מסכת עבודה זרה דף ס״ג עמוד ב׳

לא משום שביעית שמא יקחו בו פירות שביעית מן החשוד למכרם ותניא במס' סוכה (דף לט.) אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר מג' סעודות:

ולא משום מעשר דאם עמי הארץ הם ויקחו שאינו מעושר ונמצא זה מאכילו דהא איהו לא ספי להו מידי אלא פריטי יהב להו:

ולא משום יין נסך אם עובדי כוכבים הם ונמצא מאכילן יין נסך והרי מזונותיהן עליו ונהנה מיין נסך:

ואני פורע הוי איהו לוקח האיסור ומאכילו דהשתא לא סליק נפשיה מינייהו בפריטי:

המקיפו שרגיל אצלו בהקפה:

דמשעבד ליה האי בעל הבית משעתא דיהיב חנוני פירי והוי כנותן מיד ליד:

קני ליה דינר גביה חנוני סמיך על זה שכבר הכיר בו שכל מקום שישנו הדינר קנוי לו לחנוני הלכך חליפי נינהו. אבל הנך דבי ר' ינאי כיון דהנך עניי דמוזפי להו פירי לאו חנוני הרגיל להקיפן נינהו לא סמכא דעתיה כולי האי ולא משתעבד להו דבי ר' ינאי הלכך כי פרע לאחר זמן לאו חליפי שביעית נינהו:

אי הכי דטעמא משום מקיפו הוא אבל אין מקיפו שרי:

כשהקדים לו דינר הא דלא פריך ליפלוג בד"א כשהקדים לו דינר דניחא ליה לאוקומי כולה במקדים:

תני טלו ואכלו טלו ושתו וא"ת אדמפליג בין דינר זה לדינר סתם לפלוג בין טלו ואכלו לצאו ואכלו י"ל דרישא רבותא קמ"ל דכי אמר להם טלו ואכלו בדינר זה והם נתנו הדינר לחנוני אע"פ שנשא ונתן ביד מותר דאינו אלא שלוחו של חנוני וסיפא רבותא קמ"ל דאע"פ שבשעה שנותן להם האיסור לא קא יהיב לחנוני ולא מידי וס"ד דשליחותיה דחנוני קעביד קמ"ל כיון שלבסוף הוא פורע איגלאי מילתא שהוא קונה האיסור ומדידיה קאכלי:

ויתיב רב חייא בר אמי גבייהו ר"ת היה מדקדק שבכל מקום שהוא אומר ויתיב פלוני גבייהו מזכירו כן לפי שהוא הורה להם דבר חדוש וכאן לא דבר רב חייא בר אמי קמייהו אלא רב נחמן שהשיב להם ואומר כי זה המעשה היה עם אותו דכתובות (דף נג.) אמר להו רב חייא בר אמי תנינא אשתו ארוסה וכו' ועל אותו דבר הוזכר והתלמוד קבע הדברים על סדר המסכתות:

אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים הרב ר"ת דחק להביא ראיות דכלאים וערלה נוהגין בשל עובדי כוכבים וכולן דחויות הן אך הביא ראיה מההיא דלעיל אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין בשרף ערלה ודוחק הוא לומר שמערלה של ישראל הן לוקחין אכן ראיה גדולה הביא ר"ת מירושלמי דסוף ערלה וסוף קידושין דתנן מצות התלויות בארץ אין נוהגות אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש ר' יונה בעי ולמה לא תנינן אף החלה א"ל ר' יוסי לא אתיא מתני' אלא דברים שנוהגין בישראל ובעובדי כוכבים חלה בישראל נוהגת ובעובדי כוכבים אינה נוהגת פי' המקשה ס"ל דחלה בזמן הזה דאורייתא כרבנן דפליגי עליה דרב הונא בריה דרב יהושע בפרק שני דכתובות (דף כה. ושם) שמעינן מיהא דערלה וכלאי הכרם וחדש נוהגין בשל עובדי כוכבים ואפי' בחוצה לארץ שנוהג בה חדש כדקי"ל נמי במנחות (סח:) [וע"ע תוס' קידושין לו: ד"ה כל מצוה]:

אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים אין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם ומייתי ראיה מכלאי הכרם דאסירי בהנאה ליין נסך דאסור בהנאה דלמעוטי תיפלה שפיר דמי דא"כ כי מוקי לה כרבנן ופריך מאי אריא לעקור אפי' לקיים נמי שרי והלא משתכר הוא באיסורי הנאה אם הוא מקיים ואין לומר דלהכי שרי לפי שאין תופסין דמיהן דא"כ היכי מייתי ראיה מתחילה מכלאים ליין נסך אלא ודאי בכלאי זרעים מיירי וכן משמע מדמייתי עלה קרא דשדך לא תזרע כלאים והלכך אין להביא ראיה מכאן דכלאים נוהגין בשל עובדי כוכבים דע"כ בארץ מיירי דאי בחוצה לארץ כלאי זרעים שרו אף לישראל ואם כן נוכל לדחות דאתיא כמאן דאמר אין קנין לעובד כוכבים בא"י:

ועוד חנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד והא אמר רבא וכו' פירש רש"י ז"ל: חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחיה דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא דקא שרית לדבי ר' ינאי משום האי טעמא, והא אמר רבא וכו' והכא נמי לא שנא, אלמא דאף על גב דחנוני שאין מקיפו הוא כי יהיב לשלוחיה (מיחייב) [משתעבד] ליה האי. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר וכי בדבי ר' ינאי מדין ערב משתעבדי, אינהו גופייהו לווים נינהו. ועוד למה לי דרבא גבי חנוני, דודאי מאן דאמר לחנוני למיתן מידי לשלוחיה או ערב הוי או לוה הוי, ואף על גב דלא אמרה רבא למילתיה. ועוד איהו אמר ליה טעמא דכיון דמקיפו הוא מקנה ליה דינר גביה קנייה גמורה כיון דרגיל אצלו, ואיהו מקשה לו דחנוני שאין מקיפו נמי אית ליה מהשתא שעבודא עליה. ומשום הכי פירש הוא נ"ר דהכי קאמר, חנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוזפיה, מכי יהיב מידי לפועליו, מההיא שעתא מקני ליה דינר בכיסו להיותו קנוי לו קנייה גמורה בההיא הנאה דמהימן ליה בכל שעתא ושעתא, אבל דבי ר' ינאי כיון דפירי דשמינית ליתנהו בעולם לא קנו להו עניי כלל אלא שעבודא הוא דאית להו עלייהו. ואקשינן ליה גבי חנוני נמי דאמרת דבמקיפו מקני ליה בעל הבית בכיסיה דינר מהשתא, בשאין מקיפו נמי לימא הכי, ואי אמרת דבמקיפו דוקא אמרינן משום דבההיא הנאה דמהימן ליה גמיר ומקנה ליה, אבל בשאין מקיפו לא גמר ומקני ליה מידי, דהא איהו לא שקיל מיניה מידי ומאי דשקלי מיניה פועלים שעבודא עביד עליה דבעל הבית, קנין גמור לא עבידן, והא אמר רב תן מנה לפלוני, אלמא אף עלגב דאיהו לא שקיל מיניה מידי קני בהכי קנין גמור מדין ערב, והכא נמי בחנוני שאין מקיפו ליקני ליה חד דינר מדבעל הבית קנין גמור. והאי דקאמר דחנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד לאו דוקא קאמר משתעבד, אלא הכי קאמר מי לא משתעבד שיקנה לו דינר ברשותו לדבריך. ולפי פירושו של הרב ז"ל הא דאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו אף על גב דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה וכו', מיהדר קא הדר ממאי דקאמר דמקנה ליה דינר גביה, והכי קאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו לא קנו מידי מהשתא גבי בעל הבית קנין גמור, אלא שעבודא הוא דאית להו למקיף ושאין מקיף גבי בעל הבית. ובדין הוא דכיון דלא מייחד שעבודייהו לא מיתסר, והכא דאסרינן באומר להם צאו ואכלו ואני פורע, אמר רב פפא בשהקדים לו דינר. ומיהו אין הלשון מיושב בו כל הצורך דהוה ליה למימר אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שלא מקיפו מקנא לא קנו שעבוד הוא דאית להו, דמהאי לישנא דקאמר: אף על גב דמשתעבד, משמע דשעבוד דקאמרי השתא היינו קני ליה דינר דקאמר, ולא חדית מידי בהאי אלא טעמא דכיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר, וצריך עיון.

הא דאמרינן הכא, כיון דלא מייחד שעבודיה לא מתסר דמשמע מיהא דאי מייחד שעבודיה מיתסר, קשיא לי דהא מיחסר משיכה, וכדאמרינן באתנן (ע"א) דאפילו בטלה זה לא מיתסר, דכיון דבשעת ביאה אכתי לא קניא ליה כי יהיב ליה ניהלה בתר ביאה לא מיתפיס אאתנן, ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע כיון דהשתא מיהא לא קניא ליה דהא מיחסר משיכה, ואף על גב דמייחד לה לאתננה בשעת ביאה, והכא נמי אפילו כי מייחד להו שעבודייהו אמאי מיתסר, דהא דינר אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין כדאיתא התם בפרק הזהב (ב"מ מו, א) ושעבודא בעלמא לבד הוא דאיכא. ומדוחק יש לי לומר דלאו למימרא דאי מייחד ליה דינר אסור, אלא הכי קאמר אלא לעולם כל היכא דלא מייחד שעבודיה לא משכחת דמיתסר בשום צד ואפילו בחליפי כלי ואי נמי באגב, ומילתא יתירתא בעלמא הוא דקאמר ולרווחא דמילתא.

