מסכת גיטין דף ה׳ עמוד ב׳

טעמא מאי כו' דילמא אתי בעל מערער דטעמא מאי אמור רבנן דבעי למימר דילמא אתי בעל ומערער הילכך אם לא ניסת לא תינשא אבל השתא דניסת אמאי לפקה אכתי לא אתי בעל ומערער אנן ניקום ונערער:

ואיבעית אימא לא גרסינן אלא הכי גרסינן אלא להקל עליה טעמא מאי וכו':

בפלוגתא כי הך פלוגתא דרבה ורבא איפליגו נמי אמוראי קמאי:

אייתי גיטא ממדינת הים:

ותסברא לא גרסינן ואי נמי גרסינן ליה לאו לאורועי תסתיים קאתי דשפיר תסתיים דרבי יהושע הוא דאמר לפי שאין בקיאין אלא הכי פריך ותסברא הא דאמר דיחידי הוה:

והא רבה אית ליה דרבא ובעינן לקיימו:

הוה בהדיה ואמרינן לעיל בי תרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא:

בפני כמה נותנו לה השליח:

אי בעית אימא טעמא מאי כו' רש"י לא גריס איבעית אימא דסיומא דמילתא הוא ולר"י נראה דשפיר גריס ליה ומוקי לה השתא קודם שלמדו דכיון דניסת לא תצא כיון דלזיוף ליכא למיחש דנתקיים בחותמיו וליכא אלא לעז בעלמא דשלא לשמה אפי' אי אתי בעל ומערער כדפרישית לעיל (גיטין ה ע"א ד"ה א"ה בעל):

ותסברא והא רבה אית ליה דרבא לא גרסינן ותסברא כדפירש בקונטרס ובסמוך דקאמר אלא ר' שמעון בר אבא איניש אחרינא הוה בהדיה לא גרסינן אלא דאינו בא לסתור תסתיים ובסמוך נמי קאמר הא מדריב"ל סבר לפי שאין בקיאין לשמה כו':

הא מדר' יהושע כו' רבי יוחנן סבר לפי שאין עדים מצויין לקיימו לא בעי לשנויי דסבר כאידך לישנא דפ"ב (לקמן גיטין דף יז.) דההוא לישנא דהתם דקאמר שנים אין צריכין לומר בפני נכתב הוא עיקר דקאמר עלה יתד הוא שלא תמוט ועוד דבההיא שינויא לא הוה משני הא דפריך והא רבה אית ליה דרבא:

והא קיימא לן דאין עד נעשה דיין ה"מ בדאורייתא כו' רש"י לא גריס ליה והדין עמו דכיון דפשיטא דבדרבנן עד נעשה דיין כדפריך לבסוף היכי פריך מעיקרא הא קיימא לן דאין עד נעשה דיין דהא פשיטא דלא ס"ד דהכא הוי דאורייתא ומיהו בפרק קמא דכתובות (דף יא.) יש קצת כענין זה גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ופריך מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו כו' והדר פריך והא קי"ל דודאי עבד בהפקירא ניחא ליה: הכי גריס ר"ת כיון דאשה כשירה להביא את הגט זימנין דמייתי ליה איתתא וכן פירש רבינו חננאל וה"ה דהוה מצי למימר זימנין דמייתי ליה קרוב:

הכי גריס ר"ת כיון דאשה כשירה להביא את הגט זימנין דמייתי ליה איתתא וכן פירש רבינו חננאל וה"ה דהוה מצי למימר זימנין דמייתי ליה קרוב:

כיצד יעשה פי' כיצד יעשה לרבנן שתינשא לכתחילה או אם נישאת שלא תצא אבל לולד אין צריך תקנה דבלא תקנה לא הוי ממזר דלית להו כל המשנה כו' ולר"מ כיצד יעשה קודם נישואין אבל לאחר נישואין מסתבר דלר"מ אין תקנה דכיון דהולד ממזר א"כ כל הדרכים האלו בה ותצא מזה ומזה וכל הנהו דתנן לקמן בהזורק (גיטין דף פ.):

יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר כו' מכאן משמע דצריך לומר בשעת נתינה בפני נכתב מדקאמר יטלנו הימנה וה"ה לאחר נתינה תוך כדי דיבור דמהני מדקאמר לעיל שנתנו לה כשהיה פיקח ולא הספיק לומר בפני נכתב עד שנתחרש אבל לאחר כדי דיבור מספקא לר"י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין או לאו וקודם נתינה מספקא לר"י נמי אי מהני ומדתנן בפרק כל הגט (לקמן גיטין דף כט:) המביא גט ממדינת הים וחלה עושה בבית דין שליח ואומר כו' אין ראיה דהרי אומר כשהגט יוצא מתחת ידו:

אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת כו' פירוש שלא ראה אלא שיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה:

לא אמרו אלא בדורות הראשונים שאין בקיאין לשמה וכו' והא רבה אית ליה דרבא. דדלמא ריב"ל לא א"ל אלא שא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא אם יתקיים בחותמיו כשר. וי"ל א"כ הוה ליה למימר לא צריכת אלא יתקיים בחותמיו, אבל מדקאמר ליה בסתם לא צריכת, משמע דלא צריך מידי, א"נ היינו דקאמר ועוד הא אמרת גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו, וה"ק ועוד דאפילו תמצא לומר דלא צריכת להחמיר ולמימר ויתקיים בחותמיו קאמר ליה, אכתי תיקשי לך דהא איכא משום גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו כנ"ל.

איתמר בפני כמה נותנו לה, ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני ג', תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר בפני שנים. וקיי"ל כותיה, דהא תניא כותיה המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם, יוציא והולד ממזר דר"מ, וחכ"א אין הולד ממזר, כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ.

ואתי לאוקומי פלוגתיהו בעד נעשה דיין דמ"ד בפני ב' קסבר עד נעשה דיין, ומ"ד בפני ג' קסבר אין עד נעשה דיין, ואקשינן,

ועד נעשה דיין והא קיי"ל אין עד נעשה דיין ופרקי',

ה"מ בדאורייתא, אבל בדרבנן עד נעשה דיין [ואקשינן, בדרבנן והא קיי"ל אין עד נעשה דיין. כן הוא גירסת הספרים] וק"ל דאי פשיטא ליה דבדרבנן עד נעשה [דיין מאי קא מקשי מעיקרא דעד נעשה דיין והא קיי"ל דאין עד נעשה] דאנן השתא בדרבנן קיימי'. וי"ל דלישנא דקאמרי קשי' לי, מדקאמרי בעד נעשה דיין קא מיפלגי, משמע דבכ"מ הוא דפליגי דלמ"ד עד נעשה דיין לעולם קאמר, ואפילו בדאורייתא, ולמ"ד אין נעשה דיין לעולם קאמר ואפילו בדרבנן, ומשום הכי קשיא לי אי אפילו בדאורייתא פליגי מ"ט דמאן דאמר נעשה [דיין] והא קיי"ל דאינו נעשה דיין, ואי בדרבנן כקיום הגט דהכא, מ"ט דמ"ד דאינו נעשה דיין. ופריק דבדרבנן פליגי ובגזרת דדלמא סמכי' אפילו אאשה כנ"ל. ורש"י ז"ל אינו גורס כגירסת הספרים, ונראה שמחק הגירסא מחמת קושיא שהקשתי, ואינה, דשפיר יש ליישב כמו שכתבתי.

ואסיקנא דכ"ע בעי' לקיימו ובהא פליגי דר' חנינא סבר כיון דהאשה כשרה להביא את גיטה זימנין דמתיא [דמייתא] ליה איהי וסמכי עילוה ור' יוחנן סבר אשה מידע ידעי ולא סמכי עילוה. ומסתברא דכיון שכן, לכ"ע אם השליח קרוב לזה או לזה או לאחד מן השנים שניתן בפניהם או שהיה פקח ונסתמא צריך ליתנו בפני שלשה. וצ"ע כיון שכן, למה הזכיר חשש הבאת אשה את גיטה, שהוא חשש רחוק, וכדאמרינן לעיל (בעמוד א) דאשה לא שכיחא, ולא נקט חשש הבאות הקרובים שהוא יותר קרוב, אלא שיש לומר שהזכיר את אשה שהביאה את גיטה לפי שהוזכרה בפירוש במשנתינו (כג, ב) וה"ה לשאר הקרובים, והיינו נמי דלא אהדר ליה ר' יוחנן אשה לא שכיחא, דהא איכא כולהו קרובים דשכיחי, אלא אהדר ליה אשה מידע ידעי, ומינה לקרובים מידע ידעי דפסולי ולא סמכי עילייהו כנ"ל. ועדיין לא נתיישב בעיני, דקרובים נמי מתני' היא דמדקתני (לקמן גיטין כג, א) הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן, ש"מ בהדיא דקרובין כשרין. וע"כ נ"ל בהלכה דהכא אפילו הקרובים כשרים ומצטרפין, לפי שאני סבור דאפילו בעלמא דייני קיום ועדי קיום אע"פ שהן קרובים אלו לאלו כשרים, וכדמוכח דאמרינן בדרבנן עד נעשה דיין ואין לך קירבה גדולה מזו, ועוד יש לי ראיות חזקות לדבר זה כתבתיה בפרק האשה שנתארמלה, וכן נ"ל דעדי קיום הקרובים בין למלוה בין ללוה כשרין, מדאמרינן (כתובות קט, א) והדיינין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו, ומשמע שלא קראוהו כלל ולא ידעי מי ומי בעלי הדבר, ולא חיישינן שמא עדי הקיום קרובים לבעלי הדבר. אבל דיינין קרובים לבעלי הדבר ודאי בעלמא פסולין, אבל הקילו להכשיר אפילו הקרובים, כדרך שהתירום בהבאת הגט, ובעדות דנכתב לשמה ומקוים הוא וכשר, דהשתא אינהו משוו ליה גט, והיינו דחששו הכא לאשה עצמה ולא חששו לקרובים דשייכי טפי וזמנין דלא בקיאי בקורבתן, והא דלא דחי הכא אשה עצמה [דמייתא] דמתיא לא שכיחא, היינו משום דטעמא דמידע ידיע ולא סמכי עילוה טפי עדיף וסוגין טפי משמע הכי, דאם איתא דקרובים אינן מצטרפין, היאך עלה על דעתו לחוש לאשה עצמה שהיא אשה והיא קרובה אצל עצמה, והכי גרסינן ברוב הספרים כיון דאשה כשירה להביא את גיטה כלומר גט של עצמה כנ"ל. ומיהא מדאסקינא דטעמא דמלתא משום דצריך לקיימו הוא, משמע דדוקא במביא ממדינת הים א"נ בא"י היכא דאיכא חירום ידוע כעססיות דאין מצויין לקיימו וצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם או קיום חותמין הוא דבעינן ליתנו לה בפני שנים, אבל בא"י בדליכא חירום או במדינה אחת במדינת הים שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שמצויין לקיימו, אינו צריך ליתנו בפני שנים אלא נותנו לה בינו לבינה ודיו. וכ"ד הרב בעל העטור ז"ל. ומיהו נראה דכיון דקיי"ל כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, אף המביא בא"י צריך ליתנו לה בפני שנים דליהוו לה עדי מסירה וליקרוה לגיטא וכדאסיקנא בהמביא בתרא (יט, ב) הני תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה, אלא דמביא בארץ אין צריך אלא שנים להיותם עדי מסירה, ומביא בחוץ לארץ פעמים שצריך ג', בשהביאו קרוב או פסול או אשה דאינן כשרין לקיים את הגט, א"נ י"ל דאפילו לר"מ צריך ליתנו לה בפני שנים כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כדאיתא בירושלמי (פ"א, ה"א) וכ"ד ר"ת ז"ל (לעיל גיטין ד, א וכ"כ הר"ן). והמביא גט ממדינת הים שצריך ליתנו לה בפני שנים אם נתנו לה בינו לבינה, או קרוב שהביא ונתנו לה בפני שנים, הרי זה פסול, עד שיתקיים בחותמיו או חוזר ונוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני ג', ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם, ותמיהא לי אשה או אחד מן הפסולין שהביאו את הגט מפני מה אין מצטרפין לקיום הגט כשם שנאמנין לומר בפ"נ ובפ"נ, דהא בעלמא כל הפסולין לדון מחמת קורבא פסולין להעיד על חתם ידן של עדים ואין מקיימין על פיהם, ולמה הוכשרו כאן להעיד, ולא הוכשרו לקיים. י"ל כיון דקיום שטרות דרבנן משום עגונא אקילו בשל דבריהם, אבל מכיון שהצריכו מיהא לומר בפ"נ ובפ"נ בפני ב"ד כדי לאמת ע"פ אשה מיהא שחתם ידן של עדים היא, אין לך דין שהאשה והפסולין כשרין לו ועוד דבהאת גט הקלו והכשירו בה הנשים והפסולין חוץ מירש שוטה וקטן והמצויין במשנתנו לפי שהקלו בדבר משום עגונא לפי שלא ימצא את מי ישלח אללא זה וכאן שייך לומר משום עגונא אקילו שאין הכל נעשין שלוחים להביא את הגט אבל לגבי קיום למה נקל בדבר ומה צורך יש בזה, הלא ימצאו דים להושיבן בית דין ולקיים בפניהם כנ"ל. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ו, ה"ז) הפסולין בעבירה מדברי סופרים כשרין בשליחות, אבל הפסולין מד"ת פסולים להבאת הגט, ואם הביאו ה"ז פסול, בד"א בשנתקיים הגט בחותמיו, אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה, אינו גט ע"כ, והנה אמת הנה נכון בשאינו מקוים שאין סומכין ע"פ פסול בעבירה מן התורה והרי הוא גט בטל, לפי שהפסול בעבירה מן התורה אף בעדות אשה פסול, כדתנן ביבמות (כה, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, מת, הרגתיו, הרגנוהו, לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו, הרגנוהו תנשא אשתו, ואמרי' עלה בגמ' מת הרגתיו לא ישא את אשתו הא אחר ישא את אשתו, ואמאי רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ואסיקנא כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, וש"מ דרשע פסול לעדות אשה, וגרסי' בראש השנה בפ"ק (כב, א) אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, הא דדברי תורה פסול לעדות אשה, והתם ביבמות (שם) נמי אקשינן מינה, והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה הא דדברי תורה פסול לעדות אשה, אלמא פסול דאורייתא אף לעדות אשה פסול, ואע"ג דמשום עגונא אקילו והימנו אשה ועבד ושפחה, פסול בעבירה דאורייתא גריע מינייהו, וה"נ אע"ג דהימניה לאשה ולקרובים בעדות הגט, פסולין בעבירה דאורייתא, פסילי ליה, אבל פסולין דרבנן כשרין כי התם. אבל מ"ש הוא ז"ל דפסולין להבאת הגט אע"פ שנתקיים הגט בחותמיו, צ"ע שהרי אין אנו סומכין על עדותן כלל, ואם מפני שהוא מביאו, הכל כשרים לו בהבאתו חוץ מאותם המנויין במשנה, חש"ו, ונכרי, ועבד בכ"מ לפי שאינן בתורת שליחות שאינן בני דעה, או שאינן בתורת גירושין כדאיתא לקמן (גיטין כג, א), אבל פסול בעבירה דאורייתא דשייך בגירושין, אמאי פסול בהבאתו כיון שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ וצ"ע. אח"כ מצאתי שזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד (שם), עוד השיג עליו הרב ז"ל שאפילו נסמוך עליו, למה גט בטל, אלא שלא תנשא בו. והדין נותן עמו, דאע"פ שהפסול בעבירה דאורייתא, אינו כשר לעדות אשה, ה"מ שלא תנשא ע"פ עדותו, אבל הגט למה יבטל בכך דילמא כשר הוא ויתקיים למחר ע"פ חותמיו.

כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם. יש לפרש דכיצד יעשה אדברי חכמים קאי, ולא להכשיר את הולד קאמר דהא בלא"ה הוי כשר לדברי חכמים, דאין הולד ממזר קאמרי, אלא ה"פ כיצד יעשה ותהיה מותרת לינשא בו אם לא נשאת, או שלא תצא אם נשאת, יטלנו ממנה, אבל לדברי ר"מ אע"פ שחוזר ונוטלו ונותנה לה בפני שנים, תצא והולד ממזר, וכדאמרינן, ר"מ לטעמיה דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר, והיינו דמתמהין עליה, ור"מ משום דלא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר, כלומר כיון שעדיין יכול לתקן דבורו ולחזור ולומר לה, ורבנן הוא דאצרוך כדי לבטל ערעורו של בעל, דמדאורייתא גט מעליא הוא דלמזויף לא חיישי', אמאי הולד ממזר. ועוד יש לפרש דכיצד יעשה אדר"מ נמי קאי, ולא אמר ר' מאיר תצא והולד ממזר אלא בשהלך לו שליח ואינו חוזר ואומר בפני נכתב דאז הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, אבל כשחזר ואמר, אין זה משנה דהא חזר ואמר כמטבען של חכמים, ומדברי ר"ח ז"ל נראה שהוא מפרשה כלשון הראשון. וכתב ר"ח ז"ל יש מי שאומר קיי"ל כר"מ בהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, דהא לא חלקו חכמים עליו אלא בהא דהא קיימי הני סהדי בנפשייהו דאייתו ליה לגיטא וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (מנחות יח, ב), ומ"מ מלשון הרב ז"ל נראה דבמקום זה שהוא ראוי לבילה הלכה כדברי חכמים, וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בתשובה (בולגוריי סי' קא). אבל בירושלמי משמע דפסקו הלכה כר"מ אף בזו, דגרסי' בירושלמי במקום זה (פ"א, ה"ב) רבי יעקב בר' אחא אדא בר עתלאי בשם רבי אלעזר הלכה כר"מ בגיטין והוה ר' זעירי מסתכל ביה וא"ל למה את מסתכל בי דתימר הלכה כדברי מי שהוא מיקל בדברי סופרים סברין מימר ביחיד אצל יחיד הא יחיד אצל חכמים לא והכא אפילו יחיד אצל חכמים, ואף ר"ח ז"ל כתבו בפירושיו לקמן, ושמא בירושלמי לאו בשנטלו ממנה קא פסיק הכין, אלא בשנתנו ולא אמר לה ולא חזר ונטלו קאמר לפי שלא הזכירו בירושלמי כיצד יעשה, ורבנן אף בשלא חזר ונטלו פליגי, ואיפשר לומר דכיון דקא מתמה עליה רב זעירא ואמר דכיון דדברי סופרים הוא, ועוד דיחיד אצל רבים הוא לית הילכתא כר"מ ואנן נמי כר' זעירא קיי"ל. ומיהו ממה שפי' רש"י ז"ל בריש מכילתין משמע דהלכתא כר"מ אף בזו, דאמרינן (לעיל גיטין ג, א) ורבא מ"ט לא אמר כרבה אמר לך מי קתני בפני נכתב לשמה, ורבה בדין הוא דליתני הכי אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה. ופי' רש"י ז"ל אתי למגזייה, ואמרי' לקמן כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר, אלמא מדקאמרינן ורבה אמר לך ונקט ליה כטעמיה דר"מ משמע דכר"מ ס"ל. וא"ת דהתם אמתני' קיימי' ולפרושי טעמא דמתני' וסתם מתניתין ר"מ, והלכך קא מהדרינן כטעמיה דר"מ דמידי הוא טעמא אלא לר"מ, לא היא, דמתני' דריש פירקין, ע"כ דלא כר"מ מיתוקמא אליבא דרבה, כדאיתא התם, ומיהא לפי הפי' השני שכתבתי שם ( ד"ה ורבה) אין משם ראיה לפסוק בזו כר"מ. ובה"ג הביאו בריית' זו כצורתה ולא פסקו כמאן, משמע דפסקו כחכמים דרבים נינהו, ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל. והרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ז, הי"ז) כתב בה כיצד יעשה יטלנו ממנה כדברי חכמים. והכי ודאי מסתברא דלית הלכתא כר"מ בהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, מדמתמהין הכא ומשום דלא אמר בפ"נ ובפני נחתם יוציא והולד ממזר ומשני אין ר"מ לטעמיה, ש"מ דלא קיי"ל כותיה. ואע"ג דסתם מתניתין כוותיה לקמן (גיטין עט, ב) דתנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו' יוציא והולד ממזר ואוקימנא כר"מ, התם נמי משמע דלית הלכתא כותיה מדמתמהינן ומשום שלום מלכות יוציא והולד ממזר ומשני ר"מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים, אפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר מגורשת, ורב הונא אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים הולד כשר, אלמא מדמתמהינן למה יוציא והולד ממזר, ועוד דאמרו זו דברי ר"מ ואין חכמים מודים לו ש"מ דהלכתא כחכמים, ועוד דמקשי' לקמן (גיטין פו, א) בגמ' שלשה גיטין פסולין, ואם נשאת הולד כשר ותו ליכא והא איכא שלום מלכות ומשני התם הולד ממזר הכא הולד כשר ואקשי' הא ניחא לר"מ אלא לרבנן מאי איכא למימר, אלמא משמע מיהא לכאורה הלכה כחכמים. ובתוס' (בד"ה יטלנו) כתבו מיהא שמעינן דהמביא גט שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ צריך לומר כן קודם שיתננו לה, מדמצרכינן ליה ליטלו ממנה ולא אמרינן כיצד יעשה יאמר לה בפני שנים, אלמא בשעת נתינה ממש צריך לומר כן. ומיהו לאו קודם נתינה ממש מצרכינן, אלא סמוך לנתינה, מדאמרי' לעיל (גיטין ה, א) האי אינו יכול ה"ד אילימא חרש וכו' ואוקמה רב יוסף כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לה בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש, אלמא אחר נתינה יכול לומר לה, אלא הכא סמוך לנתינה קאמרי'. ונסתפקו ז"ל אם יכול לומר לה כל זמן שעסוקין באותו ענין כדאמרינן בעלמא (ב"ב קיד, א) כ"ז שעסוקין באותו ענין הוי כשעת נתינה ושפיר דמי, או שמא דוקא בשעת נתינה או סמוך לו כגון שהגט עדיין בידו, וצריך לחוש בדבר. ומיהו קודם נתינה אם מינה שליח אחר אומר לה בפ"נ ובפ"נ ואע"פ שאינו שעת גירושין וכן כשנותנו לב"ד כדאיתא בפירקין דלקמן (גיטין כט, ב).

נחלקו בסוגיא זו במביא את הגט והוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בפני כמה נותנו לה חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה והיה סבור בעל התלמוד לומר שהאומר בפני שנים משום דקסבר דמטעם לשמה הוא והאומר בשלושה משום קיום וקיום שטרות בשלשה ושמא תאמר ואף לטעם לשמה קבלת עדות הוא וקבלת עדות בשלשה ששנים אינם יכולים לדון ואם יקבלוהו על מנת להעיד עד מפי עד הוא תירצו גדולי ההר שאין זה קבלת עדות שאינם מעידים שפלני העיד שנכתב לשמה ושהם יעשו מעשה בית דין על כך אלא שמעידין שהוא אמר להם שבפניו נכתב ונחתם גט פלני ולא שיאמר הוא כן בתורת עדות אלא בתורת שליח שהוא כבעל דבר וחכמים האמינוהו בכך ועושין לו מעשה בית דין על פיהם:

ולענין פסק הדברים מיהא אף לדעת האומר משום קיום שהלכה כן דיו שיאמר כן בפני שנים ומפני שהשליח נעשה עד ועד נעשה דיין אף לאחר שהעיד בדרבנן כמו שביארנו בשני של כתבות והרי נתקיים על פי שלשה ומכל מקום אם היה השליח אשה שכשרה להביא את הגט הואיל ואינה ראויה לדין צריך שיאמר כן בפני שלשה והוא שאמרו שלדעת האומר בשלשה משום דכיון דאשה כשרה בשליחות הגט זמנין דמייתיא וסמכי עלוה והאחר השיבו אשה מידע ידיע ר"ל שאינה כשרה לדון ולא מצטרפי בהדה ושמא תאמר וניחוש לקרוב שכשר לשליחות ויבאו להצטרף עמו ונמצא קיום שטרות בקרוב ומתוך כך נגזור על כלם שיצטרכו לומר בפני שלשה אפשר גם כן שקרוב מידע ידיע וכן פסול מדבריהם שכשר לשליחות ואינו כשר לדון צריך שיאמר בפני שלשה ומי שלמד מכאן שקרוב כשר לקיום שטרות שבוש הוא ואל תחוש עליו כלל:

ממה שכתבנו במביא גט ממדינת הים שלא אמר בפני נכתב וכו' שיטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב וכו' אתה למד שכל שהגט ביד האשה אין אמירתו מועלת כלום ופירשו הטעם הואיל ובא בידה בפסול ואם כן אף מעיקרו קודם נתינת הגט לידה הוא צריך לומר כן ואם כן קשה לפרש במה שכתבנו למעלה במביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר וכו' עד שהעלוה בשנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני וכו' עד שנתחרש אלמא שהנתינה היתה קודם האמירה ומתוך כך כתבו קצת מפרשים שהוא צריך לומר כן בשעת הנתינה או לאחר הנתינה מיד בעוד שהיו עסוקים באותו ענין אבל כל שהפסיק צריך ליטלו ולחזור וליתנו לה ולומר בפני נכתב וכו':

בד"ה הא מדריב"ל כו' דסבר כאידך לישנא דפ"ב דההוא לישנא כו' דהתם דקאמר שנים אין כו' עיקר דקאמר עליה יתד כו' עכ"ל ולההוא אידך לישנא ע"כ הך פלוגתא דלעיל דריב"ל סבר משום בקיאין לשמה ור"י סבר משום עדים מצויין לקיימו וקאמר עלה דהכי תסתיים מעובדא דר"ש בר אבא ליתא וק"ק כיון דלא סמיך הכא אלא אההיא לישנא דקאמר עליה יתד הוא כו' ה"ל הכא למיפרך מיניה בהדיא ודו"ק:

בד"ה והא קי"ל כו' והדר פריך והא קי"ל דודאי עבד בהפקירא כו' עכ"ל כך היתה נוסחת הגמרא שלפניהם שם אבל בגמרא שלפנינו ליתא הך פירכא כלל אלא דתירוצא הוא אהא דפריך מאי קמ"ל זכין כו' ומשני מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה דהא קי"ל דעבד כו' ע"ש וק"ל:

בד"ה ה"ג ר"ת כיון דאשה כשירה להביא את הגט כו' עכ"ל ולא גרסינן כיון דאשה כשירה להביא גיטה ועיין בחידושי רשב"א ובר"ן וק"ל:

רש"י ד"ה קי"ל בדרבנן עד נעשה דיין וכו' ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהם. נ"ל דטעות נפל בספרים דלאו אקרא עליו ערעור קאי התם אלא אשנים מכירים חתימת העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים השנים לפני האחד וכו' ע"ש פ"ב דכתובות דף כ"א ע"ב:

תוס' ד"ה הכי גריס ר"ת וכו' נראה דבא לומר לאפוקי גירסת האלפסי דגרס זימנין דמייתא היא גיטא וכו':

גמרא תסתיים דריב"ל הוא דקאמר לפי שאין בקיאין וכו' ותסברא ופירש"י ותוס' דלא גרסינן ותסברא ואי גרסינן לאו לאורועי תסתיים קאתי. וקשיא לי' דהא מצינן למימר דלבתר דמסקינן דאינש אחרינא הוי בהדיה א"כ מצינן למימר לעולם ריב"ל כרבא ס"ל ורבא גופא מודה דקודם שלמדו צריך נמי לומר בפ"נ משום לשמה ולא פליג עליה דרבה אלא במה שמצריך רבה באתיוה בי תרי וכן באותה מדינה במדינת הים אף לאחר שלמדו דגזרינן שמא יחזור לקלקולו ורבא לא גזר אבל קודם שלמדו איפשר דמודה דצריך אף באתיוה בי תרי וא"כ אתי שפיר דרבי יהושע בן לוי נמי כרבא ס"ל ומש"ה קאמר לא אמרו דצריך אף באתיוה בי תרי אלא בדורות ראשונים כו' וממאי דאמרינן לעיל דרבא לא ס"ל טעמא דלשמה דא"כ ליתני בפ"נ לשמה ולא חייש לגייז ליכא למידק דלאו רבא גופא מסיק הכי אלא סתמא דתלמודא משום קושיא דרבא מאי טעמא לא אמר כרבה אבל עכשיו דמסקינן דרבה לא איירי אלא לאחר שלמדו א"כ תו לא שייך להקשות רבא מ"ט לא אמר כרבה דמה"ט גופא לא אמר כרבה דלא משמע ליה לגזור שמא יחזור לקלקולו ועוד דאפשר דקושטא דמילתא קודם שלמדו היה צריך לומר בפני נכתב לשמה כמ"ש לעיל בשם הירושלמי אלא דמתניתין איירי לאחר שלמדו ויש ליישב דע"כ דמאן דאית ליה גזירה דלשמה ע"כ דגזיר נמי אף לאחר שלמדו שמא יחזור כו' דאלת"ה א"כ תקשי ליה מתני' דמביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב דקתני יתקיים בחותמיו ואמאי הא אכתי חיישינן משום לשמה אע"כ דלאחר שלמדו מוקי לה וא"כ תקשי אפילו יכול נמי פירוש וא"כ אמאי קתני ואינו יכול לומר ליתני ולא אמר כדפרישית לעיל אלא ע"כ דביכול גזרינן שמא יחזור וא"כ לפ"ז כיון דרבא ע"כ לית ליה גזירה שמא יחזור ע"כ היינו משום דקודם שלמדו נמי לא צריך וא"כ ע"כ רבי יהושע בן לוי לא ס"ל כרבא אלא כרבה ומשום דתרי דמייתי גיטא לא שכיח ודו"ק:

רש"י בד"ה לפי שאין בקיאין הלכך בתרי סגי דלהוי סהדי דאמר שליח בפני נכתב כו' עכ"ל. ואע"ג דבכה"ג הוי עד מפי עד לא איכפת לן כיון דקושטא דמילתא רוב בקיאין הן ותו לא מיקרי איתחזק איסורא כמ"ש לעיל באריכות וא"כ מדינא ע"א נאמן באיסורין ומש"ה האשה עצמה נאמנת לומר בפני נכתב לשמה וא"כ עד מפי עד נמי כשר כדאיפסק הילכתא בפ' כל פס"ה דעד מפי עד כשר בבכור וה"ה לכל איסורין שהאשה כשרה לה ולפ"ז הא דבעינן הכא תרי ולא סגי בחד היינו משום דמדינא היכא דאתא בעל בסוף ומערער שלא נכתב לשמה תו לא מהימן העד הראשון כמ"ש לעיל באריכות מדקדוק לשון רש"י ז"ל שכתב דהו"ל כחד לגבי חד אלא דחכמים האמינו לשליח כתרי כיון דמעיקרא מידק דייק כדאמרינן לעיל בגמ' דמשום שמסר לה בפני שנים או שלשה דייק מעיקרא וא"כ מה"ט גופא צריך למסרו בפני שנים דאל"כ לא הוי דייק מעיקרא וזה שסיים רש"י ז"ל בלשונו הצח ומצוחצח ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה והן הן הדברים שכתבתי זה ברור בכוונתו ואע"ג דלאחר שלמדו עסקינן וא"כ בלא"ה אין יכול הבעל לערער שלא נכתב לשמה כמו שאין יכול לערער בא"י מ"מ כיון דקודם שלמדו הוצרך ליתן בפני שנים התקנה לא זזה ממקומה דבזה נמי גזרינן שמא יחזור לקלקולו מיהו מה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות דבלא"ה צריך למסור בפני שנים שהן עידי מסירה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכן משמע מלשון הירושלמי דמסיק אמילתא דר' יוחנן דקאמר בפני שנים כדי להחזיקה גרושה בפני שנים והנראה לכאורה מזה דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבדאיכא עידי חתימה תו לא צריכין לעידי מסירה וכמ"ש לעיל בשמם ואבאר עוד בפרקים הבאים בע"ה ולישב לשון הירושלמי לשיטתו. אמנם באמת אין הכרע מלשון רש"י ז"ל דאיכא למימר דבאמת קושטא דמילתא בעינן שנים משום ע"מ ולא סגי בחד אלא שהוצרך רש"י לפרש דלא בעינן שלשה משום קבלת העדות לענין לשמה והיינו כדכתיבנא דלאו עדות גמור' היא וסגי בהני תרי עידי מסירה גופייהו שאמרו מפי השליח שנכתב לשמה כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה והא קי"ל דאין עד כו' דהא פשיטא דלא ס"ד מעיקרא דהכא הוי דאורייתא כו' עכ"ל. ולכאורה לולא דבריהם היה באפשרי לקיים הגירסא ולומר דמעיקרא ודאי הוי ס"ד דהכא מדאורייתא והיינו דס"ד כשיטת רבינו אביגדור כהן שכתבתי לעיל בשם המרדכי ומהר"י קולון והבית שמואל סי' קמ"א וקמ"ב כתב שהיא שיטת רוב הפוסקים דהיכא דאיכא ערעור דמזוייף בודאי צריך קיום אף מדאורייתא נמצא דאף לפמ"ש התוספות בסוף פרק שני דכתובות דאף בשטוען מזוייף אפ"ה הוי מדרבנן מצינו למימר מיהו דמקשה הראשון היה סובר דכיון דמשום ערעור הבעל תקנו הוי מדאורייתא ולבתר דשני ליה דמדרבנן הוא והיינו כשיטת התוספות ולשיטת ר' אביגדור מיהא כיון דהשתא לא אתי ומערער לא הוי אלא מדרבנן כדאמרינן דמה"ט גופא האמינו לשליח כבי תרי אף בדאתא הבעל ומערער בסוף כמ"ש הבית שמואל ריש סי' קמ"ב ע"ש וא"כ הדר ומקשה דבדרבנן כ"ע מודו דנעשה דיין ולא משמע לתלמודא דבסברא זו גופא פליגי אי הוי בכה"ג דאורייתא או מדרבנן דא"כ לפלגו בקיום שטרות דעלמא כן נ"ל ליישב גירסא הישנה מיהו לקמן נבאר בעז"ה שאין דברי הבית שמואל מוכרחים שכתב שרוב הפוסקים סוברים כרבינו אביגדור ואדרבה סוגיא דשמעתין דלא כוותיה אלא כמ"ש מהר"י קולון שורש ע"ז ע"ש:

