בוני התלמוד

    מסכת גיטין דף ע׳ עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    ענבי תאלאענבי גפן המודלת בדקל:

    לחזזיתאילפת:

    חיטי ארזנייתאחטין גסים:

    אמרא חדתאעל ברזל של פושויי"ר חדש:

    ונישוףימשח:

    לדבר אחרצרעת:

    באלונכי פרסאיבנוכליות של פרסיים שמצרפין אותן במי סם המות:

    דמפקיד אביתיהצוואה על נכסיו:

    חלא שמזגחומץ חזק:

    מכל דברשהוא טוב לו ומתוק לחיכו ואוכל ממנו כל תאוותו מביאו לידי חולי ששמו אחילו:

    הואיל ואמר מרשהתמרים יפין לגוף כל כך:

    משחנןמחממות:

    משלשלןמשלשלות:

    מאשרןנותנות כח:

    ולא מפנקןאינן מתענגות את הלב להיות איסטניס ואע"פ שהן מתוקות:

    כל שקייניכל משקין שאדם שותה לרפואה יש להן מנין ימים לשתותם יש מהן ג' יש מהן ז' יש מהן י"ב:

    בונא דשתיתא דטלפחימלא אגרוף מן שתיתא שם מאכל העשוי מקמח עדשים ומלח:

    ונכרוך גופיה בסדיניםכדי שיתחמם גופו ויזיע:

    וליכא דנוקמיהולא יהיה אדם שיקיצנו לפי שהזיעה יפה לו:

    אכול שלישמלא מעיך שליש ושתה שליש והנח שליש בטנך ריקם:

    ולכשתכעוסוימלא בטנך כעס תעמוד על מילואך אבל אם תמלא מעיך אכילה ושתיה לכשתכעוס תבקע:

    בטיבוללטבול בחומץ או פת ביין:

    שהנאתךשערבה לך:

    משוך ידך הימנהשלא תמלא את כריסך:

    טיליאיין רע:

    ויתקחלשות:

    ריחתנאשיש לו ריח טוב מאד:

    בצפרנילבקרים:

    הויין לואם נתעברה באותו תשמיש:

    בעלי ראתןחלשים הרבה מחמת שיש להן שרץ במוח כדאמרינן בכתובות (דף עז:):

    דלא טעים מידיבין הקזה לתשמיש:

    נכפיםנופלין מאותו חולי:

    עויתקרנפ"א:

    סם דלריאסם רפואתה של דלריא דרדרא שמה:

    מוריקא דחוחיקרו"ג הגדל בגדר של היזמי שקורין שבי"ל:

    אליםלועס בשיניו:

    בדרך ארץשאין לו כח לשמש:

    קפיזאכלי מחזיק ג' רביעיות:

    ונדוקינהויכתשם הדק:

    לנערותיבתשמיש:

    פחדדאגה שדואג על דבר העתיד כגון טירוד מזונות או פחד אויב וקורין סיינש"א:

    סחרחרמוקף דאגה:

    אכל ועמדמיד קודם ששהה מעט:

    העושה אותןכולן כאחת:

    מעורתשם אשה:

    ומיעוטן יפהכשיש לאדם מעט מהם יפה לגופו לרפואה וטוב שיהא לו קצת משלא יהא לו כלום:

    אבל רובן קשהכשיש לו הרבה:

    דרךלהלך בדרכים:

    ודרך ארץתשמיש:

    עושרמיעוטו יפה ורובו קשה שמבטלו מת"ת ומגביה לבבו:

    חמיןלרחוץ ולשתות:

    נתקצרעת:

    גדגדניותאיילנדר"א:

    שלא בזמנהלקמיה מפרש:

    והקזת דם למטההיא ממעטת כפלים בכולן:

    גיטין 70 עמוד א

    1ענבי תאלא במים.

    2לחזזיתא ליתי שב חיטי ארזנייתא, וניקלינהו אמרא חדתא, ונפיק משחא מינייהו, ונישוף. רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא עובד כוכבים לדבר אחר, ואיתסי.

    3אמר שמואל: האי מאן דמחו ליה באלונכי דפרסאי, מיחייא לא חיי; אדהכי והכי, ניספו ליה בשרא שמינא אגומרי, וחמרא חייא, אפשר דחיי פורתא ומפקיד אביתיה.

    4אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא מיחייא לא חיי, אדהכי והכי נשקיה רביעתא דחלא שמזג אפשר דחיי פורתא ומפקיד לביתיה.

    5א"ר יהושע בן לוי: אכל בשר שור בלפת, ולן בלבנה בלילי י"ד או ט"ו בתקופת תמוז אחזתו אחילו.

    6תנא: והממלא כריסו מכל דבר, אחזתו אחילו. אמר רב פפא: אפי' מתמרי. פשיטא! סד"א הואיל ואמר מר: תמרי משבען, ומשחנן, ומשלשלן, ומאשרן ולא מפנקן; אימא לא, קמ"ל׃

    7מאי אחילו? א"ר אלעזר: אש של עצמות. מאי ״אש של עצמות״? אמר אביי: אש גרמי.

    8מאי אסותיה? אמר אביי, אמרה לי אם: כולהו שקייני תלתא, ושבעא, ותריסר; והאי עד דמתסי.

