מסכת גיטין דף ח׳ עמוד ב׳

כקונה בפרוארי ירושלים לקמיה מפרש לה:

בפרוורי בהפרכיא רוקריי"ש בלע"ז:

כיבוש יחיד דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה אבל דוד לא כבש אלא לצורכו:

בשידה תיבה ומגדל ונושאים אותה באויר ומשא"כ בארץ העמים ורבי היא:

רבי מטמא קסבר אהל זרוק לא שמיה אהל הכי מפרש בערובין אהל המטלטל אינו אהל בשעת טלטולו הילכך חציצה דקא מפסיק האי אהל בינו לאויר ארץ העמים לאו חציצה היא ואשמעינן האי תנא דסוריא דלעיל דאפי' רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים:

דגזרו על גושה מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל עליו כדאמרי' בפ' ב' דאהלות (מ"ג):

ועל אוירה שיהא הנכנס לאוירה טמא ואפי' לא נגע ולא הסיט את גושה אבל סוריא על גושה גזרו מגע והיסט אבל על אוירה לא גזרו והאי לא נגע ולא הסיט:

בפרוורי בפילכי רוקריי"ש בלע"ז:

כיבוש יחיד פי' בקונט' שלא היו לשם כל ישראל ביחד כמו בכיבוש יהושע וכבשוה לצורך כולם אבל דוד לא כבש אלא לצורכו אבל בספרי מפרש טעם אחר בסוף פרשת והיה עקב דמשמע לפי שלא היתה עדיין כל א"י כבושה כדאמר התם סמוך לפלטורא שלך לא הורשת פירוש יבוסי שהיה סמוך לירושלים ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה אבל אחר שכל א"י כבשוהו דריש התם מדכתיב (דברים י״א:כ״ד) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו' שכל מה שהיו כובשים מחו"ל היה קדוש ואפילו יחיד:

בשידה תיבה ומגדל פירש בקונט' מה שאין כן בארץ העמים ורבי היא ונראה שרוצה לפרש שידה תיבה ומגדל דוקא ולהכי לא מצי לאוקומי כר' יוסי בר רבי יהודה דהא הוא מטהר אפי' בארץ העמים ובחנם פי' כן דהא על כרחך שידה תיבה ומגדל לאו דווקא נקט אלא משום דנקט בברייתא אלא הוא הדין אפי' רוכב על הסוס כיון דסבר רבי אהל זרוק לא שמיה אהל כדפירש בקונטרס וכדמוכח דמסיק דבסוריא על אוירה לא גזרו ואם כן כר' יוסי נמי אתיא והרוצה ליכנס לה בטהרה היינו בקרון או רוכב על הסוס מה שאין כן בארץ העמים דטמא וכן משמע הלשון קצת דקאמר ואפי' רבי לא קא מטמא כו' ומשמע כרבי יוסי אתיא בפשיטות טפי ומיהו על כרחך כר' יוסי נמי לא אתיא אלא מטעם דמסיק אליבא דרבי דיוקא ארץ העמים משום דגזרו על אוירה ועל גושה כו':

אלא בארץ העמים דגזרו על גושה ועל אוירה והא דמיבעי לן בנזיר בפרק כ"ג (דף נד:) ארץ העמים משום גושה גזרו עליה או משום אוירה גזרו הכי פירושו משום גושה משום דמאהיל על הגוש הוא ועשאוהו חכמים כמאהיל על המת ויכול להכנס שם בשידה תיבה ומגדל או דילמא על האויר עצמו ולא יוכל להכנס שם בשום ענין והכא בשמעתא על גושה היינו על מגע גושה ועל אוירה או משום מאהיל על הגוש או משום אוירה ממש:

דגזרו על גושה ועל אוירה הקשה הרב ר' יעקב דאורלינ"ש דבמסכת אהלות (פ"ב משנה ג) תנן ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ותירץ דמיירי בעפר הבא מחוצה לארץ לארץ והמאהיל עליו דלא מטמא דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש ואין לשון ארץ העמים משמע כן אך יש לומר דאיירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחוצה לארץ ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא טומאה עליהן וטהורין אי נמי אי משום מאהיל על הגוש גזרו עליה איכא לאוקמי כר' שמעון דאמר קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל ולא החמירו על ארץ העמים יותר מקברי עובדי כוכבים עצמו ועוד תירץ רבינו תם דההיא משנה קודם שגזרו על אוירה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף טו:) דמעיקרא גזרו אנגיעת גושו ותו לא:

אע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא כדמוכח בפרק הדר (עירובין דף סח.) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו לשיילו לאימיה אי צריכה ניחיימו ליה אגב אימיה ולכאורה משמע דביום המילה היה שהיו צריכין לחממו כדי למולו וקודם המילה היה דאי לאחר המילה מסוכן הוא ובלא אימיה מחללין עליו שבת וע"י עובד כוכבים איירי התם כדפי' שם בקונט' וכן פי' ר"ח כדאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכט.) דחיה משבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת והא דאמר בסוף מפנין עד מתי פתיחת הקבר אביי (משמיה דרב יהודה) אמר שלשה ורבא משמיה דרב יהודה אמר ז' ואמרי לה ל' לא לחלל עליה שבת קאמרי ופליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו ס"ל כנהרדעי דאמרי חיה ג' שבעה שלשים ודוחק לומר דמעת לעת בעינן והא עובדא הוה תוך ז' של מעת לעת והא דאמר התם לעיל באידך ינוקא דאישתפיך חמימיה ואמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתיה ומוקי לה על ידי עובד כוכבים ודאי איסורא דרבנן שרי בחצר שלא עירבו משום מצות מילה אבל איסורא דאורייתא כגון לחמם לו חמין אסור ואין ללמוד מכאן היתר לומר לעובד כוכבים להביא ספר בשבת דרך כרמלית דלא דמי דדוקא משום מילה דהיא גופה דחיא שבת התירו ומיהו בהלכות גדולות משמע דאפי' איסורא דאורייתא שרי על ידי עובד כוכבים לצורך מילה שפירש דליתו מתוך ביתא דרך רה"ר לפי זה הא דקאמר נחים ליה אגב אימיה נוקמה תוך ז' ואמרה צריכה אני שמחללין עליה שבת. ונראה דלא יתכן לומר דנחים ליה ע"י ישראל דע"י ישראל היה אסור להרבות בשביל קטן כדאמר בפ"ק דחולין (ד' טו:) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל ע"י עובד כוכבים ניחא דשרי להרבות ושמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפילו ע"י עובד כוכבים אסור להרבות והא דתנן בפ"ב דביצה (דף כא:) לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראויין לשתיה ואמרי' נמי בגמרא דביצה (ד' יז.) ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכן ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד משום שמחת יום טוב התירו חכמים להרבות:

הדר אמר אביי פי' לא משום קושיא דרבא חזר בו דאביי לא חשיב ליה פירכא דסבר לא פלגינן דיבורא דאקושיא דרבא לא משני מידי אלא נראה לו סברא לומר טפי דבתרוייהו לא קנה דיד בעל השטר על התחתונה:

הדר אמר אביי פי' לא משום קושיא דרבא חזר בו דאביי לא חשיב ליה פירכא דסבר לא פלגינן דיבורא דאקושיא דרבא לא משני מידי אלא נראה לו סברא לומר טפי דבתרוייהו לא קנה דיד בעל השטר על התחתונה:

ואף על גב דאמירה לנכרי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. ודוקא משום ישוב ארץ ישראל התירו, אבל משום מצוה אחרת לא התירו שבות דעל ידי נכרי במלאכה דאורייתא, כדמוכח בעירובין (סח, א) גבי ההוא ינוקא דאשתפך חמימיה אתו לקמיה דרבא, אמר להו נישיילוה לאימיה, אי צריכה וניחמו ליה אגב אימיה, וההיא לכאורה ביום המילה הוי ולצורך המילה ואפילו הכי לא התיר אלא אגב אימיה. ואף על גב דההיא להחם על ידי הנכרי דוקא קאמר ולא על ידי ישראל, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל, וכדמוכח נמי בשבת (קכט א) דחיה משבעה ועד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י ארמאי, אבל אמירה לנכרי במלאכה דרבנן שרי והיינו אידך עובדא דתמן באשתפך חמימי ואמר להו רבא נייתו ליה חמימי מגו ביתאי ומוקי לה על ידי נכרי ובחצר שלא ערבו. ומיהו בה"ג משמע התם דאפילו מלאכה דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה, שפירש שם דלימרו ליה לנכרי דליתיה מגו ביתאי דרך רשות הרבים, ולפי דבריו אידך עובדא דאמר להו רבא נישיילוה לאימיה לאו לצורך מילה קא בעי ליה אלא לצורך ינוקא ולאחר שלש שנתרפא, דאי בתוך שלשה למילה מסוכן הוא ואפילו על ידי ישראל שרי למיחם ליה. ויותר מזה כתבתי במקומה בעירובין (שם) ובשבת פרק המילה בע"ה. ואומר ר"י ז"ל דאפילו לסברא זו דוקא לצורך מילה שרינן אמירה לנכרי, משום דהיא גופה מחללין עליה את השבת, אבל לומר לנכרי להביא ספר תורה בשבת לקרות בו אסור ואפילו בכרמלית דרבנן והכא משום ישוב ארץ ישראל דוקא לא גזרו.

תנו רבנן עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה. כלומר אף על פי שלא נתקיים בחותמיו אלא שאמר הוא בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן במתניתין (לקמן גיטין ט, א) שזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, אבל נכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו.

איבעי' להו כל נכסי קנויין לך מהו הכא גרסינן כל משום דלא הקנה לו גופו בפירוש והילכך אי לא פירש כל נכסי לא הוה שמעינן ליה [דגופו] בכלל מתנה זו, אבל ברישא גרסינן עצמך ונכסי דכיון דפירש לו עצמך כל שאר נכסים בכלל נכסי הם ואף על גב דלא אמר כל וכדמשמע בבבא בתרא (קמט, ב).

הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. אסיקנא התם בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ, א) דקרקע לאו דוקא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד, ופירש רבינו שמואל שם במשייר קרקע או מטלטלין סתם, וטעמא משום דאי שייר קרקע אמרינן דילמא גופו של עבד הוא דשייר דדיניה כקרקע, ואי שייר מטלטלין נמי אמרינן דדילמא גופו של עבד הוא דשייר דקרי ליה מטלטלין משום דמיטלטל ונייד, אבל אם פירש חוץ מקרקע פלוני או חוץ ממטלטלי פלוני קנה עצמו בן חורין. ואינו מחוור, דהא איתמר התם בבבא בתרא (קנ, ב) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, עבדו דתנן וכו', ושמע מינה דאפילו פירש בהדיא שיורו ואמר חוץ מקרקע פלוני הוי שיור. ועוד דגרסינן בתוספתא דבבא בתרא (פ"ט ה"ד) רבי שמעון אומר אם אמר כל נכסי קנויין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם לא אמר כלום, חוץ מעיר פלונית ושדה פלונית אף על פי שאין לו אלא אותה העיר ואותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין, כלומר קנה עצמו בנכסים אם היו שם נכסים יותר וקנה עצמו בן חורין, ואי נמי הכי פירושא זכה בעצמו מכח כל נכסי, אלמא שמעת מינה לכאורה דשמעינהו רבי שמעון לחכמים דאפילו במפרש חוץ מעיר פלונית קאמרי דלא יצא בן חורין ומשום הכי אמר להו איהו דיצא בן חורין. אבל רש"י ז"ל פירש (כאן) טעמא משום דנחת לשיורא וכיון דנחת לשיורא ולא פירש לו עצמך קנוי לך אמרינן דשייר נמי גופו של עבד וכי קאמר כל נכסי אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה, ואמר להו רבי שמעון לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי וכו' חוץ מאחד מרבוא שבהם, ומדקאמר לעולם אשמעינן דלא שנא היכא דאמר לו חוץ מקרקע פלוני דעכשיו קנה כל שאר נכסים כיון שפירש את השיור, ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסיו כגון שאמר לו חוץ מקרקע כל שהוא דעכשיו אינו קונה כלום מכל הקרקעות כיון שלא פירש את השיור ובכל אחד ואחד איכא למימר זהו ששייר, ואזיל הכא ומדחי ליה מינה ואזיל הכא ומדחי ליה מינה, ואפילו הכי הרי הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא מטלטלין הוא ולא שיירא, אלמא פלגינן דבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא עצמו לבד. ואף פירוש זה אינו עולה יפה, חדא דמנא לן דתנא קמא דרבי שמעון לית ליה פלגינן דבורא, דלמא טעמא דתנא קמא בין במשייר קרקע מפורש בין קרקע סתם משום דנחית לשיורא הוא ולעולם בעלמא פלגינן דבורא אית להו. ועוד דאף לדברי רש"י ז"ל מודה רבי מאיר במשייר שדה פלונית ואין לו אלא אותה שדה דיצא לחרות, דכיון דלית ליה אלא אותה שדה, אי אפשר לומר דשיירי אפילו לעבד דאם כן כל נכסי דקאמר ליה במאי מיתוקם, ואם כן אף לפירושו האי תוספתא תיובתא. ועוד דמה שכתב ז"ל לענין דינא במשייר קרקע סתם דלא קנה מקבל מתנה קרקע כלל, אינו, דנהי דיד זוכה על התחתונה ויכול המזכה לברור איזה מהן שירצה, מכל מקום כל השאר קנה חוץ מאחד מהן וכדתנן בפרק בית כור (ב"ב קז, ב) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אלמא חצי הכחוש מיהא נוטל ולא שנא משייר ממוכר או נותן. ועוד דבמתנה ממש אשכחן כהאי גונא דקנה, דגרסינן בפרק דייני גזירות (כתובות קט, ב) ההיא דאמרה להו דיקלא לברתא אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא, סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין וכו' אמר ליה אביי, מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו הוה, אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואף על פי שלא אמר דקל פלוני, ואם מתנת בריא היתה מוציאתו כמו כן מן האב. ואמרינן נמי בשילהי גט פשוט (בבא בתרא קעג, א) גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע, אמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך [ה"נ] שדה גדולה מכורה, אלא שדה גדולה הוא דאינה מכורה אבל קטנה מיהא מכורה לו, ותנן נמי (מנחות קח, ב) בית בביתי אני מוכר לך, מראהו עליה, נפל מראהו נפול, עבד בעבדי מראהו קטן, מת מראהו מת, כל אלו שלא כדברי רש"י ז"ל ודלא כדברי הרי"ף הר"י בן מיגש שפירש ג"כ כן וכן הק' כאן בתוס'. ונראין דברי ר"י ז"ל שפירש דלעולם דקאמר רבי שמעון בא להוסיף אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה וכדתניא בההיא תוספתא דבבא בתרא, ומהכא הוא דשמעינן ליה לרבי שמעון דפלגינן דבורא [הנ"ל] והכי קאמר אפילו היכא דלית ליה אלא אותה העיר לבד, וצריכין לפלוגי דבורא, דנכסי דקאמר, דהשתא לא קאי נכסי אנכסים כלל אלא אגופיה, אפילו הכי יצא בן חורין דפלגינן דבורא, ומהכא נמי הוא דשמעינן ליה לרבי מאיר דלית ליה פלגינן דבורא דהכא אי אפשר לומר דהוי טעמא לרבי מאיר משום דנחת לשיורא, דהא כיון דלית ליה אלא אותה העיר ואותה שדה ששייר ע"כ נכסי דקאמר היינו גופו של עבד, ואם גופו נמי שיריה מאי נכסי דקאמר ליה, אלא על כרחך טעמיה דרבי מאיר דאית ליה דלא פלגינן דבורא.

זו שביארנו שאוירה של חוצה לארץ מטמא ושהנכנס בה בשידה תיבה ומגדל טמא שמא תאמר ואחר שהשדה סתומה תהא היא אהל מפסיק בינו ובין האויר פירשו בעירובין ל' ב' מפני שאהל זרוק ר"ל אהל המטלטל אינו אהל ואינו חוצץ ר"ל בשעה שהוא מיטלטל ומה שמצינו בפרה בתינוקות הממלאים מים שמביאין שוורים ונותנין עליהם לוחות של עץ והלוחות חוצצות מכל מקום ארץ העמים טומאה ידועה וטומאה ידועה אין מקילין לה בכך אבל בפרה אין שם טומאה ידועה ולא הוצרכו כלל לכך אלא שמעלה עשו בפרה וקצת רבני צרפת כתבו שלא אמרו אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בכלים כגון שידה תיבה ומגדל אבל בדבר שאינו כלי כגון שוורים ודלתות על גביהן דברי הכל אהל זרוק שמיה אהל וחוצצין וראיה להם במסכת אהלות פרק חמשי במשנת אדם וכלים נעשים אהלים לטומאה במה שנאמר בה נתון על ארבעה אבנים או על דבר שיש בו רוח חיים וכו' ופי' דומיא דשוורים אלמא שהכלים אפי' מאבנים אין חוצצין ואבנים ובעלי חיים חוצצין ושידה זו פירושה שאינה מקבלת טומאה מצד עצמה כגון שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש שאילו היו מטמאין מצד עצמן אף העומדים בתוכו טמאים מצדו וכבר ביארנו במקומות הרבה שטומאת גושה הוא במגע ומשא אבל לא באהל וכן ביארנו שטומאת גושה טומאת שבעה וצריכה הזאת שלישי ושביעי וטמאת אוירה אין בה אלא טבילה והערב השמש:

עבד שהביא גטו ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם נאמן כדין האשה המביאה את גיטה שהרי גט שחרור וגט אשה שוים למוליך ומביא ואפי' יבא הבעל ויערער אינו נאמן הואיל ואמר בפני נכתב וכו' היה כתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך עצמו קנה ונכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו ואע"פ שבאשה כי האי גונא מגבין לה כתבתה אין זה אלא מפני שגוביינת הכתובה תלויה בגט בה וכדכתיב בה לכשתנשאי וכו' אבל בזה אין הנכסים תלויים בגט וכן אמרו בתלמוד המערב היתה מתנה כתובה בתוכו עררו בטל אצל הגט וקיים אצל מתנה וכן הדין אם לא אמר בפני נכתב אלא שמביא גיטו בידו ואומר שהרב נתנו לו נאמן ומשיאין אותו עד שיערער האדון כדין אשה שגט יוצא מתחת ידה ואומרת שהבעל נתנו לה שנאמנת ומשיאין אותה עד שיערער הבעל שאינה חשודה לקלקל על עצמה אבל נכסים לא קנה שאין יורדין לנכסי שום אדם עד שיהא התובע מקיים שטרו כמו שהתבאר במקומו ויש חולקין בזו בעבד וכן אם אמר כל נכסי קנויים לך שנמצא העבד בכלל וכמו שאמרו הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות עצמו קנה הואיל ונאמן להביא שחרורו ונכסים לא קנה עד שיתקיים השטר בחותמיו ונמצא שחולקין דבור אחד להיות נאמן בו בדבר אחד ולא בדבר אחר הא כל שנתקיים בחותמיו מיהא קנה אף הנכסים ומכל מקום כתבו חכמי הדורות דווקא באמר כל נכסי שאע"פ שהעבד בכלל הנכסים ואילו אמר לאדם אחר נכסי נתונים לך עבדיו בכלל כשנותן לעבדו מיהא אין גיטו ומתנתו בכלל עד שיאמר כל נכסי או עצמך ונכסי:

זה שביארנו בכותב כל נכסיו לעבדו שאף הוא בכלל ויצא לחירות אם שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ופירשוה גדולי הפוסקים כגון שאמר חוץ מבית סאה קרקע שנמצא שאינו יכול לברר הקרקע ששייר ומתוך כך לא קנה נכסים ומאחר שנכסים לא קנה אף עצמו לא קנה ולא מטעם שלא לחלוק את הדבור שהרי כתבנו פלגינן דבורא אלא מפני שאין זה כריתות הואיל והאדון שייר לעצמו זכות בתוך הגט ושלא בדרך תנאי ר"ל בעל מנת ואין צריך לומר אם אמר כל נכסי חוץ מחלק אחד שבהם שהרי איפשר שדעתו בחלק זה המשוייר על העבד עצמו ויראה לשיטה זו שכל שאמר חוץ מקרקע פלני קנה עצמו ושאר הנכסים חוץ מאותו קרקע ויש כאן מקום עיון ואף בשאמר חוץ מקרקע אחד יקנו כל שאר הנכסים חוץ מקרקע החשוב שבהם שהרי אמרו המוכר חצי שדהו לוקח נוטל כחוש וכן אמרו בסוף תלמוד מנחות ק"ח ב' בית בביתי אני מוכר לך נותן לו קטן ומתוך כך יש מפרשים שמתחלה כלל כל נכסיו והעבד בכלל וכשאמר חוץ פגם כל הנכלל ונמצא שאף העבד בכלל חוץ שמאחר שחזר ושייר בנכסים הרי הוא כמשייר בגופו של עבד שהרי הוא עשה כל הנכסים כגוף אחד ושייר בו אלא שגאוני ספרד אומרים שחצי שדה פלני סיום הוא הואיל ומסיים את השדה וכן בית בבתי אני מוכר לך הואיל ומסיים בית וכן דיקלא לברת האמור באחרון של כתבות ק"ט ב' הואיל ומסיים שם דקל וכן מה שאמר בפרק המוכר את הבית ס"ג א' בתנו חלק לפלני בנכסי שקנה רביע שזהו כאומר רביע בכל שדה ושדה שלו וכן תטול אשתי כאחד מן הבנים האמור בפרק יש נוחלין קכ"ח ב' הוא כאומר חלקה הראוי לה בכל שדה ושדה לפי מנין הבנים שימצאו שם בשעת הזכייה אבל אם אמר לו קרקע מנכסי או כל נכסי חוץ ממקצתן או חוץ מקרקע אחד אינו כלום וכן דעת גדולי המחברים ומכאן למדו גאוני ספרד שהמקנה אגב קרקע צריך לסיים את הקרקע וכמו שאמרו ברב פפא אקנינהו נהליה אגב אסיפא דביתא וקצת מקומות נוהגים כן אלא שנתפשט המנהג שבהקנאת קרקע אין חוששין לסיום ואפילו באין לו יש סומכין על ארבע אמות קרקע שבארץ ישראל או של קבורה אלא שהם דברים של תפלות ולא סמכו בהם הגאונים אלא להרשאה שלא יפסיד בעל חוב את חובו ובעל פקדון את פקדונו ומכל מקום כתבו חכמי הדורות שכל שיש לציבור בית הכנסת או בית הקברות משותף יכולין להרשות עליהן מן הדין כדין חצר השותפין שאין בה דין חלוקה:

ולנדון שלפנינו מיהא יראה שאף כשאמר כל נכסי קנויים לך חוץ מקרקע פלוני לא קנה עצמו שבעוד שהיה מקשה לו והיה סבור לבא בה מטעם פלגינן דבורא היינו אומרין כן אבל משתירץ לו התם משום כרות גיטא הוא לימד שאף בחוץ מקרקע פלני מכל מקום הואיל ושייר בו לעצמו זכות בתוך הגט שלא בלשון תנאי אין זה כריתות ולא קנה עצמו ומתוך כך לא קנה אף הנכסים שכל שקנה עבד קנה רבו ואפילו הזכיר לו בשטר עצמך ונכסי הואיל ושייר לעצמו זכות בתוכו ואע"פ שיש חולקין בכל שכתוב שם עצמך גדולי הפוסקים וגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ושיור קרקע בענין זה לאו דווקא אלא אף בשייר מטלטלין כן כמו שכתבנו במקומו זו היא שטתנו לענין פירוש ולענין פסק ומכל מקום לענין פירוש גדולי הרבנים מפרשים שאף בקושיא היה סבור בשייר קרקע כל שהוא שלא יועיל אף כשסיימו כגון שאמר חוץ מקרקע פלוני ופירשו הטעם דמדנחת לשיורא לדידיה נמי שייר ולא כיון לשחררו אלא ליתן לו שאר הנכסים ואף לשאר הנכסים לא הועיל שכל מה שקנה עבד קנה רבו ואין טעם פלגינן דבורא לדעתם בקושיא זו אלא בדברי ר' שמעון שאמר שלעולם הוא בן חורין עד שיאמר חוץ מאחד מריבוא הא כל שאמר חוץ מבית רובע שלא קנה נכסים אעפ"כ קנה עצמו ומכל מקום התירוץ מעיד שמדברי ר' מאיר היה מקשה שהרי התירוץ כדברי ר' מאיר הוא:

אף לענין שכתבנו דפלגינן דבורא דוקא בתרי גופי כגון זו שהזכרנו מנכסים ועבד וכן בסנהדרין בפלני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה אבל בחד גופא כגון בעל שאמר גרשתי את אשתי היום שנאמן לפטרה מן החליצה הואיל ובידו לגרשה אבל אם אמר היום באחד בניסן גרשתי את אשתי אינו נאמן שמא מכוין הוא שתפטר ממה שזכתה מניסן ואילך ופרשו בבבא בתרא פרק יש נוחלין קל"ד ב' שבזו אינו נאמן אף להבא דלא פלגינן דבורא בחד גופא וכבר הזכרנו בדינין אלו שם בפרק נחלה:

בד"ה בשידה תיבה כו' דהא ע"כ שידה תיבה ומגדל לאו דוקא נקט אלא משום דנקטינן בברייתא כו' עכ"ל ובברייתא נקט לה לרבותא דר' ולדיוקא לר' יוסי דברוכב על הסוס מודה ר"י דמטמא בארץ העמים כדאמרינן התם דר"י מטהר בשידה תיבה ומגדל דס"ל אהל זרוק שמיה אהל אך מה שכתבו בסוף דבריהם ומשמע כר"י אתיא בפשיטות טפי כו' אינו מובן לכאורה דאדרבה לרבי איכא לאוקמא ברייתא דלעיל דמטהר בסוריא בפשיטות טפי בין בשידה תיבה ומגדל ובין ברוכב על הסוס אבל לר"י ליכא לאוקמא אלא ברוכב על הסוס ויש ליישב דודאי לית לאוקמא ברייתא דלעיל בסתמא במלתא דלא שכיחא דהיינו בשידה תיבה ומגדל אלא ברוכב על הסוס דשכיחא והשתא לר"י דלכולי עלמא ס"ל אהל זרוק שמיה אהל ולכך מטהר בשידה ותיבה ומגדל אבל ברוכב על הסוס מודה דמטמא בארץ העמים מתוקמא הך ברייתא דסוריא בפשיטות במלתא דשכיחא ברוכב על הסוס אבל לרבי איכא למימר דס"ל אהל זרוק שמיה אהל כדבעינן למימר התם בפרק כ"ג ומשום אוירא ממש הוא דמטמא בארץ עמים ולא בסוריא אבל משום מאהיל על הגוש בסוריא נמי מטמא ולא מתוקמא הברייתא דסוריא אלא במלתא דלא שכיחא דהיינו בשידה תיבה ומגדל ודו"ק:

בד"ה דגזרו על גושה כו' ותימה דמיירי כו' דלא מטמא דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל וכו' עכ"ל ק"ק דמכל מקום תפשוט מהך מתני' הך אבעיא בפ' כ"ג דמשום מאהיל על הגוש לא גזרו אלא משום אויר עצמו ודו"ק:

בד"ה אע"ג דאמירה כו' לפי זה הא דקאמר ליה נחים ליה אגב אימיה נוקמא תוך ז' כו' עכ"ל ועל ידי ישראל דבעובד כוכבים בלא אגב אימיה הוה שרי אפילו איסור דאורייתא לדברי ה"ג וק"ל:

בא"ד ונראה דלא יתכן כו' דעל ידי ישראל אסור היה להרבות כו' גזירה שמא ירבה בשבילו כו' עכ"ל לכאורה דלק"מ דהתם שלא לצורך מצוה דהיינו בשביל הבריא גזרינן שמא ירבה בשבילו אבל הכא לצורך מצוה דהיינו לצורך הקטן לא גזרינן (א) שמא ירבה בשבילו ואפשר שלזה כוונו בדבריהם ושמא דוקא לצורך המילה כו' ובזה יתיישב מהא דקשיא להו מהא דתנן בפרק ב' דביצה כו' ומכל הנהו דשרי להרבות הא דלא קשיא להו הכא מגופה דמתני' דחולין דאסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו דלא כתבו כל זה הכא אלא לראייה לדבריהם דאיכא לפלוגי דהכא משום מצות מילה שרי להרבות דכמו כן בכל הנהו שרי להרבות משום מצוה דשמחת יו"ט ודו"ק:

בד"ה הדר אמר כו' דבתרוייהו לא קנה דיד בעל השטר על התחתונה עכ"ל ומעיקרא דהוה אמר אביי דתרוייהו קנה ניחא למסקנא דכרות גיטא הוא ולא תיקשי ליה הך מתני' דהכותב כל נכסיו כו' דאפילו לר' מאיר דלא פלגינן דבורא היינו דתרוייהו לא קנה דהתם לא הוה כרות גיטא ודו"ק:

ד"ה אלא בארץ העמים וכו' עד ה"פ משום גושה משום דמאהיל על הגוש וכו'. ור"ל דאם הוא מטעם מאהיל על הגוש אם היה שום הפסק בינו לבין הגוש כגון שידה או תיבה או גשר טהור אבל אי הוי מטעם אוירא אפי' היה בשידה תיבה ומוקף מכל צדדים אינו מועיל דע"כ הוא באוירא דח"ל וטעם טומאה זו הוא משום כדי שלא יצא אדם מא"י לח"ל כדמשמע התם ועיין שם כי רוצה למפשט נימא כתנאי ומביא פלוגתא דר' יוסי בר יהודה ורבנן דהכא ודחי לה:

ד"ה דגזרו על גושה וכו' עד ותירץ דמיירי בעפר הבא מח"ל וכו' דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש נראה דלאו דוקא קאמר ולא משום מאהיל על הגוש אלא ר"ל דלא גזרו משום מאהיל על הגוש אלא כשהוא ג"כ באויר דח"ל אבל כשהביא הגוש באוירא דא"י לא:

ד"ה אע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות וכו' עד וע"י עובד כוכבים איירי התם וכו' כדאמרינן בפ' מפנין. ר"ל דאי לא איירי ע"י עובד כוכבים אפי' אמרה אימא צריכה אני אסור:

ודוחק לומר דמעת לעת בעינן ר"ל וכ"ת דלעולם ע"י עובד כוכבים מותר והתם ע"י ישראל קאמר והא דשרי התם אגב אימא משום דאיירי בתוך מע"ל של ז' דלידה ותוך מע"ל של ז' מותר לחלל עליה השבת כשאמרה צריכה אני זה דוחק:

שם ומיהו בהלכות גדולות משמע וכו' לפי זה דקאמר נחים ליה אגב אמיה ע"י ישראל ונוקמא תוך ז' ואמרה צריכה אני וס"ל להלכות גדולות דמע"ל בעינן וע"ז כתבו התוס' ונראה דלא יתכן לומר וכו' ר"ל וע"כ ההיא דנחים ליה איירי דוקא ע"י עובדי כוכבים ואפ"ה דוקא ע"י אמו שרי הא בלא אימיה לא שרינן אמירה לעובד כוכבים באיסור דאורייתא משום מצוה וק"ל:

רש"י בד"ה בשידה תיבה ומגדל כו' ורבי היא ובד"ה רבי מטמא קסבר אהל זרוק כו' אינו אהל בשעת טלטולו עכ"ל. ויש לדקדק הרבה על פירש"י ז"ל בזו הסוגיא דעל מ"ש ורבי היא כבר הקשו עליו בתוס' דבחנם פי' כן ומ"ש דטעמא דרבי משום דאהל זרוק לא שמיה אהל משמע מלשונו דבהכי פליגי רבי ור' יוסי בר"י וקשיא לי טובא דהא בנזיר דף נ"ד אבעיא בגמרא אי ארץ העמים משום גושא גזרו או משום אוירא ופשט מעיקרא מברייתא דרבי ור' יוסי בר"י דבהכי פליגי אי גזרו משום גושא או משום אוירא ודחי הש"ס דכ"ע משום גושא ופליגי באהל זרוק ופירש"י שם דאע"ג דלא גזרו אלא במגע הגוש אפ"ה כיון דאהל זרוק לא שמיה אהל הו"ל כאילו נגע בקרקע ממש ומקשה הש"ס גם על ההיא אוקימתא ומסיק דכ"ע משום אוירא ופליגי אי גזרו בשידה תיבה ומגדל משום דמילתא דלא שכיחא היא ועוד אוקימתא אחריתי דפליגי בשידה אי שייך למגזר שמא יוציא ראשו ורובו ופירש"י שם דכ"ע משום גושא ע"ש נקטינן מיהא דלהאי אוקימתא דפליגי באהל זרוק היינו א"א כ"ע משום גושא אבל אי משום אוירא תו לא צריכינן לאוקמי פלוגתייהו באהל זרוק דאע"ג דמפסיק אהל אפ"ה מטמא מאוירא כמ"ש גם התוספות כאן דאי אוירא ממש לא יוכל ליכנס בשום ענין א"כ כיון דמסקינן הכא דגזרו על גושא ואוירא תו לא שייך פלוגתא דאהל זרוק. וע"ק דבסוריא נהי דלא גזרו על אוירא אפ"ה אמאי מטהר רבי דלמאי דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל הדר הו"ל כמהלך על הקרקע כדאיתא שם להדיא בנזיר והמעיין שם בלשון רש"י יראה להדיא דלא נחית לפרש כפי' התוספות דגושא היינו מאהיל על הגוש ואוירא היינו אויר ממש אלא גושא היינו מגע הגוש ואוירא היינו אויר ממש ומפרש שם לענין מהלך בקרון או שידה ואף אם נאמר דהאי פירושא דנזיר אינו מלשון רש"י דבלא"ה מספקא לי מילתא בפי' כל המסכת דנזיר אם הוא מפירוש רש"י אלא דמל' רש"י ז"ל דבשמעתין נמי מבואר דלא שייך כלל טומאת אהל בארץ סוריא כדמוכח ממשנה דאהלות אלא או משום מגע הגוש או משום אויר ממש ובאמת שגם בזה יש להקשות במאי דפשיטא ליה הכא דלא שייך טומאת אהל כלל ושם אמרינן דמודה ר"י בקרון ומשמע ע"כ דהיינו משום טומאת אהל דאי משום אויר ממש אפילו שידה תיבה ומגדל נמי וגם על מה שפירש"י כאן דרבי סבר דאהל זרוק אינו אהל בשעת טלטולו וקשה דבנזיר משמע דבשעת טלטולו רבי יוסי נמי מודה בשעת הנחתו פליגי וכ"כ התוספות להדיא בעירובין פר' בכל מערבין ע"ש וגם על מה שפירש"י כאן כדמשמע בעירובין יש לדקדק דהמעיין שם יראה דדוקא מעיקרא דבעי למימר דר"י ורבנן במתני' דבכל מערבין בכהן בבה"ק פליגי בפלוגתא דרבי ורבי יוסי הוי ניחא ליה לפרש דהני תנאי כהני תנאי דאפושי פלוגתא לא מפשינן אבל למסקנא דפליגי בפלוגתא אחריתי א"כ אמאי פשיטא ליה לרש"י דפליגי באהל זרוק כיון דבנזיר דחי הש"ס האי אוקימתא. ואף דלגירסת רבינו חננאל שם לא נדחה האוקימתא מ"מ כיון דאיכא כמה אוקימתות מנ"ל לרש"י להכריע ומכ"ש לפמ"ש שאין צריך כאן בזה. והנראה לענ"ד ליישב הכל בהערה אחת דמ"ש רש"י ז"ל כאן דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל לאו משום דמוקי פלוגתייהו דרבי ורבי יוסי בהכי אלא דעיקר כוונתו דרבי מיהו מטמא באהל זרוק בשעת טלטולו וזה ודאי מוכח בפרק בכל מערבין דאף מאן דס"ל דשמיה אהל היינו בשעת הנחתו דוקא אבל בשעת טלטולו כ"ע מודו וכמ"ש תוספות בפרק בכל מערבין וכדאיתא להדיא בנזיר בברייתא דרבי יוסי בר"י בתיבה שהיא מליאה כלים כו' ע"ש ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו משום דאע"ג דהתוספות ע"כ סברי דאי גזרו על אוירא ממש לעולם טמא ואין בשום ענין ליכנס שם ומוכח דאף למ"ד שמיה אהל אפ"ה טמא כמו שאבאר וכ"כ מהרש"א ז"ל מ"מ לרש"י לא נראה לפרש כן אלא דאף אי משום אוירא ממש גזרו אפ"ה לא שייך לטמא כלל בשידה שסתומה מכל צד והוא אינו רואה את האויר דהתוספות גופייהו לא פשיטא להו לפרש כן אלא דמשום דלפי שיטתם א"א לפרש בענין אחר משא"כ לפירש"י כמו שיבואר מתוך פירושינו. ולפ"ז אף למאי דמסקינן דמשום אוירא גזרו עדיין לא נתיישב טעמא דרבי דמטמא אע"כ משום דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל להפסיק ומש"ה מטמא ולאו משום דמאהיל על הגוש דלרש"י פשיטא ליה ממתניתין דאהלות דלא שייך טומאת אהל הכא אלא דאפ"ה טמא משום האויר גופא כיון שאין השידה חשובה להפסיק בינו ובין האויר בשעת טלטולו. ואע"ג דבנזיר אמרינן דאי אהל זרוק לא שמיה אהל אפילו למ"ד משום גושה נמי טמא דהו"ל כמהלך ע"ג קרקע אפ"ה לא תקשי הא דמטהר רבי בסוריא ע"י שידה כו' והיינו משום דבנזיר דוקא דבעי הש"ס למידחי דלא תפשוט כלל דגזרו משום אוירה משום הכי צ"ל דכ"ע משום גושא ופליגי באהל זרוק ונדחק לומר דמ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל טמא בכה"ג אפילו משום גושה משא"כ למאי דדחי הש"ס האי אוקימתא מדס"ל לרבי יוסי נמי דלאו שמיה אהל ואפ"ה מטהר בגושה כה"ג מוקי לה באוקימתא אחריתי. ותדע דהא מסקינן שם דלכ"ע אהל זרוק ל"ש אהל ודכ"ע משום אוירא א"כ משמע דבכה"ג אי משום גושה פשיטא דטהור ולא הו"ל כמהלך ע"ג קרקע ודו"ק ומשמע ליה לרש"י נמי דאע"ג דלא נפשט האיבעיא במקומה אפ"ה כיון דאמרי' הכא ובשבת פ"ק דגזרו על גושה ועל אוירא א"כ נפשטה האיבעיא דרש"י ז"ל לא נחית לפרש משום מאהיל על הגוש כנראה מלשונו וכדפרישית אלא אוירא ממש וא"כ תפשוט דמשום אוירא גזרו או לפחות פלוגתא דרבי ורבי יוסי היא ולפ"ז תו לא צרכינן למידחק דלמ"ד משום גושה ס"ל בשידה טמא למ"ד אהל זרוק ל"ש אהל דסברא דחוקה היא אלא מוקמינן טעמא דרבי משום אויר' וכיון דלאו שמיה אהל אין השידה מפסקת בינו ובין האויר בשעת טלטולה ומש"ה מטמא רבי אבל בסוריא כיון דלא גזרו אלא על גושה והיינו מגע הגוש מש"ה מודה רבי דטהור אפילו למאי דס"ל ל"ש אהל וכדפרישית. ועכשיו נבוא לבאר טעמא דר' יוסי בר"י דכיון דמסקינן בנזיר דמודה רבי יוסי באהל זרוק בשעת טלטולו דלא הוי אהל א"כ אמאי מטהר בשידה תיבה ומגדל ועוד דזימנין שהשידה פתוחה מלמעלה או מן הצד והיושב בה רואה את האויר ואפ"ה מטהר רבי יוסי בר"י אע"כ דלרבי יוסי בר"י לא גזרו כלל על אוירא וא"כ נתיישב היטב מ"ש רש"י ז"ל דהא דמטהר בברייתא דשמעתין בסוריא ע"י אויר לא מיתוקמא אלא כרבי דלרבי יוסי בר"י אפילו בשאר ארצות לא גזרו על אוירא ממש וכ"ש לענין אהל דלא גזרי בשום מקום לשיטת רש"י כמ"ש. ואל תשיבני דהא איכא עוד אוקימתא שלישית בנזיר דכ"ע גזרו על אוירא אלא דאפ"ה מטהר רבי יוסי בר"י בשידה דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ומייתי סייעתא מברייתא דמודה רבי יוסי בקרון דמטמא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דברייתא דסוריא מצי לאוקמי אף כר' יוסי ולענין קרון אלא דע"כ סוגיא דשמעתין לית לה האי אוקימתא דאל"כ אמאי מסיק אליבא דרבי דבסוריא לא גזרו כלל על אוירה ומשמע מפשטא דלישנא דאף בקרון מטהר בסוריא ומאן יימר להפליג כ"כ בסוריא משאר ארצות דילמא בקרון אף בסוריא טמא לרבי ולא קאמר דטהור בסוריא אלא בשידה תיבה כו' דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן בסוריא ועוד קשה דאמאי מוקי כלל ברייתא דסוריא לענין שידה דלא שכיח כלל ותליא נמי בפלוגתא ואמאי לא מוקי לה כפשטא הנכנס בטהרה היינו יושב בקרון או רוכב ואתי ככ"ע אע"כ דסוגיא דשמעתין לית לה האי אוקימתא לחלק בין שכיח או לא שכיח אלא הא דמודה רבי יוסי בקרון היינו כאוקימתא רביעית דנזיר דגזרינן שמא יוציא ראשו ורובו והו"ל כנוגע בגוש וכן פירש"י שם להדיא וכן משמע מלשון התוספות שם וע"כ דהכי הוא דאי משום אהל או משום אויר מאי איריא ראשו ורובו אע"כ דהו"ל כמגע גוש ומש"ה פירש"י שם דלההיא אוקימתא כ"ע משום גושה גזרו וא"כ לפ"ז אף בסוריא טמא בקרון משום ראשו ורובו דהו"ל כמגע גושה ולא מיתוקם ברייתא דסוריא אלא דוקא בשידה דבארץ העמים טמא לרבי משום אוירה ממש ובסוריא לא גזרו על אוירה וכמו שאפרש הטעם בסמוך כנ"ל נכון בעזה"י ליישב לשון רש"י ז"ל ודו"ק היטב:

גמרא אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו וצ"ע מה ראו חכמים לחלק בכך ולענ"ד דמשום דמה שגזרו טומאה על גושה דארץ העמים מפורש בתוספות דנזיר דהיינו משום מתי מבול והרוגי נ"נ אבל בארץ ישראל לא ירד המבול כדמפיק מקרא והרוגי נ"נ הוו ופנינהו משום שהיו עסוקין בטהרות וא"כ בסוריא נמי שייכא האי טומאה דודאי ירד המבול שם והרוגי נ"נ נמי לא פנינהו משא"כ בטומאת האויר דלמאי דפרישית דלאו משום אהל המת אלא אויר' ממש דלא שייכא כלל בטומאת מת אלא גזירה בעלמא שלא יכנסו ישראל לארץ העמים ויתערבו בעובדי גילולים וילמדו ממעשיהם וא"כ בסוריא לא שייך ה"ט כיון דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש ועוד הא כותבין עליו אונו בשבת כנ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה בשידה תיבה ומגדל וכו' ובחנם פירש כן דע"כ שידה כו' לאו דוקא אלא ה"ה אפילו רוכב כו'. כבר הארכתי למעניתי ליישב שיטת רש"י ז"ל אמנם שיטת התוספות בזה דאיבעיא דנזיר לא איפשטא וא"כ מוכרחים לפרש דאוירא דהכא היינו טומאת אהל את"ל דעל אוירה ממש לא גזרו וכמ"ש בסמוך וזה שכתבו כאן דכרבי יוסי ב"י נמי אתיא דע"כ לא פליג ר' יוסי בשידה אלא משום דאהל זרוק שמיה אהל ומפסיק משא"כ ברוכב על הסוס אע"ג דהסוס ודאי מיקרי אהל להפסיק כדאיתא בסוכה פ' החליל ובתוספתא דנזיר אפ"ה הרוכב על הסוס א"א שלא יאהיל בבגדיו או באחד מאיבריו על הגוש ומודה ר"י דמטמא בארץ העמים אבל בסוריא טהור כה"ג דבסוריא ע"כ אף על טומאת אהל לא גזרו מדמטהר רבי בשידה בסוריא אף ע"ג דלרבי כה"ג שייך טומאת אהל דאהל זרוק לא שמי' אהל להפסיק אע"כ דלא גזרו על טומאת אהל בסוריא. והא דמשמע לתוספות דפליגי באהל זרוק צ"ל דגירסתם בנזיר כמו גירסת ר"ח דמזרק תיבה מליאה כלים מייתי הש"ס סייעתא לאוקימתא דפליגי באהל זרוק ע"ש ותמצא כדברי מיהו כל זה את"ל דלא גזרו על אוירה ממש וממילא דאת"ל דגזרו על אוירה ממש צ"ל דהא דמטהר רבי יוסי בשידה היינו משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו וא"כ מודה בקרון דטמא ואכתי מצי לאוקמי שפיר דבסורי' אפי' בקרון טהור לרבי יוסי. אבל אכתי קשה מנ"ל בפשיטות דבסוריא טהור בקרון דהא איכא עוד אוקימתא שם דהא דמודה ר"י בקרון היינו משום ראשו ורובו וע"כ היינו משום גושה כפירש"י שם אלא דהתוספות אפשר דלא ס"ל כפירש"י דראשו ורובו היינו משום גושה אלא משום אהל ואע"ג דבשאר טומאת אהל לא בעינן ראשו ורובו בארץ העמים הקילו דבעיא ראשו ורובו אלא דלפ"ז קשה מאי מקשה בסמוך ממתני' דאהלות דילמא התם איירי באהל גרידא דלא מטמא משא"כ הכא דאיירי בראשו ורובו אח"ז עיינתי בתוספות דנזיר שהרגישו בזה ע"ש ודוק:

בא"ד ומשמע כר"י אתיא בפשיטות טפי עכ"ל לשון טפי אינו מדויק ופירשו מהרש"א ז"ל וגם דבריו אינם מובנים לכאורה והנ"ל בכוונתו דלרבי יוסי כיון דמטהר בשידה ע"כ מיהא לדידיה פשיטא דלא גזרו על אוירא ממש אלא הא דפשיטא בכולי תלמודא במסכת שבת ובשמעתין דגזרו על אוירא היינו טומאת אהל וא"כ כיון דבסוריא לא גזרו על אוירה היינו טומאת אהל ממילא דבקרון טהור לרבי יוסי ואתיא ברייתא בפשיטות דאיירי בקרון דשכיח טובא משא"כ לרבי אפשר דגזרו על אוירה ממש כדאיבעיא לן בנזיר ואם נפרש אוירה ממש א"כ טומאת אהל בכלל גושה היא וכיון דאף בסוריא גזרו מיהא על גושה ממילא דבסוריא אסור בקרון ולא מיתוקמא ברייתא דסוריא אלא בשידה דלא שכיחא זה הנענ"ד בכוונתו ודו"ק. אבל אכתי קשה לי דאליבא דר' יוסי נמי מצינן למימר דגזרו על אוירה ממש והא דמטהר בשידה היינו משום דלא שכיחא כדאיתא בנזיר בתירוץ השלישי בגמרא וא"כ לעולם דטומאת אהל בכלל גושה ואסור אף בסוריא כמו לרבי לכך נראה דמ"ש התוספות דכר' יוסי מיתוקמא טפי היינו כיון דבארץ העמים גופא לא מטמא אלא בקרון א"כ בסוריא מעלינן לה מדריגה אחת דבקרון טהור משא"כ לרבי דבארץ העמים טמא אף בשידה י"ל דבסוריא לא מעלינן אלא מדריגה א' דבשידה טהור אבל בקרון אפשר דטמא וא"כ לא מיתוקמי אלא בשידה דלא שכיחא משא"כ לרבי יוסי מיתוקמא טפי בקרון דשכיחא כנ"ל. ואפשר שגם מהרש"א ז"ל נתכוין לזה אלא דקיצר במובן וד"ק:

בד"ה אלא בארץ העמים כו' והא דבעיא בנזיר כו' הכי פירושו משום גושא משום דמאהיל כו' עכ"ל. הא דמשמע מלשונם דלא נ"מ אלא לענין שידה כו' ולא ניחא להו לפרש דנ"מ לענין עפר חוצה לארץ שבא לא"י היינו משום דלשון ארץ העמים דנקט בעל האיבעיא לא משמע ליה לענין עפר כמ"ש בסמוך אבל קשיא לי כיון דעיקר האיבעיא לא נ"מ אלא לענין שידה וע"ז רצה לפשוט דאתיא כתנאי בפלוגתא דרבי ור' יוסי א"כ מאי דחי הש"ס שם בכמה גווני סוף סוף שידה פלוגתא דר' ורבי יוסי היא ונפשטה האיבעיא ועוד קשה דבעל האיבעיא גופא אמאי פשיטא ליה דאי משום מאהיל טהור ע"י שידה והיינו כמ"ד אהל זרוק שמיה אהל ובתלמודא משמע דלמסקנא כ"ע ס"ל דלא שמיה אהל בשעת טלטולו ויש ליישב דודאי התוספות נקטי עיקר מילתא דאיירי התם בסוגיא לענין שידה ונ"מ למאן דאית ליה אהל זרוק שמיה אהל אבל לקושטא דמילתא נ"מ נמי לענין עפר ח"ל הבא לא"י ועוד נ"מ ברוכב על הסוס בענין שאינו מאהיל בבגדיו על הגוש כגון שיושב ע"ג דלת המונח על הבהמה כדאיתא בפרק הישן וכיון דבהמה ודאי לא מיקרי אהל זרוק דרחמנא קריא אהל כדאיתא שם א"כ אי אמרינן דמשום מאהיל גזרו כה"ג טהור ודאי ואי משום אוירה ממש טמא וא"כ א"ש דלמאי דדחי התם דר' ור"י פליגי באהל זרוק או במילתא דלא שכיחא כגון שידה א"כ לא נפשטא איבעיא לשאר מילי דכתיבנא כנ"ל:

בד"ה אע"ג דאמירה לעו"ג כו' וקודם המילה היה כו' פירוש דאע"ג דמילה גופא דחי' מ"מ כה"ג דהו"ל מכשירי מילה לא דחי דלא קי"ל כרבי אלעזר ומש"ה הוצרך לומר דניחום אגב אימיה דאע"ג שהיה לאחר ז' ללידתה אפ"ה שרי ע"י עובד כוכבים כדאיתא פרק מפנין משבעה עד שלשים כו' אבל עושין ע"י עובד כוכבים ע"ש:

בא"ד ומיהו בהלכות גדולות וכו' לפי"ז הא דקאמר ניחום אגב אימיה היינו תוך ז' כו' עכ"ל. פי' דלפ"ז איירי שלא לצורך המילה אלא דלפ"ז יש לדקדק למה כתבו דאיירי תוך ז' יותר הו"ל לפרש דאיירי לאחר ג' ימים אחר המילה דליכא סכנת התינוק כמו שכתבו תוספות פ' מרובה וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין. מיהו לפמ"ש מהרש"א ז"ל דמסקנת התוספות מותר להרבות בשביל קטן לצורך מילה אפילו ע"י ישראל א"כ משמע להו דההוא עובדא איירי ע"י ישראל הלכך הוצרכו לפרש שהיה תוך ז' דאי לאחר ג' ימים אחר המילה אסור להחם בשביל אמו על ידי ישראל אע"כ דתוך ז' היה ועל ידי ישראל ולפ"ז צריך לומר דמ"ש תוך ז' היינו ביום שביעי ממש לצורך המילה דמותר להרבות לצורך המילה ועיקר החימום בשביל אמו משום דעכשיו משמע להו שפיר דבעינן מעת לעת ודו"ק:

רש"י ד"ה עבד, וצ"ל בפנ"כ כאשה המביאה גיטה לכאורה תמוה דהא אשה המביאה גיטה א"צ לומר בפנ"כ. אלא בגונא דחיקא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם כו' כדאיתא לקמן סוף פרק ב'. א"כ נצטרך לומר דמיירי הכא ג"כ בכה"ג ואמאי צריך רש"י לזה ולא בפשוטו דעבד המביא גיטו א"צ לומר בפנ"כ כיון דכי מטי שחרור לידו אשתחרר. והיינו הכל מטעם דאנן ל"ח למזוייף בגט ושחרור מטעם עגון. אלא דהחשש שמא יערער בשקר לומר מזוייף. והיכא דנותן בעצמו הגט ושחרור מיד ליד גומר ומגרש. ובודאי לא יערער. וזהו לענין איסור אבל לענין ממון אנן חיישי' למזוייף וא"כ מש"ה עצמו קנה דכ"ז דלא ערער האדון לומר מזוייף אנן ל"ח. אבל נכסים לא קנה דאנן חיישי' למזוייף. ואפשר לומר דס"ל לרש"י דלענין זה לא שייך פלוגתא דפלגי' דבוריה דמה דפסקי' דעצמו קנה ונכסים לא קנה לא משום דהשטר קיים לדבר א' ולא קיים לדבר א'. דבאמת אם נתקיים השטר מקויים לכל מילי. ואם הוא מזוייף בטל הוא לכל דבר. אלא דלגבי איסור משים עגון הקילו שלא לחוש למזוייף ולגבי ממון חיישי' למזוייף. אבל בגוף המתנה דכל הנכסים לא נתקיים למקצתה ולזה פירש"י דמיירי בענין דצ"ל בפנ"כ ומהני הקיום. ואף אם יערער האדון לא מהני. ועל עדות זה דבפנ"כ דהוי עדות קיום מהני העדות לגבי עצמו ולא לגבי נכסים וזה מקרי שפיר בכלל פלגי' דבוריה דמהני העדות במקצתה, גם י"ל דרש"י ס"ל כהסוברי' דבעלמא הבא ליפרע מיתומי' או מלקוחות או שלא בפניו לא טענינן מזוייף. וא"כ ע"כ הכא מיירי דהאדון מערער וטוען מזוייף וע"כ הא דעצמו קנה משום דאמר בפנ"כ:

גמרא עצמו קנה נכסים לא קנה לכאורה מדלא נקט הדין בפשוטו בלא כל נכסי אלא בשחרור גרידא דעצמו קנה לענין בת חורין דלענין איסור משום עגון מקלינן דמהני עדותו בפנ"כ. אבל לענין מעשה ידיו של עבד חיישי' למזויף דלגבי ממון לא מהני עדותו. נלענ"ד דמוכח דבזה א"א לחלק דהכל אחד הוא דמע"י לרבו כשהוא עבד. אבל בבן חורין מע"י לעצמו. וכיון דפסקי' דאינו עבד ומותר בבת חורין ממילא אין מע"י לרבו דזה תלוי בזה. ול"ש לדון שאינו עבד ומע"י לרבו: