למטה מן הביצים — כמו ברגליו ובשוקיו:
למעלה מן הבצים — בכתפים ובצואר ובקילבוסת:
כותבין ונותנין גט לאלתר — ואפילו בתוך חוליו הואיל ואמר קודם לכן ולא אמרינן שוטה הוא ואינו יכול לגרש:
אימלוכי ביה — ליטול רשות:
האי מחוסר מעשה — שצריך רפואה בשרא סומקא אגומרי:
לאו סמיה בידן — אין סם רפואתו בידינו:
מגויד — מחותך בחתיכות לשון גודו אילנא (דניאל ד):
צילותא היא — צלולה היה דעתו אלא שכחש כחו מלהוציא דבר בפיו:
שגישתא — תרגום של מהומה כלומר דעת מבולבל:
ומי אמר שמואל — שחט בו שנים כותבין גט לאשתו אלמא גט מחיים הוא:
מעידין עליו — שמת להשיא את אשתו:
חי הוא — וגיטו מחיים אבל סופו למות לכך מעידין עליו לאחר זמן להשיא את אשתו היכא דלא גירשה:
אלא מעתה — הואיל וסופו למות:
יהא גולה על ידו — השוחטו בשוגג:
הרוח בלבלתו — ואלמלא הרוח לא מת:
הוא קירב את מיתתו — על ידי שפירכס ונמצא שלא הרגו זה אבל מכל מקום סופו למות:
שיחיא דלאו לאו נקטיה — חולי של שגעון המלמדו תמיד להרכין ראשו בהרכנת לאו או הין ואינו משיב על דברי שאלתם:
שיחיא — השתחויה:
בסירוגין — ממתינין בין הרכנה לשאילה שעה וחוזרין ושואלין לו אותה שאילה עצמה:
שיחיא דסירוגין — לשחות ולהרכין בענין זה לשעות:
הכי גרסינן חד לאו ותרין הין ותרין לאו וחד הין — דכי הך שיחיא לא נקטיה:
אומרים לו — כשבודקין אותו על לאו שואלין לו אם מבקש דברים הראוין לו בימות החמה ועכשיו ימות הגשמים:
גלופקרין — קוט"א בלע"ז:
וסדיני — אם יכסוהו בסדיני פשתן בימות הגשמים:
דלמא קורא אחדיה — בימות החמה ואע"פ שמשיב הין על הגלופקרין לאו שוטה הוא:
1למטה למטה מן הביצים, למעלה למעלה מן הביצים.
2וכשות שלא בזמנה. תנא: כשם שקשה שלא בזמנה, כך יפה בזמנה. אמר רב פפא: זמנה תמוז, שלא בזמנה טבת, יומי ניסן ויומי תשרי לא מעלו ולא קשו.
3אמר: ״כתבו גט לאשתי״, ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר: ״אל תכתבו״ אין דבריו האחרונים כלום. אר"ש בן לקיש: כותבין ונותנין גט לאלתר. ור' יוחנן אמר: אין כותבין אלא לכשישתפה.
4מ"ט דר"ל דקתני: אין בדבריו האחרונים כלום. ור' יוחנן אמר לך: אין בדבריו האחרונים כלום דלכי מתציל לא צריך למיהדר אימלוכי ביה; ולעולם אין כותבין אלא לכשישתפה.
5במאי קמיפלגי? ר"ל מדמי ליה לישן, ור' יוחנן מדמי ליה לשוטה.
6ור' יוחנן נמי לידמיה לישן! ישן לא מחוסר מעשה, האי מחוסר מעשה.
7ור"ל נמי נידמייה לשוטה! שוטה לא סמיה בידן, האי, סמיה בידן בישרא סומקא אגומרי, וחמרא מרקא.
8ומי אמר ר' יוחנן הכי?! והאמר רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים, או רוב שנים, ורמז ואמר: ״כתבו גט לאשתי״ הרי אלו יכתבו ויתנו;׃
9ותניא: ראוהו מגויד או צלוב על הצליבה, ורמז ואמר: ״כתבו גט לאשתי״ הרי אלו יכתבו ויתנו!
10הכי השתא?! התם דעתא צילותא היא, וכחישותא הוא דאתחילה ביה; הכא דעתא שגישתא היא.
11ומי אמר שמואל הכי?! והאמר רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים, וברח מעידין עליו. ואי ס"ד חי הוא, אמאי מעידין עליו?
12אמרי: חי הוא וסופו למות.
13אלא מעתה, יהא גולה על ידו! אלמה תניא: שחט בו שנים או רוב שנים ה"ז אינו גולה?
14הא איתמר עלה, א"ר הושעיא: חיישינן שמא הרוח בלבלתו. אי נמי, הוא קירב את מיתתו.
15מאי בינייהו? איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשישא, ופירכס. אי נמי, דשחטיה בברא, ולא פירכס.
16נשתתק, ואמרו לו: ״נכתוב גט לאשתך״ כו'. וליחוש דלמא שיחיא דלאו לאו״ נקטיה, אי נמי שיחיא דהן הן״ נקטיה!
17א"ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: דאמרינן ליה בסירוגין.
18וליחוש דלמא שיחיא דסירוגין נקטיה! דאמרינן ליה חד ״לאו״ ותרין ״הן״, ותרין ״לאו״ וחד ״הן״.
19דבי רבי ישמעאל תנא: אומרים לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים, ושל ימות הגשמים בימות החמה.
20מאי ניהו? אילימא גלופקרי וסדיני ליחוש דלמא קורא אחדיה, א"נ חמה אחדיה!
דקתני אין בדבריו האחרונים כלום — מייתור הלשון דייק דהוה ליה למימר הרי אלו יכתבו ויתנו אי נמי דייק מדלא תנא אין צריך לבודקו פעם שניה דהוה משמע שממתינים מיהא עד שישתפה:
ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר שמואל שחט בו שנים כו' — וא"ת השתא דמדמי ליה לאחזו קורדייקוס תקשי ליה מתני' דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום והכא בשחט בו שנים ואמר כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו י"ל דהא פשיטא דבשעה שאמר כתבו אכתי דעתא צילותא היא ולא דמי לאחזו קורדייקוס אבל קודם שיכתוב וינתן יתחלש ויתקלקל ועל שעת נתינה נראה לו לדמות לאחזו קורדייקוס וקשה לרבי יוחנן דאמר אין כותבין ונותנין עד שישתפה הקשה הרב רבי אלחנן דאמאי פריך לרבי יוחנן לריש לקיש נמי תיקשי דהא טעמא דריש לקיש באחזו קורדייקוס משום דסמיה בידיה והכא דאין סמיה בידיה מודה ר"ל דאין כותבין ונותנין דמדמי ליה לשוטה ולספרים דלא גרסי ומי אמר רבי יוחנן הכי א"ש דפריך לתרוייהו אי נמי נקט רבי יוחנן משום דקאמר בהדיא אין כותבין:
ורמז ואמר כתבו גט לאשתי — כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו ושמא אין צריך לבודקו כמו במתניתין משום דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך:
התם דעתא צילותא היא — לא ידע רבינו יצחק עד מתי יחשב דעתא צילותא דליכא למימר דבדקוהו בשעת נתינת הגט דאם כן לא הוה פריך מידי לרבי יוחנן ושמא עד שיודע שנטרפה דעתו יחשב דעתא צילותא ובגט שכיב מרע אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים אפילו נתפקח לבסוף אין מועיל אפי' לריש לקיש דהא לא סמיה בידיה ופעמים ששכיב מרע אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי:
ואי סלקא דעתך חי הוא אמאי מעידין כו' — דסלקא דעתך דמעידין עליו שכבר מת קאמר ומשני חי וסופו למות לאלתר קודם שיתירוה ב"ד לינשא:
אלא מעתה יהא גולה על ידו — לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר היה לו לגלות ולאו אשינויא דחי הוא וסופו למות פריך דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת דקשה טפי דקס"ד דגלות תלי במת לאלתר ואם לא מת לאלתר אינו גולה דס"ד דבהכי תלי דלישנא דכתיב גבי גלות ויפל עליו וימות (במדבר ל״ה:כ״ג) משמע ליה לאלתר אע"פ שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר יש חילוק בין מיתה לגלות כדמפלגי בגלות בין דרך ירידה לדרך עליה ובמזיד אין שום חלוק ולית ליה השתא הא דפריך באלו נערות (כתובות דף לג:) ממאי דבמזיד ונקה המכה מקטלא ודלמא בשוגג ומאי ונקה מגלות דמשמע דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר:
חיישינן שמא הרוח בלבלתו — דווקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין דרך ירידה ועליה והא דמשמע באלו נערות (גם זה שם) כי מוקי ונקה המכה אשוגג דחייב גלות אפי' לא מת לאלתר מיירי בביתא דשישא וכגון דלא פירכס:
בביתא דשישא או דלא פירכס — מר חשיב בלבול הרוח קירוב מיתה יותר מפרכוס ומר חשיב פרכוס קירוב מיתה יותר מבלבול הרוח ותרוייהו בעו שימות מחמת הרוצח ולא מחמת דבר אחר אי נמי מר חשיב פירכוס מחמת רוצח משום. דכל אדם דרכו לפרכס מחמת שחיטה ומר חשיב בלבול רוח מחמת רוצח משום דאתי ממילא אי נמי לא פליגי הני לישני ואינו חייב אלא בביתא דשישא ולא פרכס והש"ס מפרש נפקותא בין הנך טעמי:
דבי רבי ישמעאל תנא — אין נראה לומר דפליגי דבדיקה דמתני' למה לא תועיל אלא דקתני בדיקה עדיפא טפי הכי דליכא למימר ביה דשיחיא דלאו לאו או דהן הן נקטיה שהיא חכמה גדולה כיון שאינו טועה בין ימות החמה לימות הגשמים אפילו בעינן שלשה לאו ושלשה הן סירוגין לא בעי:
וניחוש שמא קרירות אחדיה — ולמה לנו לחושבו כשוטה ונאמר שאינו גט ונעגן אשתו חנם:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
הא דאקשינן לרבי יוחנן — מדאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. דאלמא כותבין ונותנין לאלתר אף על פי שאינו משתפה ומינה דהוא הדין למי שאמר כתבו ותנו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס דכותבין ונותנין לאלתר. קשיא לן אי אתיא לדמויי שחט בו שנים למי שאחזו קורדייקוס תיקשי לן מתניתין דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. ויש לומר דלכולי עלמא שחט בו שנים דעתא צילתא הוא, מי שאחזו קורדייקוס דעתא שגישתא הוא, אלא דסלקא דעתין דמקשה דאי אפשר דבין צואה לכתיבה או לנתינה לא חליש עליה עלמא טובא והוי דעתא שגישתא ואפילו הכי לא חיישינן דכיון דבשעת צואה הוי דעתא צילתא לדעתא שגישתא דבתר הכין לא חיישינן ואתיא כריש לקיש אבל לרבי יוחנן דאמר לכשישתפה קשיא, והכין משמע בירושלמי אלא שהחליפו שם השיטה רבי יוחנן אמר עודהו קורדייקוס עליו כותבין גט ונותנין לאשתו רבן שמעון בן לקיש אמר לכשישתפה אמר רבי זירא מתניתין פליגא על רבן שמעון בן לקיש ולית לה קיום הרי שהיה צלוב או מגוייד ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי כותבים ונותנים בחזקת שהנשמה תלויה בו ואפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת הדא פליגא על רבן שמעון בן לקיש ולית לה קיום. ואם תאמר מכל מקום תיקשי לריש לקיש דהא למאי דסבירא ליה למקשה לשוטה איכא לדמוייה דהא נמי לאו סמיה בידו כשוטה ובשוטה הא אמרינן דמודה ביה ריש לקיש דאין כותבין אלא לכשישתפה, ותירצו בתוספות דאין בדבריו של ריש לקיש ממש שוטה כלל ואנן הוא דאמרינן דאפילו לריש לקיש בשוטה אין כותבין הואיל ולאו סמיה בידו וסמכינן אמסקנא, ושמא המקשה היה סבור עכשיו דלריש לקיש אפילו בשוטה כותבין ונותנין לאלתר כיון שאמר בשעה שהיה בריא כמו בשחוט בו שנים שגם הוא הולך ומתקלקל למאי דסבירא ליה. ויש לומר עוד דשחט בו שנים סמיה בידן דעבידנא ליה סמתרי וחי כדאמרינן בהרוגי מלכות אי לאו זיקא עבידנא להו סמתרי וחיי ואף על גב דהרוח מבלבלתי כדאיתא התם אפשר בביתא דשישא כדאמרינן בסמוך. [בנדפס: הא דאקשינן מדשמואל דאמר שחט בו שנים או רוב שנים קשיא לן למה לי להדורי בתר הא דשמואל ליקשי ליה מגופא דברייתא דקתני ראוהו מגויד או צלוב דשמואל גופיה בההיא ברייתא אמרה ובירושלמי נמי מההיא ברייתא הוא דמקשה ולא מדשמואל כמו שכתבתי למעלה, ונראה לי דאי לאו דשמואל מברייתא לא משמע להו דהוי דעתיה שגישתא כמו קורדייקוס אבל בשחט שנים ודאי משמע להו דהוי דעתא שגישתא כמו קורדייקוס, ואי נמי משום דבעי אגב אורחיה לאשמועינן דטעמא דאינו גולה על ידו כיון דהשתא מיהא חי הוא אלא שהרוח בלבלתו. כן נראה לי].
הא דאקשינן — אלא מעתה יהא גולה על ידו. לאו אשינויא דשנינן חי הוא וסופו למות הוא דאקשינן דכל שכן דקשיא למאי דסבירא ליה למקשה דמהשתא חשבינן ליה כמת, אלא אעיקרא דמילתיה דשמואל דאמר מעידין עליו הוא דמקשינן דאם כן יהא גולה על ידו אלא מדלא גלי שמע מינה דיכול להתרפאות, ואף על גב דתנן נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, דילמא אדם שאני, ואף על גב דבחולין ריש פרק אלו טרפות (חולין מב, א) לא משמע הכי, דילמא טרפיות יש מהן שנוהגין באדם כבהמה כלקתה בכוליא כדמשמע התם ואף שאינן כאדם כנחבסה הגולגולת וניקב קרום של מוח כדמשמע בהניזקין (נו, ב) גבי טיטוס ביתוש דנקר במוחו שבע שנים, ואף זה סבירא ליה למקשה דיכול להתרפאות [להתרפאות] באדם.
ירושלמי — נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדוקוס הפלוגתא דרבי יוחנן ורבן שמעון בן לקיש. [בנדפס: עד כאן. ומכאן נראה דאפילו כתבוהו בעודו שפוי ונעשה קורדיקוס בשעת נתינה לגירושין פסול לרבי יוחנן, ואם כן חולה צריך בדיקה בין בשעת כתיבה בין בשעת נתינה. וקשיא לי דהא דאמרינן לקמן (גיטין עג, ב) בפירקין גמרא לא תתיחד עמו באומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול הגט אלא רגע אחרון שהוא בעולם ואותו רגע אי אפשר לבודקו, ומדברי רבותינו בעלי התוספות נראה לי שאין מקפידין אלא בשעת כתיבה ושלא כדברי הירושלמי והתוספתא, וצריך לי עיון]. וקיימא לן כרבי יוחנן דאין כותבין אלא לכשישתפה בין בשוטה בין בשאחזו קורדיקוס, אבל צלוב או מגוייד או ששחט בו שנים או רוב שנים כותבין ונותנין כל זמן שיש בהן נשמה ואין צריכין בדיקה אחר כך דדעתא צליתא נינהו אלא דכחישותא הוא דנקיטא בהו, וכתבו בתוספות דמהכא משמע דכל היכא דכתבינן גיטא לשכיב מרע צריכין לדקדק שלא יתקלקל בשעת כתיבה דפעמים אינו מיושב בדעתו ולא סמסייה בידן ולכולי בדלית סמייה בידן אין כותבין, ואפילו סמייה בידן כיון דמחוסר מעשה אין כותבין לרבי יוחנן, ואף על גב דבשחט בו שנים אין צריך בדיקה הא אמרינן דדעתא צלותא הוא, כיון דמתוך בוריו נשחט אבל הכא דמתוך חליו פעמים שאינו מיושב בדעת, והא נמי דתניא בתוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת כתבינן כל זמן שיש בו נשמה, וההיא דמתוך [בנדפס: כמתוך] חליו הוא, דילמא התם בבדיקה קאמר, והיינו דאמרינן גבי נשתתק וליחוש דילמא שיחה דלא לאו נקטיה, דאלמא כל שנשתתק כשוטה חשבינן ליה, אף על גב דיש לבעל הדין לחלוק דהתם בנשתתק מתוך בוריו דעתא שגישתא היא אבל מתוך חליו כחישותא דחליו הוא דנקיט ליה, ומיהו בירושלמי משמע דאפילו נשתתק מתוך חליו צריך בדיקה אלא שדיו פעם אחת דגרסינן התם תני במה דברים אמורים בנשתתק מתוך בוריו אבל נשתתק מתוך חליו דיו פעם אחת, ובתוספתא משמע דאפילו חולה בודקין אותו שלשה פעמים דתניא התם היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין. ולענין גוסס כתב הרב רבנו יואל מבונא דכמת הוא חשוב ואף על פי שדעתו מיושבת עליו ודבריו מכוונין בפיו אינו יכול לגרש מדאמרינן בבבא בתרא בפרק יש נוחלין ובקדושין פרק עשרה יוחסין ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, ופירש שם רבנו חננאל ז"ל שאינו יכול להקנותם כיון דרוב גוססין למיתה הרי הוא חשוב כמת, והילכך אף אנו נאמר כשם שאינו יכול ליתן ולהקנות נכסיו אף אינו נותן גט, אף על פי ששנינו בריש אהלות (מה, ב) ובמסכת שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זוקק ליבום ופוטר מן היבום, היינו דוקא במילי דאתו ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דיבורו ודעתו נינהו לא, והא דתנן נמי בפרק כל הגט (גיטין כח, א) הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס שרוב גוססין למיתה לא, דמשמע דטעמא דרוב גוססין למיתה ואין מחזיקין אותו בחזקת שהוא קיים הוא דלא יתן הא ידעינן ביה דאכתי לא מיית נותנים כל זמן שיש בו נשמה, לא היא אלא הכי פירושו אם נתנו לשליח קודם שהיה גוסס ולא הספיק שליח ללכת עד שהניחו גוסס אינו יכול ליתן בחזקת שנתרפא משום דאין רוב גוססין לרפואה ולחיים אלא למיתה ולא נתרפא ועדיין גוסס הוא או מת. אבל ר"י בעל התוספות זצ"ל כתב: דגוסס כחי הוא לכל דבריו וכשדעתו מיושבת עליו ויכול לדבר מתנתו מתנה וגיטו גט גמור מדאמר שמואל הכא ובפרק בתרא דיבמות (קכ, ב) נמי איתא שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ואין לך גוסס גדול מזה וטפי עדיף מגוסס דפעמים שהגוסס מתרפא ושחט בו שנים אי אפשר לו לחיות והתרפאות, וכן מגוייד וצלוב דגוססין הן ותניא כותבין ונותנין ותניא נמי בפרק קמא דערכין גוסס נודר ומעריך, אלמא מתנתו מתנה דאי לא לא עדיף אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט, וההיא דנפלו לו נכסים בשעה שהוא גוסס, לאו משום דגוסס אין מתנתו מתנה נקט לה אלא משום דרוב גוססין אין יכולין לדבר אבל ודאי בשיכול לדבר נותן מתנה ומזכה. ואם תאמר אם כן אמאי לא נקט בנכסים שנפלו לו בשעה שהוא חולה ונשתתק דאז נמי אינו יכול ליתן אלא בבדיקה, וכדתניא הכא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות, איכא למימר משום דלא פסיקא ליה דאין רוב חולים או ברואים משתתקין אבל רוב גוססין משתתקין. ועוד דמסתמא רוב חולים לחיים ויתרפא ואז מתנתו מתנה, ואם כן אכתי תהדר קושיין לדוכתיה יכיר למה לי לא יהא אלא אחד [בנדפס: אחר] אי בעי למיתן ליה מתנה מי לא מצי יהיב, ואפשר נמי דרבנו חננאל ז"ל לאו משום דחשבינן ליה מעתה כמת אף על פי שיכול לדבר קאמר אלא משום דכמת הוא חשוב שאינו יכול לדבר אמר, ועוד נראה להביא ראיה מעובדא דפרק הזורק (גיטין עז, ב) דההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא פניא דמעלי שבתא ולא איספיק למיתביה ניהליה למחר תקף עליה עלמא טובא אתי לקמיה דרבא אמר ליה ליקנייה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, אלמא מדאמרינן תקף עליה עלמא טובא שיהוא [בנדפס: שהיו] מתיראין שמא לא יעבור השבת והרי הוא כמת [בנדפס: מת] ולא יכיל [בנדפס: יוכל] ליתן והוצרכו להקנות לה הבית בשבת בודאי גוסס היה ואף על פי מתנתו מתנה וגיטו גט, ובתוספתא שכתבנו למעלה נמי מוכיח כן מדקתני ועלה לגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה.
ודילמא שיחה דלאו לאו נקטיה אי נמי שיחה דהן הן נקטיה — מקצת ספרים יש דלא גרסי אי נמי והיא הגירסא הנכונה לפי ששלשה פעמים דקתני במתניתין לאו שלשה פעמים של לאו לבד או של הן לבד קאמר אלא שלשה הן ושלה לאו שהן ששה, והכי איתא בירושלמי ובלבד בסירוגין אומר לו נכתוב גט לאשתך הן ולאמך לאו ולאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לחמותך לאו, ואפילו לספרים דגרסי אי נמי איכא למימר דהכי קאמר דילמא בדיקת הלאו או ההן בלא דעת ובמתכוין השיב עליו.
וליחוש דילמא קררא אחדיה או נמי חמה אחדיה — ואם תאמר מאי פריך וכי בשביל כך נכתוב הגט ואם נחמיר עליו שלא לכתוב היכי שייך הכא חששא, וליכא לפרושי וליחוש דילמא קרא אחדיה ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר נצרכה גט משני, ואם מת חולצת ולא מתיבמת, דהא במתניתין כותבין ואין כותבין קתני, ומצאתי בתוספות דהכי פירושא למה נעגן אשה זו דמיד שלא כיון דבריו נאמר שאינו בדעתו ולא נבדוק אותו יותר דילמא קרא אחדיה ונצריכינהו בדיקות אחרות.
מסכת גיטין דף ע׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־333 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאלמטה מן הביצים כמו ברגליו ובשוקיו:
למעלה מן הבצים בכתפים ובצואר ובקילבוסת:
כותבין ונותנין גט לאלתר ואפילו בתוך חוליו הואיל ואמר קודם לכן ולא אמרינן שוטה הוא ואינו יכול לגרש:
אימלוכי ביה ליטול רשות:
האי מחוסר מעשה שצריך רפואה בשרא סומקא אגומרי:
לאו סמיה בידן אין סם רפואתו בידינו:
מגויד מחותך בחתיכות לשון גודו אילנא (דניאל ד):
צילותא היא צלולה היה דעתו אלא שכחש כחו מלהוציא דבר בפיו:
ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Gittin 70b · Sefaria
דקתני אין בדבריו האחרונים כלום מייתור הלשון דייק דהוה ליה למימר הרי אלו יכתבו ויתנו אי נמי דייק מדלא תנא אין צריך לבודקו פעם שניה דהוה משמע שממתינים מיהא עד שישתפה:
ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר שמואל שחט בו שנים כו' וא"ת השתא דמדמי ליה לאחזו קורדייקוס תקשי ליה מתני' דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום והכא בשחט בו שנים ואמר כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו י"ל דהא פשיטא דבשעה שאמר כתבו אכתי דעתא צילותא היא ולא דמי לאחזו קורדייקוס אבל קודם שיכתוב וינתן יתחלש ויתקלקל ועל שעת נתינה נראה לו לדמות לאחזו קורדייקוס וקשה לרבי יוחנן דאמר אין כותבין ונותנין עד שישתפה הקשה הרב רבי אלחנן דאמאי פריך לרבי יוחנן לריש לקיש נמי תיקשי דהא טעמא דריש לקיש באחזו קורדייקוס משום דסמיה בידיה והכא דאין סמיה בידיה מודה ר"ל דאין כותבין ונותנין דמדמי ליה לשוטה ולספרים דלא גרסי ומי אמר רבי יוחנן הכי א"ש דפריך לתרוייהו אי נמי נקט רבי יוחנן משום דקאמר בהדיא אין כותבין:
ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו ושמא אין צריך לבודקו כמו במתניתין משום דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך:
התם דעתא צילותא היא לא ידע רבינו יצחק עד מתי יחשב דעתא צילותא דליכא למימר דבדקוהו בשעת נתינת הגט דאם כן לא הוה פריך מידי לרבי יוחנן ושמא עד שיודע שנטרפה דעתו יחשב דעתא צילותא ובגט שכיב מרע אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים אפילו נתפקח לבסוף אין מועיל אפי' לריש לקיש דהא לא סמיה בידיה ופעמים ששכיב מרע אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי:
ואי סלקא דעתך חי הוא אמאי מעידין כו' דסלקא דעתך דמעידין עליו שכבר מת קאמר ומשני חי וסופו למות לאלתר קודם שיתירוה ב"ד לינשא:
אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר היה לו לגלות ולאו אשינויא דחי הוא וסופו למות פריך דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת דקשה טפי דקס"ד דגלות תלי במת לאלתר ואם לא מת לאלתר אינו גולה דס"ד דבהכי תלי דלישנא דכתיב גבי גלות ויפל עליו וימות (במדבר ל״ה:כ״ג) משמע ליה לאלתר אע"פ שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר יש חילוק בין מיתה לגלות כדמפלגי בגלות בין דרך ירידה לדרך עליה ובמזיד אין שום חלוק ולית ליה השתא הא דפריך באלו נערות (כתובות דף לג:) ממאי דבמזיד ונקה המכה מקטלא ודלמא בשוגג ומאי ונקה מגלות דמשמע דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר:
חיישינן שמא הרוח בלבלתו דווקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין דרך ירידה ועליה והא דמשמע באלו נערות (גם זה שם) כי מוקי ונקה המכה אשוגג דחייב גלות אפי' לא מת לאלתר מיירי בביתא דשישא וכגון דלא פירכס:
בביתא דשישא או דלא פירכס מר חשיב בלבול הרוח קירוב מיתה יותר מפרכוס ומר חשיב פרכוס קירוב מיתה יותר מבלבול הרוח ותרוייהו בעו שימות מחמת הרוצח ולא מחמת דבר אחר אי נמי מר חשיב פירכוס מחמת רוצח משום. דכל אדם דרכו לפרכס מחמת שחיטה ומר חשיב בלבול רוח מחמת רוצח משום דאתי ממילא אי נמי לא פליגי הני לישני ואינו חייב אלא בביתא דשישא ולא פרכס והש"ס מפרש נפקותא בין הנך טעמי:
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Tosafot on Gittin 70b · Sefaria
הא דאקשינן לרבי יוחנן מדאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. דאלמא כותבין ונותנין לאלתר אף על פי שאינו משתפה ומינה דהוא הדין למי שאמר כתבו ותנו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס דכותבין ונותנין לאלתר. קשיא לן אי אתיא לדמויי שחט בו שנים למי שאחזו קורדייקוס תיקשי לן מתניתין דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. ויש לומר דלכולי עלמא שחט בו שנים דעתא צילתא הוא, מי שאחזו קורדייקוס דעתא שגישתא הוא, אלא דסלקא דעתין דמקשה דאי אפשר דבין צואה לכתיבה או לנתינה לא חליש עליה עלמא טובא והוי דעתא שגישתא ואפילו הכי לא חיישינן דכיון דבשעת צואה הוי דעתא צילתא לדעתא שגישתא דבתר הכין לא חיישינן ואתיא כריש לקיש אבל לרבי יוחנן דאמר לכשישתפה קשיא, והכין משמע בירושלמי אלא שהחליפו שם השיטה רבי יוחנן אמר עודהו קורדייקוס עליו כותבין גט ונותנין לאשתו רבן שמעון בן לקיש אמר לכשישתפה אמר רבי זירא מתניתין פליגא על רבן שמעון בן לקיש ולית לה קיום הרי שהיה צלוב או מגוייד ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי כותבים ונותנים בחזקת שהנשמה תלויה בו ואפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת הדא פליגא על רבן שמעון בן לקיש ולית לה קיום. ואם תאמר מכל מקום תיקשי לריש לקיש דהא למאי דסבירא ליה למקשה לשוטה איכא לדמוייה דהא נמי לאו סמיה בידו כשוטה ובשוטה הא אמרינן דמודה ביה ריש לקיש דאין כותבין אלא לכשישתפה, ותירצו בתוספות דאין בדבריו של ריש לקיש ממש שוטה כלל ואנן הוא דאמרינן דאפילו לריש לקיש בשוטה אין כותבין הואיל ולאו סמיה בידו וסמכינן אמסקנא, ושמא המקשה היה סבור עכשיו דלריש לקיש אפילו בשוטה כותבין ונותנין לאלתר כיון שאמר בשעה שהיה בריא כמו בשחוט בו שנים שגם הוא הולך ומתקלקל למאי דסבירא ליה. ויש לומר עוד דשחט בו שנים סמיה בידן דעבידנא ליה סמתרי וחי כדאמרינן בהרוגי מלכות אי לאו זיקא עבידנא להו סמתרי וחיי ואף על גב דהרוח מבלבלתי כדאיתא התם אפשר בביתא דשישא כדאמרינן בסמוך. [בנדפס: הא דאקשינן מדשמואל דאמר שחט בו שנים או רוב שנים קשיא לן למה לי להדורי בתר הא דשמואל ליקשי ליה מגופא דברייתא דקתני ראוהו מגויד או צלוב דשמואל גופיה בההיא ברייתא אמרה ובירושלמי נמי מההיא ברייתא הוא דמקשה ולא מדשמואל כמו שכתבתי למעלה, ונראה לי דאי לאו דשמואל מברייתא לא משמע להו דהוי דעתיה שגישתא כמו קורדייקוס אבל בשחט שנים ודאי משמע להו דהוי דעתא שגישתא כמו קורדייקוס, ואי נמי משום דבעי אגב אורחיה לאשמועינן דטעמא דאינו גולה על ידו כיון דהשתא מיהא חי הוא אלא שהרוח בלבלתו. כן נראה לי].
הא דאקשינן אלא מעתה יהא גולה על ידו. לאו אשינויא דשנינן חי הוא וסופו למות הוא דאקשינן דכל שכן דקשיא למאי דסבירא ליה למקשה דמהשתא חשבינן ליה כמת, אלא אעיקרא דמילתיה דשמואל דאמר מעידין עליו הוא דמקשינן דאם כן יהא גולה על ידו אלא מדלא גלי שמע מינה דיכול להתרפאות, ואף על גב דתנן נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, דילמא אדם שאני, ואף על גב דבחולין ריש פרק אלו טרפות (חולין מב, א) לא משמע הכי, דילמא טרפיות יש מהן שנוהגין באדם כבהמה כלקתה בכוליא כדמשמע התם ואף שאינן כאדם כנחבסה הגולגולת וניקב קרום של מוח כדמשמע בהניזקין (נו, ב) גבי טיטוס ביתוש דנקר במוחו שבע שנים, ואף זה סבירא ליה למקשה דיכול להתרפאות [להתרפאות] באדם.
ירושלמי נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדוקוס הפלוגתא דרבי יוחנן ורבן שמעון בן לקיש. [בנדפס: עד כאן. ומכאן נראה דאפילו כתבוהו בעודו שפוי ונעשה קורדיקוס בשעת נתינה לגירושין פסול לרבי יוחנן, ואם כן חולה צריך בדיקה בין בשעת כתיבה בין בשעת נתינה. וקשיא לי דהא דאמרינן לקמן (גיטין עג, ב) בפירקין גמרא לא תתיחד עמו באומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול הגט אלא רגע אחרון שהוא בעולם ואותו רגע אי אפשר לבודקו, ומדברי רבותינו בעלי התוספות נראה לי שאין מקפידין אלא בשעת כתיבה ושלא כדברי הירושלמי והתוספתא, וצריך לי עיון]. וקיימא לן כרבי יוחנן דאין כותבין אלא לכשישתפה בין בשוטה בין בשאחזו קורדיקוס, אבל צלוב או מגוייד או ששחט בו שנים או רוב שנים כותבין ונותנין כל זמן שיש בהן נשמה ואין צריכין בדיקה אחר כך דדעתא צליתא נינהו אלא דכחישותא הוא דנקיטא בהו, וכתבו בתוספות דמהכא משמע דכל היכא דכתבינן גיטא לשכיב מרע צריכין לדקדק שלא יתקלקל בשעת כתיבה דפעמים אינו מיושב בדעתו ולא סמסייה בידן ולכולי בדלית סמייה בידן אין כותבין, ואפילו סמייה בידן כיון דמחוסר מעשה אין כותבין לרבי יוחנן, ואף על גב דבשחט בו שנים אין צריך בדיקה הא אמרינן דדעתא צלותא הוא, כיון דמתוך בוריו נשחט אבל הכא דמתוך חליו פעמים שאינו מיושב בדעת, והא נמי דתניא בתוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת כתבינן כל זמן שיש בו נשמה, וההיא דמתוך [בנדפס: כמתוך] חליו הוא, דילמא התם בבדיקה קאמר, והיינו דאמרינן גבי נשתתק וליחוש דילמא שיחה דלא לאו נקטיה, דאלמא כל שנשתתק כשוטה חשבינן ליה, אף על גב דיש לבעל הדין לחלוק דהתם בנשתתק מתוך בוריו דעתא שגישתא היא אבל מתוך חליו כחישותא דחליו הוא דנקיט ליה, ומיהו בירושלמי משמע דאפילו נשתתק מתוך חליו צריך בדיקה אלא שדיו פעם אחת דגרסינן התם תני במה דברים אמורים בנשתתק מתוך בוריו אבל נשתתק מתוך חליו דיו פעם אחת, ובתוספתא משמע דאפילו חולה בודקין אותו שלשה פעמים דתניא התם היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין. ולענין גוסס כתב הרב רבנו יואל מבונא דכמת הוא חשוב ואף על פי שדעתו מיושבת עליו ודבריו מכוונין בפיו אינו יכול לגרש מדאמרינן בבבא בתרא בפרק יש נוחלין ובקדושין פרק עשרה יוחסין ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, ופירש שם רבנו חננאל ז"ל שאינו יכול להקנותם כיון דרוב גוססין למיתה הרי הוא חשוב כמת, והילכך אף אנו נאמר כשם שאינו יכול ליתן ולהקנות נכסיו אף אינו נותן גט, אף על פי ששנינו בריש אהלות (מה, ב) ובמסכת שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זוקק ליבום ופוטר מן היבום, היינו דוקא במילי דאתו ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דיבורו ודעתו נינהו לא, והא דתנן נמי בפרק כל הגט (גיטין כח, א) הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס שרוב גוססין למיתה לא, דמשמע דטעמא דרוב גוססין למיתה ואין מחזיקין אותו בחזקת שהוא קיים הוא דלא יתן הא ידעינן ביה דאכתי לא מיית נותנים כל זמן שיש בו נשמה, לא היא אלא הכי פירושו אם נתנו לשליח קודם שהיה גוסס ולא הספיק שליח ללכת עד שהניחו גוסס אינו יכול ליתן בחזקת שנתרפא משום דאין רוב גוססין לרפואה ולחיים אלא למיתה ולא נתרפא ועדיין גוסס הוא או מת. אבל ר"י בעל התוספות זצ"ל כתב: דגוסס כחי הוא לכל דבריו וכשדעתו מיושבת עליו ויכול לדבר מתנתו מתנה וגיטו גט גמור מדאמר שמואל הכא ובפרק בתרא דיבמות (קכ, ב) נמי איתא שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ואין לך גוסס גדול מזה וטפי עדיף מגוסס דפעמים שהגוסס מתרפא ושחט בו שנים אי אפשר לו לחיות והתרפאות, וכן מגוייד וצלוב דגוססין הן ותניא כותבין ונותנין ותניא נמי בפרק קמא דערכין גוסס נודר ומעריך, אלמא מתנתו מתנה דאי לא לא עדיף אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט, וההיא דנפלו לו נכסים בשעה שהוא גוסס, לאו משום דגוסס אין מתנתו מתנה נקט לה אלא משום דרוב גוססין אין יכולין לדבר אבל ודאי בשיכול לדבר נותן מתנה ומזכה. ואם תאמר אם כן אמאי לא נקט בנכסים שנפלו לו בשעה שהוא חולה ונשתתק דאז נמי אינו יכול ליתן אלא בבדיקה, וכדתניא הכא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות, איכא למימר משום דלא פסיקא ליה דאין רוב חולים או ברואים משתתקין אבל רוב גוססין משתתקין. ועוד דמסתמא רוב חולים לחיים ויתרפא ואז מתנתו מתנה, ואם כן אכתי תהדר קושיין לדוכתיה יכיר למה לי לא יהא אלא אחד [בנדפס: אחר] אי בעי למיתן ליה מתנה מי לא מצי יהיב, ואפשר נמי דרבנו חננאל ז"ל לאו משום דחשבינן ליה מעתה כמת אף על פי שיכול לדבר קאמר אלא משום דכמת הוא חשוב שאינו יכול לדבר אמר, ועוד נראה להביא ראיה מעובדא דפרק הזורק (גיטין עז, ב) דההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא פניא דמעלי שבתא ולא איספיק למיתביה ניהליה למחר תקף עליה עלמא טובא אתי לקמיה דרבא אמר ליה ליקנייה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, אלמא מדאמרינן תקף עליה עלמא טובא שיהוא [בנדפס: שהיו] מתיראין שמא לא יעבור השבת והרי הוא כמת [בנדפס: מת] ולא יכיל [בנדפס: יוכל] ליתן והוצרכו להקנות לה הבית בשבת בודאי גוסס היה ואף על פי מתנתו מתנה וגיטו גט, ובתוספתא שכתבנו למעלה נמי מוכיח כן מדקתני ועלה לגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה.
ודילמא שיחה דלאו לאו נקטיה אי נמי שיחה דהן הן נקטיה מקצת ספרים יש דלא גרסי אי נמי והיא הגירסא הנכונה לפי ששלשה פעמים דקתני במתניתין לאו שלשה פעמים של לאו לבד או של הן לבד קאמר אלא שלשה הן ושלה לאו שהן ששה, והכי איתא בירושלמי ובלבד בסירוגין אומר לו נכתוב גט לאשתך הן ולאמך לאו ולאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לחמותך לאו, ואפילו לספרים דגרסי אי נמי איכא למימר דהכי קאמר דילמא בדיקת הלאו או ההן בלא דעת ובמתכוין השיב עליו.
וליחוש דילמא קררא אחדיה או נמי חמה אחדיה ואם תאמר מאי פריך וכי בשביל כך נכתוב הגט ואם נחמיר עליו שלא לכתוב היכי שייך הכא חששא, וליכא לפרושי וליחוש דילמא קרא אחדיה ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר נצרכה גט משני, ואם מת חולצת ולא מתיבמת, דהא במתניתין כותבין ואין כותבין קתני, ומצאתי בתוספות דהכי פירושא למה נעגן אשה זו דמיד שלא כיון דבריו נאמר שאינו בדעתו ולא נבדוק אותו יותר דילמא קרא אחדיה ונצריכינהו בדיקות אחרות.
Rashba on Gittin 70b · Sefaria
מי ששחטו בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכן אם ראוהו מגויד ר"ל מחותך מלשון גודו אילנא או מגוייר ר"ל מנוקב בחצים מלשון גירי או צלוב ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו כשאר שכיב מרע ואע"פ שכל אלו מיתתם ודאית מ"מ עדין הוא חי ושבוש הדעת אין כאן שכל אלו אע"פ שבשעת נתינה דחיק להו עלמא טובא עד שנראה כאלו לא נשאר בהם דעת כלל כל זמן שהנשמה בקרבם דעתא צילתא הוא ואין דעתם משתבשת בכך אלא שמחמת חולשא נראה כן ומ"מ אם ראינו בהם בשעת נתינה סימני שבוש צריכין להתישב בדבר:
ולענין ביאור זו שהקשו לר' יוחנן משמועה זו לא שיעלה על הדעת לדמותה לקורדיקוס שאם כן מתניתין גופה תיקשי דקתני אין בדבריו האחרונים כלום ובזו אמרו כותבין ונותנין על פיו אלא שכך פירושו שמי ששחטו בו רוב שנים ודאי כבר תשש כחו בשעת צוויו עד שאינו מספיק לכתיבת הגט וחתימתו ונתינתו עד דזקיף ליה עלמא עד שלא ישאר בו שום דעת ואעפ"כ הואיל ובדעת צלול אמר כתבו כותבין ונותנין כל זמן שהנשמה תלויה בקרבו אע"פ שאין לו דעת וקשיא לר' יוחנן ותירץ דעתא צילתא היא ועד שעת יציאת נשמה לא משתבש אלא שחולשתו תקפה ומכאן למדו קצת חכמי הדורות בשכיב מרע שאמר כתבו ונשתתק שכותבין ונותנין בשעת השתוק ואין חוששין לטירוף דעת ואין דנין את השתוק כסימני שבוש שכתבנו עליהם שצריך להתישב בדבר שהשתוק מחמת חולשא הוא ואע"פ שבנשתתק אמרו שצריך בדיקה אלמא שחוששין בשתוק לטירוף דעת התם נשתתק מתוך בוריו אבל מתוך חליו חולשא בעלמא הוא ומכל מקום מגדולי הדורות ראיתי שמחמירין ומשום דנשתתק סתמא קאמר ומעתה כל שנשתתק בין צווי לכתיבה ונתינה בודקין בחזקת שלא נטרפה דעתו ובתוספתא כל זמן שיש בו נשמה פירושו בבדיקה אלא שלקצת מפרשים ראיתי בשם תלמוד המערב שכל שנשתתק מתוך חליו דיו בבדיקה פעם אחת הא כל שלא בבדיקה לא וא"כ זו של שחט בו רוב שנים ומגויד וצלוב קים להו לרבנן שאין דעתם מתבלבלת בכך הא כל שהוכה בראש שמוחו מתבלבל או בלב בודקין אותו ואף בקצת חבורים מצינו בשם חכמי פרובינצא שאירע להם מעשה בשכיב מרע שאמר כתבו וכו' ונשתתק ונתנוהו בשעת השתוק ומת לו מתוך השתוק והצריכוה חליצה:
לענין עדות אשה כל ששחטו בו שנים או רוב שנים וברח ולא ראוהו שמת מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו שאע"פ שעדין חי הוא סופו למות בקרוב בודאי ויכולין להעיד בלא פקפוק:
ההורג בשגגה שהוא גולה כמו שהתבאר במקומו ענינו בשמת הנהרג מיד אבל אם לא מת מיד אע"פ שכבר אמדוהו למיתה ושלא נפסק חליו שמחמת המכה עד שמת שאלו במזיד כיוצא בזה נהרג בשוגג אינו גולה שמא הוא קירב את מיתתו בפרכוסו או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו ואפי' בשחט בו שנים או רוב שנים בשוגג כגון שנפלה סכין מידו ושחטו הדין כן ומתוך כך כל שלא פירכס שנמצא שלא קירב הוא את מיתתו וכן ששחטו בבית של שיש שאין הרוח שולט בו הרי זה גולה וזו שאמרו חובשין אותו כו' ואי מיית קטלינן ליה שוגג שאני שראוי להקל בו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא לא נאמרה אלא בשחט בו רוב שנים אבל מכה אחרת אין רוח ופרכוס מקרבין את מיתתו והדברים נראין שהרי שוגג דקרא ביער הוא ורוח מצויה לשם והיאך אפשר דקרא במת לשעתו מיירי ודבר שאינו מצוי הוא למות המוכה בשעתו ומ"מ יש מפרשים כן בכל מכה וקושית היער יראה לי לתרצה בשאמדוהו למיתה מיד וכל שאמדוהו מיד למיתה אין תולין עוד לפרכוס ולבלבול רוח אבל כל שלא אמדוהו ומת לאחר שעה תולין וזו של שחט שנים או רוב שנים דרך ריבותא נאמר כלומר אף בזה שהכל יודעין שאלו בא לתורת אומד היו אומדין אותו למיתה כל שלא אמדוהו מיהא תולין לקירוב מיתה שעל ידי סבה וכל שבשוגג אף בקירוב פוטרו אע"פ שהמיתה ודאית כך נראה לי והדברים מחוורים וכבר ראיתי לקצת רבנים שטרחו לישבה בדברים זרים ולא נראו לי דבריהם:
Meiri on Gittin 70b · Sefaria
בתוספות בד"ה ומי אר"י הכי כו' ולספרים דלא גרסי ומי אר"י הכי א"ש דפריך לתרוייהו כו' עכ"ל מיהו ק"ק דה"מ למפרך בעלמא אשוטה דמשמע דפסיקא ליה לתלמודא בעלמא בשום דוכתא לכ"ע אין כותבין עד שישתפה דאין לומר דבשוטה הוה ידע למימר ולחלק דדעתו שגישתא אבל באחזו קורדייקוס לא ידע דא"כ ר"ל ה"ל לפלוגי בהא בין אחזו קורדייקוס לשוטה וק"ל:
בד"ה התם דעתא כו' דליכא למימר דבדקוה בשעת נתינת הגט דא"כ לא הוה פריך כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דהא לדברי המקשה דלא אסיק אדעתיה דהתם דעתא צילותא ומדמה ליה לאחזו קורדייקוס לא מהניא ליה נמי בדיקה בשעת הגט כמו דלא מהני בדיקה לאחזו קורדייקוס אלא לדברי המתרץ דמחלק וקאמר דהתם דעתא צילותא איכא למימר שפיר בודקין אותו ויש ליישב כיון דהמקשה נמי מסיק אדעתיה הא דדעתא צילותא בשעה שאמר כתבו כמ"ש התוס' לעיל וע"כ היינו ע"י בדיקה דאל"כ עד מתי יחשב כו' כמו שהקשו הכא וא"כ לא הוה פריך נמי מידי אשעת נתינה דאימא ע"י בדיקה יודעין דדעתיה צילותא וצ"ע ודו"ק:
בא"ד שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתים אפילו נתפקח כו' עכ"ל לא ידענא מנין לו לפסול בנתקלקל בינתים כיון שהוא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה דר' יוחנן נמי לא פסל אלא בשאינו שפוי בשעת כתיבה ונתינה ודברי הר"ן נכונים בזה שכתב בשם ר"י דצריך ליזהר שלא תיטרף דעתו עליו בשעת כתיבה ובשעת נתינה כו' עכ"ל ע"ש:
בד"ה בודקין כו' אלא כלומר בחד מהן או בלאו או בהן אינו בדעתו כו' עכ"ל מיהו ה"ה דה"מ למיפרך דבתרוייהו אינו בדעתו ומצינן לפרושי נמי כיון דהן ולאו הם דברים הפכיים לית לן למתלי דבתרוייהו אינו בדעתו אלא בחד מהן אלא דבעינן שיהיה בתרוייהו בדעתו וק"ל:
בד"ה וניחוש כו' ונאמר שאינו גט ונעגן כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל אלא נבדוק אותו בגוונא אחריתא כו' ומדברי ר"י משמע שאין בודקין אלא בכה"ג כו' עכ"ל ויותר נ"ל דה"פ אמאי הך בדיקה דר"י עדיפא ליה מבדיקה דת"ק דמתני' כמ"ש התוספות לעיל כיון דבהך בדיקה דר"י ליכא למיקם עליה דמלתא שפיר גם אם לא יכוין דבימות החמה יש לנו למתלי להקל משום עגון דקור אחדיה ובימות הגשמים דחמה אחדיה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Gittin 70b · Sefaria
תוס' ד"ה חיישינן עי' שבועות ד' לד ע"א תוס' ד"ה על פי עדים:
Gilyon HaShas on Gittin 70b · Sefaria
יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף ע׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־333 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״למטה למטה מן הביצים, למעלה למעלה מן…״
נפתחת ב״וכשות שלא בזמנה. תנא: כשם שקשה שלא…״
חכמים: רב פפא.
נפתחת ב״אמר: ״כתבו גט לאשתי״, ואחזו קורדייקוס, וחזר…״
נפתחת ב״מ"ט דר"ל דקתני: אין בדבריו האחרונים כלום.…״
נפתחת ב״במאי קמיפלגי? ר"ל מדמי ליה לישן, ור'…״
נפתחת ב״ור' יוחנן נמי לידמיה לישן! ישן לא…״
נפתחת ב״ור"ל נמי נידמייה לשוטה! שוטה לא סמיה…״
נפתחת ב״ומי אמר ר' יוחנן הכי?! והאמר רב…״
חכמים: רב יהודה, שמואל.
נפתחת ב״ותניא: ראוהו מגויד או צלוב על הצליבה,…״
נפתחת ב״הכי השתא?! התם דעתא צילותא היא, וכחישותא…״
נפתחת ב״ומי אמר שמואל הכי?! והאמר רב יהודה…״
חכמים: רב יהודה, שמואל.
נפתחת ב״אמרי: חי הוא וסופו למות.…״
נפתחת ב״אלא מעתה, יהא גולה על ידו! אלמה…״
נפתחת ב״הא איתמר עלה, א"ר הושעיא: חיישינן שמא…״
חכמים: רב את.
נפתחת ב״מאי בינייהו? איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשישא,…״
נפתחת ב״נשתתק, ואמרו לו: ״נכתוב גט לאשתך״ כו'.…״
נפתחת ב״א"ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן:…״
חכמים: רב נחמן.
נפתחת ב״וליחוש דלמא שיחיא דסירוגין נקטיה! דאמרינן ליה…״
נפתחת ב״דבי רבי ישמעאל תנא: אומרים לו דברים…״
חכמים: רבי ישמעאל.
נפתחת ב״מאי ניהו? אילימא גלופקרי וסדיני ליחוש דלמא…״
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת גיטין דף ע׳ עמוד ב׳ · קטע 19 — “דבי רבי ישמעאל תנא: אומרים לו דברים של ימות…”
רבותיו: רב אושעיא
מקור: מסכת גיטין דף ע׳ עמוד ב׳ · קטע 8 — “ומי אמר ר' יוחנן הכי?! והאמר רב יהודה אמר…”
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת גיטין דף ע׳ עמוד ב׳ · קטע 8 — “…רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים, או רוב…”
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: גיטין דף ע׳ ע״ב
פתיחה בקורא