בוני התלמוד

    מסכת גיטין דף ס״ו עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    דרא רבי אבינא לסילתיהיטעון רבי אבינא סלו על כתיפו למזונותיו להוצאת הדרך וילך לו אצל רב הונא רבו כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה בלא קנין:

    דאמר ר"הבפרק מי שאחזו (לקמן גיטין דף עב:):

    גיטודשכיב מרע:

    כמתנתו כו'ומינה ילפינן אנן נמי דמה גיטו אע"ג דלא פריש תנו נותנין כדתנן במתניתין ביוצא בקולר ובמסוכן אף מתנתו כו':

    לאחר מיתה מי איכאלאחר שמת מי מגרשה ובשעת מיתה הוזקקה ליבם ולהא מילתא היכי נדמינהו:

    אלא ר' אבאלאו הכי אתקיף אלא הא קשיא ליה אדר' זירא דאמר קנה רבי אבינא להא מתנה דגניבא:

    במקצתששייר לעצמו שלא נתן כל נכסיו ובעי קנין דהכי קיי"ל בב"ב בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנא:) דכיון ששייר לגרמיה מידי אינו כמצוה מחמת מיתה הואיל וחס על פרנסת עצמו והרי היא כמתנת בריא:

    ופרכינןמכלל דרב הונא סבר דלא בעי קנין:

    דמצוה מחמת מיתה הואשהיה יודע שהיוצא בקולר אינו חוזר:

    הכי קשיא ליההיכי נקני:

    חמרא לא אמרהבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי:

    דמי חמרא לא קאמרהבו ליה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא דנימא לזבוני חמרא ומיתב ליה:

    מחמרא קאמרזוזי מחמרא קאמר דניתבו ליה וכי עושין מעות מיין:

    כדי לייפות את כחולכך לא פירש לא זו ולא זו כדי לייפות את כחו שיהא לו כל היין שלו אחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשין אומרים לו שלך החמיץ ואי אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אומרים לו אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמיו שהכל אחריות לו:

    מתני' כל השומע קולוופירש שמו ושם עירו:

    גמ' אידמויי אידמופעמים שעושין עצמם בדמות אדם:

    בבואהצל:

    צרה היאשמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה:

    בשעת הסכנהכגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי:

    שאין מכיריןאם זהו שפירש שמו:

    מתני' רצה לשחק בההואיל ולא אמר תנו:

    אם מעצמו נפל הרי זה גטדדעתו מתחילה היתה לכך וסופו הוכיח והוה ליה כמפרש ומסוכן:

    גמ' מעשה לסתוררישא תנא לא אמר כלום ואח"כ נתן חילוק בין מעצמו נפל ובין דחתו הרוח:

    מי משוי איניש ברא שליח במקום אבאדלא מקפיד בהי מינייהו ומעיקרא להאי ברא נמי שווייה שליח ועכשיו שמת האב יתנו לה הבן הזה וחבירו שהרי הלך הבעל למדינת הים:

    מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתיאע"ג דלא אמר כתבו ותנו הרי אלו יחתמו בעצמן ולא יאמרו לעדים אחרים לחתום דלאו בית דין מנינהו לצוות על אחרים אלא עדים שווינהו ובגמרא מפרש על כתב הגט אם יכולין לצוות לסופר אחר לכתוב או הם עצמם צריכין לכותבו:

    גיטין 66 עמוד א

    1דרא רבי אבינא לסילתיה, ואזל לגבי דרב הונא רביה דאמר רב הונא: גיטו כמתנתו, מה מתנתו, אם עמד חוזר, אף גיטו, אם עמד חוזר.

    2ומה גיטו, אע"ג דלא פריש, כיון דאמר ״כתבו״ אע"ג דלא אמר ״תנו״; אף מתנתו, כיון דאמר ״תנו״ אע"ג דלא קנו מיניה.

    3מתקיף לה רבי אבא: אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה, אף גט ישנו לאחר מיתה?! הכי השתא?! בשלמא מתנה איתה לאחר מיתה, אלא גט לאחר מיתה מי איכא?!

    4אלא רבי אבא, הכי קא קשיא ליה: מתנת שכיב מרע במקצת היא, ומתנת שכ"מ במקצת בעיא קנין! מכלל דרב הונא סבר לא בעיא קנין?! והא קי"ל דבעיא קנין! שאני הכא דמצוה מחמת מיתה הוא.

    5מכלל דר' אבא סבר: מצוה מחמת מיתה בעיא קנין?! והא קי"ל דלא בעי קנין!

    6אלא רבי אבא, הכי קא קשיא ליה: ״חמרא״ לא קאמר, ״דמי חמרא״ לא קאמר, ״מחמרא״ קאמר! ואידך, ״מחמרא״ כדי לייפות את כחו. שלחו מתם: ״מחמרא״ כדי לייפות את כחו.

    מתני׳ · משנה

    7מי שהיה מושלך לבור, ואמר: כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו.

    גמ׳ · גמרא

    8וליחוש שמא שד הוא! א"ר יהודה: כשראו לו דמות אדם.

    9אינהו נמי אידמויי אידמו! דחזו ליה בבואה. אינהו נמי אית להו בבואה! דחזו ליה בבואה דבבואה. ודלמא אינהו נמי אית להו? א"ר חנינא: לימדני יונתן בני: בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו.

    10ודלמא צרה היא! תנא דבי רבי ישמעאל: בשעת הסכנה, כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין.

    מתני׳ · משנה

    11הבריא שאמר: ״כתבו גט לאשתי״ רצה לשחק בה.

    12מעשה בבריא אחד שאמר: ״כתבו גט לאשתי״, ועלה לראש הגג ונפל ומת; אמר רשב"ג אם מעצמו נפל, הרי זה גט, אם הרוח דחתו אינו גט.

    גמ׳ · גמרא

    13מעשה לסתור?!

    14חסורי מיחסרא, והכי קתני: אם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט; ומעשה נמי בבריא שאמר: ״כתבו גט לאשתי״, ועלה לראש הגג ונפל ומת, ואמר רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט, אם הרוח דחתו אינו גט.

    15ההוא גברא דעל לבי כנישתא, אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי, ויתיב איניש אחרינא גבייהו, אמר להו: בי תרי מינייכו נכתבו גיטא לדביתהו. לסוף שכיב מקרי ינוקא, מי משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא, או לא?

    16רב נחמן אמר: לא משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא; ורב פפי אמר: משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא. אמר רבא, הילכתא: משוו אינשי ברא שליח' במקום אבא.

    מתני׳ · משנה

    17אמר לשנים: ״תנו גט לאשתי״,׃

    תוספות

    דמי חמרא לא קאמרוא"ת כי אמר נמי דמי חמרא הוי דבר שלא בא לעולם כדאמרינן בפרק האומר משקלי (ערכין דף כ:) גבי דמי שור זה עלי עולה ומוקי לה באומר לכשיבואו דמיו יקדשו ופריך והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דהתם משום דאמר לכשיבואו אבל אמר דמי שור זה עלי עולה משמע התם דלא חשיב זה דבר שלא בא לעולם אלא הוי כמו דקל לפירותיו דבעי למימר יקדש השור לדמיו וה"נ כי אמר דמי חמרא בעי למימר שיהא היין קנוי לו לדמיו אי נמי כאן היה דמי יין שכבר נמכר ויין שלא נמכר והכי קאמר דמי חמרא שכבר נמכר לא קאמר וגם חמרא העומד למכור לא קאמר:

    כדי ליפות כחופירש בקונטרס שיהא כל היין שלו באחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיצה חבית אחת מן היין היו יורשין אומרים לו שלך החמיץ ונראה שלא רצה לומר שיהא כל ההפסד שלו דמן הדין אין לו להפסיד אלא לפי החשבון והשתא דכולו אחריות אינו מפסיד כלל וא"ת ורב הונא מה הוצרך להשמיענו כיון דאמר תנו ואע"ג דלא קנו מיניה הא פשיטא דמתנת שכיב מרע בכולה או מצוה מחמת מיתה דלא בעינן קנין ואומר ריב"ם דאיצטריך ליה לאשמועינן דאפי' יוצא בקולר כמו עובדא דגניבא דמייתי עלה יש לו דין שכיב מרע דכל היכא דמועיל כתבו כמו תנו יש לו דין זה:

    כל השומע קולו כו'אע"פ דאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים דף לו:) גבי מודר הנאה מחבירו דתורם לו תרומתו לדעתו ודייק בגמרא לדעתו דמאן אי לימא לדעתא דידיה מאן שווייה שליח אלא דבעל הכרי הא קא מהני ליה דעבד שליחותיה ומוקי לה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום לאו משום דכי אמר הכי לאו שליחותיה עביד דבתרומה בעינן שליחות אלא לענין מודר הנאה דוקא לא חשיב שליחות שיחשב בכך כמהנה ליה כיון שלא צוה לו לעצמו או שמא יש לחלק דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב אלא כל השומע דייחד יחדיה למי ששומע קולו:

    וליחוש שמא שד הואדוקא בבור או אותו שעומד על ראש ההר וראהו בפרק בתרא דיבמות (דף קכב.) ואסור לאדם שיתן שלום לחבירו בשדה דבמגילה (דף ג.) כעין עובדא דיהושע שראה אותו וחרבו שלופה בידו כל כי האי גוונא חיישינן שמא שד הוא אבל בעיר מותר ליתן שלום לחבירו ומכירו בלילה או לעדים לומר בלילה כתבו גט לאשתי ולא חיישינן וכן משמע בירושלמי דפירקין דמייתי עלה ומשיאין על פי בת קול ומפרש והוא דחזו בבואה ומפרש הדא דתימא בשדות אבל בעיר אע"פ שלא ראה בבואה של אדם ופריך מההיא דהיה מושלך בבור כו' ומשני מצויין הן בבורות כדרך שמצויין בשדות:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    הא דאמרינןדרא רב אבינא לסילתיה וליזל לגביה רב הונא רביה דאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו וכו' ומה גיטו אף על גב דלא פריש אף מתנתו אף על גב דלא קנו מיניה. איכא למידק דהכא ודאי דמצוה מחמת מיתה חשבינן ליה וכדאיתא בסמוך בהדיא, ואם כן למאי איצטריכיה לדרב הונא מתניתין היא בבבא בתרא פרק מי שמת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ורב הונא גופיה מאי קא משמע לן, ויש לומר דהכי קאמר בכל מקום גיטו כמתנתו מה מתנתו וכו' ובכל מקום מתנתו כגיטו, וכל שבגיטו אף על גב דלא פריש תנו כותבין ונותנין דהיכי הני [בנדפס: דהכי נמי] ארבעה דמתניתין יוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא ומסוכן אף במתנתו אינו צריך קנין והיינו דאשמעינן רב הונא והיינו דאיצטריך רבי אבינא לדרב הונא רביה דהא דגניבה לא שכיב מרע הוה אלא יוצא בקולר. וכן תירצו בתוספות, וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם גבי יוצא בקולר רבי אלעזר שאל מתנתו כמתנת שכיב מרע רבי נחמן בשם רבי יעקב אדמוני אמר מה דהוא צריכה לרבי אלעזר היא פשיטא לרבי יוסה בן חנינא באומרת תנתן כבינתי לבתי כהדא גניבא הוה, אי נפק מקטלא אמר יבון לרבי אבינא זוזי מן חמרא דכפר פניא ולא יבין ליה חשין להדא דרב דרב אמר היורש כמשעבד וכו' ולא יתנון ליה משום חוב יתנון ליה משום מתנה חשין להדא דרבי אלעזר דרבי אלעזר שאל מתנתו כמתנת שכיב מרע איתי רבי זעירא לרבי יצחק עטושייה ותנא ליה כגטין כך מתנה, ואף על גב דטעמא דשכיב מרע דלא בעי קנין פרישנא התם כדי שלא תטרף דעתו עליו איכא למימר דהכא נמי כיון דטרידו איכא למיחש נמי להכי, ורבינא אלפאסי הכין כתב דהני ארבעה דמתניתין כמצוה מחמת מיתה נינהו, ולגבי מסוכן לא חדית ביה רב הונא לגבי מתנה דהא פשיטא דמצוה מחמת מיתה הוא, אלא לענין גט חדית ביה שאם עמר [בנדפס: אחד] חוזר כעין שהוא חוזר במתנות, ואי נמי מסוכן קרי ליה כל שקפץ עליו החולי שלא כדרך העולם אבל בשכיב מרע דעלמא בעינן עד דאמר וויי ליה לההוא גברא דמאית והכי איתא בירושלמי [בנדפס: ואכתי קשיא לי מה קאמר מה גטו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו אף על גב דלא קני מיניה, דהא לא שייכי בחד טעמא דאילו בגיטו טעמא משום אומדנא דכל שאמר כתבו אף על גב דלא אסיק דיבוריה לומר תנו אומדן דעתא הוא דלא רצה לשחק בה אלא מתוך שהוא בהול שיוצא בקולר או מפרש או יוצא בשירא לא אסיק דיבוריה ואינו משטה באותה שעה ודעתיה אכתיבה ונתינה, אבל גבי מתנה אף על גב דגמר בדעתיה לאקנוי בה הקנאה גמורה לא כל כמינה דבמה קנה הא חסרה לה קנין, ויש לומר דכל הנך לרב הונא עשאום כמסוכנין וכמצוין מחמת מיתה במתניתין בגיטין כדי שלא תטרף דעתן עליהן וזהו חדושו של רב הונא. כך נראה לי].

    שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחופירש רש"י ז"ל: כדי שיהא לו כל היין לאחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו אומרים לו שלך הוא שהחמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות אומרים לו היורשים אבדו מעותיך לפיכך אמר מחמרא דמשמע לדמיו שהכל אחריות לו. והקשו עליו בתוספות דאם החמיץ קצת או נאבדו קצת המעות למה הוא מפסיד הכל די לו לכל היותר שיפסיד מהם לפי חשבון לכל היותר עשאן שותפין, ופירשו הם ז"ל: שאם אמר חמרא שוה ארבע מאות או ארבע מאה מדמי חמרא עשאן שותפין ואם החמיץ או אבדו מקצת המעות אבדו לפי חשבון, אבל עכשיו שאמר מחמרא יפה כחו ואפילו לפי חשבון לא יפסיד כל זמן שנשאר שם יין שוה ארבע מעות שהרי שוה ארבע מאות נתן לו מן היין בין ירויחו או יפסידו. והרמב"ן נ"ר כתב דאם אמר לו יין שוה ארבע מאות ודאי אם החמיץ ממנו קצת מראה לו מחומץ שהרי זה כאומר תנו לו מאה חביות יין מן האוצר דמראה לו חמוץ וכדאמרינן במנחות (קח, ב) האומר לחברו בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהן מראה לו נפול שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד מהם מראה לו מת, והילכך אילו אמר חמרא כלומר חמרא שוה ארבע מאה היה לו ליקח יין ויטרח וימכור לעצמו והיה לו ליקח כשער המתנה ואם החמיץ מראה לו חמוץ כמו שכתבנו, ואם אמר לו ארבע מאה מדמי חמרא היו הם מוכרים לו אבל לא היה נוטל אלא כשער נתינה ואם הוזל פוחתין לו לפיכך אמר מחמרא שימכרו ממנו ויתנו הדמים עד ארבע מאות שלמים, ומיהו אם הוקר אינו נוטל אלא ארבע מאה כדאיתא בסוף נערה בכתובות, ואם החמיץ מקצת לא הפסיד, ולי נראה כדברי התוספות דלא אמרו שם מראהו מת ומראהו נפול אלא בדבר מסוים כאומר עבד בעבדי שור בשורי אי נמי חביות בחביותי אבל חמרא שוה ארבע מאות לאו דבר מסוים הוא דהכל מעורב הוא ואפילו דמי בחביות איהו לא חבית קאמר אלא חמרא, והראב"ד ז"ל גרס שם בסוף נערה שנתפתתה הבו לה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא לברתי לפיכך אמר רב יוסף דאם הוקר רווחא ליתמי כלומר דהוא ארבע מאה נתן והלכך בין שהוקר בין שהוזל ארבע מאה נותנין לה אם יש ביין שוה ארבע מאה, אבל אם אמר מחמרא ולא אמר מדמי חמרא אם הוקר רווחא לברתי, והיינו דאמרינן הכא בפירקין דמחמרא ליפות את כחו שאם הוקר רוחא לרבי אבינא, ורבנו תם ז"ל פירש ליפות את כחו כי היכי דלא לידחויה, ומיהו משאר נכסי לא גבי כדאמרינן בנדרים פרק הנודר מן הירק בתחלתו (נה, א) בר מר שמואל פקיד דליתנון תרי עשר אלפין זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמי דרב יוסף עללתא הכי מקריא וכו' ואסיקנא אמר רבא הדא לא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דאיבעי לי שכר בתים ושכר ספינות מאי, אלמא מאן דאמר מחמרא או מעללתא מחמרא ומעללתא דוקא אית ליה אבל משאר נכסי לא גבי, ויפוי כחו דאמרינן הכא היינו כשאין דוחין אותו, ומיהו אף לפירושו של רבנו חננאל ז"ל יש לנו לומר דמשום הכי לא קאמר חמרא דהשתא נמי לא מצו מדחו ליה משום דאי אחמץ קצתו לא לידחויה לגבי חמוץ, ומדמי חמרא כי היכי דלא לדחויה אצל מעות אבודין.

    מתני'מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו. כתב הרמב"ן נ"ר: מסתברא שאם שמעו שלשה אחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך במעמד כולן אף על פי שאמר כל השומע שלא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב.

    גמראוליחוש דילמא שד הוא. כתבו בתוספות דדוקא מושלך בבור חוששין לשד אלא אם כן ראו לו בבואה דבבואה אי נמי בעומד בראש ההר כאותה דיבמות מקום שאין דרך בני אדם לעמוד שם לפי שהשדין מצויין שם אבל בעיר לא חיישינן, שאם אתה אומר כן לעולם אין כותבין גט לאשה אלא אם כן בודקין אותו ורואין אותו בבואה דבבואה, וכן הוא מפורש כאן בירושלמי אמר רבי חנינא למדני רבי יונתן בני והם שראו בוביא של אדם רב אחא בשם רב חנינא הדא דתימר בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוביא של אדם, הא תנינן מי שהיה מושלך בבור ואמר רבי יונתן והם שראו לו בוביא של אדם אמר רבי בון המזיקין מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות ומשום הכי אפילו בשעת הסכנה דלא חיישינן לצרה חיישינן לשד מפני שהן מצויין שם, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בפרק בתרא דיבמות. גמרא [בנדפס: גבי] מעידין לאור הנר ולאור הלבנה.

    רבן שמעון בן גמליאל אומר אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט. והילכתא כרבן שמעון בן גמליאל דבהא לא פליגי רבנן עליה, ואף על גב דפליגי רבנן עליה גבי כותב נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צווח שאמר רבן שמעון בן גמליאל הוכיח סופו על תחלתו ורבנן אמרי שאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, הכא שאני דאמר כתובו וכדאמרינן בשחיטת חולין בפרק השוחט, וכן פסק רבנו אלפאסי ז"ל כרבן שמעון בן גמליאל דמשמע דהכין סבירא ליה דלא פליגי רבנן עליה, והכי איתא בתוספתא בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו דאלמא דרבנן עדיפא מדברי שמעון בן גמליאל.

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת גיטין דף ס״ו עמוד א׳

    מסכת גיטין דף ס״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־368 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    דרא רבי אבינא לסילתיה יטעון רבי אבינא סלו על כתיפו למזונותיו להוצאת הדרך וילך לו אצל רב הונא רבו כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה בלא קנין:

    דאמר ר"ה בפרק מי שאחזו (לקמן גיטין דף עב:):

    גיטו דשכיב מרע:

    כמתנתו כו' ומינה ילפינן אנן נמי דמה גיטו אע"ג דלא פריש תנו נותנין כדתנן במתניתין ביוצא בקולר ובמסוכן אף מתנתו כו':

    לאחר מיתה מי איכא לאחר שמת מי מגרשה ובשעת מיתה הוזקקה ליבם ולהא מילתא היכי נדמינהו:

    אלא ר' אבא לאו הכי אתקיף אלא הא קשיא ליה אדר' זירא דאמר קנה רבי אבינא להא מתנה דגניבא:

    במקצת ששייר לעצמו שלא נתן כל נכסיו ובעי קנין דהכי קיי"ל בב"ב בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנא:) דכיון ששייר לגרמיה מידי אינו כמצוה מחמת מיתה הואיל וחס על פרנסת עצמו והרי היא כמתנת בריא:

    ופרכינן מכלל דרב הונא סבר דלא בעי קנין:

    ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Gittin 66a · Sefaria

    תוספות

    דמי חמרא לא קאמר וא"ת כי אמר נמי דמי חמרא הוי דבר שלא בא לעולם כדאמרינן בפרק האומר משקלי (ערכין דף כ:) גבי דמי שור זה עלי עולה ומוקי לה באומר לכשיבואו דמיו יקדשו ופריך והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דהתם משום דאמר לכשיבואו אבל אמר דמי שור זה עלי עולה משמע התם דלא חשיב זה דבר שלא בא לעולם אלא הוי כמו דקל לפירותיו דבעי למימר יקדש השור לדמיו וה"נ כי אמר דמי חמרא בעי למימר שיהא היין קנוי לו לדמיו אי נמי כאן היה דמי יין שכבר נמכר ויין שלא נמכר והכי קאמר דמי חמרא שכבר נמכר לא קאמר וגם חמרא העומד למכור לא קאמר:

    כדי ליפות כחו פירש בקונטרס שיהא כל היין שלו באחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיצה חבית אחת מן היין היו יורשין אומרים לו שלך החמיץ ונראה שלא רצה לומר שיהא כל ההפסד שלו דמן הדין אין לו להפסיד אלא לפי החשבון והשתא דכולו אחריות אינו מפסיד כלל וא"ת ורב הונא מה הוצרך להשמיענו כיון דאמר תנו ואע"ג דלא קנו מיניה הא פשיטא דמתנת שכיב מרע בכולה או מצוה מחמת מיתה דלא בעינן קנין ואומר ריב"ם דאיצטריך ליה לאשמועינן דאפי' יוצא בקולר כמו עובדא דגניבא דמייתי עלה יש לו דין שכיב מרע דכל היכא דמועיל כתבו כמו תנו יש לו דין זה:

    כל השומע קולו כו' אע"פ דאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים דף לו:) גבי מודר הנאה מחבירו דתורם לו תרומתו לדעתו ודייק בגמרא לדעתו דמאן אי לימא לדעתא דידיה מאן שווייה שליח אלא דבעל הכרי הא קא מהני ליה דעבד שליחותיה ומוקי לה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום לאו משום דכי אמר הכי לאו שליחותיה עביד דבתרומה בעינן שליחות אלא לענין מודר הנאה דוקא לא חשיב שליחות שיחשב בכך כמהנה ליה כיון שלא צוה לו לעצמו או שמא יש לחלק דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב אלא כל השומע דייחד יחדיה למי ששומע קולו:

    וליחוש שמא שד הוא דוקא בבור או אותו שעומד על ראש ההר וראהו בפרק בתרא דיבמות (דף קכב.) ואסור לאדם שיתן שלום לחבירו בשדה דבמגילה (דף ג.) כעין עובדא דיהושע שראה אותו וחרבו שלופה בידו כל כי האי גוונא חיישינן שמא שד הוא אבל בעיר מותר ליתן שלום לחבירו ומכירו בלילה או לעדים לומר בלילה כתבו גט לאשתי ולא חיישינן וכן משמע בירושלמי דפירקין דמייתי עלה ומשיאין על פי בת קול ומפרש והוא דחזו בבואה ומפרש הדא דתימא בשדות אבל בעיר אע"פ שלא ראה בבואה של אדם ופריך מההיא דהיה מושלך בבור כו' ומשני מצויין הן בבורות כדרך שמצויין בשדות:

    Tosafot on Gittin 66a · Sefaria

    רשב"א

    הא דאמרינן דרא רב אבינא לסילתיה וליזל לגביה רב הונא רביה דאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו וכו' ומה גיטו אף על גב דלא פריש אף מתנתו אף על גב דלא קנו מיניה. איכא למידק דהכא ודאי דמצוה מחמת מיתה חשבינן ליה וכדאיתא בסמוך בהדיא, ואם כן למאי איצטריכיה לדרב הונא מתניתין היא בבבא בתרא פרק מי שמת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ורב הונא גופיה מאי קא משמע לן, ויש לומר דהכי קאמר בכל מקום גיטו כמתנתו מה מתנתו וכו' ובכל מקום מתנתו כגיטו, וכל שבגיטו אף על גב דלא פריש תנו כותבין ונותנין דהיכי הני [בנדפס: דהכי נמי] ארבעה דמתניתין יוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא ומסוכן אף במתנתו אינו צריך קנין והיינו דאשמעינן רב הונא והיינו דאיצטריך רבי אבינא לדרב הונא רביה דהא דגניבה לא שכיב מרע הוה אלא יוצא בקולר. וכן תירצו בתוספות, וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם גבי יוצא בקולר רבי אלעזר שאל מתנתו כמתנת שכיב מרע רבי נחמן בשם רבי יעקב אדמוני אמר מה דהוא צריכה לרבי אלעזר היא פשיטא לרבי יוסה בן חנינא באומרת תנתן כבינתי לבתי כהדא גניבא הוה, אי נפק מקטלא אמר יבון לרבי אבינא זוזי מן חמרא דכפר פניא ולא יבין ליה חשין להדא דרב דרב אמר היורש כמשעבד וכו' ולא יתנון ליה משום חוב יתנון ליה משום מתנה חשין להדא דרבי אלעזר דרבי אלעזר שאל מתנתו כמתנת שכיב מרע איתי רבי זעירא לרבי יצחק עטושייה ותנא ליה כגטין כך מתנה, ואף על גב דטעמא דשכיב מרע דלא בעי קנין פרישנא התם כדי שלא תטרף דעתו עליו איכא למימר דהכא נמי כיון דטרידו איכא למיחש נמי להכי, ורבינא אלפאסי הכין כתב דהני ארבעה דמתניתין כמצוה מחמת מיתה נינהו, ולגבי מסוכן לא חדית ביה רב הונא לגבי מתנה דהא פשיטא דמצוה מחמת מיתה הוא, אלא לענין גט חדית ביה שאם עמר [בנדפס: אחד] חוזר כעין שהוא חוזר במתנות, ואי נמי מסוכן קרי ליה כל שקפץ עליו החולי שלא כדרך העולם אבל בשכיב מרע דעלמא בעינן עד דאמר וויי ליה לההוא גברא דמאית והכי איתא בירושלמי [בנדפס: ואכתי קשיא לי מה קאמר מה גטו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו אף על גב דלא קני מיניה, דהא לא שייכי בחד טעמא דאילו בגיטו טעמא משום אומדנא דכל שאמר כתבו אף על גב דלא אסיק דיבוריה לומר תנו אומדן דעתא הוא דלא רצה לשחק בה אלא מתוך שהוא בהול שיוצא בקולר או מפרש או יוצא בשירא לא אסיק דיבוריה ואינו משטה באותה שעה ודעתיה אכתיבה ונתינה, אבל גבי מתנה אף על גב דגמר בדעתיה לאקנוי בה הקנאה גמורה לא כל כמינה דבמה קנה הא חסרה לה קנין, ויש לומר דכל הנך לרב הונא עשאום כמסוכנין וכמצוין מחמת מיתה במתניתין בגיטין כדי שלא תטרף דעתן עליהן וזהו חדושו של רב הונא. כך נראה לי].

    שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחו פירש רש"י ז"ל: כדי שיהא לו כל היין לאחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו אומרים לו שלך הוא שהחמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות אומרים לו היורשים אבדו מעותיך לפיכך אמר מחמרא דמשמע לדמיו שהכל אחריות לו. והקשו עליו בתוספות דאם החמיץ קצת או נאבדו קצת המעות למה הוא מפסיד הכל די לו לכל היותר שיפסיד מהם לפי חשבון לכל היותר עשאן שותפין, ופירשו הם ז"ל: שאם אמר חמרא שוה ארבע מאות או ארבע מאה מדמי חמרא עשאן שותפין ואם החמיץ או אבדו מקצת המעות אבדו לפי חשבון, אבל עכשיו שאמר מחמרא יפה כחו ואפילו לפי חשבון לא יפסיד כל זמן שנשאר שם יין שוה ארבע מעות שהרי שוה ארבע מאות נתן לו מן היין בין ירויחו או יפסידו. והרמב"ן נ"ר כתב דאם אמר לו יין שוה ארבע מאות ודאי אם החמיץ ממנו קצת מראה לו מחומץ שהרי זה כאומר תנו לו מאה חביות יין מן האוצר דמראה לו חמוץ וכדאמרינן במנחות (קח, ב) האומר לחברו בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהן מראה לו נפול שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד מהם מראה לו מת, והילכך אילו אמר חמרא כלומר חמרא שוה ארבע מאה היה לו ליקח יין ויטרח וימכור לעצמו והיה לו ליקח כשער המתנה ואם החמיץ מראה לו חמוץ כמו שכתבנו, ואם אמר לו ארבע מאה מדמי חמרא היו הם מוכרים לו אבל לא היה נוטל אלא כשער נתינה ואם הוזל פוחתין לו לפיכך אמר מחמרא שימכרו ממנו ויתנו הדמים עד ארבע מאות שלמים, ומיהו אם הוקר אינו נוטל אלא ארבע מאה כדאיתא בסוף נערה בכתובות, ואם החמיץ מקצת לא הפסיד, ולי נראה כדברי התוספות דלא אמרו שם מראהו מת ומראהו נפול אלא בדבר מסוים כאומר עבד בעבדי שור בשורי אי נמי חביות בחביותי אבל חמרא שוה ארבע מאות לאו דבר מסוים הוא דהכל מעורב הוא ואפילו דמי בחביות איהו לא חבית קאמר אלא חמרא, והראב"ד ז"ל גרס שם בסוף נערה שנתפתתה הבו לה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא לברתי לפיכך אמר רב יוסף דאם הוקר רווחא ליתמי כלומר דהוא ארבע מאה נתן והלכך בין שהוקר בין שהוזל ארבע מאה נותנין לה אם יש ביין שוה ארבע מאה, אבל אם אמר מחמרא ולא אמר מדמי חמרא אם הוקר רווחא לברתי, והיינו דאמרינן הכא בפירקין דמחמרא ליפות את כחו שאם הוקר רוחא לרבי אבינא, ורבנו תם ז"ל פירש ליפות את כחו כי היכי דלא לידחויה, ומיהו משאר נכסי לא גבי כדאמרינן בנדרים פרק הנודר מן הירק בתחלתו (נה, א) בר מר שמואל פקיד דליתנון תרי עשר אלפין זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמי דרב יוסף עללתא הכי מקריא וכו' ואסיקנא אמר רבא הדא לא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דאיבעי לי שכר בתים ושכר ספינות מאי, אלמא מאן דאמר מחמרא או מעללתא מחמרא ומעללתא דוקא אית ליה אבל משאר נכסי לא גבי, ויפוי כחו דאמרינן הכא היינו כשאין דוחין אותו, ומיהו אף לפירושו של רבנו חננאל ז"ל יש לנו לומר דמשום הכי לא קאמר חמרא דהשתא נמי לא מצו מדחו ליה משום דאי אחמץ קצתו לא לידחויה לגבי חמוץ, ומדמי חמרא כי היכי דלא לדחויה אצל מעות אבודין.

    מתני' מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו. כתב הרמב"ן נ"ר: מסתברא שאם שמעו שלשה אחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך במעמד כולן אף על פי שאמר כל השומע שלא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב.

    גמרא וליחוש דילמא שד הוא. כתבו בתוספות דדוקא מושלך בבור חוששין לשד אלא אם כן ראו לו בבואה דבבואה אי נמי בעומד בראש ההר כאותה דיבמות מקום שאין דרך בני אדם לעמוד שם לפי שהשדין מצויין שם אבל בעיר לא חיישינן, שאם אתה אומר כן לעולם אין כותבין גט לאשה אלא אם כן בודקין אותו ורואין אותו בבואה דבבואה, וכן הוא מפורש כאן בירושלמי אמר רבי חנינא למדני רבי יונתן בני והם שראו בוביא של אדם רב אחא בשם רב חנינא הדא דתימר בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוביא של אדם, הא תנינן מי שהיה מושלך בבור ואמר רבי יונתן והם שראו לו בוביא של אדם אמר רבי בון המזיקין מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות ומשום הכי אפילו בשעת הסכנה דלא חיישינן לצרה חיישינן לשד מפני שהן מצויין שם, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בפרק בתרא דיבמות. גמרא [בנדפס: גבי] מעידין לאור הנר ולאור הלבנה.

    רבן שמעון בן גמליאל אומר אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט. והילכתא כרבן שמעון בן גמליאל דבהא לא פליגי רבנן עליה, ואף על גב דפליגי רבנן עליה גבי כותב נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צווח שאמר רבן שמעון בן גמליאל הוכיח סופו על תחלתו ורבנן אמרי שאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, הכא שאני דאמר כתובו וכדאמרינן בשחיטת חולין בפרק השוחט, וכן פסק רבנו אלפאסי ז"ל כרבן שמעון בן גמליאל דמשמע דהכין סבירא ליה דלא פליגי רבנן עליה, והכי איתא בתוספתא בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו דאלמא דרבנן עדיפא מדברי שמעון בן גמליאל.

    Rashba on Gittin 66a · Sefaria

    מאירי

    כל אלו שהזכרנו במשנה שכשאומרים כתבו לבד כותבין ונותנין אף לענין צואתם כן ר"ל שדבריהם ככתובין וכמסורין ואין צריכין קנין וכמו שיתבאר במעשה של גניבא הנזכר בסוגיא זו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומ"מ יש אומרין דוקא ביוצא בקולר שמאחר שמסור הוא למיתה דינו כשכיב מרע אבל האחרים לא וכבר כתבנוה בתשיעי של בתרא:

    ומעשה של גניבא הוא שכשהיו מוציאין אותו אמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פקוד וזכה בה משום דלא בעי קנין ולא הוצרכו דברי רב הונא אלא ללמד שהיוצא בקולר דינו כשכיב מרע וכן מפרש ויוצא בשיירא לדעת קצת על הדרך שכתבנו הא בשכיב מרע לא לימד כלום שידוע הוא לכל ומ"מ יש אומרים שבא להפריש בין שכיב מרע למסכן והוא שידוע ששכיב מרע שנתן מתנה במקצת צריך קנין אלא אם כן צוה מחמת מיתה ובא ללמד שהמסכן אף במקצת הרי הוא כמצוה מחמת מיתה ויוצא בקולר כמסכן לענין זה וכן האחרים לדעת קצת וזהו לדעתם שכתבו גדולי הפוסקים דכולהו הני דמתניתין כמצוה מחמת מיתה הם ומה שאמרו בפרק ראשון באומר תנו מנה לפלני ומת שיתנו לאחר מיתה ואמרו עליו לא מיתוקמא מתניתין בשכיב מרע ואם הדברים כן היה לו להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן הם מתרצים בה דמדקאמרי' התם תנו מנה כו' מתנת שכיב מרע במקצת היא ובעיא קנין אע"ג דמית ועל כרחין במצוה מחמת מיתה היא והוה ליה כמסכן דאזלינן ביה בתר אומדנא ומ"מ הדברים נראין כדעת ראשון ולענין דברי רב הונא מה שאמר גיטו כמתנתו לומר שאם עמד חוזר אע"פ שנתנו בלא תנאי אין הלכה כן אבל לענין מתנתו כגיטו לומר שאינו צריך קנין במתנותיו כשם שבגיטו אינו צריך תנו הלכה היא כמו שכתבנו וכבר ביארנוה בפרק קורדיקוס:

    שמא תאמר בעיקר מה שאמר הבו ליה ארבע מאה זוזי מחמרא היאך הועיל והרי חמרא לא קאמר כלומר הבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי דמי חמרא לא קאמר כלומר הבו ליה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא ארבע מאה זוזי מחמרא קאמר וזוזי מכספא נינהו ולא מחמרא אין זה כלום שלא אמר כן אלא ליפות את כחו שאלו אמר חמרא בארבע מאה זוזי אם יחמיץ יאמרו הרי לך יין שבשעת צואתו היה שוה ארבע מאות וכשם שהחמיץ ליורשים כך החמיץ למקבל מתנותיו ואלו אמר ארבע מאה זוזי מדמי חמרא ומכרוהו ואבדו מקצת המעות יאמרו לו לחלוק בהפסד עם היורשים הואיל ואף לשמו מכרו ומתוך כך אמר ארבע מאה זוזי מחמרא שיהו היין והדמים הכל אחריות לו ולמדת שבחמרא ודמי חמרא מפסיד הוא לפי חשבון מפני שהוא שותף בו עם היורשים ולא כדברי גדולי הרבנים שפירשו שכל ההפסד למקבל המתנה דבחמרא אמר ליה שלך החמיץ ולא שלנו ודמי חמרא מעותיך אבדו ולא מעותינו אלא שבזו האחרונה איפשר לומר כן אם הם מוכרים לשמו ולתוספות עוד דעת אחרת לומר שאף לפי חשבון אינו מפסיד כל זמן שישאר שם יין שוה ארבע מאות שהרי נתן לו שוה ארבע מאות מן היין ואין נראה כן לפי סוגיא זו שאם כן במחמרא מיהא מאי יפוי כח איכא ומ"מ איפשר לי לפרש שאלו אמר חמרא בארבע מאה זוזי יקבל יין על כרחו ולא יטרחו הם במכירתו ואלו אמר ארבע מאה זוזי מחמרא יפה כחו ליטול מה שירצה אם יין בשווי ארבע מאות מעכשו אם ארבע מאות מדמיו אחר שימכורו והדברים נראין:

    מי שאמר לשנים כתבו גט לאשתי אפי' היו אחרים שם עמהם באותו מעמד לא יכתוב אחד מן האחרים אפי' מתו אותם השנים או אחד מהם אבל אם היו שם שלשה ואמר להם שנים מכם יכתבו גט לאשתי שהרשות ביד כל שנים מהם לכתוב אפי' ביררו עצמן השנים לכתוב ומת אחד מהם מצטרף השלישי עם הנשאר וכותבים אפי' היו השנים מן השלשה אב ובן שעל כל פנים אי אפשר אלא על ידי אחד מהם עם הנכרי שביניהם אין אומרין ודאי דעתו היה על האב ואין הבן יכול להיות אחד מן השנים ומשום דסתמא דמילתא לא משוי איניש ברא שליחא קמי אבוה אלא אף הבן כותב אם רצה עם הנכרי ואין צריך לומר שאם מת האב כותב הבן עם האחר הלכתא משוי איניש שליחא ברא במקום אבא ודעתו היה על הבן כמו על האב ומ"מ כל שייחד את האב ולא את הבן ומת האב אין הבן כותב במקומו כלל ולא הוצרכתי לכתוב כן אלא מפני שראיתי קצת חכמים שכתבוה כן אגב שיטפא:

    המשנה השביעית והכונה בה בביאור ענין החלק הששי והוא שאמר אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אמר לשלשה תנו גט לאשתי ואמרו לאחרים כתובו מפני שעשאן בית דין דברי ר' מאיר זו הלכה שלח חנניה איש אונו מבית האסורין מקובל אני באומר לשלשה תנו גט לאשתי שיאמרו לאחרים כתובו מפני שעשאן בית דין אמר ר' יוסי לשליח אף אנו מקובלין שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו לה אמר הר"ם אין מן הנמנע שיהיה ב"ד הגדול לא ידעו לכתוב לפי שמן התנאי שיהיו חכמים לא סופרים:

    אמר המאירי אמר לשנים תנו גט לאשתי והרי הדבר ידוע שמלת תנו כוללת כתיבה וחתימה אלא שבא לחקור מאחר שלא אמר להם בהדיא כתבו אם יכולים אותם השנים לומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום או אם צריך שיכתבוהו ויחתמוהו הם בעצמם ובא לומר שהם צריכים לכתוב ולחתום והוא שאמר הרי אלו יכתבו ויתנו ושאלו בגמרא במה שאמר הרי אלו יכתבו אם דוקא כתב ידם ר"ל החתימה אבל כתב הגט יהו רשאים לומר לסופר לכתוב או אם נאמר שאף הכתיבה תהא צריכה ליעשות על ידם ופירשו בה שהכל צריך ליעשות על ידם הן הכתיבה הן החתימה הן הנתינה ואע"פ שלא אמר להם כתבו בהדיא שכל שאומר לשנים יתנו כאומר כתבו ותנו הוא ואפי' נאנסו ואי אפשר ליעשות על ידם שאין שליח עושה שליח דמילי נינהו ומילי לא מימסרין לשליח וצריך להיות אחד מהן כותב ושניהם חותמין ואחד נותן ואין צריך לומר שכן אם אמר להם בהדיא כתבו ותנו ואם אמר להם כתבו לבד כותבין וחותמין שכל שאומר לשנים כתבו כונתו להיות האחד כותב ושניהם חותמין אלא שאין נותנין אא"כ בשכיב מרע וחבריו על הדרכים שהוזכרו הא למדת שאין לסופר לכתוב ולא לעדים לחתום אלא בצוויו של בעל שאין שליח עושה שליח בענינים אלו וכן הדין באמר לשלשה כתבו ותנו שצריך שיכתוב אחד מהם ויחתמו שנים מהם ויתן אחד מהם ואם אמר להם כתובו שיהא אחד מהם כותב ושנים חותמין ואין נותנין אלא אם כן בשכיב מרע וחביריו כמו שביארנו ושני אלו הכל מודים בהם אבל אם אמר לשלשה תנו ולא אמר להם בהדיא כתבו אע"פ שמלת הנתינה כוללת כתיבה וחתימה ונתינה נחלקו בה ר' מאיר ור' יוסי שלדעת ר' מאיר הואיל ושלשה הם ולא אמר להם בהדיא כתבו לא נתכון להיות אחד מהם כותב ושנים חותמין שלא עשאם עדים אלא בית דין עשאם להיות הם משתדלים בענין ורשאים לומר לאחרים לכתוב ולחתום וליתן ומפני שהוא סובר מילי מימסרן לשליח כל שאיפשר לומר שבית דין עשאם ולא עדים ור' יוסי חלק לומר שאף בשלשה צריך ליעשות על ידי עצמן להיות אחד כותב ושנים חותמין ואחד נותן והוא שאמר נמנו לשליח ר"ל השבנו לשליח שאפי' אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו כו' ולא ידעו לכתוב כגון בית דין חדש שלא למדו עדין לכתוב כתיבה מסודרת הרי אלו ילמדו ויכתבו ויתנו והלכה כר' יוסי:

    ופירשו בגמרא שאפי' אמר להם אמרו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו אינו כלום שהוא בעצמו צריך שיאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום או שיאמר לשנים כתובו ויהא אחד מהם כותב ושניהם חותמין ואין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו והביאו ראיה ממה שאמרו כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו כלומר שלא הוכשר בכתב ידי סופר וחתימת עד אחד אלא בחתם סופר וחתימת עד אחד שהם חתימת שני עדים והוצרך ללמדנו כן מפני שאינה אלא לדעת שכתבנו שאף באומר אמרו כן שאלו נאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו היאך היינו מכשירין בחתם סופר כלל אף בחתימת אחר עמו והא נפיק מינה חורבא דזימנין דאמר לשנים אמרו לפלני ויכתוב ולפלני ופלני ויחתמו ואזלי הני וחיישי לכיסופא דסופר ומחתמי ליה ומתוך כך אמר עליה רב חסדא מתניתין מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואין הסופר כותב אלא אם כן נצטוה מפי הבעל מעתה בין אמר לשנים בין אמר לשלשה בין אמר תנו בין אמר אמרו בין לא אמר אמרו צריכים הם בעצמם לכתוב על הדרך שהתבאר:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    Meiri on Gittin 66a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה דאמר רב הונא כו' כמתנתו כו' ומינה ילפינן אנן נמי דמה גיטו כו' עכ"ל משמע להו הא דקאמר ומה גיטו כו' אין זה מדברי רב הונא דאם כן ה"ל תולה בדברי עצמו ומהיכא פסיק ליה טפי גיטו כמתנתו ממתנתו כגיטו אבל ודאי דתלמודא מדקדק ליה הכי מדמדמה להו אהדדי דגיטו כמתנתו מסתברא דה"ה בהיפך דמתנתו כגיטו והתוספות שכתבו לקמן ואם תאמר ורב הונא מה הוצרך כו' לאו דוקא רב הונא אלא תלמודא דמדקדק ליה הכי מדברי רב הונא ומהרש"ל כתב דקשה לרש"י קושיית התוספות מה בא רב הונא להשמיע לנו כו' אלא דתלמודא דמדקדק הכי מדברי רב הונא כו' עכ"ל ע"ש דבריו תמוהים הם דמה תיקן רש"י בזה דאכתי תקשי לן דמה בא תלמודא להשמיענו דבר זה מדברי רב הונא הא פשיטא היא כו' כמו שהקשו התוספות לרב הונא ולפי תירוצם של התוספות ודאי דניחא גם לרב הונא ודו"ק:

    בד"ה לאחר מיתה מי איכא כו' ומשעת מיתה הוזקקה ליבם כו' עכ"ל נראה שבזה יתיישב מה שמקשים מאי משני ליה טפי ממה שהקשה לו דאמאי אין גט לאחר מיתה כיון דמתנה איתא וקאמר דאינו דומה דגט לאחר מיתה לא שייך כיון דמיד שמת תכף הוזקקה ליבם ואין מקום לגט לכתוב וליתנו לאחר מיתה אבל מתנה תיכף ומיד שמת חיילא שפיר ובמלתא דלא שייך בגט ודאי דאין לדמות למתנה ומהרש"ל כתב בזה דרך אחר ואין להאריך ודו"ק:

    תוס' בד"ה כדי לייפות כו' ונראה שלא רצה לומר שיהא כל ההפסד כו' והשתא דכולו אחריות כו' עכ"ל ולפי מה שפירשו התוספות לעיל דהיה כאן דמי יין שכבר נמכר ויין שלא נמכר מצינו לפרושי שפיר שאם היה אומר תנו לו יין והחמיץ כל היין שמפסיד הכל והשתא דכולו אחריות אינו מפסיד כלל וק"ל:

    בד"ה וליחוש כו' וכעין עובדא דיהושע שראה אותו וחרבו שלופה כו' עכ"ל ולשון התוספות בפרק קמא דמגילה וכן היה יהושע צר על יריחו בשדה רחוק ממחנה ישראל כו' ע"ש וק"ל:

    בד"ה אמר לשנים כו' ה"מ למבעי באומר לשנים תנו בלא כתבו כו' עכ"ל דהיינו מלתא גופא דתני ברישא דמתני' אבל מאמר לשלשה כתבו ותנו דתני ליה נמי במתניתין לא קשיא להו דודאי לא מצי למבעי ביה לפי מה שפירשו לקמן דלהכי מבעיא ליה לשמואל משום דס"ל חתם סופר ועד פסול ואם כן כשאמר לשנים כתבו ותנו הוה ליה כאילו א"ל אמרו לאחר לכתוב או לחתום עמכם אבל באומר לשלשה כתבו ותנו לא אמרינן כאילו אמר להם אמרו לאחר אלא שאחד מהם יכתוב והשנים יחתמו ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Gittin 66a · Sefaria

    פני יהושע

    רש"י בד"ה גיטו כמתנתו ומינה ילפינן אנן נמי כו' עכ"ל לכאורה לקמן דף ע"ב מייתי הש"ס עיקר מימרא דר"ה ומסיק נמי להא מילתא דמה גיטו אע"ג דלא פריש א"כ משמע דר"ה גופא קאמר לה דהא לא שייך התם כלל האי מילתא כי היכא דנימא דהתם נמי סתמא דתלמודא קא דייק הכי ממילתא דר"ה וצ"ע. אמנם מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן נראה משום דקשיא ליה קושית התוספות דמאי איצטריך ליה לר"ה לאשמעינן הא פשיטא לן ממתניתין דבבא בתרא דמצוה מחמת מיתה או שכ"מ בכולה לא בעי קנין ועל מה שתירצו בתוס' דאתא לאשמעינן איוצא בקולר קשיא לי טובא דאם כן אמאי הוצרך הש"ס לומר אלא רבי אבא הכי קשיא ליה חמרא לא קאמר שאין זה כלל מעין דבריו הראשונים ובפשיטות ה"מ למימר דרבי אבא הכי קשיא ליה דכיון דלקושטא דמילתא לית ליה לרבי אבא הא מילתא דגיטו כמתנתו מדאמרי' בסמוך מכלל דרבי אבא סבר מצוה מחמת מיתה בעי קנין והא קי"ל דלא בעי קנין ואמאי לא אקשינן מגופא דע"כ לא בעי קנין דגיטו כמתנתו אע"כ דפשיטא מיהא לתלמודא דר"א לית ליה גיטו כמתנתו לענין מצוה מחמת מיתה כמו שאפרש בסמוך או משום דאנן נמי לא קי"ל כלל עיקר מימרא דרב הונא בגיטו כמתנתו כדמסקינן לקמן דף ע"ב וא"כ הו"ל למימר דקי"ל לרבי אבא דיוצא בקולר אין לו דין מצוה מחמת מיתה ודוקא לענין גיטין שוה יוצא בקולר למסוכן משום דטעמא דכולהו לענין גיטין משום דבהול משו"ה לא פי' לומר תנו ומסתמא תנו קאמר דאינו רוצה לשחק בה כיון שבחזקת סכנה ואומדן דעתא הוא שרוצה לגרשה לאלתר משא"כ לענין מתנה דמצוה מחמת מיתה דמדינא בעי קנין ודיבורא לאו כלום אלא שחכמים תקנו שלא תטרף דעתו עליו והאי טעמא לא שייך ביוצא בקולר וכמו שנזכר' סברא זו בלשון הרשב"א והר"ן ז"ל ונהי דר"ה סובר דיוצא בקולר דינו כמסוכן היינו משום דמדמה גיטו למתנתו בכל מילי משא"כ לר"א דלא מדמה להו כדפרישית ולכאורה היה נ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דטעמא דמצוה מחמת מיתה לאו משום שלא תטרף דעתו הוא אלא דילפינן מקרא מאחיתופל או מוהעברתם יש לך העברה אחרת שהיא כזו ולפ"ז ממילא דה"ה ליוצא בקולר דאחיתופל יוצא בקולר הוי כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא בפרק מי שמת ע"ש ואף שהר"ן ז"ל בשמעתין הקשה ע"ז מדמסקינן התם דרבא א"ר נחמן מתנת שכ"מ מדרבנן שלא תטרף דעתו נלע"ד ליישב דהתם לאו במצוה מחמת מיתה איירי אלא בסתם שכ"מ ומשו"ה תקנו דוקא במתנת שכ"מ בכולה משא"כ מתנת ש"מ במקצת לא שייך שלא תטרף דעתו דעיקר טירוף הדעת לא שייך אלא במתנת שכ"מ בכולה שרוצה אדם שיתקיימו דבריו לאשר ישליטנו אחריו ומדחזינן דמצוה מחמת מיתה מהני אפילו במקצת אף ע"ג דלא מהני בסתם שכ"מ ע"כ דלאו מחדא טעמא נינהו אלא ר"נ גופא מודה דמצוה מחמת מיתה הוא מדאורייתא ומפיק לה מהנך קראי דלעיל דהא פשטא דהנך קראי משמע דאיירי במצוה מ"מ ע"ש ובזה יש לי ליישב מה שהקשו התוס' שם דר"נ אדר"נ ונדחקו לפרש דקראי אסמכתא בעלמא נינהו ולפמ"ש אין צורך בזה והדברים ברורים למעיין שם אלא דלפי"ז תיקשה יותר בשמעתין על מ"ש התוספות דר"ה אתא לאשמעינן דיוצא בקולר דמי למסוכן ויליף לה מגיטו ולמאי דפרישית אדרבא פשיטא לן טפי דיוצא בקולר הוי מצוה מ"מ כיון דמדאורייתא הוא וכ"ש למאן דיליף מאחיתופל ועוד דרבי זירא גופא דאמר בשמעתין דרא רבי אבינא לסילתיה ואזיל לגבי דר"ה רביה איהו גופא קאמר בפרק מי שמת דמתנת שכ"מ דאורייתא מקרא דוהעברתם וממילא דאין לחלק בין יוצא בקולר למסוכן מחמת חולי לכך נראה דמשום הא פרש"י דאנן דייקינן ממילתא דר"ה גופא דע"כ ס"ל דמצוה מ"מ דאורייתא לא בעי קנין משום דבהול כדמצינן בגיטין דאי ס"ד דלרב הונא כולהו מתנת שכ"מ אינן אלא מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו א"כ אמאי קאמר גיטו כמתנתו דאם עמד חוזר משום אומדנא ומאן לימא לן דבמתנה גופא טעמא משום אומדנא דבלא"ה פשיטא דאם עמד חוזר כיון שלא חלה המתנה מעיקרא אלא מדרבנן שלא תטרף דעתו ומסתמא לא שייך האי תקנה אם עמד דליכא טירוף דעת בהכי אע"כ דר"ה ממצוה מ"מ דייק דאף ע"ג דהוי מדאורייתא אפ"ה אם עמד חוזר והיינו משום אומדנא וה"ה לגיטין כן נ"ל נכון ובזה נתיישב הא דמייתי הש"ס לקמן הני תרי מילי דגיטו כמתנתו משום דשייכי אהדדי. אמנם לאחר זה הגיע לידי מהדורא בתרא של מהר"ם ז"ל וכתב שם בכוונת רש"י ז"ל דאי ס"ד דר"ה גופא קאמר דבהני תרי מילי שוין גיטו ומתנתו אם כן מאי ס"ד דר"א אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה ותיפוק ליה דרב הונא גופא לא קאמר דשוין אלא להני תרי מילי אלא ע"כ דר"ה חדא קאמר ואנן הוא דילפינן דמסתמא יש לנו לדמותן בשאר מילי וא"כ מקשה רבי אבא שפיר עכ"ל מהר"מ ז"ל במהדורא בתרא ולענ"ד דברים ברורין הם ועכ"ז לא נמנעתי לכתוב כל האריכות שכתבתי לפלפולא בעלמא שהם דברים נכונים ודו"ק היטב ועיין בסמוך:

    שם בגמרא אלא רבי אבא הכי קא קשיא ליה חמרא לא קאמר כו' ויש לתמוה דלפ"ז צ"ל דהאי אתקפתא דר' אבא דמייתינן לעיל אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה לא אמרה מעולם וזה דוחק גדול ועוד קשה דלאיזה צורך א"ר זירא דהא רבי אבינא כו' לגבי דרב הונא רביה ומה שייטיה דר"ה לעובדא דגניבא ומה שתירצו התוספות דהיינו לענין יוצא בקולר כבר כתבתי מה שיש להקשות ע"ז והנלע"ד ליישב משום דקשיא לי הא דקשיא ליה לרבי אבא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר ומאי קושיא הא קי"ל דאין שכ"מ מוציא דבריו לבטלה ויש לנו לתקן דבריו בכל אופן המועיל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות זכיה בשכ"מ שנותן שטרות במתנה דאע"ג דבבריא צ"ל קני איהו וכל שיעבודא אפ"ה בשכ"מ מתקנינן לישנא והו"ל כאילו אמר וכתב שם ה"ה דבכל דוכתי מתקנינן לישנא כיון שהתחיל באותו דבר עצמו ולא גמרו מכ"ש דהכא יש לנו לתקן כוונת השכ"מ שאמר כשימכרו היין יתנו לו מעות או שהיין יהיה משועבד לו לד' מאה זווי ואף שהרשב"א והר"ן ז"ל נחלקו שם על הרמב"ם ז"ל מההיא דאמר רב נחמן בפרק מי שמת שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום משום דליתא בברי ולא מתקנינן לישנא דליהוי כאילו הקנה לו גוף הדקל לפירותיו וגוף הבית לדירה מיהו כבר יישב' שם ה"ה והר"ן ז"ל דשאני התם שגוף הבית ענין אחר הוא ולא התחיל בו משא"כ בהא מילתא גופא שכבר התחיל מתקנינן לישנא והביאו ראיה משכ"מ שאמר כתבו גט לאשתי אע"ג דלא גמר לומר תנו אפ"ה מתקנינן לישנא עיין בזה באריכות בל' הב"י בח"מ סימן רנ"ג בענין השטרות שכתבתי. ועוד אפשר לומר בד"א דהא דקאמר ר"נ ידור פלוני בבית זה איירי בסתם שכ"מ שאינו בהול מש"ה אף ע"ג דקנו מיניה אפ"ה לא מהני מדלא א"ל קני גוף הבית לדירה משא"כ במצווה מ"מ דבהול מתקנינן לישנא כי היכי דמתקנינן לישנא לענין גיטין וכמ"ש הר"ן וה"ה ז"ל. ולפ"ז א"ש כל הסוגיא דלעולם כולהו מילתא דר"ה ואתקפתא דרבי אבא לעיל אי מה מתנה בדוכתא קאי אלא בהא דאמרינן אאתקפתא דר"א אלא רבי אבא הכי קשיא ליה מתנת שכ"מ במקצת הוא היינו נמי אתקפתא דלעיל משום דמעיקרא ס"ד דהא דקאמר ר"ה גיטו כמתנתו אמצווה מ"מ קאי ומה"ט מהני אפילו במקצת אע"ג דלא קנו מיניה וע"ז מתקיף רבי אבא שפיר אי מה מתנה ישנו לאחר מיתה ונהי דמהדרינן הכי השתא סוף סוף ע"כ לא אמר ר"ה גיטו כמתנתו לענין מצווה מ"מ דהא לא דמו כלל דדוקא בגיטין משום דאינו לאחר מיתה וכיון שרוצה לגרשה מחיים משו"ה מהני כתבו לחוד אע"ג דלא אמר תנו דודאי רוצה בכך שיתנו מיד משא"כ במתנה אפילו במצווה מח"מ לא גמר להקנות אלא לאחר מיתה ובאמת אינו מועיל במקצת אי בעי קנין אע"כ דל"ק ר"ה גיטו כמתנתו אלא לענין מתנת שכ"מ בכולה דכי היכי דהתם אם עמד חוזר משום אומדנא דמחמת מיתה יהיב ה"ה לענין גיטו דאיכא נמי האי אומדנא גופא. וע"ז מקשינן שפיר והא קי"ל דמצווה מ"מ לא בעי קנין ומסקינן אלא רבי אבא הכי קשיא ליה חמרא לא קאמר והיינו נמי אתקפתא דלעיל דאיהו סבר דהא דמייתי ר"ז ממימרא דר"ה בגיטו כמתנתו היינו נמי להא מילתא דכי היכי דמתקנינן לישנא בגיטין בדאמר כתבו אף ע"ג דלא אמר תנו משום דבהול ה"ה הכא מתקנינן לישנא כאילו אמר דמי חמרא וע"ז מהדר רבי אבא אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה וכיון דלא דמו בהא אם כן לענין מתקנינן לישנא נמי אין לדמותן מה"ט גופא דבגיטין ודאי רוצה שיתנו מיד כיון דלא שייך גט לאחר מיתה משא"כ במתנה שישנה לאחר מיתה ולא גמר להקנות אלא לאחר מיתה דנפלו ניכסי קמי יתמי מש"ה יש לומר דיד המקבל מתנה על התחתונה ולא מתקנינן לישנא כי האי דר"נ דידור פלוני בבית זה לא אמר כלום ומסקינן התם דהיינו משום דליתא בירושה וה"נ דכותיה דכיון דעיקרה לאחר מיתה כירושה שויוהו רבנן כדאיתא שם וע"ז מסקינן שפיר ואידך מחמרא כדי ליפות כחו והיינו כתירוצם של הר"ן ז"ל וה"ה שכתבתי דכל היכא שנוכל לייפות כחו לתקן לישנא באותו דבר שכבר התחיל השכ"מ מתקנינן לישנא כמו בגיטין כנ"ל נכון בעז"ה. ועי"ל דה"ק ר' אבא כיון דגט אינו לאחר מיתה אם כן בגיטין נמי לאו משום טעמא דבהול אלא דע"כ רוצה לגרשה מעכשיו וא"כ במתנה נמי לא אמרינן טעמא דבהול וא"כ א"ש דדמי חמרא לא קאמר אח"ז מצאתי במרדכי שכתב בשם ר"ת ונראה שם להדיא הא דאמרינן ליפות כוחו היינו נמי משום דגיטו כמתנתו ות"ל שזכיתי לכווין לדעת הגדול בעזה"י ודוק היטב:

    תוספות בד"ה כדי ליפות כחו פי' בקונטרס כו' ונראה שלא רצה לומר שיהא כל ההפסד שלו. עיין מ"ש הרא"ש ז"ל בזה דודאי כוונת רש"י ז"ל שיהא כל ההפסד שלו וכ"נ משיטת הרמב"ם ז"ל:

    בא"ד ואמר ריב"ם דאיצטריך ליה לאשמעינן דאפילו יוצא בקולר כו' עכ"ל ומשמע מלשונם דמגיטו כמתנתו קא דייק הכי וכבר כתבתי דמוכח מזה דהתוספות סברי דמצווה מ"מ לאו מדאורייתא הוא דא"כ פשיטא שאין לחלק בין יוצא בקולר למסוכן אע"כ דמדרבנן שלא תטרף דעתו וקס"ד דביוצא בקולר לא שייך האי חששא ומש"ה יליף מגיטו כמתנתו וצ"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו ומה שהקשיתי לעיל דבמתנה במקצת לא שייך שלא תטרף דעתו מדלא מהני בלא קנין בסתם שכ"מ וא"כ אמאי מהני במצווה מ"מ יש ליישב כמ"ש מהרש"ל ז"ל בשמעתין בח"ש דבמתנה במקצת בסתם שכ"מ לא חיישינן לטירוף דעת דמאן יימר דמתנת שכ"מ הוא דלמא במתנת בריא יהיב ליה ומהיכא תיתי נחוש לטירוף דעת ודוקא בכולה דאיכא הוכחה דמחמת מיתה יהיב חיישינן לטירוף דעת ומש"ה במצווה מ"מ בפירוש חיישינן לטירוף דעת אפילו במתנה במקצת וזה מוכרח לשיטת התוספות ועמ"ש לעיל בזה:

    Penei Yehoshua on Gittin 66a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוד"ה וליחוש כו' לחבירו ומכירו לשון ומכירו אינו מובן לי דכיון דלא חיישינן בעיר לשד מה צריך להיות מכירו וכי אין נותנין שלום לאדם שאינו מכירו:

    Gilyon HaShas on Gittin 66a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף ס״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־368 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 124 מילים

      נפתחת ב״דרא רבי אבינא לסילתיה, ואזל לגבי דרב…״

      חכמים: רבי אבינא, רב הונא.

    2. קטע 221 מילים

      נפתחת ב״ומה גיטו, אע"ג דלא פריש, כיון דאמר…״

    3. קטע 328 מילים

      נפתחת ב״מתקיף לה רבי אבא: אי מה מתנה…״

      חכמים: רבי אבא, אבא.

    4. קטע 434 מילים

      נפתחת ב״אלא רבי אבא, הכי קא קשיא ליה:…״

      חכמים: רבי אבא, רב הונא, אבא.

    5. קטע 514 מילים

      נפתחת ב״מכלל דר' אבא סבר: מצוה מחמת מיתה…״

      חכמים: אבא.

    6. קטע 629 מילים

      נפתחת ב״אלא רבי אבא, הכי קא קשיא ליה:…״

      חכמים: רבי אבא, אבא.

    7. קטע 717 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ מי שהיה מושלך לבור, ואמר: כל…״

    8. קטע 811 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ וליחוש שמא שד הוא! א"ר יהודה:…״

    9. קטע 933 מילים

      נפתחת ב״אינהו נמי אידמויי אידמו! דחזו ליה בבואה.…״

    10. קטע 1014 מילים

      נפתחת ב״ודלמא צרה היא! תנא דבי רבי ישמעאל:…״

      חכמים: רבי ישמעאל.

    11. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ הבריא שאמר: ״כתבו גט לאשתי״ רצה…״

    12. קטע 1225 מילים

      נפתחת ב״מעשה בבריא אחד שאמר: ״כתבו גט לאשתי״,…״

    13. קטע 133 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ מעשה לסתור?!…״

    14. קטע 1437 מילים

      נפתחת ב״חסורי מיחסרא, והכי קתני: אם הוכיח סופו…״

    15. קטע 1535 מילים

      נפתחת ב״ההוא גברא דעל לבי כנישתא, אשכח מקרי…״

      חכמים: אבא.

    16. קטע 1628 מילים

      נפתחת ב״רב נחמן אמר: לא משוו אינשי ברא…״

      חכמים: רב נחמן, רב פפי, אבא, רבא.

    17. קטע 176 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ אמר לשנים: ״תנו גט לאשתי״,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: גיטין דף ס״ו ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026