אמר רב פפא בשהקדים לו דינר קשיא לי כי הקדים לו דינר אמאי אסור, דהא בשעת נתינת המעות איסורא ליכא, דבההיא שעתא הא לא שקיל יין נסך, וכי שקלי פועלים בתר זמן יין נסך ההיא שעתא לא זבין מיניה בעל הבית דליתפיס איסורא עליה, והוה ליה כנתן לה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר, ומאי שנא הקדים דינר ואחר כך נתן חנוני יין נסך לפועליו [מאילו אמר לפועליו צאו ואכלו צאו ושתו] ואחר כך נתן לו בעל הבית דינר. ויש לומר דהכא לא הקדים לו דינר להוציאו קאמר, אלא הקדים לו דינר לזכות בו בשעה שיתן יין לפועליו בכדי מה שיתן להם קאמר, לפי שאין בעל הבית יודע כמה יטלו פועליו. והיינו דקאמר ואני מחשב, דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב, אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו עד שידע כמה ישתו פועליו ויחשב עמו באחרונה, ואשתכח דבההיא שעתא דמקבל מיניה זבוניה, ההיא שעתא הוו זוזי פרעון, וחשבינן להו כאלו השתא יהבינהו להו ניהליה, והילכך בשהקדים לו דינר אסור, וכדאקשינן לעיל (עבודה זרה סב, ב) נתן לה ואחר כך בא עליה מותר, לכי בא עליה ליחול עליה אסור, כלומר דמתחלה מחמת ביאה יהביה ניהלה ולאו דליהוי קנוי לה מעכשיו, דמסתפק הוא עדיין אם יבא עליה דאם לאו דמצוי הוא לחזור בו, ומפרקינן דאמר לה ליהוו גבך עד שעת ביאה ואי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, דאלמא משמע דדוקא כי אמר לה אי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, הא לאו אמר לה הכי דעתיה דאיניש בכל כי הני כי יהיב דמי לא מקני להו מעכשיו עד דשקיל מיניה ההוא מידי דזבין מיניה בהנהו דמי. ולקמן (עבודה זרה עא, א) בפלוגתא דאמימר ורב אשי גבי משיכה בגוי אי קני אי לא קניא, דאקשינן לרב אשי דאמר אינה קונה מהא (דתניא) [דתנן] המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו', ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה אמאי דמיו מותרים, דהא לא קני ליה גוי עד דיהיב דמי ומיקמי דליתיב ליה דמי הוה ליה יין נסך בכליו של נכרי, וכי קא שקיל ישראל דמי יין נסך קא שקיל, [ומשנינן] בשהקדים לו דינר, דאלמא כל מאן דאקדים דינר לפרעון יהביה. התם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצוב, והילכך כיון דפסק וקנה דבר קצוב והקדים לו דינר להוציאו נתנו לו, וכדאמרינן התם כיון דפסק סמכא דעתיה ומקני ליה ניהליה לגמרי. והכי נמי אצטריכינן לתרוצי לאמימר (שם) דאוקי לדרב (שם ע"א) דאמר להו לסבוותא שקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו, משום עכבת יין דקמא קמא אינסיך ליה, דכי שקיל ליה זוזי מאי הוי דמכל מקום מקמי דליקני גוי היין הוי יין נסך ודמי יין נסך הוו הנהו זוזי בידיה, אלא דצריכינן לתרץ התם כדהכא דלאפוקינהו יהבינהו ניהליה כיון דסמכא דעתיה דהא חזינן דיהיב ליה חמרא. ושם (ריש עא, א) נאריך בזה בע"ה, כן נראה לי.

הא דאוקמה רב אשי כגון שנטל ונתן ביד אפשר לומר דלא פליג אדרב פפא, דכי אקדים ליה דינא נמי אסור וכטעמא דכתבינן, אלא דרב אשי ניחא ליה טפי לתרוצי מתניתא בהכי ולמימר תני טלו מלאוקמה בהכי ולמימר תני ואני מחשב, ותרוייהו הלכתא נינהו, דבין אקדים ליה דינר ולא נשא ונתן ביד וכל שכן נשא ונתן ביד אסור. אלא שנראה לכאורה מפירושי רש"י ז"ל דסבירא ליה דבעיקר דינא פליגי דרב אשי לא מודה בהא דרב פפא שיהא אסור, דאיסורא לאו משום פרעון אלא משום דקננהו במשיכה ואיהו ספי להו איסורא. והרי"ף ז"ל לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום.

שכרו לשבור ביין נסך מהו כיון שרוצה הוא בקיומו אסור פירוש רש"י ז"ל (סד, א ד"ה רבנן) דאסור להיות רוצה הוא בקיומו של יין נסך משום דישראל מצווה לבטל ע"ז ומשמשיה. וכתב הרמב"ן נ"ר דמדברי רש"י ז"ל נלמוד שאסור לישראל להיות יושב ומשמר אפילו סתם יינן ואפילו בחנם משום דרוצה בקיומו הוא שלא יגנבו ושלא יאבדו ברשותו. והכי משמע מדגרסינן בתוספתא (פ"ח ה"ד) השוכר את הפועל [ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין במקום פלוני אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר. השוכר את החמור לרכוב עליו וא"ל הנח את הלגין הזה עליה אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות שכרו מותר]. ולעתותי ערב טובה בעלמא הוא, שכבר נתחייב לו בעל הבית בשכור וכדאמרינן לקמן (עבודה זרה סה, א) ואפילו הכי אסור. וכן אמרו בירושלמי (פ"ה ה"א) בפועל, היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. והלכך אסור לישראל להיות משמש ומוזג יין נסך לגוי.

אלמא כי פרע דמי אסורה פרע פירוש דהתם אין האסור עליו מפני שהם לוקחין אסור בשליחותו כדי שתאמר דבי ר׳ ינאי היתרא שקלי בשביעית שזה אינו דהא פרישנא מרישא דמאי דשקלי אינהו לא חשיב שליחות דידיה כלל ואפילו משום לפני עור ליכא דאם כן אפילו רישא נמי ליחוש אלא על כרחין חששה דסיפא משום שעת פירעון הוא כי כשהוא פורע חל האיסור שהיה בדבר שקבלו הפועלים על המעות הללו למפרע ואף על פי שלא היו מיוחדין לכך בשעת קניית הפועלי׳ ומעתה תקשי לרבי ינאי דאינהו נמי נימא דכי פרעי דמי איסור׳ פרעי וקשיא לרבי יוחנן דאמר יאות הן עבדין.

ליפלוג וליתני בדידה כו' פירוש לאו דוקא דליתנייה בסיפא אלא דהא דקתני רישא אומר אדם צאו ואכלו בדינר זה ליתני אומר להם צאו ואכלו ואני פורע ובמה דברים אמורים בחנוני שאין מקיפו ואם היה מקיפו אסור אלא דלא דק תלמודא ונקט הכא כלישנא דנקיט בעלמא ותו חנוני שאין מקיפו לא משתעבד והאמר רבא האומר תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך בקנין מדין ערב פר״שי ז״ל חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחי דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא והא שרית לדבי ר׳ ינאי משום האי טעמא ואמר רבא כו׳ והכא נמי לא שנא אלמא אע״ג דחנוני שאין מקיפו הוא כי ויהיב ליה לשלוחיה מחייב ליה האי ע״כ והקשה עליו ר׳ הר״מבן ז״ל חדא שנראה מלשונו דרב פפא אתי למישרי לדבי רבי יוחנן משום דהוו כחנוני שאין מקיפו דלא משתעבד וזה אינו דאפילו תימא דחנוני שאין מקיפו לא משתעבד דבי רבי ינאי שעבודי משתעבדי דהנהו גופייהו לווים נינהו ואין כאן דין ערב כלל. ועוד למאי דבעי׳ לאוקומי דחנוני שאין מקיפו משתעבד למה לי דרבא דהא בלאו דרבא נמי פשיטא לן דמאן דאמר לחנוני למיתן מידי דשעבודי משתעבד לי ונפקא לן ממתני׳ דהחנוני על פנקסו דההיא בכל חנוני היא וסברא נמי היא דכל מאן דיהיב אחרינא מידי על פומיה דמחייב ליה ועוד דהא רב פפא לא אתי עלה בחנוני המקיפו מטעם שעבוד גרידא אלא משום דמקני ליה דינר גביה והיכי מקשי ליה דחנוני שאין מקיפו משתעבד מהשתא לכך פירש רבינו ז״ל דרב פפא ה״ק דבהא ברייתא משום הכי מתסר משום דהוי כחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוזופי ליה כל שעתא סמיך עליה בעל הבית ומקניה ליה דינר בכיסיה וכי יהיב לפועליו תקני ליה קניה גמורה והוו דמי אסורה וכי פרע דמי איסורה פרע מה שאין כן בדבי רבי ינאי דאלו היו פירות דשמינית בעולם כשלוו ונהי דאשתעבדו להו אין כאן דבר מיוחד בשעת הלואה דלחול עליה קדושת פירות שביעית ופרכינן דאם כן אף בחנוני שאין מקיפו נימא הכי וכי תימא דבחנוני שאין מקיפו שעבודא עבדינן אבל קניה ממש בדבר מיוחד לא גמר ומקני לעולם והא אמר רבא אפילו לעשות קנין בדבר מסוים.

והא דנקטינן בקושיין וחנוני שאין מקיפו לא משתעבד לאו דוקא אלא הכי פרכינן וכי לא משתעבד עד דליקני ליה קניה גמורה אלא לא שנא מקיפו לא שנא שאין מקיפו כיון דלא מיחד שעבודיה לא מתסר. ואם תאמר היכי אמרינן כיון דלא מייחד שעבודיה דהא אנן אמרי׳ דמייחד ואקניה ליה דינר גביה ואם באת לומר דהשתא הדרינן מהאי סברא היכי נקט האי לישנא הכי הוה ליה למימר אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו שעבודיה משתעבד אקנויי לא מקני ליה דינר ויש לו׳ דלישנא קלילא נקט והכי קאמר כיון דלא מייחד שעבודיה בפי׳ דלימא ליה בהדיא יהיה דינר שלי קנוי לך כעין מימרא דרבא לא מיתסר מסתמא דכל שלא אמר כן אין דעתו להשתעבד ואפילו בחנוני המקיפו כנ״ל.

כתב ר״שי ה״ג והכא אמר רב פפא ולא גרסינן אלא והכא דקתני חושש בשהקדים לו בעל הבית דינר לחנוני ותמהני אמאי לא גרסינן אלא במקום והכא דהא בנוסחי דידן באוקמתא קמייתא גרסינן תרגומה רב פפא בחנוני המקיפו וכיון דמעיקרא אוקמה רב פפא לבריתא בטעמא דאקני ליה דינר גביה והשתא סתרי ההוא תירוצה ומוקמינן לה בשהקדים לו דינר שפיר גרסינן אלא אמר רב פפא ואם בא לומר דכיון דגרסינן והכא דלא גרסינן אלא זה דבר פשוט הוא.

ויש לומר כי דעת רבינו ז״ל לומר שלא חזר בו ר׳ פפא מכלום אלא שטעה התלמיד ושנה דבריו כי חלילה לו לרב פפא לטעות בזה ואי איתמר הכי איתמר אמר רב פפא בשהקדים לו דינר ועוד שכבר אמרנו אלא לא שנא מקיפו כו׳ ולמה לי למיהדר ולמה תו אלא והא דפרכינן לאוקמתא דרב פפא מדרבא דהאומר תן מנה כו׳ משום דהא דרבא הלכה רווחת היא וליכא דפליג עלה ואיכא נוסחי דגרסי וכן היא בפירושי ר״שי אלא אמ׳ רבא חנוני לא שנא מקיפו כו׳ עד והכא אמר רב פפא כו׳ ורבא דקים ליה בדברי רב פפא סתר לישנא דגמרא ואמר רב פפא הכי אמר לה:

והא דאמרינן בשהקדים לו דינר איכא דקשיא ליה למה לן למימר הכי ותיקשי לו לישנא דקתני ואני פורע לוקמה בשייחד לו דינר בפירוש דהא לפום סוגיין כל דמייחד ליה דינר אתסורי מתסר. ויש לומר שדרך המתרצין לתפוס הפך דעת המקש׳ ומשום דס״ד מעיקרא דברייתא בפורע אחר זמן כדבי רבי ינאי פרקינן דאדרבא מתני׳ בשהקדים לו דינר ודכותא בתלמוד׳ וכל שכן דהכא הכי אורחא דמילתא טפי להקדים דינר לחנוני ואי משום דקתני ואני פורע הא לא קשיא כולי האי דכל שלא עשה עדין חשבון עם המלוה שלו דרכו לומ׳ ואני פורע ואף על פי שיש לו בידו מעות ולרווח׳ דמלתא אמרינן תני ואני מחשב כלומר דכי קתני ואני פורע ואני מחשב ופורע קאמר וזו שיטת התלמוד היא בכמה מקומות כנ״ל ואיכא דקשיא ליה כי מייחד שעבודיה היכי חייל עליה איסורה כיון דלא משכיה דהא דכותא פרכינן לעיל והא מחסרה משיכה.

ולא קשיא דהתם הטלה הוא הנקנה ובעי משיכה ואין הביאה אלא כדמים אבל הכא הפירות הם הנקנין והם קונין ומחייבין את המטבע וכדתנן המט׳ קונין את המטבע כלומר מחייבין כדאיתא התם והוי יודע דהא דאמרינן בשהקדים לו דינר מיירי בשהיה הדינר בעין בשעה שנתן להם הפירות דאי אכליה חנוני מעיקרא הא לא חייל עליה איסורה וכדאמרינן לעיל גבי אתנן אלא ודאי כדאמרן. ובהא נמי יש לנו לומר עוד דהוי כמאן דאמר ליה להוי פקדון גבך עד ההיא שעתא וכי יהיב להו לפועלים קני ליה וחייל עליה אסור שביעית דאי אקנויי מקני ליה מה שתא הוה ליה כעין נתן לה ואחר כך בא עליה שהוא מותר כדאיתא לעיל אלא ודאי כדאמרן והכי מוכח בפרק הזהב דאמרינן נתנה לכל בעלי אומניות לא מעל חוץ מכולן דוקא וטעמא משום דאף על גב דאקדימה לא נפקא לחולין אלא דתהוי כפקדון גביה ואפילו לדעת המפרשים בפרק הזהב דמאן דמקדים כאלו אמר ליה אי מצטריך לה שקלינהו ואי לא תשקלינהו להוו פקדון גבך וכדפרקינן לעיל ומיהו אכתי קשיא ליה למורי נר״ו דלקמן בפלוגתא דאמימר ורב אשי גבי משיכה בגוי אי קניה אי לא קנייה אקשינן לרב אשי דאמר אינה קונה מדתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה עד שיקבל מעות אמאי דמיו מותרין הא הוי יין נסך בכליו של גוי מקמי דלקניה וכי שקיל ישראל דמי יין נסך קא שקיל ופריק בשהקדים לו דינר ואם איתא דמאן דמקדים דינר בפקדון יהיב ליה עד דלישקול זביניה אכתי אמאי דמיו מותרין.

ויש לומר דשאני התם דכיון דלא מקדים טובא אלא שהיין עומד לפניו למדוד מכי מתחיל למדוד גמר ומקני ליה ויהיב ליה רשותא לאנפוקינו מה שאין כן בהקדמה דהכא שאין המקח עומד לפניו ליטלו מיד כנ״ל.

ישראל שיש לו פועלים עמי ארץ או גוים ומזונותם עליו ובאים לסעוד אסור להאכילם דבר האסור וכן אסור להשקות לגוים אלו יין נסך מפני שנמצא פורע חובו באסורי הנאה ומ"מ אומר להם צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה אע"פ שהדנר קרוב שילכו עמי הארץ אצל ישראל החשוד למכור פירות שביעית בחזקת חולין או תבואה שאינה מעושרת ונמצא הוא מאכילם מזונות המוטלים עליו בפירות שביעית ובטבל וכן שקרוב הגוי לילך למוכרי יין נסך והואיל ומזונותם עליו נמצא פורע חובו ביין נסך ואעפ"כ מותר שמ"מ אין זה מאכיל ומשקה מעות נתן להם והם מה שירצו יעשו ולא עוד אלא שרשאי לומר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע צאו ואכלו ואני פורע ואע"פ שיודע בהם שילכו אצל האיסור ואע"פ שנמצא שאחר אכילתם ושתייתם הוא פורע דמי האיסור ואפילו בחנוני הרגיל אצלו בהקפה ר"ל אצל בעל הבית זה שהיה לנו לומר מתוך שהוא נותן על דעת הקפה לבעל הבית הרי הוא כמי שהלך בעל הבית לשם ומסר לו והוא מוסר לפועלים ואף הוא מתוך הנאתו בתמידות הקפתו מקנה לו דינר שבכיסו משעת נתינה ואין צריך לומר בחנוני שאין רגיל להקיפו אלא שמסרו על סמך דברי הפועלים הבאים בשליחותו שאין כאן הנאה שנאמר עליה שהוא מקנה לו באותה שעה דינר שבכיסו שאף בזו נשתעבד בעל הבית מ"מ ואף בחנוני שאין מקיפו ואין הקנאה מוספת שום זכות בשעבוד שהרי האומר תן מנה לפלוני ויקנה שדי לך קנה מדין ערב שמשועבד אע"פ שלא הגיע הנאה לידו ואף כאן מקיפו ושאין מקיפו אין בהם חלוק אלא שמ"מ הואיל ובשעת שנתן האיסור לא ייחד לו בעל הבית זה דבר שיהא שעבודו עליו מותר ואפילו אמר בפירוש לחנוני ישראל תן מזונות לפועלי עמי הארץ ולחנוני גוי תן משקה לפועלי גוים ואני אפרע וחכמי בדרש פירשוה אף בשיאמר בפירוש תן לפועלי יין נסך הואיל ולא פרעו בשעת מסירת האיסור וכשפורעו כבר כלה האיסור וכן הדברים שאין שהרי סוגיא זו על אותו מעשה של בי ר' ינאי הוזכרה והרי באותו מעשה הוא מזכיר האיסור בהדיא ומ"מ אם יחד בעל הבית דינר לחנוני יש אומרים הואיל ויחד לו שעבוד אסור אע"פ שלא נתן הדינר לחנוני עדין ביין נסך ובשאר איסורי הנאה ושמא תאמר ומה תועלת ביחוד זה והלא לא קנאה הגוי עד שימשוך יש אומרים ביחוד דרך הקנאה או שמא משמשך הפועל את האוכל נקנה הדינר לחנוני ומ"מ אם הקדים את הדינר לחנוני גוי ואח"כ אמר לגוי צא ושתה עם חנוני פלוני ואני מחשב עמו וכן בחנוני ישראל החשוד לפועל ישראל אסור שזהו כלוקח דבר האסור ומאכיל וחכמי האחרונים פי' דוקא בשנתן לו הדינר בסתם שמן הסתם לא הרשהו להוציאו עד שידע כמה ישתו פועליו ויטול אלא שהקדים לו דינר להיות אחריותו עליו אבל אם אמר לו הילך דינר זה והוציאהו כרצונך והשקה את פועלי ואח"כ נחשב מותר מסתמא כבר הוציאו בשעת מסירת היין ואין בו משום דמי יין נסך כדמיון נתן טלה ואח"כ בא עליה ואין דברים אלו נראין שמקדים דינר אף לשעתו נאמר ואינו בדין הוצאה מעתה אין צריך לומר אם נטל הוא עצמו דברים האסורים מן החנוני החשוד ומאכיל ומשקה לפועלים ישראלים או יין נסך מן החנוני גוי ומשקה לפועליו גוים שזהו איסור גמור:

יראה מכאן שמותר לומר לגוי הילך פרוטה ליקח בה כדי צרכך ויראה לי אף לומר לו קנה לך בה יין שלך שאין לו שליחות וזכה בפרוטה קודם שיקח ויש לפקפק בזו וקצת מפרשים אוסרין על ידי עבדו ושפחתו:

יש מוכיחין מכאן שאם היה החנוני חייב לישראל אסור לומר לו תן לפועלי לשתות שזהו כהקדים לו דינר אבל אומר לו תן להם ואני אפרע ואע"פ שבמדיר את אשתו הנאה שנאסרו נכסיו לה בהנאה אם לותה אע"פ שלא אכלה בעלי חובות נפרעין מן הבעל ונמצא שהמלוה שהאשה חייבת לו מוציא מן הבעל שהוא חייב לה אע"פ שנאסרו לה נכסיו בהנאה והיה לנו להתיר גם כן שיהא הפועל שבעל הבית חייב לו מוציא מן החנוני שחייב לבעל הבית אע"פ שדבר זה נאסר בהנאה לבעל הבית תרצו חכמי ההר שבזו של נדר הם נפרעים על כרחו של בעל ועל כרח האשה ואלו היה תלוי ברצון האשה היה אסור והוא הדין לפועל גוי אם מכריח את החנוני בדין מותר אע"פ שנותן לו יין נסך שהרי אין ישראל פורע לו יין נסך אלא שהוא נפרע מעצמו אלא שאין אנו אוסרין אלא כשהדבר תלוי ברצון בעל הבית והרי הוא כלוקח יין נסך ודברים אלו כלם יש להם מקום אף בזמן הזה אע"פ שהסכמנו להתיר מגע בהנאה שלא הותר אלא באונס ובמקום פסידא והצלת נכסיו אבל ליהנות בו לכתחלה ודרך סחורה ועשיית צרכיו שלא מדרך הצלה אסור בודאי וכל המיקל בכך אינו מן הצנועים:

אע"פ שאסרנו להשתכר ביין נסך כלל אם שכרו לשבר בחבית של יין נסך מותר לכתחלה אע"פ שרוצה בקיומו עד שישתברו ויטול שכרו הואיל ואינו רוצה בקיומו להשבה ליד הבעלים או למכירה ושישארו שלמים מותר הא כל שרוצה בקיומן שלא לאבדם אסור מכאן סמכו קצת מפרשים שהולכה בחנם או שמירה בחנם אע"פ שאינו חייב באחריותם אסור שהרי מ"מ רוצה הוא בקיומן שלא ליאבד בשמירתו ותהא עליו תביעה אע"פ שאין הדין מחייבו וכן אף במה שהתרנו את השכר כגון חבית בחבית בפרוטה פרוטה כמו שביארנו מ"מ לכתחלה אסור לעשות כן ומכאן אסרו קצת חכמי הדורות להיות יושב ומשמש ומוזג לפני הגוי:

בא"ד מכל מקום למה לא יחשב באתנן כו' כצ"ל:

בד"ה אין עודרין כו' ואין לומר דלהכי שרי לפי שאין תופסין דמיהן דאם כן היכי מייתי ראיה מתחלה כו' אלא ודאי בכלאי זרעים כו' עכ"ל לכאורה אין דבריהם מובנים חדא דהא קושטא מהאי טעמא דאין כלאים וערלה תופס דמיו כל שכן דשכרו מותר כדאמרינן בהדיא בר"פ ועוד קשה כיון דהראיה מתחלה מכלאים ליין נסך לא ניחא להו משום דאיסור הנאה דידהו אינו שוה ליין נסך דביי"נ שכרו אסיר ובכלאים שרי אם כן מכל שכן היכי מצי לאתויי ראיה מכלאי זרעים דשרי בהנאה לגמרי ליין נסך דאסור בהנאה אלא דאית לן למימר דלא מייתי ראיה אלא דאיסורו של קיום שרי כדי למעוטי תיפלה ואם כן הכי נמי איכא למימר בכלאי הכרם ונראה לפרש דבריהם דהכי קאמר דאין לפרש דדוקא מכלאי כרם מייתי ראיה ליין נסך דשרי קיומו כדי למעט התיפלה דאיסור הנאה דידהו שוה אבל מכלאי זרעים לא הוה ראיה כיון דאינו אסור בהנאה כמו יין נסך דאם כן כי מוקי כרבנן כו' דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה מכלאים ליין נסך כיון דאינם שוין אלא ע"כ דלא מייתי ראיה כלל מן הדומה לדומה ולא נחית הכא לאתויי ראיה אלא אהיתרא דרוצה בקיומו כדי למעוטי תיפלה ומייתי שפיר ראיה מכלאי זרעים ליין נסך מיהו לא ניחא להו למימר דמכלאי כרם מייתי ראיה ליין נסך אף שאין שוין משום הך קושיא דבעי למימר לרבנן דאפילו לקיים שרי לכתחלה והלא משתכר הוא באיסורי הנאה לכתחלה דדמיו נמי לא שרינן אלא בדיעבד כמ"ש התוס' בר"פ וסגי לן למשרי שכרן נמי בדיעבד דוקא ודו"ק?. :

ד"ה אין עודרין וכו' כדקיימא לן במנחות ואין עודרין וכו' אין לפרש וכו' כצ"ל והכל דבור אחד. אין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם וכו' דא"כ כי פריך לרבנן וכו' ואין לומר דלהכי שרי וכו' אלא ודאי בכלאי זרעים מיירי. יש לדקדק בדברי התוס' הללו דהא מכ"ש השתא דמיירי בכלאי זרעים דאינן איסורי הנאה יש להקשות מה מייתי ראיה מכלאים הא שאני כלאי זרעים דאין תופסין דמיהן ולכך שכרו מותר משא"כ ביין נסך ונראה דלפי האמת אין זו קושיא כלל משום דאף במקום שאין תופסין דמיהן מ"מ אסור לעשות כן לכתחלה וכדקתני רישא דברייתא אין עודרין עם העובד כוכבים אע"ג שאין תופסת דמיו מ"מ המלאכה אסורה לעשות ומדקתני אבל עודרין וכו' ש"מ דלמעוטי תיפלות מותר אפילו לכתחלה דאין שום איסור במלאכה זו וכיון דבמקום דממעט תיפלות אין בו שום איסור מלאכה ממילא שכרו נמי מותר אפילו ביין נסך אע"ג דתופס דמיו דהא אין כאן שום איסור שיהיו הדמים נתפסים בו אלא שיש מפרשים היו רוצים להביא מכאן ראיה דכלאי הכרם נוהגים בשל עובד כוכבים והיו רוצים להכריח דע"כ צ"ל דהכא איירי בכלאי הכרם דאסורים בהנאה דהשתא מייתי שפיר ראיה מאיסורי הנאה ליין נסך דלמעוטי תיפלות שכרו מותר ואע"ג דלא דמו ממש דבכלאי הכרם אין תופס דמיו וביין נסך תופס דמיו מ"מ גם בכלאי הכרם כיון דאיסורי הנאה הן היה לן לכתחלה לאסור להשתכר באיסורי הנאה ומדמותר בכלאים להשתכר בו לכתחלה משום כדי למעוטי תיפלות א"כ ביין נסך ג"כ מותר ואין שכרו נתפס באיסור אבל אי לא איירי בכלאי הכרם אלא בכלאי זרעים דאינן איסורי הנאה לא הוה מייתי מיניה שום ראיה ליין נסך משום דשאני כלאי זרעים דאינן איסורי הנאה ולכך מותר להשתכר בו כדי למעט תיפלות משא"כ יין נסך דאיסורי הנאה היא ולפי סברא זו הקשו התוס' דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה. ר"ל לפי טעמיהם דמפרשי הכי והמשך דברי התוס' כך הן אין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם ר"ל בהכרח משום דהשתא מייתי ראיה שפיר מכלאי הכרם דאסורים בהנאה ליין נסך וכו' כמו שכתבנו דא"כ כי מוקי לה כרבנן מאי פריך מאי אריא וכו' הא מ"מ לא היה יכול למתני דשפיר דמי לקיים לעובד כוכבים בשכר משום דהוה משתכר באיסורי הנאה ואין לומר דכיון דאין תופסין דמיהן מותר להשתכר בו אפילו לכתחלה דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה וכו'. ר"ל הא בעלי סברא זו כל עצמן לא הכריחו דאיירי בכלאי הכרם אלא מדמייתי ראיה מיניה ליין נסך דבשלמא אי איירי בכלאי הכרם מייתי שפיר דאם היה למעוטי תיפלות שכרו אסור ביין נסך גם בכלאי הכרם היה לן לאסור להשתכר לכתחלה כדלעיל אבל השתא דאמרת דכיון דאין תופס דמיו מותר להשתכר בו לכתחלה לרבנן דלקיומי אינו אסור א"כ היכי מייתי ראיה מתחלה וכו' אלא ודאי בכלאי זרעים איירי ואין הפי' כן כמו שהיו הן מפרשין דלא אייתי מידי מטעם משתכר באיסור הנאה אלא מטעם דכיון דהא מעשה גופה מותר לעשות לכתחלה משום כדי למעוטי תיפלות א"כ ה"ה גבי יין נסך המעשה מותר וכיון שהמעשה מותר ממילא שכרו ג"כ מותר דלא החמירו לאסור שכרו אלא במקום שהמעשה אסור כדלעיל והלכך אין להביא ראיה מכאן דכלאים נוהגים בשל עובד כוכבים וכו' ודו"ק נ"ל:

גמ' דאורחיה לאקופי קני עי' חידושי הרשב"א גיטין דף י"ג ד"ה אמימר: