מסכת גיטין דף ס״ה עמוד א׳

הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני - מהכא משמע דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא אפילו בממון דאם לא כן אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש, אלא ודאי שמע מינה דזוכה הוא דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ואי קשיא לך הא דתנן בפרק מי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול וטעמא משום שאין יד לקטן לזכות בעצמו כגדול, תירצו בתוספות דהתם בקטן שאינו מבחין בין צרור לאגוז, ואי נמי בקנין סודר שאין לו דעת להבחין קנין חליפי סודר, ואי נמי כיון דקיימא לן דקונין בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו עד שיגיע לעונת הפעוטות וההיא בשלא הגיע לעונת הפעוטות, וההיא נמי דאמרינן בסוכה לא ליקני אינש לוליבא לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני, מיירי קודם שיגיע לפעוטות אבל אם הגיע לפעוטות מתנתו מתנה, ואי נמי בשיש לו אב המפרנסו, אי נמי אפטרופוס דאין אין מתנתו מתנה כדאמרינן בכתובות בשילהי פרק מציאת האשה (כתובות ע, א) תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים, אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרם ממכר, והוא הדין למתנה דקא מדייק לה התם מדתנן המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי וכו' במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום. ואם תאמר לדעת רבי אויא דסבירא ליה הא אפילו במעשר דאורייתא קאמר, והאיך פודין והתנן בפרק הניזקין (גיטין נב, א) יתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להם אביהם אפטרופוס חייבין לעשר ואוקימנא להאכיל אבל לא להניח משום דהן עצמן אינן יכולין לתרום ולעשר ולפיכך העמידו חכמים פירותיהן ברשות אפטרופוס משום כדי חייהן אבל מה שמניחין לא יתרום עד שיגדלו הנערים ויתרמו ויעשרו לעצמם, אלמא אפילו לעצמו אינו רשאי לתרום ולעשר, ותנן נמי חמשה שתרמו אין תרומתן תרומה ואחד מהן הקטן והוא הדין לפדות את המעשרות. יש לומר, דהכא מיירי בקטן שהגיע לעונת הנדרים וכרבי יוסה שאמר שתרומתו תרומה, והתם קודם שהגיע לעונת הנדרים, וכדתנן בפרק קמא [בנדפס: שני] דתרומות קטן שלא הביא שני שערות רבי יהודה אומר תרומתו תרומה רבי יוסה אומר אם עד שלא בא לעונת הנדרים אין תרומתו תרומה משבא לעונת הנדרים תרומתו תרומה, אי נמי הכא בכל קטן ופדיון שאני דכיון שפודין שוה בשוה אין צריך דעת כל כך כמו על הפרשת תרומה ומעשרות, ואם תאמר עוד היאך מדקדק מכאן דקטן זוכה לאחרים דכיון שהאב זיכה להן המעות הללו וזכו בהן דבר תורה כמו שכתבנו אם כן לעצמן הן פודין. יש לומר דכיון שאין זה אלא בהערמה וכוונתן לפדות אותו לצורך אביהן. והמעשר חוזר הוא לאביהן אי לאו הוא דזוכין לאחרים אין פדיונן פדיון בכיוצא בזה. הא דאמרינן בריש פרק האיש מקדש איש זוכה ואין קטן זוכה, נראה דלרב חסדא הכי מפרשינן אין קטן זוכה לאחרים דבר תורה ואפילו בשיש דעת אחרת מקנה, ולרב יהודה דאמר דקטן זוכה אפילו לאחרים הוי פירושא אין קטן ממנה אחרים על פסחו.

אמר רבא שלש מדות בקטן אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. כלומר אף על פי שהן קדושין גמורין דבר תורה,

הפעוטות מקחן מקח וממכרת ממכר במטלטלין - וכבר פירשוה אמוראי בשלהי הניזקין כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כל חד וחד לפום חורפיה.

וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון - כלומר דצריכה מיאון אבל פחות מיכן אפילו מיאון אינה צריכה דאין קדושי קטנה המתקדשת על ידי אמה ואחיה כלום אלא אם הגיע [הגיעה] לפעוטות. וקשיא לן דהא תנן ביבמות פרק בית שמאי רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור את קדושיה אינה צריכה למאן, ואיתמר עלה התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנניא בן אנטיגנוס, אלמא הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה ולחומרא פליגי לומר דלעולם מתקדשת למיאון, ואפילו אינה יכולה לשמור קדושיה מדקאמר רבי חנניא כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה מיאון מכלל דשמעינהו לרבנן דפליגי [בכת"י: דאמרי] דצריכה מיאון, אם כן רבא דפסק כמאן דיכולה לשמור את גטה ואת קדושיה זמנה קודם לעונת הפעוטות וכדאמרינן לעיל גבי יכולה לשמור את גטה, וכן יש לדקדק בדברי רבנו אלפאסי ז"ל שהביא כאן דברי רבא וביבמות הביא דברי רב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כחנניא דאלמא משמע דאידי ואידי חד שעורא הוא, ואפשר לומר דכל שיכולה לשמור קדושי כסף דידה קאמר כלומר בטיב משא ומתן שלא תאבד כסף קדושיה במשאה ובמתנה והיינו עונת הפעוטות, ושמעינן לה מדרבנן דפליגי עליה דרבי חנינא בן אנטיגנוס ואמרי דאף על פי שאינ יכולה לשמור קדושיה מתקדשת למיאון, ואי בשאינה יודעת לשמור כלל קאמר היאך היא מתקדשת דהא לכולי עלמא אינה מתקדשת אלא לדעתה וכדתנן התם איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, לומר דכל שלא לדעתה אינה צריכה למאן כלל וזו אינה אלא כשוטה כדאמרינן לעיל, אלא ודאי יודעת ואינה יודעת [בנדפס: בפעוטות] כפעוטות קאמר, ועלה קאמר רבי חנניא בן אנטיגנוס דכל שאינה יכולה לשמור קדושיה יפה כפעוטות שלא תאבדם במשאה ובמתנה אינה מתקדשת למיאון, וטעמייהו דרבנן התם משום דכיון שהיא יכולה לשמור קדושיה שלא תזרקם, ויש לה להתגרש שאפילו בקדושי אביה שהן תורה תקינו לה רבנן יד להתקדש במיאונין, וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם בפרק בית שמאי מה חלוקין על רבי חנניא בן אנטיגנוס מן מה דאמרי רבי יוחנן איזהו היא קטנה שהיא צריכה להתגרש כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר עמו והיא מוציאה אותו לאחר זמן, הדה אמרה חלוקין על רבי חנניא בן אנטיגנוס. כך נראה לי. ובספר המאור תירוצין אחרים במסכת יבמות.

הגיעו לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ולא מתייבמת - פירש רש"י ז"ל: הגיעו לעונת נדרים, שנה אחת לפני נערותיה [בנדפס: נערותה] נדריה נבדקין כדתנן במסכת נדה בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין אם ידעה לומר לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר והקדשה הקדש, חולצת, אם הביאה סימנין לא אמרינן שומא נינהו, אבל קודם זמן זה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, עד כאן. ויש להקשות עליו דהא פלוגתא הוא ביוצא דופן תוך זמן אי כלפני זמן או כלאחר זמן וקיימא לן כמאן דאמר תוך זמן כלפני זמן ושערות שומא נינהו, ורבא גופיה הוא דפסק הכי התם וסבירא ליה דתוך זמן אינה חולצת כדאמרינן התם אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן, רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתיה דרבא בהאי לישנא אמר רבא קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת וחולצת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת, ורבנו תם ז"ל פירש דודאי רבא בפסק הלכה הכי סבירא ליה כשמעתיה דפרק יוצא דופן וכדאיפסיקא הלכתא ביבמות פרק מצות חליצה. והכא אליבא דרבי ישמעאל בר רבי יוסי נקט לה דאית ליה איש כתוב בפרשה אבל אשה בין קטנה בין גדולה, כדאיתא התם בפרק מצות חליצה, וקאמר רבא הכא דבת אחת עשרה שנה ויום אחד דנדריה נבדקין חולצת אבל קודם לכן לא תחלוץ, והכי נמי אמר רבא התם בפרק מצות חליצה אליבא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דקאמר התם רבי ישמעאל משמיה דאבוה איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, ואמר רב אסי מדבריו של ברבי קטנה חולצת כפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, הרי שבלשון אחד אמרן רבא הכא והתם דאלמא משמע דהכא נמי אליבא דרבי ישמעאל בר רבי יוסי נקט לה, אבל איהו כמאן דאמר מקשינן אשה לאיש סבירא ליה וכדאיפסיקא הלכתא התם בהדיא והלכתא עד שתביא שתי שערות, ואיכא מאן דמפרש דרבא גופיה הוא דקאמר התם והלכתא עד שתביא שתי שערות כלומר אף לדבריו של ברבי עד שתגיע לעונת הנדרים אבל הלכתא עד שתביא שתי שערות, ור"י ז"ל כתב דהכא גרסינן רבה ולא רבא ורבה אית ליה תוך הפרק כלאחר הפרק, והביא ראיה לדבריו מדקאמר הכא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ובבבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא קנה, א) גמרא המוציא מחברו עליו הראיה אמרינן קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן בן שמנה עשרה שנה, והכיגריס רבנו חננאל ז"ל, אלמא הכא לא גרסינן רבא אלא רבה כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא. ובהלכות רבנו אלפאסי ז"ל בפרק מי שמת גריס בהא דהכא רבא כדמייתי מינה ראיה כמו שכתוב שם. ומיהו מדברי הגאונים ז"ל אינו נראה לא כפירושו של רבנו תם ז"ל ולא כדברי ר"י ז"ל לפי שהגאונים ז"ל כתבוה לזו סתם, ואף רבנו אלפאסי ז"ל כתבה בהלכות, ונראה שפירשוה כפירושו של רבנו שמואל ז"ל שפירש דאעונת נדרים של קטן קאי שהוא בן י"ב שנה ויום אחד כדאיתא התם במשנה פרק יוצא דופן דנדה דבן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין והלכך בקטנה שהביאה שתי שערות והגיעה לי"ב שנה ויום אחד גדולה היא דגדלות האשה ממהרת לבא משל איש כדאיתא התם, וכנגדו בקטנה דקאמר נערה היא אלא משום דנקט שלש מדות בקטן קאמר בקטנה ולא קטנה ממש אלא נערה וכאלו אמר וכנגדן באשה חולצת, וההיא דאמר רבא ביבמות פרק מצות חליצה עד שתגיע לעונת הנדרים, והתם על כרחין לעונת הנדרים שבאשה קאמר דבקטן לא מיירי התם, איכא למימר דלדבריו דברבי קאמר וליה לא סבירא ליה, ומיהו קשה קצת דאם כן מאי קא משמע לן רבא פשיטא דאם גדולה היא חולצת, ושמא משום הנך תרתי אחריני נקט לה ולכלול כללא דתינוק ותינוקת קא בעי ואף על פי שהאחת מהן פשוטה, ובעל ההלכות נראה שפירש הגיעו לעונת הנדרים דנדריהם קיימין בין יודעים לשם מי נדרו בין אינם יודעים דהיינו בקטן בן י"ג שנה ויום אחד ובאשה י"ב שנה ויום אחד והוא שהביאו שתי שערות כדאיתא התם בפרק יוצא דופן בנדה, וזה לשונו שכתב בהלכות מיאון, הגיעו לעונת נדרים קטן בן י"ג שנה ויום אחד וקטנה בת י"ב שנה ויום אחד נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, ומיחלץ לא חלצה עד דהויא בת י"ב שנה ויום אחד והיא דאתאי שתי שערות, עד כאן. ונראין דבריו מדאמרינן הכא נדריהן נדר והקדשן הקדש, דאלו קודם הזמן הזה אין נדריהן נדר עד שבודקים אותם ולא קתני בהו במתניתין נדריהן נדר אלא נדריהן נבדקין, וכלשון הזה הוה ליה לרבא למינקט, אלא ודאי מדנקט הכי שמע מינה דכשהגיעו לעונה שנדריהן קיימין אף על פי שאין יודעין וכדקתני בהו במתניתין אחר הזמן אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי הקדשנו ולשם מי נדרנו נדריהן נדר והקדשן הקדש, וקטנה דנקט לאו דוקא וכדאמרן לעיל, אי נמי משום דקטנה היא למכור בנכסי אביה קרי לה קטנה. כך נראה לי [בנדפס: ואלא מיהו נראה לי דלא חלקו בין נכסי האב לנכסים אחרים אלא בבן דמצוי לירש נכסי האב אבל לא בבת דאינה מצויה לירש, והטעם הראשון נראה לי עיקר].