נותנת לה — אלמא חשודה אשת עם הארץ לגנוב משל בעלה וליתן לחברתה:
מוריא — מורה הוראת היתר לעצמה:
העיד ר' יוסי כו' — ברייתא היא:
אין עושין חלת עם הארץ בטהרה — עם הארץ שאמר לגבל חבר הפרש חלה מעיסתי ועשה אותה בטהרה לא ישמע לו שהרי כבר נטמאה כל העיסה ביד עם הארץ והכהן יסמוך על הגבל שהוא חבר ויהא סבור שהחלה טהורה:
אבל עושין — תחילת העיסה בטהרה:
בכפישא או באנחותא — כלים של בלאי חמתות ואין רגילים ליתן בהם עיסה וטומאה אין מקבלין:
ואינו חושש — הגבל שמא יגע עם הארץ בחלה ויטמאנה ולקמיה מפרש טעמא:
ואין עושין תרומת זיתיו בטהרה — לאחר שהפך זיתים לתתן לבית הבד אין מפרישים בדדים חבירים תרומה מהן לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהם וסובר שהן טהורים:
וטעמא מאי — שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא דאיכא למיחש דלמא הדר נגע:
דלא נפיש אגריה — ששכרו מועט לפיכך הוא עני וצריך למזונות:
דלא שכיח — להשתכר כי אם משנה לשנה להכי צריך למזונות:
דאמרינן — לאיים עליו:
אם נגעת בה — ותטמאנה:
הדרא לטיבלא — והוא אינו חשוד לאכול טבל שבמיתה:
לתקוני קמכוין — שהרי בא אצלו לתקנה לו:
מיכפת לא איכפת ליה — בתמיה:
בשלמא התם — גבי חלה:
איכא היכרא — שהניחה בכלים שאין עשויין להניח בהן עיסה ונזכר על שאיימנו עליו:
מאי היכרא אית ליה — דלידכר:
בכלי גללים — שאינן מקבלים טומאה דאי נגע בכלי לא מקבל טומאה ובעיסה גופה אית ליה היכרא משום הני כלים שאינו רגיל להשתמש בהן ועם הארץ לא אחמור רבנן עליה כולי האי לשוייה כזב גמור לטמא במשא:
בכלים של עמי הארץ — שאין מקבלין טומאה הראויים להשתמש בהן חבר:
עודרין — חופרין:
ואין כופלין — דהא דנותנים שלום לעובד כוכבים מפני דרכי שלום הוא דשרי ומשום דרכי שלום בחדא זימנא סגי:
למימרא להו אחזוקו — כשאומרין לעושי מלאכה העוברים עליהם תחזקנה ידיכם:
אשרתא — אף הוא לשון חיזוק כמו אישרנוהי (כתובות דף כא.):
שלמא למר — ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו:
השתא אחזוקי מחזקינן — ידיהם בדבורא בדבר האסור לישראל כגון עבודת שביעית:
שואלים בשלומן — כל ימות השנה מיבעיא:
ליום חגם — ולא חיישינן דלמא אזיל ומודה:
לא יכנס כו' — דכיון דאחשביה כולי האי דלמא אזיל ומודי:
בר אוריין — בן תורה:
פלגאה — חולק על החכמים שהיה מצערו למר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרי' בפרק קמא (לעיל גיטין דף ז.):
