אפשר לאחד לראות ושני לו ליגע ואין נראה כן שהרי בבריתא אמרו שהיו חמריו וכו' והרי שתפשה אף בלשון רבים:

המניח יינו בקרון או בספינה וחביותיו סתומות ויש לשם גוים עמו ונפרד הוא משם והלך לו בקפנדריא ר"ל בדרך קצרה ובהוה דבר ואף אם הלך בארוכה מותר כל שלא ידע הגוי להיכן הוא הולך או שמא כל כיוצא בזה סתמו לעיר הוא נכנס ואם היה בביאה לעיר וחזרתו כשיעור זה אסור אבל כשנכנס בדרך קצרה אע"פ ששהה מחמת מלאכתו מותר והוא שאמר ועמד זמן מרובה עד שנכנס לעיר ורחץ הואיל ולא ידע הגוי להיכן הלך מתירא הוא שמא קודם שיעור הצריך לו ואינו נוגע ופי' בגמ' צורך משנה זו מתוך שמא היינו טועים לומר שנחוש שמא יפליג ספינתו כשיעור הצריך לו ויגע ופי' מכאן גדולי המפרשים שאם היה כן ר"ל שהפליג ספינתו כשיעור זה אסור וכן התבאר בתוספתא המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אפילו שהה זמן מרובה מותר הודיעו שמפליג או שהפליגה ספינתו אסור ויש חולקין בזו ומ"מ בקרון אע"פ שהפליגה מותר ואינו דומה להפלגת ספינה והוא שאמרו בתלמוד המערב מעשה בקרון אחד משל בית ר' שהפליגה יותר מארבעת מילין אתא עובדא קומי רבנין ואכשרון ואם הודיעו וכו' על הדרך שביארנו בראשונה והלכה כרשב"ג ובפתוחות אף בזו יראה מסוגיית הגמרא שכל שאפשר לו לבא עליהם פתאום מותרות אם לא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם הא כל שאמר כן או שלא אמר ואי אפשר לו לבא פתאום שלא יראו הם את ביאתו מרחוק כל שאינו כמלא עיניהם אסור הא כל שהוא כמלא עיניהם מותר בפתוחות לגמרי בלא שום פקק ואע"פ שהחמירו בה בראשונה אין זה דומה לזו שהרי בזו אין לזה שום טענה אצל היין כראשונה שהרי נושאו על כתפו:

המניח נכרי בחנותו ר"ל שהיה הנכרי עומד שם ברשותו ונפרד הישראל ממנו והלך לו ולא הודיעו שהוא מפליג אע"פ שאינו יושב ומשמר אלא שיוצא ונכנס מותר ולאו דוקא יוצא ונכנס אלא שדבר בהווה שכל שהגוי חושב עליו שיבא לשעתו מותר אע"פ שלא בא עד זמן מרובה ואם הודיעו וכו' על הדרך שביארנו בשלפניה והלכה כרשב"ג ופי' בגמ' צרך משנה זו שמא היינו טועים לומר שנחוש שמא יסגור הגוי בעדו ויעשה כחפצו ולמדו מכאן גדולי המפרשים שאם היה כן ר"ל שנעל מבפנים אסור אם נעל בדרך שאין ישראל יכול לבא עליו פתאום כגון שנעל במנעול וכמו שביארנו בקרון וספינה הא מספק אין חוששין ואפילו ראינוה סגורה כל שלא ידענו שנעל במנעול מבפנים אין חוששין כמו שנבאר למטה ומה שאמרו בגמרא אי אחדיה לדשא באפיה חמרא אסיר דוקא בשנודע כן בבירור הא כל שנודע כן אסור ובתוספתא אמרו המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך אע"פ ששהה זמן מרובה מותר ואם הודיעו שמפליג או שנעל עליו פונדק אסור ויש חולקין בזו כמו שכתבנו בספינה לומר שאע"פ שנודע שהפליג או שנעל מותר בסתומות ואע"פ שהדעת נוטה להקל בחנות הואיל ויש לו להתירא שיבא ויקשקש על הדלת והוא צריך לפתוח מ"מ יכול להשמט ולומר ישן הייתי וכן נראה ממה שאמרו אחד השוכר ואחד הלוקח בית בחצרו של גוי אם אין ישראל דר באותה חצר אסור ואע"פ שאלו בא ישראל אצל יינו אין הגוי יכול למנעו ומ"מ בישראל דר באותה חצר מותר וגדולי המפרשים אוסרין אף בזו הואיל ונעל מבפנים ואין דבריהם נראין ומ"מ בזו מה שהתירו אף בפתוחות התירו שהרי חנות אדם בא פתאום והוא כדרך עקלתון שהזכרנו באחרות ונמצא שלש משניות אלו שיש בין כלן איזה הפרש על הדרך שביארנו היה הנכרי אוכל עם הישראל בביתו של ישראל והלך לו הישראל והניחו לגוי על השולחן והניח לגין על השלחן ולגין על הדולבקי והוא ספסל גבוה שחוץ לשלחן שבו מניחין כלי זכוכית ולגינין וכוסות את שעל השלחן אסור שהרי הוא כמורשה עליו ואת שעל הדולבקי מותר וכל זה בפתוחות ויראה מתלמוד המערב שעל השלחן אסור אף כשהוא חוץ לפשוט ידים ורגלים ושעל הדולבקי מותר כשהוא חוץ לפשוט ידים הא בתוך פשוט ידים אף שעל הדולבקי אסור כשם שנתנו פשוט ידים לטהרות כך נתנו פשוט ידים ליין נסך וכל שהוא בפשוט ידים אחר שיש לו מעט טענה בו מחמת אכילתו הרי הוא כנושאו על כתפו שכל שאינו רואה ישראל סמוך לו אע"פ שהוא כשיעור השגת מראיתו או בחשש ביאה פתאום נוגע ואינו חושש ואם אמר לו הוי מוזג ושותה והוא כעין הרשאה למזוג מ"מ הראוי למזיגה אף מה שעל הדולבקי אסור בפתוחות מיד ובסתומות אם שהה בכדי שיפתח וכו' ויש מתירין בסתומות אא"כ בהודעה שמפליג ויראה לי שאם הזהירו שלא ליגע אף בשעל השלחן מותר אף אותו שעל השלחן חוץ לפשוט ידים כשם שאתה מדקדק לו להחמיר בשאמר לו מזוג ושתה כך אתה ראוי לדקדק לו להקל בשהזהירו ופרט לו שלא יגע אף בשעל השלחן:

הודעת הפלגה שכתבנו כבר ביארנו שאם הודיעו שמפליג ואינו יודע להיכן מותר ומ"מ יש חולקין בזה אלא שאין דבריהם נראין מ"מ צריך שתדע שאם אין באותו מקום כשיעור פתיחה וסתימה ונגוב אלא שאמר לו הריני הולך למקום פלוני לעשות כך וכך ויש בין המהלך ושיעור עשיית אותו דבר שהוא אומר לו לעשות כשיעור זה אף זו אסור וזה כיון לרמוז במה שאמר ונכנס לעיר ורחץ כלומר שאלו הודיעו כך אסור אחר שהיה בין מהלך העיר ורחיצת המרחץ כשיעור המיוחד לאיסור זה:

בפרש"י בד"ה ה"ג וכן כו' בשאינו מינו בס' אבל מין במינו במשהו חוץ מחמץ דאפילו בשאינו מינו מוקמינן כו' שבתורה מין במינו במשהו ובחמץ כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה איבעיא להו כו' וא"ת מ"ש משאר איסורים וכמו בשיכרא וי"ל כו' עכ"ל פירוש דתרתי קשיא להו דמאי שנא עכברא בחלא משאר איסורים בחלא ומאי שנא עכברא בשיכרא מבחלא ותירצו דיש לומר דהך איבעיא אזלא לפום הסברא דעכברא נט"ל בשיכרא ומבעיא ליה בחלא שמא אגב חורפיה נתינת טעם לשבח הוא ולקמן שכתבו התוספות דקסבר דבחלא לא אשבח כמו בשיכרא היינו לפום הסברא דאשבוחי אשבח ומפירוש רש"י שפירש נפל לגו חלא כו' טעמו קשה כו' לתת בו טעם נראה דהך אבעיא אזלא לפום סברא דעכברא בשיכרא אשבוחי אשבח ואם כן קשה מ"ש דקמבעי ליה טפי בעכבר מבשאר איסורים וק"ל:

בד"ה היכי דמי כו' ואי ר"ל כגון שלא הודיעו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מ"ש רישא ומאי שנא כו' כדתניא אם הניחו בחזקת משתמר מותר והיינו כשלא כו' עכ"ל פי' דהא אמתניתין לא קשיא ליה מ"ש רישא ומ"ש סיפא דודאי רישא איירי בלא הודיעו אלא אלישנא טפויי בחזקת המשתמר דקתני במתניתין קשיא ליה ה"ד והכא בברייתא כיון דלא קתני בה האי לישנא טפי שפיר מצי איירי בפשיטות הרישא בלא הודיעו ולא תקשה רישא לסיפא וק"ל:

ד"ה בתבלין ופלפלין וכו' כדאמר לעיל וכו' אסור ומצטרף ר"ל ומדבעי צירוף מכלל דאינו אסור במשהו דאם לא כן למה לי צירוף וק"ל:

ד"ה היכי דמי בחזקת המשתמר וכו' ואי ר"ל כגון שלא הודיעו שמפליג לישתוק כצ"ל:

ד"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכו' וא"ת לישני דרישא מיירי בלא הודיעו שמפליג כדתנן אם הניחו וכו'. ר"ל ולמה ליה לאוקמי במטהר חמריו ופועליו לכך אבל עכ"פ היה צריך לאוקמי בדרך עקלתון דהא מתני' נמי מדקתני בחזקת המשתמר לא סגי בלא הודיעו שמפליג לחוד כדדייקי התוס' בדבור שלפני זה ולא הקשו התוס' הכא אלא שלא היה צריך לאוקמי במטהר פועליו וחמריו לכך וק"ל:

רש"י ד"ה אימרטוטי וכו' בכעדשה ע' יבמות דף קיד ע"ב תוס' ד"ה משום: