מסכת גיטין דף ז׳ עמוד א׳

בהמתן של צדיקים בהכל שוחטין (חולין דף ה:):

אבר מן החי שנאבד מהם אבר מן השחוטה ומפני אימתו חתכו עבדיו אבר מן החי והביאו תחתיו שלא יבין:

העומדים עלי לחרף ולגדף:

ובידי למוסרן כח בידי להלשין עליהן:

לנגדי מריבני ומקניטני:

גניבא היה חולק עליו:

קולר שלשלת של ברזל שנותנין שם המוכתבים למלכות להריגה:

זמרא לשורר בבית המשתאות:

השתא בהמתן של צדיקים כו' אמר ר"ת דלא פריך אלא גבי מידי דאכילה דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור ולהכי לא פריך גבי ר' ישמעאל שקרא והטה בפרק קמא דשבת (דף יב:) וגבי יהודה בן טבאי שהרג עד זומם (חגיגה דף טז:) ובההיא דפ"ב דכתובות (דף כח:) דהעלו עבד לכהונה על פיו לא גריס ליה ר"ת אע"פ שיש שם אכילת איסור תרומה לאשתו ולבניו שהן אסורין בתרומה מ"מ כיון שחכם עצמו אין נכשל באכילת איסור אין סברא להקשות ורב ירמיה בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה (פסחים דף קו:) אע"ג דאמר התם (דף קה.) דמיתתו באסכרה ובראש השנה (דף כא.) בסיס תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור.:

והוא יפילם חללים בפ' בתרא דזבחים (דף קטו:) דרשי' דום בענין אחר גבי וידום אהרן (ויקרא י׳:ג׳) אע"פ שהפיל לך חללים אתה דום:

השכם והערב עליהן דריש דום כמו דמדומי חמה (שבת דף קיח:) אע"ג דאמר בבבא קמא (דף צג.) המוסר דינו לשמים הוא נענש תחילה הא אמר ה"מ דאית ליה דינא בארעא אי נמי השכם עליהם לבית המדרש קאמר לעסוק בתורה:

זמרא מנא לן דאסור פי' בקונטרס לשורר בבית המשתאות וכן משמע מדקאמר ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו יין ובפרק בתרא דסוטה (דף מח.) תנן משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה:

עטרות חתנים פירש בקונטרס עטרה ממש ואין נראה דאמר עלה בפ"ב דסוטה (דף מט:) לא שנו אלא של ורד ושל הדס אבל של קנים ושל חילת מותר ואין דרך לעשות עטרה משל קנים אלא עטרות שעושים כעין כיפה ובראש כל אדם דקאמר לאו דווקא בראש ממש אלא למעלה מראש ובמס' מדות (ספ"ג דף לו.) דתנן העטרות שבחלונות פירשו נמי הגאונים כעין כיפות מוזהבות שעושין בחלונות ולא הויא כלילא דדהבא כההיא דבמה אשה (שבת דף נט:) דקאמר נפוק כמה כלילי בנהרדעא ודווקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות דמפרש בסוטה (דף מט:) דהיא עיר של זהב ובפרק במה אשה (שבת דף נז.) אמר לא תצא אשה בעיר של זהב מכלל דבחול שרי אלא דוקא חתנים וכלות אסרו משום שמחה יתירה כדאמרי' התם נמי (ב"בס:) זה אפר מקלה שבראש חתנים:

בזמן שמצנפת בראש כהן גדול דאותה של כהן הדיוט קרויה מגבעת כדכתיב (שמות כ״ח:מ׳) ועשית להם אבנטים ומגבעות ומפרש ריב"א משום דלכהן הדיוט לא היה ציץ והיתה גדולה קרויה מגבעת אבל של כ"ג היתה קטנה קרויה מצנפת מיהו אומר ר"י דאשכחן בלשון הגמרא דקרי נמי מצנפת לשל הדיוט בפרק בראשונה ביומא (דף כה.) דאמר נוטל מצנפת של אחד מהן ואפילו היו שוות נקט הכא בראש כ"ג לפי שאין אסור אלא לחתנים כדמפרש כעין כ"ג שהוא ראש ושר בישראל:

הא דאמרינן כלילא מנא לן דאסור. דוקא לחתנים אמרו, דומיא דכהן גדול שיש שמחה לפניו, אבל שאר כל אדם לא. והא נמי דרבינא דקא גדיל כלילא לברתיה ואמר דלא אסרו אלא בגברי דומיא דכהן גדול בהלולא דברתיה הוה ואפילו הכי שרי בנשי. ואי קשה לן הא דתנן במסכת סוטה (מט, א) בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות. הא פירשו התם מאי עטרות כלות עיר של זהב, אבל כלילא בנשי לא גזרו אפילו כשהיא כלה, ועיר של זהב נמי בשאר נשים שרי ולא אסרו אלא בשבת דהא ר"ע עבד לה לדביתהו ירושלם דדהבא כדאיתא בשבת (נט, ב). כן פירש רבינו תם ז"ל.

הוזכר בכאן במר עוקבא ששלח לו לר' אליעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו וכתב ליה אשמרה לפי מחסום וכו' אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום שלח ליה קא מצערן לי טובא ולא מצינא דאיקום בהדיהו שלח ליה דום לה' וכו' השכם והערב עליהם לבית המדרש וכו' וענין דום מלשון דמדומי חמה שבשחרית וערבית וקצת גאונים סוברים שעל תפלה הוא רומז ולשון בית המדרש האמור בו לפי שרוב תפלותיהם בבית המדרש היו ודום הוא ענין כמו שתרגמו בתרגום ירושלמי וידום אהרן ושבח אהרן ועל ענין זה סמכו בעוסק בתורה ביחידי לומר עליו ישב בדד וידום ומכל מקום עיקר הפירוש בו על תלמוד תורה ויש שואלים בה והלא המסור מכלל המורידין הוא ולמה מיחה בידו ורב כהנא נמי חזינן בסוף בבא קמא קי"ז א' דשמטיה לקועיה דחד יש מתרצים בו שמכל מקום תחלה ראוי להרבות עליו בתפלה ואין נראה כן שהרי במוחלט הוא מוחה בידו ואומר שלא ישתדל לגרום להם שום רעה ולא אמר שיהא נותן מתון בכך ויש מפרשים שלא היו אלו המצרים לו מפסידים לו כלום בהדיא אלא שמצערין אותו בדבריהם ובעסקיו עד שאיפשר שגורמים לו הפסד והוה שאמר מצערן לי ואף זה אין נראה לי שאף הוא לא היה מורה לעצמו היתר בכך מחמת צער דברים ומיני בזיונות אלא שיראה לי שאף במסור הגמור אע"פ שהוא בכלל מורידין מכל מקום אין מוסרין אותו למלכות שאם כן אף המוסרים אותו נעשו מסורות עליו וכל מיני מסורות מכוערים ומרוחקים אפילו בדרך נקמה אלא שאם יכולים לחבטו ולהורידו בשאר מיני הכאות וחבלות עושין:

כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשמעו ולהשתעשע בו בין שנעשה הזמר בכלי בין שירה על פה וכל שכן במקום שהנשים מצויות שם והדבר בא לידי הרגל עבירה ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה לשם כגון מיני פיוטים ומזמורים מותר אף בבית חתנים ומשתאות וכן הדין לשמח חתן וכלה שכל שאין בו צד פריצות מותר ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות והוא שאמר כעמים כלומר כמנהג העמים וכן בשיר לא ישתו יין שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש ובמסכת סוטה מ"ח א' נראה כן בהדיא כמו שביארנו שם:

התבאר במסכת סוטה גם כן שבפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים שהיו רגילים לעשות לחתנים עטרות של כסף מצויירות ומשובצות ביופי ונוי וכן גזרו על האירוס והוא תוף המקשקש ומשמיע קול גדול והמייה יתירה ואף הם סמכוה מן המקרא הסיר המצנפת והרים העטרה כל שניטלה מצנפת מראש כהן גדול ניטלה עטרה מראש כל אדם ודוקא דומיא דכהן גדול ר"ל בחתן אבל בכלה מותר וכמו שמצינו רב אשי הוה גדיל כלילא לברתיה ר"ל ביום החתונה ומה שאמרו שבפולמוס של טיטוס שבא אחר אספסיינוס גזרו על עטרות כלות כבר פירשוה באחרון של סוטה דוקא בעיר של זהב ועטרה זו מאחר שאף לחתנים אסורה כל שכן לשאר בני אדם וכן בעיר של זהב אסורה לכלה וכל שכן לשאר נשים ומכל מקום קצת רבני צרפת כתבו בהפך שלא נאסרה עטרה אלא לחתן ומחשש רבוי שמחה ביתר מדאי דומיא דכהן גדול שיש כבוד ושמחה לפניו וכן הדין בעיר של זהב דוקא נאסרה לכלה הא בשאר נשים מותרת ולא נאסרה להן אלא בשבת והוא שאמרו על ר' עקיבא דעבד לה לדביתהו ירושלם דדהבא:

לעולם יהא אדם זריז במצות צדקה לעשות ממנה כפי הראוי לו ואפי' הרואה בעצמו שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם כפי הראוי לו ולא עוד אלא אפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה והכתוב מבטיחו בכך ועניתיך לא אענך עוד כלומר שוב אין מראין לו סמני עניות:

תד"ה השכם כו' דום כמו דמדומי כו' א"נ השכם עליהן לבהמ"ד כו' עכ"ל מדבריהם נראה דלא הוו גרסי אלא השכם והערב עליהן והם כלים כו' ולא גרסינן לבית המדרש וק"ל:

בד"ה עטרות כו' ודוקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות כו' עכ"ל ודקאמר נסתלקה עטרה מראש כל אדם לאו דוקא אלא דומיא דכ"ג שהוא ראש ושר בישראל כמ"ש לקמן והך נמי דלקמן דהוה גדיל כלילא לברתיה לכלה קאמר וכעין כיפה והך מתני' דסוטה דאסרו עטרות כלות ידע לפרושי בעיר של זהב אלא מהאי קרא דהסר עטרה הוה קשה ליה לרבינא דהוה ס"ד לאסור בנשי דומיא דבגברי דהיינו נמי כיפה וק"ל:

בד"ה בזמן שמצנפת כו' בפרק בראשונה דאמר נוטל כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא שלח לו דום לה' והתחולל לו כו' ויש לדקדק מעיקרא אמאי לא שלח ליה בתהילים ועוד מהאי קרא שהוא מוקדם בפסוק דמהאי קרא שמעינן נמי דרשה ועצה טובה דהשכם והערב לב"ה משא"כ מקרא קמא ול"ל דקרא דדום לד' איכא למידחי כמ"ש התוס' דא"כ אמאי שלח ליה עכשיו מהאי קרא אע"כ דפשטא דקרא דהיינו כדדרשינן הכא דכתיב סיפא דקרא אל תתחר במצליח דרכו ועוד יש לדקדק דקרא קמא אשמרה לפי מחסום דוד על עצמו אמר ומאי שייך לגביה האי עניינא למסור אויביו למלכות שהוא בעצמו מלך הוא ואם התפאר שלא היה מתנקם עצמו מאויביו מאי אשמרה לפי מחסום דקאמר והנלע"ד בזה דודאי עיקר מלתא דדוד שאמר אשמרה לפי מחסום היינו שלא היה מוסר דינו לשמים דאסור כמ"ש בתוס' ואע"ג דהיכא דליכא דינא בארעא שרי אפ"ה אין זה מדת חסידות דכל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה וכדאמרינן נמי בחסידים הראשונים שלא עלתה על מיטתן קללות חביריהן המצירין להם והיינו דשלח ר"א למר עוקבא חדא דאשמעינן תרתי דאף למסור דין לשמים אסור וממילא דכ"ש למסור למלכות והיינו דלא שלח ליה מקרא דום לה' והתחולל דמשם משמע לכאורה איפכא דשרי מיהא למסור דינו לשמים כמ"ש התוס' לחד פירושא ועוד דקרא דדום והתחולל איכא למידחי דאיירי דוקא במי שהשעה משחקת לו כדכתיב להדיא סיפא דקרא אל תתחר במצליח דרכו וכה"ג ודאי אסור להתגרות בו ואפשר דאף למסור דין לשמים לא יתכן כדדרשינן ולא עוד אלא שזוכין בדין כדכתיב מרום משפטיך מנגדו משא"כ בגניבא דוודאי לא קיימא ליה שעתא דהא בהדיא קאמר מר עוקבא שבידו למוסרם למלכות ודאי דשרי מש"ה לא שלח ליה מהאי קרא אלא מקרא דאשמרה לפי מחסום וכדכתיבנא והיינו דהדר שלח ליה לא מצינו דאיקום בהו דמהאי קרא גופא משמע דכה"ג שרי דהא כתיב בסיפא דקרא דאשמרה לפי מחסום נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני ואם כן משמע להדיא דכיון שלא יוכל לעמוד בהם חם לבו ודבר דבר בלשונו והיינו היפך מהא דקאמר מעיקרא ששם מחסום לפיו לכך שלח עכשיו שפיר מקרא דום לה' אי לה' להתירא להתיר לו באמת מיהא למסור דין לשמים כיון דלא מצי למיקם בהו וכדעבד דוד המלך ע"ה וכפרוש' קמא של תוס' בד"ה השכם או נימא דשלח ליה לאיסורא כפי' בתרא של תוס' והיינו משום דאיכא תקנתא דהשכם והערב לבה"כ משא"כ בדוד המלך בקרא קמא נראה שהאויבים מנעוהו להשכים ולהעריב לבה"כ כדמצינו שאמר כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' והיינו דקאמר בהאי קרא גופא נאלמתי דומיה החשיתי מטוב ודרשינן בברכות על ביטול תורה והיינו דמסיק בהאי קרא חם לבי כו' דברתי בלשוני שהיה מוסר דין לשמים משא"כ היכא דאיכא תקנתא להשכים ולהעריב אסור אף למסור לשמים כדמוכח מקרא דדום לה' להאי פירושא ומכל שכן למסור למלכות ודו"ק:

רש"י בד"ה העומדים עלי לחרף ולגדף עכ"ל הנראה שבא ללמד בזה דדוקא כה"ג שעמד עליו בדברי חרוף אסור למוסרו משא"כ אם היה גניבא מוסרו למלכות ודאי דשרי למר עוקבא להציל עצמו ולמסור את גניבא למלכות כדאיתא להדיא בח"מ סי' שפ"ח:

תוספות בד"ה השכם כו' דריש דום כמו דמדומי חמה לא ידעתי מי הכריחם לזה דיותר נראה דדריש והתחולל מל' תפילה וממילא א"ש דא"ל השכם והערב שהוא זמן תפילה לותיקין:

גמרא א"ל רב חסדא קרא כתיב הסר המצנפת כו' זאת לא זאת ויש לדקדק אמאי מייתי סיפא דקרא זאת לא זאת כיון שאין בו צורך לדרשא זו ונראה דבלא"ה לא הוי מצי לאתויי מקרא דהרם העטרה קאי אעטרות חתני' דהא לפשטא דקרא אכתר מלכות קאי שתתבטל הכהונה והמלוכה ול"ל דא"כ איפכא מיבעיא ליה דמלך קודם לכה"ג הא ליתא דכיון דנבואה של פורעניות היא בקלקלה מתחילין מן הקטן ועוד דסדר פורענות הוא מונה דבתחלה הוסר' המצנפת דבי'ז בתמוז בטלה עבודה והוסר התמיד וגלות צדקי' באב לכך מייתי סיפא דקרא דהשפל הגבוה ועל צדקיה נאמר שניטל' המלוכה ממנו וניתנה לגדליה בן אחיקם כתרגומו וכפירש"י שם וא"כ מדקאמר זאת לא זאת מכלל דרישא דקרא לא קאי אכתר מלוכה אלא אעטרות חתני' והא דמקדים מצנפת של כ"ג לעטרות חתני' אע"ג דבקלקלה מתחילין מן הקטן דמה"ט הזכיר פורענות דכה"ג קודם למלך אלא משום דעטרות חתנים לא הוסר אלא לאחר שהוסר המצנפת מכה"ג לכך מזכיר כה"ג קודם ובזה נתיישב נמי דלבתר דקאמר דעטרות חתני' מדרבנן א"כ ממילא מוכח דהרם העטרה קאי אמלוכה ומש"ה מקשה הש"ס שפיר מאי זאת לא זאת ומפרש לה לענין שהעמידו צלם בהיכל כנ"ל וק"ל:

גמ' אי מההוא הוה אמינא הנ"מ זמרא דמנא עי' חגיגה דף טו ע"ב ברש"י ד"ה זמרא:

שם מתותא דא"י ע' עירובין דף כא ע"א תד"ה אחוי ליה:

תוס' ד"ה השתא בהמתן וכו' דגנאי הוא לצדיק ע' מהריק"ש בהגהותיו ריש טוי"ד:

אֶלָּא בִּקְּשׁוּ לְהַאֲכִילוֹ דָּבָר גָּדוֹל, וּמַאי נִיהוּ? אֵבָר מִן הַחַי נראה לי בס"ד קרי ליה 'דָּבָר גָּדוֹל' כי הרב חק"ל [חקרי לב] ז"ל ביורה דעה (חלק א׳ סימן א') העלה לדעת גדולי הפוסקים שאם אכל אדם אבר מן החי יש בידו איסור לאו דאבר מן החי ואיסור עשה דאינו זבוח דעבר אעשה דשחיטה דכתיב וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ (דברים יב, כא) עיין שם ולכן מאחר שיש בו עשה ולא תעשה להכי קרי ליה דבר גדול.

בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי, וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת, מַהוּ פירוש אל תאמר טוב לאדם שיעביר על מדותיו וראוי שתמחול להם, הנה אלו עומדים עלי רוצה לומר על גופי שעושים לי צערא דגופא שלא ניתן לימחל! והשיב לו עם כל זה איכא מדת חסידות אם תשתוק ולא תעשה להם כלום. וחזר ושלח לו דְּקָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא, וְלָא מָצִינָא דְּאִיקוּם בְּהוּ כי חושש אני אם לא אקדים למוסרם למלכות יקדימו הם למסור ולהלשין ואז אחר כך לא מצינא להציל עצמי.

וְהוּא יַפִּילֵם לְפָנֶיךָ חֲלָלִים חֲלָלִים (תהלים לז, ז) נראה לי בס"ד כפל הלשון על פי מה שנאמר בס"ד בפסוק מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית כ, ז) כפל לו המיתה אחת שיעני דחשוב כמת (נדרים סד:) ואחת שימות ממש וכאן חללים מצד עניות בממון וחללים בנפשות שיהיה להם שתי מיתות ממון ונפשות. או יובן מיתה לגוף שתסתלק נפשם מתוכו וישאר הגוף חלל כי בעוד האדם חי היתה הנשמה ממלאת כל הגוף ועוד חללים מצד הנשמות כי כל ניצוצי קדושה של תורה ומצות הם עומדים תוך הנשמה וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נז:) על ישראל מלאים מצות כרמון ואלו התורה ומצות שלהם יהיו למר עוקבא ונמצא נפשותם נשארו חלולים וריקנים. ואמר לו יַפִּילֵם לְפָנֶיךָ כלומר שתראה בעיניך מפלתם דכל העושים לו נס בזכותו זוכה ורואה בנס שלו שנאמר הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז). ולכן סיים הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב כדי שתהיה מפלתם בזכות התורה שלך ואז תזכה לראות בעיניך את מפלתם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כל אדם יש לו מזל למעלה להמליץ עליו ולכך כפל 'חֲלָלִים חֲלָלִים' דהיינו שונאים התחתונים ושונאים העליונים שהם מזלות שלהם את כולם יפיל לפניך עד כאן דבריו נר"ו.

הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵם כָּלִים מֵאֲלֵיהֶן נראה לי בס"ד מה שתלה הדבר בהשכם והערב דשכר תורה ומצות בהאי עלמא ליכא משום דאשה מעשה ידיה לבעלה ואין לאדם שכר מן הדין אך מה שעושה מתוך דחק יש שכר בהאי עלמא כדין אשה שדחקה עצמה זוכה לעצמה וכל שזוכה בו בדין יש לו קבלת שכר גם בהאי עלמא משום בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו) ולכן אמר לו הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב שתדחוק עצמך אתה אב בית דין ומוטל עליך צרכי צבור וקשה עליך אם תשכים ותעריב ולכך נחשב זה עושה מתוך הדחק דיש שכר גם בהאי עלמא ואז בשכר זה יהיו כלים ואמר אֲלֵיהֶם רוצה לומר שתשכים קודם מהם ותעריב יותר מהם כדי שלא יגין עליהם זכות תורה שלא לשמה שיש בידם אפילו לפי שעה כי גניבא היה חכם ובא לבית המדרש. או יובן אומרו הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב לבית המדרש רוצה לומר שתתפלל שחרית וערבית בבית המדרש במקום שאתה גורס ואז פועלת התפלה יותר לזמר עריצים ועל תפלה שייך לשון משכים ומעריב וכמו שאמרו בריש ברכות (ברכות ח.) כיון דאמרי לרב דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. ומה שאמר כָּלִים מֵאֲלֵיהֶם הכונה שיהיה איזה סיבה שהם יפלו ברעה שסבבו לעצמם מידם כדי שלא תהיה אתה בסוג כל שחבירו נענש על ידו דאין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא (שבת קמט:) אלא הם יפלו ברעה אשר יסבבו הם מעצמן להם.

הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר, וּנְתָנוּהוּ לִגְנֵיבָא בְּקוֹלָר נראה לי בס"ד דברים הראשונים ששלח מור עוקבא לרבי אלעזר לומר בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת מַהוּ שלחם במכתב ולא על ידי שליח בעל פה מפני שאמר לו ובידי למסרם למלכות ולא האמין למסור דברים אלו בידי שליח ולכן שלח לו כל הדברים כתובים במכתב סגור ומאחר דמור עוקבא שלח לו הדברים במכתב אז גם רבי אלעזר החזיר לו תשובה במכתב ולכך שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּ אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי (תהלים לט, ב), אַף עַל פִּי שֶׁהָרָשָׁע לְנֶגְדִּי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם. אבל שילוח השני שאין בו ענין מסירה למלכות ואין בו סוד אלא רק שלח לו קָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא לא כתב זה במכתב אלא שלח דברים אלו בעל פה על ידי שליח דאין השליח מבין על מי הוא מדבר ומה רוצה בכך ולכן גם רבי אלעזר החזיר לו תשובה בעל פה על ידי השליח ולהכי לא אמר הש"ס 'שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּ' אלא אמר שלח דּוֹם לַהֳ' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז, ז), ומאת ה' היתה זאת הסיבה לשלוח מור עוקבה שילוח השני בעל פה כדי שגם רבי אלעזר ישלח הדברים בעל פה יצאו הדברים מפיו של רבי אלעזר ויעשו פרי מה שאין כן אם היה כותבם במכתב לא היה מוציאם בפיו ולזה אמר הדבר יָצָא 'מִפִּי' רַבִּי אֶלְעָזָר וּנְתָנוּהוּ לִגְנֵיבָא בְּקוֹלָר רוצה לומר פועל זה נעשה לגניבא בשביל שהדבר יצא מפי רבי אלעזר ולא כשלוח הראשון דכתב במכתב דוקא. ועוד נראה לי בס"ד דרך אחרת במאמר זה ובזה נתרץ בס"ד דקדוק אחר למה בשלוח הראשון אמר פסוק מזמור ט"ל (תהלים לט, ב) ולא אמר פסוק זה דמזמור כ"ז (תהלים לז, ז) דקדים דכתיב ביה דּוֹם לַהֳ' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ? והוא דמאמר מור עוקבא בשלוח הראשון שאמר וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת סובל זה שני פירושים האחד הוא למסרם למלכותא דארעא והשני למלכותא דרקיעא והיא ספירת המלכות שהיא ספירה העשירית דכל העונשים נעשים על ידה בסוד דינא דמלכותא דינא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל והנה בזה יש כונות שראוי לכוין אותם בעת שמענשין את האדם על ידי המלכות העליונה ולכך אמר לו וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת שאני יודע הכונות שצריך לכוין בזה וכיון דדבריו סובלים שני פירושים ולא נודע איך הוא שואל לכך. שלח לו רבי אלעזר פסוק בסימן ט"ל דקאמר אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי והכתוב לשונו כפול אלא שהוא מדבר בשתי מסירות אלו והוא אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי קאי על מסירה ומלשינות אצל מלכותא דארעא וְאֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם קאי על מסירת דין בפה למלכותא דרקיעא שהיא ספירת המלכות שבעשר ספירות דקדושה ולכן לא הביא לו פסוק דּוֹם לַהֳ' שאין בו רמז על שתי מסירות הנזכר. וכשראה מור עוקבא שמנעו רבי אלעזר משתיהן בכח פסוק זה חזר ושלח לו דברים בעל פה על ידי שליח כדי שרבי אלעזר גם כן ישיב תשובה בעל פה ואולי יאמר לו רבי אלעזר איזה פסוק שיש בו קללה על שונאיו ומאחר דאומר אותו בפיו ודאי פועל בו פועל שאז תתקיים הקללה בשונאיו מחמת דבורו של רבי אלעזר וכאשר חשב כן עלה בידו שרבי אלעזר גם כן שלח לו תשובה בעל פה ואז דבריו עשו פירות וכאשר היה.

כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן עֲדֵי־עַד, עוֹשֶׂה לוֹ דִּין (יהושע טו, כב). נראה לי בס"ד כל החרדה אשר חרד רב הונא בר נתן לפני רב אשי על דרשה דרב גביהה לאו על פשוטן של דברים כי אם על הסוד הרמוז בהם. ונראה לי בס"ד הכונה שׁוֹכֵן עֲדֵי עַד רמז לשם אכדט־ם [74] שעולה מספר עַד והוא שם אשר בו תלוי הבטחון בסוד בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד (ישעיה כו, ד) והוא בבינה עלאה וכנזכר בשער הכונות בדברי רבינו האר"י ז"ל בדרוש ל"ג לעומר עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד מאמר החכם שהוא מאמר מופלא הפלא ופלא וזה לשונו בני אל תבטח באדם אך תבטח בתשעה ועשרים אדם עד כאן לשונו והוא פלא. ובזה מובן שפיר בס"ד כי שם הבטחון הוא שם א כ ד ט־ ם והוא אותיות כ " ט ואותיות אדם וזהו שאמר אל תבטח באדם האנושי אלא תבטח בשם הבטחון שיש בו תשעה ועשרים דהיינו אותיות כ"ט ויש בו אותיות אדם והוא כפתור ופרח. והנה מאחר שהוא דומם הרי שם בטחונו בהשם יתברך לכן יתעורר שם הקדוש שבו תלוי הבטחון אשר מספרו ע"ד בסוד בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד לעשות לו דין שזהו כבודו דשכינה עלאה תהיה פטרון שלו. ומה שדרש רב אחא מבי חוזאה שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה עוֹשֶׂה לוֹ דִּין נראה לי בס"ד דאותיות סְּנֶה במילואם כזה ס מ " ך נ ו " ן ה" י הנה אותיות המלוי לבדם עולין מספר קכ"ו כמנין ג' פעמים מ"ב [42×3=126] שהוא סוד ג' ידים שהנקמה תלויה בו כנודע ולזה אמר שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה רוצה לומר ג' פעמים מ"ב שהם בתוך אותיות 'סְּנֶה' עוֹשֶׂה לוֹ דִּין. ועוד נראה לי בס"ד כונת רב אחא בפסוק זה לרמוז על סוד הפסוק וַיֵּרָא מַלְאַךְ הֳ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג, ב) דכתב רבינו ז"ל בשער הפסוקים בפרשת שמות דסוד המלאך הזה אינו מלאך ממש אמנם הוא שם אלקים [86] עם חמשה אותיות בגימטריא מלאך [91] ולכן נראה בבחינת דין הקשה שהוא לַבַּת אֵשׁ והנה שם אלקים מצטרף במאה ועשרים צרופים כנודע והם מספר הַסְּנֶה [91] ולכן אמר וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכו' (שמות ג, ד) יעוין שם. והנה ידוע מה שאמר רבינו האר"י זצ"ל בדרוש ב' דפסח בשער הכונות ששם אכדט־ם הנה הוא חילוף שם אלקים באבג"ד כנודע והוא מתחלף באותיות שלפניו ואמנם אות אל"ף אין אות לפניה ולכן אינה יכולה להתחלף ולבחינת השם הזה של אכדט־ם נקרא הבינה אלקים חיים ובכל מקום שנזכר שם אלקים חיים רומז אל שם אכדט־ם כי הוא יותר רחמים ויותר פנימי ויותר עליון משם אלקים סתם וכנזכר כל זה בשער הכונות בדברי רבינו האר"י ז"ל יעוין שם. והשתא בא וראה חכמתו של רב אחא מבי חוזאי שהתחכם לעשות הדרש שלו בנטרקון הנזכר על דרך הדרש של רב גביהה אלא דרב גביהה עשה הרמז בשם אכדט־ם שהוא חילוף שם אלקים ורב אחא עשה הרמז בשם אלקים עצמו שהוא יותר דין ושניהם דבריהם אמת וצדק ונכונים בטוב טעם ודעת דודאי אינו דומה קנאה שהיא בעבור צער בעלמא לצעקת לגימה שגוזל ממנו ויורד עד לחייו לשערי מזונותיו ועל כן אותו הדין של צער בעלמא נעשה על ידי שם אכדט־ם שהוא שם החילוף של אלקים שהוא רחמים אבל הדין של צעקת לגימה יהיה על ידי שם אלקים עצמו שהוא דין קשה יותר ונעשה בו דין גמור. וזהו שנאמר שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה הוא שם אלקים עצמו שנאמר בו וַיֵּרָא מַלְאַךְ הֳ' בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכן וַיִּקְרָא אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכאשר ביאר רבינו האר"י ז"ל וכנזכר לעיל הוא עוֹשֶׂה לוֹ דִּין ונוקם נקמתו השם יתברך יעזרינו על דבר כבוד שמו ויפן אלינו בחן בחסד וברחמים רבים וגדולים אמן כן יהי רצון!

הֲוָה אֲמִינָא הַנֵי מִילֵי זִמְרָא דְּמָנָא, אֲבָל דְּפוּמָא שָׁרִי, קָא מַשְׁמַע לָן. נראה הכונה דפסוק בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (ישעיהו כד, ט) יש לפרשו מסתמא על זמרא דמנא דחמיר טפי אבל פסוק אַל תִּשְׂמַח אֶל גִּיל כָּעַמִּים (הושע ט, א) מוכרח לפרשו בכל גוונא דהא קאמר כָּעַמִּים רוצה לומר כמו העמים שהם עוסקים בשתיהם ששמחים בכל מיני שיר הן דמנא הן דפומא. ועוד נראה לי בס"ד דפסוק בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן משמע בשיר דמנא דדרך המשורר בפיו אינו יכול לשתות יין בעת שהוא משורר דאי אפשר לעשות שתיה ושירה בפה בבת אחת אלא פוסק מן השיר בעת ששותה מה שאין כן המשורר במנא אפשר לעשות תרווייהו כחדא שהוא עוסק בידיו לנגן ויבא זה המשקה וישפוך היין מן הכוס לתוך פיו בעודו משורר בידיו וכאשר עושין עתה להמנגנין אשר מנגנין בידים דהמשקה שופך השכר לתוך פיהם בעוד ידם עוסקין בניגון המנא ועל זה קאמר בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן אבל בפסוק אַל תִּשְׂמַח אֶל גִּיל לא נזכר שם יין ויש לפרש אל גיל בכל גוונא הן גיל דמנא הן גיל דפומא.

וְכִי מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה הקשה מהרש"א ז"ל והלא מצנפת כתיב קודם עטרה ) [הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה (יחזקאל כא, לא ] והוה ליה למימר מה ענין עטרה אצל מצנפת עיין שם. ונראה לי בס"ד דפשטיה דקרא איירי במצנפת כהן גדול ועטרה של מלך ולכן הוקשה לו שתי קושיות אחת מה צורך להזכיר את המצנפת כיון דאמר וְהָרִים הָעֲטָרָה דאין שם מלך אם כן שמע מינה בית המקדש חרב וממילא אין שם כהן גדול? ועוד קשיא ליה דהוה ליה להקדים העטרה למצנפת והכי הוה ליה למימר וְהָרִים הָעֲטָרָה וְהָסִיר הַמִּצְנֶפֶת דהא מלך קודם לכהן גדול (במדבר רבה ו, א) ומינוי כהן גדול יהיה על פי המלך? ולזה אמר מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה דכל קושיתו היא על המצנפת שאין צריך להזכירה כיון דמזכיר העטרה ועוד קשיא ליה על המצנפת שהקדימה לעטרה, ומתרץ דעטרה קאי על עטרת חתנים שהיא קטנה במעלה לגבי המצנפת של כהן גדול ולכך הקדים המצנפת על העטרה וגם הוצרך לזכור את שניהם לומר כל זמן שהמצנפת בראש כהן גדול אז עטרה בראש כל אדם.