וחצי כופר — דצד חירות:
ליורשיו — ולקמן פריך יורשין מנא ליה:
וצמתה — יבשה:
וסופה לחזור — ושיימינן ליה כמה דמיו פחותים בכך למכור עכשיו בשוק ואם יום של רבו היה ינתן הכל לרבו ואם יום של עצמו היה הכל לעצמו:
הניחא לאביי — דאמר בב"ק (דף פו.) באדם שחבל בחברו בענין זה:
נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה — שבת גדולה הן פחת דמיו לימכר עכשיו בשוק והוא נזק ולהכי קרי ליה שבת שפחת דמיו של עכשיו אינו אלא משום שבת שאינו ראוי לעשות מלאכה בשתי ידיו עד זמן שתחזור ידו אלא לשמור קישואים יהא ראוי לאחר שיקל ממנו כאב המכה קצת ושבת קטנה היינו כאילו הוא שומר קישואין שנותן לו כל ימי חליו שישכב במטה מחמת חולי זה שאינו יכול לשמור קישואים:
שפיר — דכיון דשייך דין נזק במכה זו מיחייב שור עלה וכיון דלא כליא קרנא לגמרי יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו:
שבתו של כל יום ויום — ואין כאן פחת דמים הואיל וסופו לחזור אלא לפי שבת של כל יום יתן לו כל ימי נפילתו למטה יתן שכר אדם שלם לפי מלאכה שהיה רגיל בה וכשיעמוד ויהא ראוי לשמור קישואין ישמור קישואין וזה יתן לו פחת השכר:
האי שור הוא — כלומר הואיל ואדם החובל כך אינו משלם נזק אלא שבת שור פטור לגמרי דה' דברים גבי אדם כתיב ולא גבי שור דכתיב (ויקרא כ״ד:י״ט) איש כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו:
איבעית אימא — הא דאמרן לעיל יום של רבו לרבו כשהכהו אדם:
ואיבעית אימא — לעולם בשור וכאביי דאמר שייך בה דין נזק ודקמקשית מינה לרבא:
הך מימרא — בעלמא היא ואינה לא משנה ולא ברייתא:
ומימרא — רבא אמר לך דהא מימרא לא ס"ל:
מעוכב גט שחרור — מחוסר גט שחרור כל הנך דאמרי' בהו דיצאו לחירות ואין לרבו עליהם אלא שצריכין גט שחרור כגון מקדיש ומפקיר ומי שחציו בן חורין דתנן כופין את רבו:
יש לו קנס — שלשים כסף לרבו אם נגחו שור:
מאי לאו כמשנה אחרונה — לאחר שחזרו בית הלל להורות דכופין את רבו ואפי' הכי שקיל קנס דצד עבדות כל זמן שלא נכתב הגט:
כמשנה ראשונה — דלית ליה כופין ואדון גמור הוא:
הפיל — רבו שינו של עבד כנעני ואח"כ סימא את עינו:
יוצא בשינו — לחירות וקס"ד צריך גט שחרור וכי סימא עינו קודם גט נותן לו דמי עינו כבן חורין:
בכולן — עשרים וארבעה ראשי אברים האמורין במס' נגעים (פ"ו מ"ז) לענין שאינן מטמאין משום מחיה ראשי אצבעות של ידים ורגלים וראש החוטם וראשי האזנים וראש הגוויה שהן משופעין לכאן ולכאן ואין נגען נראה לכהן בבת אחת ולא קרינא ביה לכל מראה עיני הכהן (ויקרא י״ג:י״ב):
עבד יוצא בהן לחירות — דמומין שבגלוי הן ואינן חוזרין כשן ועין ואתרבו בכלל ופרט וכלל בפ"ק דקדושין (דף כד:):
המכריעין — דעת חכמים איזו נראה ולא אתפרש מאן נינהו:
והא קראי דרשינן — בקידושין (שם):
אוכל בתרומה — אם עבד כהן הוא:
קנין כספו אמר רחמנא — לענין תרומה:
אוכלין בתרומה — שניהם ממה נפשך דחד כהן וחד עבד כהן:
וחולקין חלק א' — ביבמות (דף צט:) מפרשים חלק כאחד שאין נותנין להם תרומה בגורן לזה בלא זה דקסבר אין חולקין תרומה לעבד כנעני בגורן אלא א"כ רבו עמו דלמא אתי למימר כהן הוא ומסקו ליה ליוחסין והשתא לא אתי לאסוקינהו והאי מעוכב גט שחרור הוא ואין לרבו רשות עליו דלא ידע הי מינייהו עבד וצריכין שישחררו זה את זה וקתני סיפא הגדילו התערובות משחררין זה את זה וקתני אוכלין בתרומה:
שמכרו רבו — לאחר:
לקנס — שאם יגחנו שור יהא קנסו שלו אבל לשאר דברים לא מכרו:
מכור — לקנס מיהא:
או לא מכור — ואם נגח קנסו לרבו ראשון דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:
תיבעי לר"מ — דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם האומר לאשה הרי את מקודשת לי לכשאתגייר כו' (קדושין דף סג.):
פירות דקל — המוכר פירות דקל עד שלא חנטו דפליגי בה רב הונא ורב נחמן אליבא דר' מאיר:
