מסכת גיטין דף נ״ח עמוד א׳

קצוצי תפילין דפוסי תפילין חוץ מן הרצועה קרוי קציצה כדאמרי' במסכת סוכה (דף כו:) אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה:

דדרעא מ' סאה ודרישא שהם גדולים ד' בתים בכל קציצה הוו ג' זימני מ' סאה וא"ת ד' לא היא שבית אחד של זרוע גדול מאחד מבתי הראש לפי שכאן כל ארבע פרשיות בבית אחד ובשל ראש פרשה אחת בבית אחד ומ"מ דפוס של ראש מתוך שצריך לחלק הבתים ולהיות ריוח ביניהן וקבועין על מושב אחד הוצרך המושב להיות רחב והוי על אחד שלשה שבזרוע:

ארבעה קבין בחורבן בית ראשון:

איסתרי סלעים:

שהיו מגנין את הפז ביופיין והיינו מסולאים לשון סולו לרוכב (תהלים סח) לא תסולה בכתם אופיר משובחין היו ביופיין מן הפז:

בליוני דגושפנקי צורות נאות שבחותמיהן כדי שתתעברנה כנגדן:

כמה מרחיקנא מההוא דוכתא שלא הגעתי ללמוד אותו פסוק:

אינגד מעט:

כל ממון שפוסקין עליו כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בפרק השולח (לעיל גיטין דף מד.) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים כ"ש הכא דאיכא קטלא אי נמי משום דמופלג בחכמה היה:

אבל בשטר קנה אאשה נמי קאי כדמוכח בסמוך והא דאמר בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צה.) כתב לראשון ולא חתמה לו ולשני וחתמה לו איבדה כתובתה משמע דבחד לוקח יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי התם כשחתמה על שטר של בעלה והכא כשכתבה שטר בפני עצמה ועוד דחתמה דהתם שנתרצית במכירת הבעל או שמחלה לו השעבוד אבל הכא כשכתבה. שטר מכירה שהיא מוכרת לו ולמאי דמפרש ה"ר אליעזר משנז"א דרב ושמואל פליגי הכא באחריות טעות סופר הוא דשמואל לטעמיה דאמר בפ"ק דב"מ (דף יד.) דאחריות לאו טעות סופר הוא בשטרי מקח וממכר ורב סבר אחריות ט"ס הוא ובסתם שטר ככתבה לו אחריות דמי וההיא דכתובות כשפירשה דלא קבלה אחריות מידי:

גמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני. פירש רש"י ז"ל דכיון דבדיבורא בעלמא הוא דאיכא למימר השני נוח לי אבל אי כתב ליה שטרא בשמיה קנה כולי האי לא הוה ליה למיעבד אי לאו דזבנה ליה מוכר גמור ומדעת, עד כאן, ותמיהא לי דהאי ודאי לא הוי טעמא אלא משום דאמר ליה נחת רוח עשיתי לסיקריקון משום איבה ויראה הוא שמכר ומשום הכי סמכו לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה שהוא משום טענת נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בבבא בתרא [עט, ב] ובכתובות [צה, א] ובשאר מקומות, ועוד שהרי אותיב מינה רב המנונא לרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני כדאיתא התם בפרק חזקת דאלמא משמע דאונס הוא ולא משום טענת השני נוח לי, ועוד דבמכר לא שייך למימר השני נוח לי, ועוד דאם כן שמואל דאמר עד שיכתוב לו אחריות סבירא ליה דאף על גב דקא עביד מעשה דהיינו כתיבת השטר מצי למימר השני נוח לי ואם כן שמואל דאמר כאדמון דאילו לרבנן כיון דקא עביד מעשה לא מצי למימר השני נח לי וכדאיתא בבבא בתרא בריש פרק חזקת והאי דקאמר רב [בנדפס: אשי] אף בשטר קנה אף על גב שנאנס אכתיבת השטר קאמר דכיון דאנסוהו עד שכתב את השטר שוב אינו מצפה שתחזור לו, ואגב אונסיה ואגב כתיבת השטר גמר ומקנה. והכי מוכח בבבא בתרא בפרק חזקת דאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני ואותיב עלה רב המנונא ממתניתין דהכא דקתני לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל אלמא דאף על גב דאניס לא גמר ומקני, ופריק הא אמר רב לא שנו אלא דאמר לו לך חזק וקני אבל בשטר קנה, אלמא כי כתב ליה שטרא אף על גב דאניס קנה מדאמרינן לה להא דרב הונא, אבל שמואל דאמר דכתיבת השטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות נכסים אי אנסוהו לכתוב אחריות וכתב לא קנה דכיון שנאנס כשם שלא גמר להקנות אגב אונס כתיבת השטר כך לא גמר להקנות אגב אונס האחריות והיינו טעמא דשמואל דכתיבת השטר אף על פי שלא אנסו סיקריקון בהדיא על כתיבתו מכל מקום הוא לא כתב אלא מחמת אימת סיקריקון דמקפיד אם יסרב על כתיבתו דאמר ליה עיניך נתת שתחזור לך, אבל באחריות ודאי לא קפיד דאמר ליה את מזבנת קרקע דידך ואנא מקבלינא אחריות הילכך מסתמא לאו מחמת יראת סיקריקון כתב לו את האחריות אלא מדעת גמר ומקנה. כך כתב רבינו הרב בבבא בתרא. והא דאמר שמואל עד שיכתוב לו את האחריות יש מי שפירש דאזיל לטעמיה דאמר בבבא מציעא [טו, ב] אחריות לאו טעות סופר הוא, ולדידן דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא כל שלא כתב בלא אחריות מפורש היינו כתיבת אחריות וקנה, וזה דעת רבינו האי גאון בספר המקח בשער ל' דכל שלא פירש בלא אחריות היינו כותב אחריות, ולא מיחוור, דבעלמא קיימא לן כמאן דאמר אחריות טעות סופר הוא ודלא כשמואל, והכא מותבינן עליה דרב ולסיועיה לשמואל, אלא ודאי הכא כיון דמחמת יראת סיקריקון כתב לו את השטר, אף על גב דבעלמא קיימא לן דמן הסתם אחריות טעות סופר הוא, הכא לא אמרינן, דהתם היינו טעמא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי ומוכר כי שקיל מיניה דלוקח זוזיה אדעתא דמקבל עליה אחריות שקלינהו, אבל הכא דמינס אנוס מוכר זה על כתיבת השטר דמשום נחת רוח דסיקריקון כתב ליה עד דמפרש ליה את האחריות ודאי לא אמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא, והוא הדין בלוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה.

בפרש"י בד"ה לך חזק וקני כו' איכא למימר השני נוח לי עכ"ל ובמתני' כתב רש"י בפי' ראשון מקחו בטל דאמרינן מיראה עבד אי נמי כו' ואפשר דהיינו לשמואל דבשטר נמי לא קני דמיראה עבד אבל לרב דבשטר קנה ע"כ בלך חזק וקני ליכא טעמא אלא דהשני נוח לי דהאי טעמא לא משמע ליה בשטר וק"ל:

פיסקא לקח מן הסיקריקון כו' אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני ופירש"י ז"ל דכיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי עכ"ל. ובמשנה לעיל מפרש רש"י ז"ל שני פירושים בהא דמקחו בטל אי משום דאמרינן מיראה עביד אי נמי השני נוח לי כו' אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה כמה קושיות על מה שמפרש רש"י ז"ל הטעם משום דהשני נוח לי ובבבא בתרא דף מ"ז מקשה הש"ס מהך מתני' דהכא אדרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זבינא אלמא שאין הטעם משום דהשני נוח לי אלא משום דמכירה באונס הוא ע"ש שהקשה עוד קושיות אחרים ואבארם לאחד אחד. אמנם לענ"ד אף שאיני כדי להשיב על דברי הרשב"א ז"ל מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה לא ידענא מאי קשיא ליה מהסוגיא דפרק חזקת דאדרבה הך סוגיא מסייע טובא לפירש"י ז"ל דהכא ואפשר דמהך סוגיא הוכרח רש"י ז"ל לפרש כן דהא מקשה התם אדרב הונא ממתני' ומשני התם לאו איתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר לך חזק וקני אבל בשטר קנה ומקשה התם ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר ומסיק מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ע"כ נמצינו למידין דמעיקרא אליבא דרב אתי ליה שפיר בלאו האי שינויא דיהיב זוזי דאף אם נאמר דמתניתין נמי איירי אף בדיהיב זוזי או שנאמר דרב הונא דאמר תלוה וזבין לאו דוקא אלא אפילו תלוה ויהיב מתנה אפ"ה אתי שפיר אליבא דרב דאמר אבל בשטר קנה וע"כ לפ"ז דרב הונא דקאמר סתמא תלוה וזבין זביניה זבינא ויהיב טעמא דאגב אונסא גמיר ומקנה א"כ אפילו בע"פ סבור רב הונא הכי כמו שהוא האמת ממשמעות כל הפוסקים שלא חילקו בכך וא"כ אכתי לא משני התם מידי אליבא דרב אמתניתין דסיקריקון בהא דמפליג רב בין א"ל לך חזק וקני ובין קנין שטר וכמו שהקשו שם בתוספות דלטעמא דרב הונא אין לחלק דאידי ואידי גמר ומקנה ומה שתירצו שם התוספות דע"י השטר מוכח שנתן דמים לא מיסתבר ליה לרש"י ז"ל לפרש כן דפשטא דסוגייא לא איירי בהכי שיש כפירה והודאה ביניהם אם נתן לו מעות או לא לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דטעמא דרב דבא"ל לך חזק וקני לא קנה ע"כ היינו משום דמצי א"ל השני נוח לי כיון דדיבורא בעלמא הוא משא"כ בדרב הונא גופא דאיירי מתליוה וזבין לגזלן גופא דלא שייך הך מילתא דהשני נוח לי מש"ה לא מפליג רב הונא בין שטר לבע"פ דא"ל לך חזק וקני כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל. ומה שהקשה הרשב"א ז"ל עוד דאם כן שמואל דאמר אף בשטר לא קנה משמע דס"ל דאף שכתב לו שטר נמי מצי למימר השני נוח לי וקשה אטו שמואל דאמר כאדמון דלרבנן בשטר לא מצי למימר השני נוח לי כדאיתא פ' חזקת ולמאי דפרישית לא קשה מידי דודאי עיקר פירש"י אינו אלא אליבא דרב משא"כ לשמואל נמי הוי טעמא דמתני' דכיון דלא יהיב זוזי לא גמיר ומקני אף אגב אונסא כדמסקינן פרק חזקת מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. ועוד דבר מן דין מצינן לחלק בפשיטות דהא דרבנן דאדמון ס"ל דשטרא לא עביד אינש משום טענה דהשני נוח לי היינו לענין ערעור דעלמא דישראל לישראל שיכול להעמיד הישראל הראשון בדין משא"כ הכא בסיקריקון דא"א לישראל להציל את שלו מידו ולא משתעי דינא בהדיה ועוד דישראל הלוקח עשה שלא כהוגן לקנות מהסיקריקון אחר שהכיר בו שהיא גזולה א"כ שפיר סבר שמואל דאף בשטר מצי למימר השני נוח לי דאנן סהדי דכל טצדקי דאית ליה למיעבד עביד ביה לגבי דהאי שעשה בו שלא כהוגן כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ולדעתי לשון הרשב"א ז"ל בזה צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה אבל בשטר כו' ולמאי דמפרש הר"ר אלעזר משנז"א דרב ושמואל פליגי כו' דרב סבר אחריות ט"ס הוא עכ"ל. ואע"ג דמסקינן התם דטעמא דמ"ד אחריות ט"ס הוא היינו בשטר מכר דוקא דלא שדי אינש זוזי בכדי משא"כ בשטר מתנה אדרבא אין כותבין בו אחריות וא"כ יש להקשות לכאורה דהכא ע"כ איירי שלא נתן הלוקח מעות לבע"ה כדמסקינן פר' חזקת דמודה שמואל היכא דיהיב זוזי אלא דאפ"ה יש ליישב פירוש רבינו אלעזר לפי שיטת התוספות דפרק חזקת שהבאתי בסמוך דעיקר פלוגתא דרב ושמואל היינו היכא דלא ידעינן אי יהיב הלוקח זוזי לבע"ה או לא וא"כ מסתמא איירי שכתב לו השטר בלשון מכר ואזלי שפיר לטעמייהו דרב דאמר אחריות ט"ס הוא מסתמא יהיב ליה זוזי מדכתב בלשון מכר ולשמואל דאחריות לאו ט"ס הוא מסתמא הו"ל כשטר מתנה ומש"ה בטל לגמרי דלא גמיר ומקנה כן נ"ל וע"ש בתוספות:

אִי מַטָאִי לְגַבֵּיהּ, לָא אִיצְטְרִיכִי לָךְ נראה לי בס"ד דהשואל שאל היכא כתיבה? והשיב לו חבירו דכתיבה בפסוק הזה גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה (דברים כח, סא), ומוכרח לפרש כונת חבירו דאמר לו כתיבה בפסוק דמפרש לקרא הכי 'אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר' היינו רוצה לומר גזרה שאין ראויה להכתב מפני שהיא דבר מגונה. אך השואל אחר ששמע פסוק זה, אינו מפרש הכתוב בדרך זה שהבין חבירו שבא הכתוב לרמוז על דבר זה דוקא שהוא מגונה ואינו ראוי להכתב בפירוש, אלא מפרש הכתוב הכי שבא לומר אף על פי שכתבתי לכם כמה גזרות הנה יש עוד כמה וכמה גזרות אשר לא נכתבו ולא קאי על אחת בלבד ולכן אמר לו אִי מַטָאִי לְגַבֵּיהּ דהאי קרא הייתי מבין שיש כמה וכמה גזרות שלא נכתבו ולכן לא הייתי שואל על אותה גזרה שלא נכתבה וְלָא אִיצְטְרִיכִי לָךְ לפירושך שאמרת שבא הכתוב לרמוז על גזרה זו דוקא שהיא דבר מגונה ודו"ק.

אַרְבָּעִים סְאָה קְצוּצֵי תְּפִלִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵּיתָר (תהלים קלז, ח). נראה לי בס"ד קרה להם כך כנגד מה שזלזלו בכבוד תורה הכתובה בלוחות שמשקלם היה ארבעים סאה כמו שאמרו הגמרא שהם הדליקו נירות בתשעה באב שבו נשרפה התורה. וְאַרְבָּעָה קַבִּין מֹחַ עַל אֶבֶן אַחַת ששמחו ביום שנחרבה אבן אחת הידועה היא אבן השתיה וְתִּשְׁעָה קַבִּין כנגד חרבן בית המקדש שהיה בסוד שם בן שהוא תשעה אותיות וַתְּהִי הָאֱמֶת (ישעיה נט, טו) שהוא ט' במספר קטן נעדרת בו והם שמחו ביום זה.

אַרְבַּע מֵאוֹת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּכְרַךְ בֵּיתָר (איכה ג, נא) נראה לי בס"ד נתכוונו לעשותם מספר זה לבטל ארבע מאות רוחות קליפה של עשו בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) כמנין 'רע עין' [400]. ועשו שלשה סדרים של ארבע מאות דשלשה מדרגות יש בסטרא אחרא דסוד ג' קליפות המתבטלים על ידי מילה ופריעה ואטופי דמא כנזכר בעץ חיים. ומה שהיה לכל מלמד ארבע מאות ילדים ודאי היה לו רישי דוכנא כראוי ונרמזו ת"ו ילדים בתיבת בנות שהוא 'בן ת"ו'.

אָמְרוּ לוֹ תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי, וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים (ישעיה מב, כד). נראה כוונתו לשבחו ביופי דרמזו לו שצריך לחוש עליו לפדותו בשביל לאפרושי מאיסורא שלא יעשו קלון בו.

מֻבְטְחָנִי בּוֹ שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל מקשים מה דבר חכמה מצא בו והלא רק אמר סיום הפסוק שזה כבר למדו בבית רבו? ונראה לי בס"ד יש יסורין באים בהשגחה פרטית מאת ה' כדי לעשות בהם כפרה ואלו אפשר שיהיה ניצול מהם על ידי תפלה שתספיק לכפרתו מעט ויפטרהו השם יתברך מן השאר ויש אין שלוחים בהשגחה אלא כיון דהרשיע האדם ביותר אז נמסר ביד פועלי הדין לעשות בו מה שירצו שיתקיים בו מה שאמר הכתוב בפרשת וילך, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה וכו'. (דברים לא יז-יח). והנה אדם כזה קשה הצלתו הן על ידי תפלה הן על ידי ממון כי אלו פועלי הדין המריעים לא ישמעו לקול מלחשים. ועל זה נתכוון רבי יהושע בן חנניה לשאול מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה וכו' (ישעיה מב, כד) רוצה לומר אם היסורין האלה באו בהשגחה מן השמים או אם הם מהסתר פנים האמור בפרשת וילך? והשיב לו התינוק הֲלוֹא הֳ ' ' זוּ ' חָטָאנוּ לוֹ (שם) ונתחכם התינוק להדגיש את תיבת זוּ אשר משמעותה כמורה באצבע על אשר לפניו לומר אור השכינה אשר למעלה מראשנו הוא הביא עלינו היסורין האלה ואם כן הם בהשגחה וקרובה ההצלה להיות הן על ידי תפלה הן על ידי סיוע גשמי.

הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכָל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו קצת קשה איך נשבע בכך ודילמא פוסקים עליו סך עצום שאין יכולת לרבי יהושע בן חנניה למצוא אותו? ונראה לי בס"ד דלא אמר הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכָל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו אלא נשבע איני יוצא מכאן דהיינו ממחוז רומי עד שאפדנו ואין הכי נמי אם בקשו ממון הרבה ולא יכול למצוא לא יצא משם וישאר שם לעולם. ואם תאמר מה לו לצרה הזאת שישבע בכך? ונראה לי דכיון לטובת התינוק כי כיון דנשבע בכך לא יוכל לצאת ובודאי אנשי עירו ושער מקומו שבארץ ישראל אין יכולים להפרד ממנו ומוכרחים למצוא לו מעות סך גדול שירצו השבאים לפדותו בו כדי שיוכל רבי יהושע בן חנניה לצאת מן רומי ולבא אצלם להאיר עיניהם.

הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה, וְנָפְלוּ זֶה עַל זֶה, וְגָעוּ בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָן. קשא געיית הבכיה הזאת שהיתה קשה וגדולה כל כך עד שיצאה נשמתם למה? אדרבה צריכין לשמוח זה ניצול מביאת שפחה וזו נצולה מביאת עבד כי עתה ידורו אח ואחותו צדיקים ואין יצר הרע ביניהם ולעיני האדונים נראין כאיש ואשתו דהא אין יודעים שאין מזדווגים זה בזה אלא חושבין שהם כדרך כל הארץ ורק אחד מהם עקר! ונראה לי בס"ד דהם היו חסידים גדולים וגעו בבכיה גדולה כי זה נצטער על אשר קרא על אחותו בלילה שם שפחה וזו נצטערה על אשר קראה על אחיה שם עבד ואף על פי שהיה בשגגה חשו פן פגעו בכבוד אבותם ובכבוד הכהונה והיה קשה עליהם דבר זה מאד ובעבורו געו בבכיה גדולה וחזקה עד שיצאה נשמתם וכל זה הוא מתוקף החסידות שלהם.

'בַּת פְּנִיאֵל' בִּתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁשִּׁמֵּשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים, שֶׁנִּתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי כָּל הַלַּיְלָה. נראה לי בס"ד הוצרך תלמודא לפרש שמו של אביה לומר אף על פי שהיתה בתו של כהן גדול ששמש לפנים שהיא עבודה של צניעות ביותר לא הגין עליה זכות עבודה זו של צניעות שלא תתבזה בהעדר הצניעות והטעם מפני שהיתה 'צָפְנַת' שֶׁהַכֹּל צוֹפִים בְּיֹפְיָהּ דנמצא היה יופיה מכשול לבני אדם לכך נתגלה יופיה עתה לכל בבזיון וקלון ואף על פי שלא חטאה בדבר זה צא ולמד ממה שאמר ר"י בן יקורת לבתו שובי לעפריך כנזכר בגמרא דתענית (תענית כד.).