    9כולהו שקייני אליבא ריקנא, והאי בתר דאכל, ושתי, ועייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה. ומייתו ליה בונא דשתיתא דטלפחי, ובונא דחמרא עתיקא, וניגבלינהו בהדי הדדי וניכול; וניכרוך בסדיניה, וניגניה, וליכא דנוקמיה עד דקאי מנפשיה; וכי קאי, לישקליה לסדיניה מיניה, ואי לא, הדר עילויה.

    10אמר ליה אליהו לר' נתן: אכול שליש ושתה שליש והנח שליש לכשתכעוס, תעמוד על מילואך.

    11תני ר' חייא: הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים, יהא רגיל בטיבול קיץ וחורף; סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה; ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך.

    12אמר מר עוקבא: האי מאן דשתי טיליא חיורא אחזתו ויתק. אמר רב חסדא: שיתין מיני חמרא הוו, מעליא דכולהו סומקא ריחתנא, גריעא דכולהו טיליא חיורא.

    13אמר רב יהודה: האי מאן דיתיב בצפרני ניסן גבי נורא, ושייף משחא, ונפיק ויתיב בשמשא אחזתו ויתק.

    ברייתא

    14תנו רבנן: הקיז דם ושימש מטתו הוויין לו בנים ויתקין. הקיזו שניהם ושימשו הוויין להן בנים בעלי ראתן. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דלא טעים מידי, אבל טעים מידי לית לן בה.

    15אמר רבה בר רב הונא: בא מן הדרך ושימש מטתו הוויין לו בנים ויתקין. תנו רבנן: הבא מבית הכסא, אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור חצי מיל, מפני ששד בית הכסא מלוה עמו; ואם שימש הוויין לו בנים נכפים.

    ברייתא

    16תנו רבנן: המשמש מטתו מעומד אוחזתו עוית; מיושב אוחזתו דלריא; היא מלמעלה והוא מלמטה אוחזתו דלריא.

    17מאי דלריא? אמר רבי יהושע בן לוי: סם דלריא דרדרא. מאי דרדרא? אמר אביי: מוריקא דחוחי. רב פפא אליס ובלע ליה. רב פפי אליס ושדי ליה.

    18אמר אביי: מי שאינו בקי בדרך ארץ, ליתי ג' קפיזי קורטמי דחוחי, ונידוקינהו, ונישליקינהו בחמרא ונישתי. אמר רבי יוחנן: הן הן החזירוני לנערותי.

    19שלשה דברים מכחישים כחו של אדם, ואלו הן: פחד, דרך ועון. פחד דכתיב: ״(תהלים לח״, יא) ״לבי סחרחר עזבני כחי״. דרך דכתיב: ״(תהלים קב״, כד) ״ענה בדרך כחי״. עון דכתיב: ״(תהלים לא״, יא) ״כשל בעוני כחי״.

    20שלשה דברים מתיזין גופו של אדם, ואלו הן: אכל מעומד, ושתה מעומד, ושימש מטתו מעומד.

    21חמשה קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד, שתה ועמד, הקיז דם ועמד, ישן ועמד, שימש מטתו ועמד.

    22ששה, העושה אותן מיד מת, ואלו הן: הבא בדרך ונתייגע, הקיז דם, ונכנס לבית המרחץ, ושתה ונשתכר, וישן על גבי קרקע, ושימש מטתו. אמר רבי יוחנן: והוא שעשאן כסידרן.

    23אמר אביי: כסידרן מת, שלא כסידרן חליש. איני?! והא מעורת עבדה ליה לעבדה תלת מינייהו, ומית! ההוא כחוש הוה.

    24שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: דרך, ודרך ארץ, עושר, ומלאכה, יין, ושינה, חמין, והקזת דם.

    25שמונה ממעטים את הזרע, ואלו הן: המלח, והרעב, והנתק, בכייה, ושינה על גבי קרקע, וגדגדניות, וכשות שלא בזמנה, והקזת דם למטה כפלים.

    26תנא: כשם שקשה למטה כפלים, כך יפה למעלה כפלים. אמר רב פפא:

    תוספות

    רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא עובד כוכבים כו'הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא אסור לרפאות העובד כוכבים כדאמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז דף כו.) גבי מילדת ומניקה אפילו בשכר לפי שמגדלו לעבודת כוכבים ואור"י דשמא כדי להתחכם ברפואה שרי כדי שידע לרפאות ישראל ע"י כן א"נ העובד כוכבים היה יודע שהיה בקי ברפואה זאת ושרי משום איבה או שמא לא שייך כאן מגדל בן לעבודת כוכבים כמו במילדת ומניקה:

    דרך ועוןדאגת העון א"נ עונש העון:

    חמשה קרובין למיתה אכל ועמד כו'משמע אפילו עושה אחד מהן בלבד מדלא קאמרינן עלה דבעינן כסדרן:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    פני יהושע

    ע"ב גמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין גט לאלתר ור"י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה. ולכאורה נראה דטעמא דר"י דבעינן שיהא שפוי בשעת כתיבה היינו משום שהסופר צריך לכתוב בשליחות הבעל דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וא"כ אם הבעל מטורף בשעת כתיבת הגט שאינו ראוי לכתוב בעצמו ממילא השליח שהוא הסופר נמי אין יכול לכתוב דקי"ל דליכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחיה מצי עביד והיינו נמי טעמא דרשב"ל בשוטה אלא דמדמה קורדייקוס לישן כיון דסמיא בידו כך היה נ"ל לכאורה פשוט ומצאתי ג"כ סברא כזו בס' גט פשוט הנדפס מחדש לענין גוסס אלא דקשיא לי בזה לפי שיטת התוס' לעיל פרק המביא תניין דף כ"ב שכתבו שם דלא בעינן שליחות בכתיבה ע"ש בסוגיא דחרש שוטה וקטן בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וא"כ תיקשי להו מ"ט דר"י בשמעתין ונ"ל דלפ"ז צריך לומר דטעמא דר"י משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה וכיון שהבעל אינו בדעתו בשעת כתיבה נמצא דבהאי שעתא אין הגט ראוי לנתינה ואפי' ע"י שליח מטעמא דפרישית מי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחו מצי עביד. ומזה נראה לי סתירה גמורה על שיטת התוספות שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דלא קפדינן אלא שיהא שפוי בשעת כתיבה ועל שעת נתינה לא איכפת לן ולהני טעמי דפרישית נראה להיפך דעיקר הקפידא על שעת נתינה דודאי בעינן שליחות וכן נראה מלשון ר"י בעל התוספות בשמעתין בד"ה התם דעתיה צילותא וכ"כ בעל הלבוש בא"ע סי' קכ"א דצריך ליזהר שיהא שפוי בשעת הכתיבה וכ"ש בשעת נתינה ובחנם השיג עליו בס' ג"פ וכתב דלאו כ"ש הוא ולמאי דפרישית אתי שפיר ומתוך מה שכתבתי יש לי לפקפק על מה שכתב הב"ח שנהגו הגדולים באשה שנשתטית ואינה יכולה לקבל גיטה שיש לזכות לה הגט ע"י אחר ולמסרו לידה כשתתרפא ולפמ"ש יש לפקפק ולומר דלא מהני לה האי גיטא כלל אף לכשתתרפא ותשתפה כיון דבשעת הכתיבה לא היה הגט ראוי לנתינה אי אינה יכולה לשמור גיטה באותה שעה ומדאורייתא אינה מתגרשת ואין כאן גט כלל כדאמרינן הכא בשמעתין בקורדייקוס לר' יוחנן ובשוטה לכ"ע ולדעתי צריך להתיישב הרבה בדבר שקרוב הדבר בעיני דלא הוי גיטא בכה"ג. אמנם כן גם על שיטת הירושלמי שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפילו בבריא גמור שמסר גט לאשתו ואמר לה לא תתגרשי עד למחר ואחזו קורדייקוס פסול לר' יוחנן נמי יש להקשות מה טעם יש בזה דלא שייכי הני טעמי דפרישית וע"כ צריך לומר דעיקר הקפידא על שעת חלות הגט וטעמא דמילתא לא ידענא ועדיין צ"ע וכאן אין להאריך:

    תוספות בד"ה ורמז ואמר כו' ושמא אין צריך לבודקו כמו במתני' דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך עכ"ל. ואע"ג דלכאור' נשתתק דמתני' נמי דעתא צילותא היא דאי דעתא שגישתא לא הוי מהני ביה בדיקה כמו בקורדייקוס אלא דאיכא למימר דשאני קורדייקוס דודאי בא מחמת רוח רעה ונטרפה דעתו בודאי מש"ה לא מהני ביה בדיקה משא"כ בנשתתק דמתני' מספקא מילתא אם מחמת טירוף הדעת הוא או איזה סיבה אחרת משום הכי בדקינן ליה דרוב המטורפין אינן מבחינין להרכין ולהבחין כל כך וא"כ מתוך הבדיקה נתברר שלא נטרפה דעתו כלל ותלינן דנשתתק מאיזה סיבה אחרת משא"כ בשחט בו שנים או רוב שנים פשיטא לתלמודא למסקנא דלא שייך ביה טירוף הדעת ומה שנשתתק היינו מחמת שנשחט בו רוב שנים ולעולם בחדא דעת הוא עד שיתוודע שנטרפה דעתו כמו שפירש ר"י בסמוך וק"ל:

    בד"ה התם דעתא צילותא לא ידע רבינו יצחק עד מתי כו' דליכא למימר דבדקוהו דא"כ לא הוי פריך מידי לר"י כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהא לסברת המקשה דמדמי ליה לקורדייקוס לא מהני ביה בדיקה וכן הקשה מהרש"א ז"ל ומה שתירץ שם אין זה מספיק דסברת המקשה ודאי הוי דמאי דאמר שמואל שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט היינו שאמר כן מיד סמוך לשחיטה ובהאי שעתא דעתא צילותא אית ליה אלא דקשיא ליה אדר' יוחנן דסוף סוף כיון דשחט בו שנים סופו למות לאלתר סמוך לנתינת הגט ובהאי שעתא סמוך למיתה רגיל להתקלקל מאד ולטרוף דעתו מש"ה קשיא לר"י ומשני הש"ס דלעולם דעתא צילותא עד שימות ולעולם אימא לן דבעי בדיקה כמו בנשתתק דמתניתין אלא דאלו בעצמן דברי ר"י בעל התוס' כיון דע"כ המקשה סבר דרגיל להתקלקל ועל זה משני דדעתא צילותא ולעולם חדא דעתא אית ליה משעת שחיטה עד שימות וא"כ מהאי טעמא גופא לית לן למימר דבדקינן ליה דבין אם נאמר דבדקינן ליה בשעה שרמז ובין אם נאמר דלא בעי בדיקה כמו שנסתפקו התוס' בד"ה ורמז סוף סוף לא שייך בדיקה אח"כ כיון דחדא דעתא אית ליה עד שימות והיינו כדמסיק ר"י דלא דמי לשאר שכ"מ שרגיל להתקלקל סמוך למיתה בחולי בידי שמים משא"כ בההיא דנשחט מתוך בוריו חדא דעתא אית ליה וזה ברור ודו"ק:

    בא"ד ובגט שכ"מ אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים כו' עכ"ל. מה שכתב אם נתקלקל בינתיים לא איירי שנתפקח אח"כ קודם נתינה דבהא אין טעם לפסול אלא עיקר כוונת ר"י ז"ל שאם נתקלקל בין כתיבה לגמר הנתינה אעפ"י שנתפקח אחר נתינה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע שהיה שפוי בשעת נתינה וכ"כ הב"י סי' קכ"א ע"ש ומהרש"א ז"ל לא עיין בזה בשיטת הפוסקים וק"ל:

    בד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר כו' עכ"ל וע"כ דאף למאי דמשני הש"ס חי הוא וסופו למות מיקרי נמי מת לאלתר שסופו למות סמוך לנתינת הגט ולאפוקי ממאי דס"ד שאין סופו למות אלא לזמן מרובה דבהכי הוי אתי ליה שפיד הא דאינו גולה וזה ברור בכוונתם וכמו שכתבו במס' יבמות דף קכ"א וע"ש בחידושי מהר"מ מלובלין אבל באמת בעיקר דבריהם יש לתמוה דאיזה שיעור יש לדבר דמיקרי מת לאלתר כיון דע"כ לאו מת לאלתר איירי דהא אמרינן חי הוא וסופו למות סמוך לנתינת הגט ולא אשכחן שום שיעור מיתה אלא בעבד שנדון ביום או יומים משא"כ לענין גלות אם נאמר דפשטא דקרא שימות לאלתר ע"כ היינו לאלתר ממש תוך כדי דיבור וזה א"א מדאמרינן כותבין ונותנין גט בעודנו חי ולולא דברי התוס' היה נ"ל לפרש דודאי בעיקר מילתא דברייתא דקתני אינו גולה הוי ס"ד דהיינו משום דשחט בו שנים נהי דמת לאלתר היינו משום שמקרב בעצמו את מיתתו ע"י פירכוס או ע"י שמבלבלו הרוח ואע"ג שזה נעשה ע"י השחיטה אפ"ה פטור השוחטו כיון שהוא בעצמו קירב מיתתו או הרוח בלבלתו ודמי להכוהו בני אדם בעשר מקלות דלרבנן כולהו פטורין ולר"י בן בתירה האחרון חייב שקירב מיתתו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ח ומשמע שם דאף מי שעשאו גוסס פטור לכ"ע אע"ג דרוב גוססין למיתה משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם עד דאיכא כל נפש ועיין שם בתוס' שכתבו כן להדיא וה"נ דכוותיה מי ששחטו הו"ל כעשאו גוסס ומשום הכי פטור והא דמעידין עליו אע"ג דאין מעידין על הגוסס שאני הכא שסופו למות בודאי מחמת הפירכוס או בלבול הרוח מה שאין כן למאי דאמר שמואל בשמעתין שכותבין גט ונותנין לאשתו והיינו דאפי' בדיקה לא בעי כמו שפירש ר"י והיינו כדפרישית דחדא דעתא צילותא אית ליה ולפי זה משמע שאין דרכו לפירכוס או שיבלבלו הרוח דאל"כ ע"כ לית לן למימר דחדא דעתא אית ליה דנהי דבשעת שחיטה דעתא צילותא היינו משום דנשחט מתון בוריו כמ"ש הרשב"א ז"ל משא"כ ע"י פירכוס או בלבול הרוח ודאי רגיל להתקלקל כיון שזה קירב מיתתו וא"כ יש לדמותו בהאי שעתא לקורדייקוס ומכ"ש לטעמא דהרוח בלבלתו דדמי לגמרי לקורדייקוס דאפילו בדיקה לא מהני ביה וע"ז משני הש"ס לאו איתמר עלה חיישי' שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב פירוש דלאו ודאי מחמת הפרכוס או הרוח הוא דמית דדוקא לענין גלות חיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא קירב משום דלא אזלינן בתר רובא כמ"ש התוספות לענין גוסס בפ' הנשרפין משא"כ לענין הגט לא חיישינן להכי אלא מוקמינן ליה אחזקתיה דלעולם חדא דעתא אית ליה עד שיודע בודאי שנטרפה דעתו מחמת הפירכוס כמ"ש ר"י ז"ל בתוספות או שנאמר דשמואל איירי דשחטו בביתא דשישא ולא פירכס ומש"ה כותבין ונותנין גט לאשתו כן נ"ל לולא שהתוס' לא כתבו כן:

    שם בגמ' אי נמי הוא קירב את מיתתו ופרש"י ז"ל אבל מ"מ סופו למות כוונתו דמש"ה מעידין עליו ולפי פשוטו היינו משום שדרכו לפרכס ואפ"ה לענין גלות פטור כיון שהוא עצמו קירב מיתתו וכדפרישית מסוגייא דפ' הנשרפין ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דאפילו בלא פירכוס ובלבול הרוח סופו למות בודאי אלא דאפ"ה לענין גלות פטור משום שהוא קירב או בלבול הרוח מסייעו והו"ל כאילו הכוהו י' בני אדם בעשר מקלות דכולן פטורין אע"ג דכל א' עביד שיעור מיתה. ועוד דלענין שמעידין עליו להשיא את אשתו לא משכחת אלא כשברח וא"כ בודאי מעידין עליו שמת שהרי בלבלו הרוח כשהלך לו מביתא דשישא וק"ל:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת גיטין דף ע׳ עמוד א׳

    מסכת גיטין דף ע׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 26 קטעים ממוספרים, כ־584 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    ענבי תאלא ענבי גפן המודלת בדקל:

    לחזזיתא ילפת:

    חיטי ארזנייתא חטין גסים:

    אמרא חדתא על ברזל של פושויי"ר חדש:

    ונישוף ימשח:

    לדבר אחר צרעת:

    באלונכי פרסאי בנוכליות של פרסיים שמצרפין אותן במי סם המות:

    דמפקיד אביתיה צוואה על נכסיו:

    ועוד 47 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Gittin 70a · Sefaria

    תוספות

    רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא עובד כוכבים כו' הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא אסור לרפאות העובד כוכבים כדאמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז דף כו.) גבי מילדת ומניקה אפילו בשכר לפי שמגדלו לעבודת כוכבים ואור"י דשמא כדי להתחכם ברפואה שרי כדי שידע לרפאות ישראל ע"י כן א"נ העובד כוכבים היה יודע שהיה בקי ברפואה זאת ושרי משום איבה או שמא לא שייך כאן מגדל בן לעבודת כוכבים כמו במילדת ומניקה:

    דרך ועון דאגת העון א"נ עונש העון:

    חמשה קרובין למיתה אכל ועמד כו' משמע אפילו עושה אחד מהן בלבד מדלא קאמרינן עלה דבעינן כסדרן:

    Tosafot on Gittin 70a · Sefaria

    פני יהושע

    ע"ב גמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין גט לאלתר ור"י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה. ולכאורה נראה דטעמא דר"י דבעינן שיהא שפוי בשעת כתיבה היינו משום שהסופר צריך לכתוב בשליחות הבעל דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וא"כ אם הבעל מטורף בשעת כתיבת הגט שאינו ראוי לכתוב בעצמו ממילא השליח שהוא הסופר נמי אין יכול לכתוב דקי"ל דליכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחיה מצי עביד והיינו נמי טעמא דרשב"ל בשוטה אלא דמדמה קורדייקוס לישן כיון דסמיא בידו כך היה נ"ל לכאורה פשוט ומצאתי ג"כ סברא כזו בס' גט פשוט הנדפס מחדש לענין גוסס אלא דקשיא לי בזה לפי שיטת התוס' לעיל פרק המביא תניין דף כ"ב שכתבו שם דלא בעינן שליחות בכתיבה ע"ש בסוגיא דחרש שוטה וקטן בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וא"כ תיקשי להו מ"ט דר"י בשמעתין ונ"ל דלפ"ז צריך לומר דטעמא דר"י משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה וכיון שהבעל אינו בדעתו בשעת כתיבה נמצא דבהאי שעתא אין הגט ראוי לנתינה ואפי' ע"י שליח מטעמא דפרישית מי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחו מצי עביד. ומזה נראה לי סתירה גמורה על שיטת התוספות שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דלא קפדינן אלא שיהא שפוי בשעת כתיבה ועל שעת נתינה לא איכפת לן ולהני טעמי דפרישית נראה להיפך דעיקר הקפידא על שעת נתינה דודאי בעינן שליחות וכן נראה מלשון ר"י בעל התוספות בשמעתין בד"ה התם דעתיה צילותא וכ"כ בעל הלבוש בא"ע סי' קכ"א דצריך ליזהר שיהא שפוי בשעת הכתיבה וכ"ש בשעת נתינה ובחנם השיג עליו בס' ג"פ וכתב דלאו כ"ש הוא ולמאי דפרישית אתי שפיר ומתוך מה שכתבתי יש לי לפקפק על מה שכתב הב"ח שנהגו הגדולים באשה שנשתטית ואינה יכולה לקבל גיטה שיש לזכות לה הגט ע"י אחר ולמסרו לידה כשתתרפא ולפמ"ש יש לפקפק ולומר דלא מהני לה האי גיטא כלל אף לכשתתרפא ותשתפה כיון דבשעת הכתיבה לא היה הגט ראוי לנתינה אי אינה יכולה לשמור גיטה באותה שעה ומדאורייתא אינה מתגרשת ואין כאן גט כלל כדאמרינן הכא בשמעתין בקורדייקוס לר' יוחנן ובשוטה לכ"ע ולדעתי צריך להתיישב הרבה בדבר שקרוב הדבר בעיני דלא הוי גיטא בכה"ג. אמנם כן גם על שיטת הירושלמי שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפילו בבריא גמור שמסר גט לאשתו ואמר לה לא תתגרשי עד למחר ואחזו קורדייקוס פסול לר' יוחנן נמי יש להקשות מה טעם יש בזה דלא שייכי הני טעמי דפרישית וע"כ צריך לומר דעיקר הקפידא על שעת חלות הגט וטעמא דמילתא לא ידענא ועדיין צ"ע וכאן אין להאריך:

    תוספות בד"ה ורמז ואמר כו' ושמא אין צריך לבודקו כמו במתני' דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך עכ"ל. ואע"ג דלכאור' נשתתק דמתני' נמי דעתא צילותא היא דאי דעתא שגישתא לא הוי מהני ביה בדיקה כמו בקורדייקוס אלא דאיכא למימר דשאני קורדייקוס דודאי בא מחמת רוח רעה ונטרפה דעתו בודאי מש"ה לא מהני ביה בדיקה משא"כ בנשתתק דמתני' מספקא מילתא אם מחמת טירוף הדעת הוא או איזה סיבה אחרת משום הכי בדקינן ליה דרוב המטורפין אינן מבחינין להרכין ולהבחין כל כך וא"כ מתוך הבדיקה נתברר שלא נטרפה דעתו כלל ותלינן דנשתתק מאיזה סיבה אחרת משא"כ בשחט בו שנים או רוב שנים פשיטא לתלמודא למסקנא דלא שייך ביה טירוף הדעת ומה שנשתתק היינו מחמת שנשחט בו רוב שנים ולעולם בחדא דעת הוא עד שיתוודע שנטרפה דעתו כמו שפירש ר"י בסמוך וק"ל:

    בד"ה התם דעתא צילותא לא ידע רבינו יצחק עד מתי כו' דליכא למימר דבדקוהו דא"כ לא הוי פריך מידי לר"י כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהא לסברת המקשה דמדמי ליה לקורדייקוס לא מהני ביה בדיקה וכן הקשה מהרש"א ז"ל ומה שתירץ שם אין זה מספיק דסברת המקשה ודאי הוי דמאי דאמר שמואל שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט היינו שאמר כן מיד סמוך לשחיטה ובהאי שעתא דעתא צילותא אית ליה אלא דקשיא ליה אדר' יוחנן דסוף סוף כיון דשחט בו שנים סופו למות לאלתר סמוך לנתינת הגט ובהאי שעתא סמוך למיתה רגיל להתקלקל מאד ולטרוף דעתו מש"ה קשיא לר"י ומשני הש"ס דלעולם דעתא צילותא עד שימות ולעולם אימא לן דבעי בדיקה כמו בנשתתק דמתניתין אלא דאלו בעצמן דברי ר"י בעל התוס' כיון דע"כ המקשה סבר דרגיל להתקלקל ועל זה משני דדעתא צילותא ולעולם חדא דעתא אית ליה משעת שחיטה עד שימות וא"כ מהאי טעמא גופא לית לן למימר דבדקינן ליה דבין אם נאמר דבדקינן ליה בשעה שרמז ובין אם נאמר דלא בעי בדיקה כמו שנסתפקו התוס' בד"ה ורמז סוף סוף לא שייך בדיקה אח"כ כיון דחדא דעתא אית ליה עד שימות והיינו כדמסיק ר"י דלא דמי לשאר שכ"מ שרגיל להתקלקל סמוך למיתה בחולי בידי שמים משא"כ בההיא דנשחט מתוך בוריו חדא דעתא אית ליה וזה ברור ודו"ק:

    בא"ד ובגט שכ"מ אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים כו' עכ"ל. מה שכתב אם נתקלקל בינתיים לא איירי שנתפקח אח"כ קודם נתינה דבהא אין טעם לפסול אלא עיקר כוונת ר"י ז"ל שאם נתקלקל בין כתיבה לגמר הנתינה אעפ"י שנתפקח אחר נתינה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע שהיה שפוי בשעת נתינה וכ"כ הב"י סי' קכ"א ע"ש ומהרש"א ז"ל לא עיין בזה בשיטת הפוסקים וק"ל:

    בד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר כו' עכ"ל וע"כ דאף למאי דמשני הש"ס חי הוא וסופו למות מיקרי נמי מת לאלתר שסופו למות סמוך לנתינת הגט ולאפוקי ממאי דס"ד שאין סופו למות אלא לזמן מרובה דבהכי הוי אתי ליה שפיד הא דאינו גולה וזה ברור בכוונתם וכמו שכתבו במס' יבמות דף קכ"א וע"ש בחידושי מהר"מ מלובלין אבל באמת בעיקר דבריהם יש לתמוה דאיזה שיעור יש לדבר דמיקרי מת לאלתר כיון דע"כ לאו מת לאלתר איירי דהא אמרינן חי הוא וסופו למות סמוך לנתינת הגט ולא אשכחן שום שיעור מיתה אלא בעבד שנדון ביום או יומים משא"כ לענין גלות אם נאמר דפשטא דקרא שימות לאלתר ע"כ היינו לאלתר ממש תוך כדי דיבור וזה א"א מדאמרינן כותבין ונותנין גט בעודנו חי ולולא דברי התוס' היה נ"ל לפרש דודאי בעיקר מילתא דברייתא דקתני אינו גולה הוי ס"ד דהיינו משום דשחט בו שנים נהי דמת לאלתר היינו משום שמקרב בעצמו את מיתתו ע"י פירכוס או ע"י שמבלבלו הרוח ואע"ג שזה נעשה ע"י השחיטה אפ"ה פטור השוחטו כיון שהוא בעצמו קירב מיתתו או הרוח בלבלתו ודמי להכוהו בני אדם בעשר מקלות דלרבנן כולהו פטורין ולר"י בן בתירה האחרון חייב שקירב מיתתו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ח ומשמע שם דאף מי שעשאו גוסס פטור לכ"ע אע"ג דרוב גוססין למיתה משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם עד דאיכא כל נפש ועיין שם בתוס' שכתבו כן להדיא וה"נ דכוותיה מי ששחטו הו"ל כעשאו גוסס ומשום הכי פטור והא דמעידין עליו אע"ג דאין מעידין על הגוסס שאני הכא שסופו למות בודאי מחמת הפירכוס או בלבול הרוח מה שאין כן למאי דאמר שמואל בשמעתין שכותבין גט ונותנין לאשתו והיינו דאפי' בדיקה לא בעי כמו שפירש ר"י והיינו כדפרישית דחדא דעתא צילותא אית ליה ולפי זה משמע שאין דרכו לפירכוס או שיבלבלו הרוח דאל"כ ע"כ לית לן למימר דחדא דעתא אית ליה דנהי דבשעת שחיטה דעתא צילותא היינו משום דנשחט מתון בוריו כמ"ש הרשב"א ז"ל משא"כ ע"י פירכוס או בלבול הרוח ודאי רגיל להתקלקל כיון שזה קירב מיתתו וא"כ יש לדמותו בהאי שעתא לקורדייקוס ומכ"ש לטעמא דהרוח בלבלתו דדמי לגמרי לקורדייקוס דאפילו בדיקה לא מהני ביה וע"ז משני הש"ס לאו איתמר עלה חיישי' שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב פירוש דלאו ודאי מחמת הפרכוס או הרוח הוא דמית דדוקא לענין גלות חיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא קירב משום דלא אזלינן בתר רובא כמ"ש התוספות לענין גוסס בפ' הנשרפין משא"כ לענין הגט לא חיישינן להכי אלא מוקמינן ליה אחזקתיה דלעולם חדא דעתא אית ליה עד שיודע בודאי שנטרפה דעתו מחמת הפירכוס כמ"ש ר"י ז"ל בתוספות או שנאמר דשמואל איירי דשחטו בביתא דשישא ולא פירכס ומש"ה כותבין ונותנין גט לאשתו כן נ"ל לולא שהתוס' לא כתבו כן:

    שם בגמ' אי נמי הוא קירב את מיתתו ופרש"י ז"ל אבל מ"מ סופו למות כוונתו דמש"ה מעידין עליו ולפי פשוטו היינו משום שדרכו לפרכס ואפ"ה לענין גלות פטור כיון שהוא עצמו קירב מיתתו וכדפרישית מסוגייא דפ' הנשרפין ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דאפילו בלא פירכוס ובלבול הרוח סופו למות בודאי אלא דאפ"ה לענין גלות פטור משום שהוא קירב או בלבול הרוח מסייעו והו"ל כאילו הכוהו י' בני אדם בעשר מקלות דכולן פטורין אע"ג דכל א' עביד שיעור מיתה. ועוד דלענין שמעידין עליו להשיא את אשתו לא משכחת אלא כשברח וא"כ בודאי מעידין עליו שמת שהרי בלבלו הרוח כשהלך לו מביתא דשישא וק"ל:

    Penei Yehoshua on Gittin 70a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אכול שליש ושתה שליש וכו' עי' נדה דף כד ע"ב תד"ה אכילתו:

    Gilyon HaShas on Gittin 70a · Sefaria

    בן יהוידע

    שְׁמוֹנָה, רֻבָּן קָשֶׁה וּמִעוּטָן יָפֶה הנה תלתא קמאי ראשי תיבות שלהם דעת שהוא ראשי תיבות ' ד רך ע ושר ת שמיש' ולזה רמז הכתוב מוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב (קהלת א, יח) כי רובם קשה. ועוד ארבעה מהם שהם שהם ' ש ינה מ לאכה ח מין ה קזה' ראשי תיבות שמחה לזה אמר וּלְשִׂמְחָה מַה זוֹ עֹשָׂה (קהלת ב, ב) מה לשון מיעוט כמו וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז). והנה בעושר פירש רש"י ז"ל הקושי שמבטלו מן תלמוד תורה ומגביה לבו. ועוד נראה לי גם בענייני הגשמיות קשה כי מרבה נכסים מרבה דאגה (משנה אבות ב, ו) ועוד ברבוי עושר שולט בו עין הרע בגופו שיחלה או ימות בר מינן. ובמלאכה לא פירש כלום, ונראה לי בס"ד דודאי מן לימוד המלאכה יהיה ריוח לאדם שיתפרנס בה אך אם ירצה ללמוד רבוי מיני מלאכות יאבד זמנו בהם ונעשה זקן ועדיין לא עסק במלאכה אחת בשביל ריוח כאותו אדם שרצה ללמוד מלאכת התפירה כדי להתפרנס בה וחשב בדעתו לתפירה צריך מחטים וחוטין ושאר כלים וטוב שאלמוד גם כן מלאכות כל דברים הצריכים לתפירה ועסק בלימוד כולן ונעשה זקן ולא עסק במלאכת התפירה להרויח ולהתפרנס בה. ועל זה אמר כאן רבוי המלאכה קשה, רוצה לומר רבוי הלימוד הצריך לה אבל על יגיעת הגוף לא יאמר מלאכה הוה ליה למימר עסק ועבודה. או יובן הכונה על דרך שאמר החכם [חות יאיר סימן מג כתב שהרמב״ם אמר לשון זה הראב"ד שהשיג עליו] 'לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת' כי המלאכה אף על גב שיש בה יגיעה כיון דהורגל בה לא אכפת לו ביגיעה כי הרגל על כל דבר נעשה טבע אך אדם שאינו מתמיד לעסוק במלאכה אחת אלא חודש אחד יהיה חייט וחודש אחד צורף וחודש אחד נגר וחודש אחד פחמי וכיוצא בזה שהוא מדלג ממלאכה למלאכה ואינו מרגיל עצמו במלאכה אחת זה קשה לגוף מכמה צדדים.

    לְמַטָּה, לְמַטָּה מִן הַבֵּיצִים לְמַעְלָה, לְמַעְלָה מִן הַבֵּיצִים. הא דעשה הגבול בביצים כדי לשלול את פי הטבעת שהוא בסוף חצי העליון של הגוף שהוא למעלה מעט מהביצים דהדם היוצא משם הוא רפואה לגוף וכמו שכתוב בספר הברית ולכן מי שדרכו לצאת ממנו דם מפי הטבעת ופסק כמה חודשים מביאים לו עלוקה לשאוב דם והיא במקום הקזה באותו מקום ויש בזה תועלת גדולה.

    Ben Yehoyada on Gittin 70a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף ע׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־584 מילים ב־26 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 26 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 13 מילים

      נפתחת ב״ענבי תאלא במים.…״

    2. קטע 224 מילים

      נפתחת ב״לחזזיתא ליתי שב חיטי ארזנייתא, וניקלינהו אמרא…״

      חכמים: רב שימי בר אשי.

    3. קטע 325 מילים

      נפתחת ב״אמר שמואל: האי מאן דמחו ליה באלונכי…״

      חכמים: שמואל.

    4. קטע 423 מילים

      נפתחת ב״אמר רב אידי בר אבין: האי מאן…״

      חכמים: רב אידי בר אבין.

    5. קטע 518 מילים

      נפתחת ב״א"ר יהושע בן לוי: אכל בשר שור…״

    6. קטע 627 מילים

      נפתחת ב״תנא: והממלא כריסו מכל דבר, אחזתו אחילו.…״

      חכמים: רב פפא.

    7. קטע 715 מילים

      נפתחת ב״מאי אחילו? א"ר אלעזר: אש של עצמות.…״

      חכמים: אביי.

    8. קטע 815 מילים

      נפתחת ב״מאי אסותיה? אמר אביי, אמרה לי אם:…״

      חכמים: אביי.

    9. קטע 943 מילים

      נפתחת ב״כולהו שקייני אליבא ריקנא, והאי בתר דאכל,…״

    10. קטע 1015 מילים

      נפתחת ב״אמר ליה אליהו לר' נתן: אכול שליש…״

    11. קטע 1127 מילים

      נפתחת ב״תני ר' חייא: הרוצה שלא יבא לידי…״

    12. קטע 1225 מילים

      נפתחת ב״אמר מר עוקבא: האי מאן דשתי טיליא…״

      חכמים: רב חסדא.

    13. קטע 1317 מילים

      נפתחת ב״אמר רב יהודה: האי מאן דיתיב בצפרני…״

      חכמים: רב יהודה.

    14. קטע 1433 מילים

      נפתחת ב״תנו רבנן: הקיז דם ושימש מטתו הוויין…״

      חכמים: רב פפא.

    15. קטע 1539 מילים

      נפתחת ב״אמר רבה בר רב הונא: בא מן…״

      חכמים: רב הונא, רבה.

    16. קטע 1616 מילים

      נפתחת ב״תנו רבנן: המשמש מטתו מעומד אוחזתו עוית;…״

    17. קטע 1726 מילים

      נפתחת ב״מאי דלריא? אמר רבי יהושע בן לוי:…״

      חכמים: רבי יהושע, רב פפא, רב פפי, אביי.

    18. קטע 1823 מילים

      נפתחת ב״אמר אביי: מי שאינו בקי בדרך ארץ,…״

      חכמים: רבי יוחנן, אביי.

    19. קטע 1936 מילים

      נפתחת ב״שלשה דברים מכחישים כחו של אדם, ואלו…״

    20. קטע 2015 מילים

      נפתחת ב״שלשה דברים מתיזין גופו של אדם, ואלו…״

    21. קטע 2120 מילים

      נפתחת ב״חמשה קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו…״

    22. קטע 2229 מילים

      נפתחת ב״ששה, העושה אותן מיד מת, ואלו הן:…״

      חכמים: רבי יוחנן.

    23. קטע 2319 מילים

      נפתחת ב״אמר אביי: כסידרן מת, שלא כסידרן חליש.…״

      חכמים: אביי.

    24. קטע 2417 מילים

      נפתחת ב״שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן:…״

    25. קטע 2522 מילים

      נפתחת ב״שמונה ממעטים את הזרע, ואלו הן: המלח,…״

    26. קטע 2612 מילים

      נפתחת ב״תנא: כשם שקשה למטה כפלים, כך יפה…״

      חכמים: רב פפא.

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: גיטין דף ע׳ ע״א

    פתיחה בקורא
    מקורות הפוכים — חכמים שמפנים לדף הזה

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026