בד"ה כיצד יעשה כו' לרבנן שתנשא לכתחילה או אם נישאת שלא תצא עכ"ל. נראה מזה דפשיטא להו דכשלא אמר כלל בפני נכתב ובפנ"ח ולא נתקיים בחותמיו אם ניסת תצא והיא שיטת הרי"ף ז"ל. והגאונים לא כתבו כן אלא דבכל ענין ליכא אלא פסול דרבנן ואם ניסת לא תצא וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בפ' ז' מהלכות גירושין ובדוכתי טובא והרא"ש והר"ן בפרק המגרש גבי ג' גיטין פסולין הביאו לשון רבינו האי גאון ושיטת הרי"ף ז"ל נחלק עליו ע"ש ובירושלמי מצאתי דפלוגתא דרבי ורבנן הא דר' סובר תצא ולא הודו לו חכמים א"כ משמע דהלכתא כר' מחבירו ולא מחביריו והיינו כפסק הרמב"ם ז"ל מיהו לכאורה נראה דהא דפשיטא להו להתוס' דכשלא אמר בפני נכתב אם נישאת תצא הוא מוכרח מסוגיא דשמעתין דהא רבה מוקי לעיל לברייתא דאם נתקיים בחותמיו כשר דהיינו כשניסת ולאחר שלמדו וא"כ מדקתני סיפא ואם לאו פסול משמע להדיא דכשניסת אומר דתצא וא"כ מדרבה נשמע לרבא דתצא אם לא אמר ולא נתקיים דהא לא מצינו דמיקל רבא בטעמיה דלקיימו טפי מרבה ואפושי פלוגתא לא מפשינן והתמיה קיימת על רבינו האי גאון שהביא סיוע לדבריו מהא דמוקי רבה דלאחר שלמדו פסול וכשניסת לא תצא א"כ ה"ה לכל פסולי דרבנן וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' המגרש בשמו ולפמ"ש מוכח להיפך דהא עלה קתני ואם לאו פסול ואע"ג דפסולא דרבנן הוא דמדאורייתא א"צ קיום כמו בא"י ואפ"ה קתני דתצא וליכא למימר דהא דקתני ואם לאו פסול ותצא היינו בדאתא בעל ומערער וטוען שהגט מזוייף דבכה"ג אפילו בארץ ישראל תצא אם לא נתקיים. דהא הש"ס מסיק להדיא אההיא ברייתא גופא השתא בעל לא קא מערער כו' משמע דאפ"ה פסול ותצא אם לא נתקיים וע"כ צריך לומר דרב האי גאון גופא מודה דחששא דמזוייף חמירא טובא ומש"ה אמרינן דתצא אם לא אמר ולא נתקיים וכמו שנבאר לקמן בעזה"י נמצא דלפמ"ש הרא"ש דהרי"ף נמי לא קאמר דתצא אלא במזוייף א"כ ליכא פלוגתא בין רבינו האי גאון ובין הרי"ף ז"ל ודו"ק. מיהו הרמב"ם כתב להדיא דכשלא אמר בפ"נ ולא נתקיים הגט פסול ומבואר שם בפרק י' מהלכות גיטין דכל היכא שכתב פסול אם ניסת לא תצא א"כ תקשי ליה סוגיא דתלמודא דמוקי לעיל כשניסת ועלה קתני ואם לאו פסול משמע דתצא והנראה בזה דהרמב"ם סובר דהא דמוקי רבה לעיל ברייתא כשניסת היינו משום דס"ל כר' מאיר דהו"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים מש"ה קתני ואם לאו פסול ותצא והולד ממזר אבל אם נתקיים כשר אף לר' מאיר כמו שכתבתי לעיל דלא מיפסל לר' מאיר משום חששא דלשמה אם נישאת כיון דלאחר שלמדו איירי וכדמסיק הש"ס טעמא מאי דילמא אתא בעל ומערער כו' ודבר זה למדתי מל' חדושי הרשב"א שכתב דרבה נראה שסובר כר' מאיר בהא דכל המשנה ממטבע ויצא לו כן מהא דקאמר לעיל רבה אי מפשת ליה דבורא אתי למיגזי' והיינו כמ"ש רש"י שם דא"כ הוי משנה ממטבע כו' משמע מזה דרבה כר' מאיר ס"ל וא"כ כיון דרבא לא חייש למיגזייה משמע משום דלא ס"ל כר' מאיר בההיא דכל המשנה ולעולם לרבנן כל המשנה ממטבע לא תצא להרמב"ם ואף אם נאמר דהרמב"ם ז"ל לא נחית לאוקמי מילתא דרבה כר' מאיר מ"מ ע"כ צריך לומר כיון דרבה חייש למיגזייה ע"כ דס"ל דאי גייז הו"ל משנה ממטבע ואפי' רבנן סברי דתצא וכ"ש אם לא אמר כלל דתצא והא דמוקי כשניסת וכשר אם נתקיים היינו לאחר שלמדו וכשיטת רש"י דלא גרסינן ואב"א טעמא מאי ולא כגירסת ר"י בתוספות ד"ה איבעית אימא אבל רבא דלא חייש למיגזייה היינו משום דס"ל דרבנן לא ס"ל כלל כל המשנה ומש"ה סובר דבכל פסולי דרבנן אם ניסת לא תצא אבל מ"מ קשיא לי לשיטת הרמב"ם אמאי קאמרי חכמים אין הולד ממזר הו"ל למימר בהדיא לא תצא וליכא למימר דהכא איירי כשמערער הבעל ואומר מזוייף הוא ואפילו רבנן מודו דתצא הא ליתא דהא לרמב"ם ז"ל כשטוען הבעל מזוייף ולא נתקיים מודו רבנן דהולד ממזר וצריך עיון ודוק היטב:

בד"ה יטלנו וה"ה לאחר נתינה תוך כדי דיבור כו' עכ"ל ואע"ג דקי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר ממקדש ומגרש היינו לענין שאין יכול לחזור בו משא"כ לפרש דבריו ודאי מהני כמ"ש באריכות בפ' מרובה ומשום הכי מספקא ליה לר"י אי מהני כל זמן שעסוקין באותו ענין משום דבפ"נ עדיף אף מלפרש דבריו דהא סתמא לשמה קאי אלא דמטבע חכמים כך הוא לומר בשעת נתינה וא"כ כל שעסוקין באותו ענין מיקרי שעת נתינה וק"ל:

