כיצד יעשה יטלנו ממנה דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו — כלומר הכא היינו טעמא דצריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה משום דקנאתו בנתינה קמייתא לפסול בו לכהונה הילכך אי לאו הדר ושקל ליה מינה לא מהניא אמירה שכבר זכתה בו על תנאי הראשון, אבל ההיא דהזורק לא זכתה בו כלום כך פירש רש״י ז״ל, ואינו מחוור דאם כן דמחמת שנפסלה בו לכהונה חשבינן ליה דקנאתו כי הדר שקיל ליה מינה היאך היא מתגרשת בו דגט זה כבר חל מקצתו וגרש ליפסל בו לכהונה וכיון שקנאתו היא הורע כחו והיאך חוזר הוא ומגרש בו והא אין אשה מתגרשת שני פעמים בגט אחד, ושמא נאמר דמכיון שנתנו לה על תנאי שתהא מותרת בו לכל אדם חוץ מזה והוא אינו מתיר כמו שהוא מתנה אף על פי שקנאתו ליפסל בו לכהונה אין בו קנייה גמורה שיהא מורע כחו של גט בכך שלא יתיר כלל דאפילו מה שהוא פוסל אינה תורה אלא של דבריהם הוא, [בנדפס: ואינו מחוור בעיני דהא מדמייתינן טעמא לעיל לרבי אליעזר מאשה גרושה מאישה שמע מינה דאורייתא קאמר ועלה קאמרינן לרבנן איסור כהונה שאני שמע מינה דלרבנן נמי דאורייתא קאמר שהיא נפסלת מן הכהונה דאי לא לימא ורבנן התם מדרבנן ומשום איסור כהונה]. ורבנו חננאל [בנדפס: ורבנו תם] ז״ל גורס שאני התם הואיל וקנאתו וכו', ופירש כיון דקיימא לן מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא דלא בעינן דעתה של אשה כאשר הוא מפורש בפרק הניזקין גט הוא וקנאתו לפיכך סגי ליה בהא גיטיך, אבל הכא דאמר לה חוץ דליתנהו גירושין כלל אפילו רבי מודה, עד כאן. ותמיהא לי דהא אי לרבי יוחנן בן גודגדא מדמית לה לההיא אפילו הא גיטיך אינו צריך דמשנתנו לה נתגרשה אלא ודאי לא דמיא לדרבי יוחנן בן גודגדא דהכא ליכא לא דעת האשה ולא דעת העדים ואנן ונתן בידה ספר כריתות בעינן כלומר כשינתן בידה שיהא ניתן לדעת ספר כריתות או לדעתה או לדעת העדים כמו שכתבנו למעלה אבל האי אפילו ריח הגט אין בו, ועוד דמהכא [בנדפס: דהכא] ודאי קנאתו ליפסל בו וכדאמרינן בריש פירקין (גיטין פב, ב) מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב ואשה גרושה מאישה אפילו אינה גרושה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה ורבנן איסור כהונה שאני אלמא אפילו בחוץ מודו רבנן דאית ביה ריח הגט, ועוד דבהדיא אמרינן ביבמות פרק שלישי (צד, א) בעא מיניה אביי מרבה נתן לה גט ואמר לה הרי את מותרת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו וכו' מתקיף לה רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה יהב לה ניירא בעלמא הכי נמי דמפסלה אמר ליה התם לא פסיל בכהונה הכא פסיל בכהונה דתניא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסלה מן הכהונה והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה, אלמא אפילו בחוץ פסלה מן הכהונה דלא גרע חוץ מפלוני מן אי את מותרת לכל אדם, ומיהו בירושלמי גרסינן עלה דהא רבי יעקב בר אחא בשם רבי ינאי אפילו ריח פסול אין בה, וצריך עיון. וקיימא לן כי הא דרבי יוחנן דאמר דמתניתין אפילו רבי היא ואינה מגורשת עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, ואף על גב דחזקיה פליג עליה ואמר דרבי שמעון בן אלעזר היא דלית הילכתא כותיה האי חזקיה לאו רביה דרבי יוחנן הוא אלא חזקיה בריה דרבי חייא בריה דרב דההוא בבלי, וכן כתב רבנו חננאל ז״ל. וכן נראה מפירושי רש״י ז״ל דפירש דרבי יוחנן לחזקיה הוא דאמר דילכון אמר ואי חזקיה רביה הוא היכי אמר ליה דילכון דהוא מארץ ישראל הוה, ועוד דכי אתא רב כהנא לגבי דרבי יוחנן כבר נח נפשיה דחזקיה רביה דלעת זקנתו של רבי יוחנן הוה וכהו עיניו מלראות כדאיתא התם בהגוזל, אלא דחזקיה בר בריה דרב הוא דהוא בבלי, ורבנו אלפאסי ז״ל שלא הביא הא דרבי יוחנן שמא סמך על שהביא משנתינו כצורתה לומר דהלכה כן כמנהגו לקצר ולסמוך דבריו על הרמזין, והא דתניא בפרק קמא דמכילתין גבי נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, ההיא נמי הילכתא היא דהתם גט גמור מן התורה אלא שחכמים תיקנו שלא להאמין השליח אלא בשעת נתינתו דההיא שעתא מידק דייק טפי בעדותו לכך צריך ליטלו ממנה כדי להעיד עליו בשעת נתינה.
ואם כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו פסול — פירוש דמשעת כתיבתו נפסל הגט והוה ליה כמי שנכתב שלא לשמה, מכאן דקדקו בתוספות שיכולים לעשות קיום מוחקין בגט דהא בשאר תנאין דלאו בחוץ מישרא שרי ואף על פי כן הזהירו שלא לעשות כן משום חשש שיטה אחרונה דשמא אין למדין משיטה אחרונה אף על פי שכתב שריר וקיים, ובתשובה לרבנו נסים ז"ל אי איכא בגט זכירות זמן שני פעמים או [בכת"י: שני] טעות ונקד אחד מהן או שעבר עליו קולמוס ונמחק וכן אם טעה באותיות אין לחוש לכך אלא במקומות ידועין כגון שם האשה רחל וכתב רחל ושרה ונקד על שרה ולא כתב וכל שום שיש לה בגט ודאי חיישינן שמא שני שמות יש לה ויש לבעל לערער בדבר זה, וכן אם כתוב בגט תנאי על מנת כך וכך ונקד עליו סתם וכן תיבות שיש בהם חיסור כגון ודין ודן ונקד על ודין [בנדפס: ודן] וכן כולן יש לחוש שיבוא הבעל ויערער ויש לחוש לערעורו ודוקא שלא כתב בקיומו לבסוף אבל כתב בקיומו לבסוף לאו כל כמיניה, ורבנו סעדיה ז"ל והגאונים אמרו מחק שמו ושמה פסול אף על פי שמקוים ושאר מחקין אם נתקיים כשר דיעבד אבל לכתחלה לא, והרב בעל העיטור ז"ל אפילו בשמו ושמה כשר לכתחלה [בנדפס: ומיסתבר לי כדברי הגאונים ז"ל דכל שנמחק שמו ושמה נודע בבירור שלא תורפו של גט לשמו ולשמה והרי זה הגט שמצאו באשפה דפסול לרבי אלעזר דבעי כתיבה לשמה]. תוספתא, גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר אם החזירו מלמטה אפילו מגופו כשר, ואיתא נמי בירושלמי.
אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן — כלומר אבל על פה כגון שאמרו לעדים ולסופר לכתוב ולחתום על דעת שיתנו לה שתהא מותרת בו חוץ מפלוני כשר והוא שלא יזכר התנאי בשעת נתינה, פשיטא כתבו בתוכו תנן דאי אמרת אפילו על פה ליתני אמר לסופר וכל שכן כתבו, מהו דתימא כי בעינן כתבו הני מילי כשהזכיר הבעל תנאי זה לאחר התורף דתו לא מפסיל גיטא אבל אמרו קודם שנכתב התורף שהוא עיקרו של גט אפילו על פה נמי פסול, ואף על פי שנתנו לה בלא תנאי משום דהוה ליה כאלו נכתב שלא לשם כריתות קא משמע לן דוקא כתבו וטעמא דמילתא משום שאין העדים והסופר כותבין אלא על דעת מה שירצה בעל לעשות בו לבסוף. ומיהו כתבו בתוכו אפילו לאחר התורף פסול דגזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף, ותדע לך דהא כתבו סתם שנינו באיזה מקום שכתבו, ועוד מדאמרינן מהו דתימא הני מילי לאחר התורף כלומר לאחר התורף דוקא אבל לפני התורף אפילו על פה קא משמע לן, דמתניתין סתמא קתני בין לפני התורף בין לאחר התורף כתבו דוקא דאלמא מתניתין בין מלפני בין מלאחר מיירי ואי לא דאשמעינן רב ספרא הוה אמינא דדוקא בלאחר כיון דקתני ביה כתבו ודי לו לרב ספרא למימר דאפילו הכי לאו דוקא בלאחר אלא בין בלפני בין בלאחר, ועוד מדאמר רבי זירא לקמן ואיבעית אימא מתניתין לאחר התורף ודברי הכל ומשמע דרבי זירא כרב ספרא סבירא ליה, וטעמא כדכתבינן דגזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף דכיון שהוא כתוב בתוכו לא דייקא אינשי בין לפני בין לאחר וטעו, אבל בין חוץ דעל פה דלפני התורף לחוץ בכתב לא טעו אינשי, וכן בעל מנת דכתב דלפני התורף לחוץ לא טעו אינשי דהתם ליכא שיורא בגט והכא איכא שיורא בגט וכולי בקיאי בהכי ולא טעו. ורבא אמר לא שנו דבעינן כתבו אבל על פה לא פסיל אלא לאחר התורף אבל לפני התורף כגון שאמר לסופר לכותבו על דעת כן אפילו על פה פסול ולא בו אפילו סתם כיון שאינו כורת בשעת כתיבה, וכתבו בתוספות דכל האי סוגיא אזלא כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי ובעי כתיבה לשמה דאילו לרבי מאיר לא גרע בשנכתב הגט על דעת חוץ מפלוני ממצאו באשפה וחתמו ונתנו לה דכשר לרבי מאיר, וזה ראיה דהילכתא כרבי אליעזר, ואיכא לפרושי דרבא מדינא קאמר דלפני התורף כיון שנכתב על דעת כן הרי זה כנכתב שלא לשם כריתות דשוב אין לו תקנה. ומיהו לא גזרינן בחוץ דעל פה דלאחר התורף אטו דלפני התורף דבעל פה וכדקתני מתניתין כתבו דוקא ואוקימנא בחוץ אלמא בלאחר התורף דוקא כתבו וטעמא משום דבין מקום למקום בעל פה לא גזרינן, אבל בכתיבה גזרינן חוץ דלאחר אטו דלפני והילכך כתבו בתוכו אפילו לאחר התורף אפילו חזר ומחקו פסול דגזרינן כתב דלאחר התורף אטו כתב דלפני התורף דכתב מילתא אלימתא היא איכא למיגזר דילמא טעו. וכן על פה דלפני התורף גזרינן שאר תנאין אטו חוץ דכיון דלפני התורף קא מתני טעו אינשי בין תנאי לתנאי, והיינו דאמר להו רבא להנהו דכתבי גיטי שתקוה שתוקי לבעל עד דכתביתו ליה תורפיה דגיטא דמשמע דשתקוה לגמרי קאמר דלא לידכר שום תנאי וכן פירש רש"י ז"ל, וכל שכן דשאר תנאים לפני התורף בכתב גזרינן אטו חוץ, אבל לאחר התורף אפילו בכתיבה לא גזרינן דתרתי לא גזרינן שאר תנאין אטו חוץ ואחר התורף אטו לפני, ויש לפרש דהא דאמר רבא אבל לפני התורף אפילו על פה נמי לאו מדינא קאמר דכיון שנתרצה הבעל לבסוף ליתנו לה בלא תנאי כשר דעל דעת כן כתבוהו, אלא דלפני התורף גזר בחוץ על פה אטו כתיבה כיון דליכא אלא חדא גזירה על פה אטו כתב, אבל שאר תנאין דאפילו לפני התורף לא פסלי מדינא על פה לא פסלי כלל דאטו חוץ דבכתב לא גזרינן דתרתי לא גזרינן שאר תנאין אטו חוץ ועל פה אטו כתב, וכי אמר להו רבא שתקוה לבעל כדי שלא יזכיר חוץ קאמר, וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל וכן כתב הרמב"ן נ"ר. ובלאחר התורף חוץ נמי פסול אטו לפני התורף דחדא גזירה היא אבל שאר תנאין לא פסלי כלל דתרתי לא גזרינן על מנת אטו חוץ וחוץ דלאחר אטו דלפני, [בנדפס: לפי מה שכתבתי למעלה לדעת הגאונים ז"ל לאו דוקא בעל מנת דשאר תנאין אלא אפילו בעל מנת שלא תנשאי דבהאי נמי לא הוי שיורא בגט מידי דהוה אשאר תנאין דעלמא וכמו שכתבתי למעלה וכן נראה לי עיקר].
כל התנאין פוסלין בגט — יש מי שפירש בשעת כתיבה, וחכמים אומרים כל שפוסל על פה בשעת נתינה פוסל בכתב אם הזכירו הבעל בשעת כתיבה, ואינו מחוור חדא דאם כן לכולי עלמא חוץ פוסל בעל פה בשעת כתיבה ואם כן ניתביה לרב ספרא מהא, ועוד דהא מתניתין דקתני כתבו בתוכו אבל על פה לא פסול ואוקמה רבי זירא בלפני התורף ורבנן דאלמא אפילו לפני התורף על פה לא פסול וברייתא קתני דחוץ פוסל על פה, והפירוש הנכון כל התנאין פוסלין בגט אם נכתבו בתוכו קאמר ואפילו נתקיים התנאי או שבטלו וכדמפרש ואזיל דגזר על מנת אטו חוץ, וחכמים אומרים חוץ שפוסל על פה בשעת נתינה פוסל בכתב אם נכתב בתוכו בין שנתקיים בין שחזר ובטלו, כל שאינו פסול על פה בשעת נתינה כגון על מנת אינו פוסל בכתב אף על פי שנכתב בתוכו והוא שנתקיים או שבטלו דלא גזרינן על מנת אטו חוץ, ואוקי רבי זירא פלוגתייהו בלפני התורף דרבי סבר כיון שנכתב בתוכו גזרינן על מנת אטו חוץ אבל בעל פה אפילו חוץ לא פסיל ואפילו לפני התורף דעל פה אטו בכתב לא גזר והכי משמע מדאמר רבי זירא ומתניתין דאוקימנא בחוץ אבל על מנת לא פסיל איבעית אימא לפני התורף ורבנן דאלמא אפילו מוקמינן לה בפני התורף לא מפקינן לה מדרבי אלא משום דאמרינן דבעל מנת לא פסול ואילו לרבי אפילו על מנת פסול בלפני התורף אבל משום דקתני כתבו ואוקימנא בחוץ לומר דבחוץ לא פסיל אלא בשכתבו לא תיקשי לרבי דאפילו רבי מודה בה, ורבנן סברי לא גזרינן על מנת אטו חוץ דבין חוץ לעל מנת לא טעו אינשי דבחוץ דאיכא שיורא ובעל מנת ליכא שיורא, אבל בלאחר התורף דברי הכל כשר בעל מנת אבל בחוץ פוסל דאחר התורף אטו לפני התורף טעו אינשי ופסול לכולי עלמא וכדאמרינן איבעית אימא לאחר התורף ודברי הכל נמצא דרבי זירא ורב ספרא קיימיי בחדא שיטתא לגמרי, ורבא אוקי פלוגתייהו בלאחר התורף דרבי פסיל על מנת בכתב אפילו לאחר התורף משום דאית ליה תרתי על מנת אטו חוץ ואחר התורף אטו לפני התורף, ורבנן סברי חדא גזרינן תרתי לא גזרינן וחוץ שפוסל לפני התורף פוסל בכתב לאחר התורף דליכא אלא חדא גזירה אבל על מנת דלאחר התורף דאיכא תרתי על מנת אטו חוץ ואחר התורף אטו לפני התורף כולי האי לא גזרינן, אבל לפני התורף דברי הכל פסול דליכא אלא חדא דהיינו על מנת אטו חוץ, ואפילו על מנת בעל פה לפני התורף פוסל דליכא אלא חדא על מנת אטו חוץ דחוץ על פה מדינא פוסל וכיון שכן ליכא אלא חדא ורבא לטעמיה דאמר שתקוה וזה לפי פירוש הראשון שכתבתי למעלה וכמו שפירש רש"י ז"ל שתקוה שתוקו שלא יזכיר שום תנאי וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל אבל לפי הפירוש השני שכתבתי דרבא דאמר אבל לפני התורף אפילו על פה נמי פוסל לאו מדינא קאמר אלא גזירה גזר על פה אטו כתב הכא נמי על מנת דלפני התורף לרבנן כשר דגזרה לגזרה היא גזרה על מנת אטו חוץ וגזרה על פה אטו כתב ותרתי לא גזרינן, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וכן כתב הרמב"ן נ"ר דעל מנת לא מצינו שיהא פסול על פה ואפילו לפני התורף והא דאמר רבא שתקוה שתוקי כדי שלא יזכיר חוץ קאמר, ובספר המאור כדי שלא יזכיר שאר תנאין ויכתבם בגט. והרב בעל המאור ז"ל פירש שמועה זו בדרך אחרת ואמר דהא דאמר רבי כל התנאין פוסלין בגט אם נכתבו בתוכו הני מילי בשלא נתקיים התנאי כלומר שחזר ומחקו מכתב הגט דהיינו דומיא דמתניתין אם כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו פסול אבל אם נתקיים אין על מנת דשאר תנאין פוסלין בכתיבת הגט, והביא ראיה מהא דגרסינן בירושלמי פרק כל הגט גבי מתניתין דאיזה שארצה לגרש בו אגרש אמר רבי יודן בשביטל תנאו אבל אם לא ביטל תנאו אף רבי מודה, ואינו מחוור דהתם בירושלמי מפרש טעמא דרבי משום דאין ברירה וגמרא דילן מפרש טעמא דרבי משום דגזר על מנת אטו חוץ וכיון דמשום גזרת חוץ הוא על כרחין כי היכי דבחוץ בזמן שכתבו בתוכו פסול בין בטלו בין מחקו בין נתקיים התנאי אף על מנת דמחמתיה פסלינן ליה לא שנא בטלו לא שנא נתקיים הרי זה פסול, ועוד דההיא דירושלמי לא הויא סיעתיה כדמוכח בדוכתיה. ולענין פסק הלכה, פסק רבנו אלפאסי ז"ל כרבא בתרוייהו בין בחוץ שפוסל על פה לפני התורף ודלא כרב ספרא, בין על מנת בכתב לפני התורף, ואף על גב דרב ספרא ורבי זירא קיימי בחדא שיטתא אפילו הכי קיימא לן כרבא דבתרא הוא ולחומרא, וברייתא דתני אבוה דרבי אבין כפשטה מסייעא ליה לרבא ואף על גב דשני לה רבי זירא לטעמיה אנן אשנויי לא סמכינן, והילכך חוץ פוסל לפני התורף בין בכתב בין בעל פה ואף על פי שחזר ומחקו או שבטלו לאחר התורף בכתב פוסל אף על פי שחזר ומחקו גזירה אטו לפני התורף בעל פה אינו פוסל אם חזר ובטלו ונתנו לה בלא תנאי, דעל פה לא גזרינן לאחר אטו לפני, ואף כשתמצא לומר דחוץ פוסל לפני התורף מדינא, וכל שכן אם אינו פוסל אלא אטו בכתב. ועל מנת לפני התורף פוסל כחוץ וכאוקמתא דרבא דאמר מחלוקת לאחר התורף אבל לפני התורף דברי הכל פוסל גזרה על מנת אטו חוץ, אבל לאחר התורף אפילו בכתב אינו פוסל דהוה ליה גזרה לגזרה והוא שנתקיים או שחזר ומחקו, על פה לפני התורף לפי מה שכתבתי למעלה דחוץ מדינא פסול לרבא על מנת נמי פסול דגזרינן על מנת אטו חוץ דליכא אלא חדא גזרה ובלפני התורף גזרינן, והא דאמר להו רבא שתקוה לבעל כדי שלא יזכיר שום תנאי קאמר, וכן פירש רש"י ורבותינו בעלי התוספות ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין, אבל לפי הפירוש השני שכתבתי דחוץ בעל פה אינו פוסל לפני התורף מדינא אלא גזרה על פה אטו בכתב והלכך על מנת דעל פה הוה ליה גזרה לגזרה וכולי האי לא גזרינן, וכן דעת הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן נ"ר, והראב"ד ז"ל הביא ראיה להכשיר מדתנן בפרק מי שאחזו (גיטין עז, ב) כתבו ותנו גט לאשתי אם באתי מכאן ועד שנים עשר חדש וכתבו בתוך שנים עשר חדש אינו גט רבי יוסי אומר זה גט, ומפרש התם טעמא דרבי יוסי משום דהכי אמר להו כתבו מעכשיו ותנו לאחר שנים עשר חדש, אלמא אי אמר להו הכי כשר ואף על פי שנכתב על תנאי ליתנו לה לאחר שנים עשר חדש, וזו אינו ראיה דהתם אין נתינה תנאי בכתיבה אלא לעדים הוא שלא עשאן שלוחים להולכה אלא לאחר שנים עשר חדש אבל לא על מנת נכתב כלל, כך השיב עליו הרמב"ן נ"ר [בנדפס: ואני יש לי ראיה מדגרסינן בתוספתא אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים על מנת שתתן לי מאתים זוז לא בטלו דבריו הראשונים את האחרונים והרשות בידה רוצה ממתנת רוצה תתן אלמא אפילו באומר לשנים תנו דהוא כאומר כתבו ותנו על תנאי כן והוא לפני התורף וקודם כלל אינו פוסל]. וחוץ או על מנת שאמרנו שפוסלין בגט, דוקא בשאמר חוץ מן הכשרין לה או שיש להם קדושין בה אבל חוץ מאבא ואביך וכל מי שאין עליה קידושין אינו שיור ואף על פי שלא מחקו כמו שהן מפורשין במשנתינו ובגמרא שעליה. וכן אם התנה עליה בין בכתב בין בעל פה ואפילו לפני התורף בתנאי שאי אפשר לקיימו בסופו אינו פוסל דתנאי זה כמי שאינו לפי שאינו אלא כמפליגה בדברים וכדתניא בתוספתא על מנת שתעלי לרקיע וכו', כלל אמר רבי יהודא בן תימא כל תנאי שאי אפשר להעשות והתנה עליה לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב כללו של דבר כל תנאי המתקיים בפה מתקיים בשטר וכל תנאי שאינו מתקיים בפה אינו מתקיים בשטר, כלומר אף על פי שכתבו על מנת שתעלי לרקיע בגט אינו אלא כמפליגה בדברים ואפילו לפני התורף כשר דלאו תנאי הוא כלל וליכא למיגזר אטו חוץ.