רש"י בד"ה משום דלא אמר לה כו' והא גט כשר הוא ובפניו נכתב עכ"ל. פירוש שהרי רוצה לומר עכשיו בפ"נ ואמאי קאמר ר"מ דכל היכא שלא נטלו וחזר ונתנו ואומר בשעת נתינה דוקא הוי הולד ממזר דמ"ש סוף סוף אם אומר עכשיו נמי נימא דמידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה ולהימן כתרי אבל אם לא אמר כלל נראה דמשמע לרש"י דכי הא לא הוי מקשה הש"ס מידי לר"מ דמדינא י"ל דהוא ממזר מדרבנן דאצרכו קיום שטרות וכיון דהכא ע"כ בלא נתקיים מיירי אף לרבה דהא לאחר שלמדו מודה ר"מ דלא הוי ממזר משום לשמה אע"כ בלא נתקיים איירי וא"כ מ"ש מקיום שטרות דעלמא דאמרו רבנן דלא מהימן ואין כאן מקום לתמוה אם יסבור ר"מ בכה"ג דהוי ממזר מדרבנן מחשש זיוף דכבר תקנו דשטר או גט שלא נתקיים לאו כלום הוא וכ"ש דמצינן לר"מ דמחמיר בקיום שטרות שסובר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמ"ש התוס' בריש מכילתין לכך נראה דעיקר הקושיא מ"ש אמר בשעת נתינה או לאח"כ כנ"ל ליישב ל' רש"י אף שמלשונו נראה קצת דאפילו בלא אמר כלל קשיא ליה אבל לא ידעתי ליישב לשון זה דכיון דלא אמר כלל היכי ידעינן שבפניו נכתב ועוד דידיעה זו אינו מעלה ואינו מוריד דעיקר הטעם דמהימן היינו משום דמידק דייק ואם רוצה לפרש דאף בלא"ה איכא למימר אוקי אדאורייתא דלא חיישינן לזיוף ולא הוי הולד ממזר אם כן למה לו לפרש שבפניו נכתב אפילו אם לא נכתב בפניו כשר מדאורייתא אלא על כרחך כוונתו למאי דפרישית ודוק היטב:

גמרא אתא לקמיה דר"א אמר ליה אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה וכו' הראב"ד ז"ל דקדק מכאן דהלכה כרבה דבעינן שהשליח יאמר שנכתב לשמה אמנם כן לענ"ד אין ראיה מכאן דאף למאי דקי"ל כרבא איהו גופא מודה דלכתחלה כיון שכבר תקנו שצריך לכתוב בפני השליח משום לקיימו א"כ צריך שידע שנכתב לשמה כמ"ש הפוסקים דע"מ גופא צריכין להיות בשעת כתיבה ולידע שכותב לשמה והיינו כמ"ש דאע"ג דרובא דרובא בקיאין אפ"ה לא סמכינן ארובא לכתחלה היכא דאפשר וה"נ כיון שכבר ניתקן שהשליח צריך להיות בשעת הכתיבה א"כ עליה רמיא וזה סיוע למ"ש בריש מכילתין ליישב לשון רש"י דממילא שיילינן ליה ע"ש ומכאן נתפשט המנהג בסדר גיטין לשאול לע"מ וכן לשליח אם נכתב לשמה ולא חיישינן שהוא כמוציא לעז על גיטין הראשונים ולמאי דפרישית אתי שפיר דמדינא צריך לשאול היכא דאפשר כנ"ל ועיין בחדושי הרשב"א באריכות ודו"ק:

גמ' כיצד יעשה עי' לקמן פד ע"ב תד"ה אמר חזקיה:

גמרא דאמר בפני שני' בחי' הרשב"א דדקדק דמשמע במביא בא"י דא"צ לומר בפנ"כ נותנו לה בינו לבינה. וכ"כ בעל העיטור. והקשה דהא קיי"ל כר"א ע"מ כרתי. ולזה כ' דגם בא"י צריך ליתן בפני ב', אלא דבח"ל פעמים שצריך ג' בשהביאו קרוב או אשה ע"ש, ולפ"ז הא דקאמר ר"י אמר בפני ב' לא דמשום אמירתו בעי שיתנו לה בפני ב' דהא בלא"ה צריך ב' משום ע"מ, אלא דבא לומר דמהני במה דנותנו בפני ב'. ור"ח אמר דצריכים ליתן בפני שלשה משום דזימנין דמייתי אשה וכו' ובאמת זהו דוחק לפ' דבפני שנים, היינו דסגי בפני ב'. ולענ"ד היה נראה בפשוטו דבא"י סגי ליתן בפני א' דהשליח גופא מצטרף להיות ע"מ, וכדאמרי' בפ"ב דקידושין הן הן שלוחיו הן הן עדיו, אבל בח"ל צריך ב' להעיד בפניהם בפנ"כ:

גמרא והא קיי"ל דבדרבנן עד נעשה דיין לכאורה קשה, הא זהו ק' גם לס"ד דפליג בטעמא דלשמה או קיום, וא"כ לכ"ע לטעמא דקיום בעי ליתן בפני ג', ויקשה ג"כ הא קיי"ל בדרבנן נעשה דיין, ונראה דלס"ד י"ל דפלוגתא בשליח אשה או קרוב דר"י ס"ל בפני ב' משום לשמה. ור"ח ס"ל בפני ג' משום קיום, ובאמת היכא דהשליח ראוי מצטרף לג'. וזהו בכלל אמרו בפני ג' היינו ג' בהדי שליח. ואם הוא אשה בעי שיתן בפני ג' והא דאמרי' בפני ב' אף דבשליח אשה בלא"ה צריכים ליתנו בפני ב' משום ע"מ, היינו במביא ממדה"י בכל ענין צריך שיתנו בפני ב' בשליח איש או אשה, ור"ח אמר פעמים ג' בשליח אשה. אבל עתה דפליגי בעד נעשה דיין ופלוגתייהו ע"כ בשליח איש שפיר פריך, וק"ל: