מסכת גיטין דף ו׳ עמוד א׳

אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא תיקון הקולמוס והקלף שמע כשתיקנוהו לשמה כשחותכין אותו ומחליקין אותו ולי נראה קן קולמוסא קול הקולמוס כשהוא כותב וקול היריעה שהוא נשמע כמי שאומר קן קן ואית דגרסי קל קולמוסא:

דנפק לשוקא סופר יצא לשוק למקום שיש שם בני אדם הרבה:

מהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה ששמו כשמו של זה:

וא"ל לכתוב לו גט:

הא רבה אית ליה דרבא ונהי נמי דגמירי הא כיון דממדינה למדינה הוא בעינן לקיימו:

מתיבתא ישיבות קבועות אחת בסורא ואחת בנהרדעא והולכין תלמידים מזו לזו ומשאר עיירות להן ללמוד תורה:

בגירסייהו טרידין ואין מכירין החתימות:

איתמר נמי דטעמא משום דשכיחי מתיבתא היא:

אפילו קן קולמוסא לא דמי לסומא דפסול להביא גט בפרק שני (לקמן גיטין דף כג.):

השתא הוא בבית כו' לא בעי למימר דאפי' נכנס ויוצא בבית קאמר דיוצא ונכנס משמע למקום שהסופר כותב:

בבל רב אמר כא"י ממדינה למדינה בבבל פליגי דבאותה מדינה מודה שמואל דאין צריך דאף ע"ג דאמר בגירסייהו טרידי היינו לומר דלא חשיבי יותר משאר חוצה לארץ ומבבל לא"י נמי לא איירי דהיינו פלוגתא דר' אביתר ורב יוסף בסמוך:

מכי אתא רב לבבל פ"ה והרבה ישיבות וקשה דא"כ מאי פריך ממתני' דמעכו לצפון שנישנית קודם שבא רב לבבל ומפרש ר"ת מכי אתא רב לבבל והורה לנו שמימות יכניה שגלו עמו לבבל החרש והמסגר דינה להיות כא"י לגיטין וכן מפרש בריש בכל מערבין (עירובין דף כח.) ובסוף מרובה (ב"ק דף פ.) ולא גרס אמר רב: הונא אמר רב שרב עצמו לא היה אומר מכי אתא רב לבבל ויש מפרשים מכי אתא רב לא רב ממש אלא כלומר רבנים ובעלי תורה:

ומבי ארדשיר לאקטיספון לא מצריך וא"ת מארדשיר לאקטיספון נמי לגזור מוליך אטו מביא כדאמרינן לעיל וי"ל דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא לכ"ע לא גזרינן מוליך אטו מביא ונראה דארדשיר בבבל דאי בשאר חו"ל היכי בעי למימר נימא קסבר לפי שאין בקיאין לשמה והני גמירי מה מועיל דגמירי הא חיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו ואקטיספון על כרחי' לאו מבבל דאי מבבל אקטיספון נמי גמירי ומאי קאמר הני לא גמירי ועוד דבלא אזלי לשוקא נמי אמרינן לעיל לרב דקיי"ל כוותיה באיסורא דשכיחי מתיבתא אלא ודאי ארדשיר בבבל ואקטיספון לאו מבבל והוי ממדינה למדינה ואין עדים מצויין לקיימו אי לאו דאזלי לשוקא והשתא פריך שפיר. והא רבה אית ליה דרבא ואמאי לא מצריך מארדשיר לאקטיספון כיון דאין עדים מצויין לקיימו ואע"פ שהיו סמוכות זו לזו ולא היה אלא דגלת מפסיק ביניהם כדאמרינן בפ' כיצד מעברין (עירובין דף נז:) מ"מ חשיבי כשתי מדינות כמו עבר הירדן שחלוק מא"י לענין חזקה לפי שירדן מפסיק (ואין זה אקטיספון דאמרינן בפ"ק דיומא (דף י.) רסן זה אקטיספון דההוא מא"י הוה כדכתיב רישיה דקרא מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה כו' (בראשית י׳:י״א) (ובפי' רש"י כתב התם רסן זה אקטיספון):

הני ידעי בחתימות ידייהו דהני וא"ת לעיל דאמר בגירסייהו טרידי אמאי לא אמרינן דבני המקום מכירין חתימתן כדאמר הכא דבני אקטיספון מכירין חתימות בני ארדשיר אע"ג דבני ארדשיר טרידי בשוקא וי"ל דהנהו דבגירסייהו טרידי טרידי טפי ואין להם פנאי לחתום כלל:

והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו קשה דמשמע דאי הוה סבר רבא לפי שאין בקיאין לשמה הוה ניחא ליה ואמאי והא מחוזא מבבל היא דבקיאין לשמה וי"ל דשמא לגיטין וליוחסין לא חשיבי מבבל דשכיחי בה גרים כדמשמע פ' בתרא דקידושין (דף עג.) גבי רבי זירא דדריש במחוזא גר מותר בממזרת משמע דאין זה עיקר יחס של בבל וה"ה דהוה מצי למיפרך לרבה בר אבוה ורב ששת דע"כ סבירא להו נמי כרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו דאי משום דאין בקיאין לשמה והני לא גמירי אפי' באותה שכונה נמי יצריכו אלא דניחא ליה למיפרך מרבא דאית ליה בהדיא הכי ומשני שאני בני מחוזא דניידי לכך מצריך רבה בר אבוה מערסא לערסא שהולכין להם מכירי החתימות קודם שתוודע הליכתן לבני ערסא אחרת ומתוך כך אין נזהרין לקיים שטרם קודם הליכתן אבל משכונה לשכונה לא הוה מצריך דקסבר דבכולה ערסא יודעין כל אחד בהליכת חבירו ומבקשת האשה קיום קודם הליכתן ורב ששת חושש אפילו באותה ערסא ורבא אפילו באותה שכונה:

שאני בני מחוזא דניידי מכאן פוסק רבינו תם דהשתא בזמן הזה צריך לומר בכל מקום בפני נכתב אע"ג דקיימא לן כרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ולא משום לשמה מכל מקום צריך דהשתא בכל מקומות ניידי כבני מחוזא:

בבל רב אמר כא"י לגיטין ושמואל אמר כחו"ל א"א לפרש דמביא מבבל לא"י קאמר, דהא משמע לקמן בסמוך דרב יוסף כרב ס"ל מדשקיל וטרי אליביה, דאמרינן בסמוך עד היכן היא בבל אמר רבה כמחלוקת ליוחסין כך מחלוקת לגיטין ורב יוסף אמר מחלוקת ליוחסין אבל לגיטין ד"ה עד ארבא תנינא דגישרא, ואלו במביא מבבל לארץ ישראל מספקא ליה כדשלח רבי אביתר לרב חסדא (לקמן גיטין ו, ב) גיטין הבאין משם לכאן אין צריך שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם ור' יוסף מספקא לי' דאמר רב יוסף מאן לימא לן דרבי אביתר גברא רבה הוא. וכן א"א לפרש במביא במדינה אחת בבבל קא מיפלגי, מדאמרינן לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר לפי שאין מצויין לקיימו, ואי במדינה אחת מצויין לקיימו נינהו, אלא אם כן נאמר דס"ל לשמואל דבני בבל ניידי ואינן מצויין לקיימו אפילו במדינה אחת, דהוו להו כבני מחוזא דאמרינן לקמן ושמואל אמר אפילו משכונה לשכונה ומפרש טעמא... דלפנינו הגי' רב ששת, דשאני בני מחוזא דניידי, והכי נמי משמע קצת מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"א, ה"ב) רב אמר עשינו עצמנו בבבל כא"י, ושמואל אמר אפילו משכונה לשכונה, אלא דקשה קצת, דבכי הא לא הוה אמר שמואל מתיבתא בגירסייהו טרידי דטובא שכיחי, אלא ע"כ במביא ממדינה למדינה בבבל פליגי לפום גמרין. ותמיהא לי כיון דרב יוסף כרב ס"ל דבבל כא"י, מ"ט מספקא ליה במביא מבבל לא"י. וי"ל דודאי בקירוב מקום ממדינה למדינה בבבל ע"י מתיבתא ס"ל דהוו להו מצויין לקיימו דטובא סלקי ונחתי, ולא אמרי' בכי הא מתיבתא בגירסייהו טרידי, אבל מבבל לא"י יחידים היו העולים משם לארץ ואותם העולין טרידי בגירסתם ולא היו משימין לב להכיר החתימות ומשום כך היה מסתפק רב יוסף בדבר. ומיהו משמע דהלכתא כר' אביתר אף בזו, דהא רב יוסף לא מיפלג פליג, אלא מאן לימא לן קאמר, ומשום דלא הוה ידע דר' אביתר גברא רבה הוא, ואמר ליה אביי דודאי גברא רבה הוה ומריה מסכים על ידיה והילכך הלכתא כוותיה, וכ"ש דהלכתא כרב במביא ממדינה למדינה בבבל דא"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ, חדא דרב ושמואל באיסורי הילכתא כרב, ועוד דכולהו אמוראי נמי כותיה דרב ס"ל, ועוד דרב הונא עביד מעשה כותיה כדאמרי' א"ר אבא אמר רב הונא עשינו עצמנו בבבל כא"י לגיטין, מדאתא רב לבבל, ורב נמי הוה עביד בה עובדא כדאי' בסמוך גבי עובדא דרב כהנא וכדאי' נמי בירוש' רב אמר עשינו עצמינו בבבל כא"י, וקיי"ל דמעשה רב וגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ב) בעא רב מיחזור ביה א"ל רב כהנא מה נעשה לנשים שנשאו. ומיהו בירושלמי משמע דרבי יוחנן סבר דמביא מבבל לא"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואני אומר דהוא צריך, דהוא מתניתא ר' יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח, ואפילו תימא חלוקין על ר' יהודה שאין רקם כמזרח שמא מבבל לכאן, ומ"מ משמע דלא קיי"ל כר' יוחנן, דהא במתני' דקתני דרקם כמזרח תלי ליה טעמי', ואנן הא מקשינן מיניה בגמרא דילן ודחינן הוא מותיב לה והוא מפרק לה לבר מבבל, ואנן אגמרא דילן סמכינן כן נ"ל. [הא דמותיב ר' ירמיה ממתני' דמרקם למזרח ורקם כמזרח. ק"ל דהא רב הונא מכי אתא רב לבבל קאמר הא מיקמי דליתי רב לבבל מודה הוא דבבל כחו"ל, ומתני' מיקמי דאתא רב לבבל נשנית, וי"ל דר' ירמיה אמימרא דרב גופיה קאי ורב לא אמר מכי אתאי אנא לבבל, שמא רב הונא גופיה חולק היה כבוד לרב ותלי לה ברב, אבל מעיקרא נמי היו ישיבות בבבל ושכיחי, כנ"ל].

והא רבא הוא דאמר לפי שאין מצויין לקיימו שאני בני מחוזא דניידי כלומר ואינן משימין לב להכיר חתימתן של שכניהן, ובתוס' בשם ר"ת ז"ל דבזמן הזה כ"ע כבני מחוזא נינהו דכולהו מינד ניידי וכולהו צריכים שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם.

רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא או מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב אמר ליה צריכנא למימר בפ"נ ובפ"נ או לא א"ל לא צריכת ואי עבדת אהנית מאי אי עבדת אהנית דאי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה. וכן הלכה דר' ישמעאל נמי הכי ס"ל ומהכא שמעינן דהמביא גט בא"י אע"פ שאינו צ"ל בפ"נ ובפ"נ, אי אמר אהני דתו אי אתי בעל ומערער אינו צריך קיום וערעורו בטל, דכיון שהאמינו חכמים עד אחד באומר בפ"נ ובפ"נ בכל מקום האמינוהו, אלא קל הוא שהקילו במביא בא"י שאינו צריך לומר ולכתחלה תנשא דלמזויף לא חיישינן, אלא אי אתא בעל וערער יתקיים בחותמיו כדתני במתני', וכשקדם זה ואמר בפ"נ ובפ"נ בשעה נתינתו הועיל לבטל ערערו של בעל. ואפילו בא הבעל וערער קודם שנשאת א"צ קיום וכ"ש בשנשאת, כדגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ב) הכל מודים שאם בא וערער ערעורו בטל עד כדון כשמערער משנשאת, ערער עד שלא נשאת ונשאת מהו נשמעינה מן הדא מעשה בא' שהביא את הגט לפני ר' ישמעאל א"ל מניין את, א"ל מכפר ססאי שבתחום עכו, א"ל אף אתה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ואל תזקק לעדים, וכשיצא א"ל ר' אלעאי וכו' א"ל הואיל ויצא המעשה להיתר יצא, מהו הואיל ויצא המעשה להתיר יצא, א"ר זעירי שאם בא וערער ערעורו בטל אלו המביא גט מא"י לא"י שמא נימא צריך הוא לומר בפ"נ ובפ"נ, הוי לא שנייה הוא ערער משנשאת הוא ערער עד שלא נשאת ונשאת ע"כ בירושלמי. אלא שעדיין אינו מתחוור מן הירושלמי אלא בשערער ונשאת אבל לינשא לכתחלה משבא וערער לא שמענו, אלא בגמרין ודאי משמע דערעורו בטול לגמרי מדאמרינן אי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה, כלומר לא משגחינן ביה כלל, דאם איתא לא מסתייא דלא מפרש בגמרא, וכל האומר בפ"נ ובפ"נ אפילו בא"י אהני לגמרי כמביא ממדינת הים שאפילו לכתחלה משיאין אותה כדאיתא בירושלמי שכתבתי למעלה בריש פרקין. ולענין פסק הלכה כתב ר"י אלפסי ז"ל (א, ב) דהלכתא כרבא דסוגיין כותיה, וכל היכא דאיכא סהדי דמקיימי ליה, לא צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם, אלא יתקיים בחותמיו ושפיר דמי, דלשמה לא חיישינן דכולהו ספרי מיגמר גמירי וכן פסק רבינו יעקב ז"ל משום דרבא בתרא טפי מרבה וקיי"ל כותיה, ואע"ג דר"י וריב"ל פליגי בפלוגתא דרבה ורבא, וריב"ל כרבה, ור' יוחנן כרבא וקיי"ל כריב"ל בכ"מ לגבי ר' יוחנן כדברי ר"ת ז"ל (חולין צז, א תוד"ה אמר רבא) הכא כיון דרבא בתרא הוא קיי"ל כר' יוחנן, ועוד דכל הני תיובתא לרבה מותבינן, ואע"ג דשנינהו רבה אשנויי דחיקי לא סמכינן, והיינו סוגיין דכתב הרי"ף ז"ל דאזלא כותיה. ועוד דהא לקמן (גיטין טו, א) אמר רב חסדא אפילו שנים מעידין על חתימת יד שני פסול מאי טעמא או כולו בקיום הגט, או כולו בתקנת חכמים אלמא כולו בקיום הגט כשר, ולא חיישינן ללשמה, ורב אשי (שם) נמי מכשר בשנים מעידים על חתימות ידי שני ואינו חושש שמא לא חתם לשמה, ואע"ג דקיי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי הא אמרינן לעיל (גיטין ד, א) דאפילו הכי כיון דחתמו, צריכין שיחתמו לשמה דאי לא הו"ל מזוייף מתוכו, ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. ואיכא דקשיא ליה מעובדא דבר הדיא (לעיל גיטין ה, ב) דבעי לאיתויי גיטא, וא"ל ר' אחאי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות, ואע"ג דלית הלכתא כותיה, מ"מ שמעינן מינה דבעי' לשמה כרבה. ור' אלעזר נמי דא"ל לרבה בר בר חנה אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב אינו צריך, והא נמי דתניא אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו כשר, ואוקימנא בסופר וכגון דנפק לשוקא ומהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה ואמר ליה קמ"ל אלמא חיישינן לשמה, ותירץ הרמב"ן נר"ו (בחידושיו כאן) דאע"ג דלא חיישינן לשמה, מ"מ ס"ל לרב אחאי שצריך לעמוד על כל אות ואות או על תורף הגט, שאם אינו עושה כן אינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ, וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, והא דר' אלעזר דאמר אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ, ה"ק א"צ לעמוד על כל אות ואות שכיון שאפילו שלא לשמה כשר, אינו בכלל הגט. ולא ירדתי לסוף תירוצו של רבינו בזה, דהא לא א"ל אין אתה צריך לעמוד, אלא אפילו לא כתב בה אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ קאמר, ומשמע כל שטה שתהיה אפילו הראשונה שאין בה שם האיש ושם האשה, אלא משמע דה"ק ליה אפילו לא כתב בו בפניך אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ ומעתה יכול אתה לומר בפ"נ לשמה דודאי כולו נכתב לשמה, והדרא קושיין לדוכתא דאלמא חיישינן לשמה כרבה, אלא אם כן נאמר דשטה אחת דקאמר ר' אלעזר היינו תורף דוקא, שבו שם האיש ושם האשה והזמן וכן פרש"י ז"ל. ותירץ רבנו נ"ר עוד, דאי נמי ר' אלעזר ס"ל כרבה, לא קיי"ל כותיה, אלא כרבא ורב חסדא ורב אשי דבתראי נינהו. וכמדומה שיש לעיין בתירוץ זה של הרב נ"ר, דודאי משמע דהלכתא כר' אלעזר מדפרכי' מינה לקמן (גיטין טו, א) על הא דקתני בפני נכתב חציו פסול, ואקשינן הי חציו, אילימא חציו ראשון, והא"ר אלעזר אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה כשר, ופרקי' אלא אמר אביי חציו אחרון, אלמא מדפרכינן מינה וחש לה אביי ופירקה בחציו אחרון, משמע דהלכתא כותיה. ושמא נאמר דהא דאפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה, לאו למימרא דחיישינן לשמה, ושיהא הוא צ"ל בפ"נ ובפ"נ משום חשש לשמה, אלא מיהו לשמה ודאי בעינן, ור' אלעזר למאי דקא בעי מיניה רבב"ח אהדר ליה איהו, וה"ק ליה אין אתה צריך לעמוד על כלו אלא בלאו הכי יכול אתה לומר בפני נכתב, דאפילו לא נכתב מגט זה שצוה הבעל לשם אשתו אלא שטה אחת, חזקה אותו שהתחיל הסופר לכתוב הוא זה שמסר לו ולא אחר כנ"ל. והא דתניא ואפילו נכנס ויוצא כל היום כלו כשר, ואוקימנא בסופר ואע"פ שיצא לחוץ, יש מי שתירץ דסיפא דברייתא לאו משום מביא שצ"ל בפני נכתב לשמה, אלא ה"ק אפילו סופר בעליה אין חוששין שמא לא כתבו שחזקה שליח עושה שליחותו וכיון שהתחיל גומר, וכן נמי אפילו הלך הסופר לחוץ אין מצריכין לשאול ממנו אם כתבו לשמה שכיון שהתחיל גומר, וזה הדין בין בארץ בין בחוץ לארץ בין בנותן בין בשולח, תדע מדלא מקשי' מינה תיובתא לרבא ש"מ דלא קשיא ליה כלל. ומיהו בזמן הזה אם אינו יכול לקיימו אפילו במדינה אחת ואפילו משכונה לשכונה, צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ כדברי ר"ת ז"ל דכולהו כבני מחוזא נינהו דכולהו ניידי. ואם נתנו ולא אמר לה פ"נ ובפ"נ יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ. וקיי"ל נמי כרב אשי דאמר אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא תו לא צריך ויכול לומר בפ"נ ובפ"נ, ואם המביא אשה או קרוב, צריך ליתנו בפני שלשה דהא טעמא משום דבעינא לקיימו, ואם לא אמר לה בפני שנים או שלשה פסול אלא אם כן נתקיים בחותמיו.

כבר ביארנו שאף לדעת רבא שפירש הטעם משום קיום צריך שיעיד השליח על הכתיבה ר"ל שצריך שיאמר בפני נכתב משום דאתי לאחלופי שמא אתה סבור שלא יהא יכול לומר בפני נכתב אלא אם כן נכתב כלו בפניו ושיהא צריך לעמוד על כל אות ואות אינו כן אלא אפילו לא נכתב לפניו אלא חציו הראשון ר"ל התורף שהוא שם האיש ושם האשה והזמן והוא הענין בשיטה ראשונה ר"ל הענין הראשון והוא בזמן פלני וכו' אנא פלני וכו' תרוכית אנת פלנית וכו' הרי זה אומר בפני נכתב ולא עוד אלא אפילו היה נכנס ויוצא או הוא בבית וסופר בעליה הואיל ושומע קול הקולמוס והמגלה שבשעת כתיבה דיו ויכול לומר בפני וכו' ויש מפרשים בשעת תקון ואין נראה כן ולשון קן קן אינו אלא תכונת הקול ומששמע קול המכתב יכול להעיד הואיל ונחתם בפניו ואפי' יצא הסופר לשוק וחזר והשלים את הגט אינו חושש שמא אחר ששמו כשמו אמר לו וכתבו לשמו והיאך יאמר הוא על גט שנכתב לשם אחר בפני נכתב ועל כרחך אף לדעת רבא כשאומר בפני נכתב פירושו בפני נכתב כראוי אלא אינו חושש כלל בכך ולמדת שמעשים שהוזכרו כאן בבר הדיא וברבה בר חנא אף לדעת רבא הם מתפרשים ולענין אם לומר בפני נכתב בלא ראיית כל הכתיבה אם לאו ומה שהוזכר כאן מה שאמר ר' אלעזר אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה כשר פירושו שאע"פ שכל כתיבת הגט צריכה לשמה עד שאם כתב טופס כמתלמד והניח מקום האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם שיכתבם לשמה פסול כמו שיתבאר מכל מקום כל שכתב שיטה אחת ר"ל שם האיש והאשה והזמן לשמה והשאר בסתם ולא לשם אחר ולא כמתלמד דיו שמסתמא הכל לשמה ואף זו הכל בנכתב לפניו ומה שאמר אפי' קן קלמוסא דוקא אבפני נכתב דלשמה ודאי לא סגי בהכי ומה שאמרו בסוף הסוגיא מהו דתימא אניש אחרינא אשכח כבר פירשנוה ואין מכאן ראייה לדחות דברי רבא כלל אלא ודאי הלכה כרבא וכדעת גדולי הפוסקים וכל הסוגיא מעידה כן דכלהו תיובתא קשיין לרבה ואתיין כרבא ואע"ג דשנינהו רבה שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו ועוד דהא רב אשי איצטריך לאוקומי מתניתין לדעת רבה אליבא דר' יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ודלא כר' אלעזר והא קיימא לן כר' אלעזר בגיטין וכן כל סוגיא הנזכרת כאן בבבל כארץ ישראל בארדשיר וקטיפסון ושל סורא ונהרדעא וכפר סאסי ודר' אביתר הכל הולך לשיטתו של רבא ובפרק שני אמר רב חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים משמע דכל שכלו בקיום הגט כשר ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מטעם לשמה כרבא דאמר דכל היכא דאיכא סהדי לקיום אין צריך לעדות בפניו וכו' ומכל מקום גדולי המפרשים נוטים לפסוק כרבה ומאריכים בראיות ומהן זו של בר הדיא דאע"ג דלית הלכתא כותיה מכל מקום ילפינן מינה דמשום לשמה אתינן עלה וכן ממעשה של רבה בר בר חנא וכבר העמדנום לשטתנו ומה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק שני בפני נכתב כלו ונחתם חציו פסול אע"פ שהעמידוה בחציו האחרון שאין בו תורף הגט ולדעת רבא לא אכפת לן דהא מכיון דאסהיד אכתיבה כלל לא אתי לאחלופי אינה ראיה שכל שלא העיד על תרפו של גט הרי הוא כמי שלא העיד על הכתיבה כלל וכן מה שכתבו דרבא תלמיד הוא אצל רבה אע"פ שבתחלת מסכת סכה כתבוה מקצת גאונים כן לא הוכרע אצל הגאונים ועוד דהא התם נמי פסקינן כרבא ומה שאמרו גם כן דר' יהושע כרבה ור' יוחנן כרבא ור' יהושע רבו של ר' יוחנן מדקאמר ר' יוחנן על ר' יהושע בסוף עשרה יוחסין פ' ב' בשמועת משקין צלולין דבר זה שמע ברבי ופירשו אינה ראיה שאף במסכת חולין צ"ה ב' אמר ר' יוחנן על שמואל אית לי רבה בבבל ודרך ענוה אמר כן ועוד שיש גורסין דבר זה שמע ברבי ופירושו לא שמע ואלמלא היה רבו לא היה אומר כן ועוד שלשון ברבי אינו נאמר על רבו אלא לשון גדול הדור הוא כמה דאת אמר ר' שמעון ברבי ובפרק מצות חליצה ק"ה ב' אמר ר' אמי על ר' יוסי מדבריו של ברבי קטנה חולצת ור' אמי לא היה תלמידו של ר' יוסי ולא ראהו מעולם שהרבה דורות היה קודם לר' אמי אלא שעיקר הדברים לפסוק כרבא ועל הדרך שכתבנו:

בבל נחלקו בה בסוגיא זו רב ושמואל ולדעת רב הרי היא כארץ ישראל והמביא גט מבבל לארץ ישראל או מארץ ישראל לבבל אינו צריך לומר בפני וכו' דכיון דאיכא מתיבאתא משכח שכיחי והלכה כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באסורי ואע"ג דנפיק ממונא אגבה מכל מקום עיקרה באיסור היא וכן שאמרו למטה בשם ר' אביתר כיון דאיכא רבנן דסלקי ונחתי משכח שכיחי וכל שאין עדים מצויים לקיים צריך לומר כן אף ממקומות הקרובים והוא שאמרו רב חסדא מצריך מקטיספון לארדרשיר הא מארדרשיר לקטיספון לא ומפני שבני ארדרשיר היו הולכין תמיד לקטיספון ובני קטיספון רואין חתימותיהם ומכירים והם אינם מכירים חתימותיהם של בני קטיספון שכל שהם עומדים שם טרודים הם בסחורותם וכן אמרי רבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא ר"ל משורת בתים אלו לשורה אחרת ורב ששת משכונה לשכונה ורבא אף באותה שכונה ופירשה בבני מחוזא דנידי ר"ל שאין משתהין בבתיהן ואין כתיבותיהם נכרות מזה לזה ולמדת שאף בעיר אחת צריך לפעמים כן:

ואף במקומות שאינו צריך לומר כן אם אמר מכל מקום הועיל ואין משגיחין עוד בערער הבעל אפי' לא נתקיים והוא שאמרו כאן לא צריכת ואי עבדת אהנית דתו אי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה וכן אמרו הואיל ויצא הדבר להיתר יצא כלומר הואיל ובפני נכתב וכו' נתקן להקל עליה שלא להשגיח עוד בערעורו של בעל אף במקום שאינו צריך אם אמר כן הועיל ואין לחוש בה מחשש הוצאת לעז על הראשונים שהרי זו קולא היא אצלה ולהנאתה הוא נעשה:

מכל מה שכתבנו למדת שלא נכתב בתלמוד דין בפני נכתב ובפני נחתם להקל עליה ולומר שלא להשגיח עוד בערער הבעל אלא בשליח הולכה אבל שליח קבלה שהגט יוצא מתחת ידו ואמר בפני נכתב וכו' ובא הבעל וערער ואינו מתקיים בחותמיו לא הוזכרה אם נאמן אם לאו ובשם קצת חכמי הדורות שלפנינו שמעתי שנאמן ואין משגיחין בערער הבעל וראייתם ממה שאמרו למעלה כיצד יעשה וכו' אלמא אע"ג דאיגרשה לה מכמה יומי ועכשו אינו נותן לה בתורת גירושין אלא לשמרה מהוצאת לעז נאמן ואין משגיחין עוד בערער הבעל ואין נראה לי כן שבזו לא נתגרשה כהוגן וצריך שבשעת נתינה יאמר כן אבל זו שמשעה שבא הגט ליד השליח נתגרשה כהוגן אין כאן עוד שעת נתינה ולא מהני וכן כתבו במה שאמרו האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם והקשו עליה מכי מטי גיטא לידה מיגרשה כלומר ואמאי צריכה לומר בפני וכו' הא אלו עבדא אהניא ותדע דהא האי דאוקמה בגמרא כגון דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם אין מצריכין אותה לעדים שיעידו דבעל שויה שליח ואם כן נחוש שמא היא אומרת כן כדי לקיים את הגט שלא נשגיח עוד בערער הבעל אלא שמע מינה שאם באה ואמרה גרשני ממש ובפני נכתב ונחתם נאמנת והדברים מחדשים ומימינו לא שמענו כך אלא בשליח הולכה הא כל שיוצא מיד האשה שלא מתורת שליחות או מיד שליח קבלה משיאין אותה בגיטה בלא עידי קיים עד שיצאו עליו עוררין ואם יבא הבעל ויערער תקיים את גיטה ואם לא יתקיים תצא ואין אמירת בפני נכתב מועלת לה כלל ואף ממקום שבאו נראה שאין דין בפני נכתב נאמר בשליחות קבלה כלל מדקאמר התם הוי שלוחת הולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שלוחת לקבלה אלמא שהוצרך לעשותה שלוחת הולכה כדי לומר בפני נכתב:

בד"ה מכי אתא רב כו' והורה לנו שמימות יכניה שגלו כו' דינה להיות כא"י כו' עכ"ל ובין לטעמא דרבא דמצויין לקיימו ובין לטעמא דרבה דבקיאין לשמה הורה להם רב דמימות יכניה היו בקיאין לשמה גם מצויין לקיימו דהוו שכיחי מתיבתא מימות יכניה ואתמר נמי אמר ר' אבא כו' לא קאי אדסמיך ליה כפרש"י אתמר נמי דטעמא משום כו' אלא אגופה דמלתא דרב דקאמר לעיל דבבל כא"י לגיטין וכן פירשו התוס' בהדיא הך מלתא דאמרינן הכא עשינו כו' מכי אתא רב לבבל דהיינו גם לטעמא דבקיאין לשמה ודו"ק:

בד"ה ומבי ארדשיר כו' ואם תאמר מארדשיר לאקטיספון נמי לגזור כו' וי"ל דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא כו' עכ"ל לכאורה קשה דאכתי לדברי המקשה נימא קסבר לפי שאין בקיאין כו' לגזור מוליך אטו מביא ויש ליישב דודאי גם המקשה (א) ידע דרבה אית ליה דרבא אלא דהוה ס"ד דהיו מצויין לקיימו כיון שהיו סמוכות זו לזו ולא היה אלא הדגלת מפסיק ביניהם אלא דסבירא ליה נמי כטעמא דאין בקיאין לשמה והני דארדשיר גמירי ואקטיספון לא גמירי והמתרץ השיב לו כיון דע"כ אית לן למימר דרבה אית ליה דרבא איכא למימר דלא משום דסמוכות נינהו היו מצויין לקיימו דחשיבי כב' מדינות כמ"ש התוס' אלא הני כיון דאזלי לשוקא להתם הנך ידעי בחתימות כו' ודו"ק:

בא"ד רסן זה אקטיספון דההיא מא"י הוה כדכתיב ברישא דקרא מן הארץ ההיא יצא אשור כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא מוכח לה מההוא קרא דמא"י הוה ולולא שיראתי לנגוע בדבריהם היה נראה דטעות נפל בדבריהם וכצ"ל דההוא מארץ אשור הוה כדכתיב מן הארץ ההיא יצא אשור כו' כדדרשינן שיצא מעצת דור הפלגה להרחיק מהם לבנות לו ארץ אשור ומסתמא לא היה סמוך לבבל כ"כ שלא היה אלא דגלת מפסיק ביניהם וק"ל:

בא"ד ובפרש"י כתוב התם רסן זה אקטיספון עכ"ל לא ידענא פירושו דהא ודאי גמרא ערוכה היא בפרק קמא דיומא כמו שכתבו התוספות לעיל גם בכל הפירושים שבפירוש רש"י בחומש ובמקומות אחרים לא מצאתי ואולי טעות נפל בדבריהם ונמצא בתרגום ירושלמי אכלנה בארץ שנער וקטיספון בארעא דבבל וכ"ה בת"י ובב"ר ויש להגיה ובירושלמי כתוב רסן אין זה אקטיספון כמ"ש בגמרא דיומא ודו"ק:

ע"א גמ' ושמואל אמר מתיבתא בגירסייהו טרידי והא דמשני לעיל (גיטין דף ד') דאפילו רבא מודה דבא"י אפילו ממדינה למדינה אין צ"ל משום דכיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי צריך לחלק בין בתי דינים ובין מתיבתא וק"ל:

תוס' ד"ה אפי' קן קולמוסא לא דמי לסומא וכו' ר"ל דמפרש לה לקמן פ"ב דפסול משום שאינו יכול לומר בפני נכתב וכו' והא יכול לשמוע קול קן קולמוס' וכו' משום דיש לחלק דשאני פיקח דראוי לראות ממש ועוד יש לחלק כמ"ש הרא"ש דגבי סומא מיחזי כשיקרא כשיאמר בפני נכתב וכו' דהא ע"כ צ"ל לישנא דתקינו רבנן ע"ש:

ד"ה ומבי ארדשיר וכו' עד ועוד דבלא אזלי לשוק' וכו' ר"ל וא"כ ה"נ מאקטיספון לארדשיר נמי לא הוה מצריך לומר:

בא"ד ובפרש"י כתוב וכו' יש לתמוה דלא כתוב ברש"י שלפנינו כן לא בפי' החומש ולא בפ"ק דיומא וכן מ"ש ואין זה אקטיספון וכו' אינו מתיישב על הלב ונ"ל שהכל הוא ט"ס:

גמרא אלא סופר פשיטא לא צריכא דנפק לשוקא וכו' יש לדקדק א"כ מ"ש דנקט האי מילתא בשליח המביא גט ממדינת הים דאפילו בא"י ובבעל הנותן גט לאשתו נמי שייך לאשמעינן הא מילתא דלא חיישינן להכי ובשלמא אליבא דרבה דאמר דבני מדינת הים אין בקיאין אתי שפיר דעיקר הרבותא דאע"ג די"ל שהסופר אינו בקי וכיון דנפק לשוקא יש לחוש טפי קמ"ל דלא וכן לפי' רש"י דלעיל דלרבא נמי אמרינן דאין בקיאין אלא דלא חיישינן א"כ הוי רבותא טפי משא"כ לפי' הרי"ף ז"ל שכתב להדיא דלרבא בקיאין א"כ מ"ש מדינת הים דנקט מיהו י"ל דבבעל הנותן גט ודאי לא שייך לחוש לשמו כשמו שהרי אין מגרשין נשותיהן בשני יוסף בן שמעון אלא זה בפני זה אלא בגט הבא ממרחקים אפשר דאיכא יוסף ב"ש אחר שם אלא דלא הוחזק והסופר הוא דטעה קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן וק"ל:

שם בפרש"י בד"ה מתיבתא ישיבות קבועות אחת בסור' וא' בנהרדעא עכ"ל ונראה שכיון באריכות לשונו ליישב קושיית התוספות שכתבו דלפרש"י לא מקשה הש"ס מידי ממתני' דאיירי קודם שבא רב לבבל. אמנם לענ"ד נראה דלק"מ דודאי מילתא דפשיטא היא דמיום שגלו החרש והמסגר לבבל לא פסקה ישיבה מהם כדמצינו בדוכתי טובא דדרשינן לא יסור שבט מיהודה וכו' אלו ראשי גליות שבבבל ואמרינן התם שבט והכא מחוקק ועוד שאף אם נאמר דלפעמים פסקו הישיבות בבבל מ"מ היו הת"ח עולין לא"י בכל עת כדאמרי' עלה הילל הבבלי עלה ר' חייא ובניו והרבה כיוצא בהם אלא דעיקר מימרא דרב היינו לענין שבכל מדינת בבל א"צ לומר בפ"נ במביא ממחוז למחוז והיינו כדפרש"י כיון דאתא רב לבבל שהיו שני ישיבות בסורא ובנהרדעא ובאמת דנהרדעא היינו מחוז בפני עצמו כדאמרינן בכתובות בבל וכל פרוודהא נהרדעא וכל פרוודהא ואעפ"כ היו שכיחים שיירות מחמת בני מתיבתא שעוברים תמיד מזו לזו וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאי ס"ד דמשום דשכיחי מתיבתא מצויין לקיימו א"כ תקשי מתני' דהא מבבל לא"י אף בימי המשנה היו עוברים ושבי' בני מתיבתא לא"י הני סלקי והני נחתי ואפ"ה קתני דעכו כא"י ולא בבל אע"כ דהאי טעמא דשכיחי מתיבתא לאו כלום הוא משום דבגירסייהו טרידי וא"כ ממילא דה"ה בימי רב לענין בבל עצמו ממחוז למחוז כנ"ל נכון וברור ליישב לשון רש"י ועיין לקמן בסמוך גבי ר' אביתר וק"ל:

תוספות בד"ה בבל רב אמר כו' ממדינה למדינה בבבל פליגי כו' ומבבל לא"י נמי לא איירי דהיינו פלוגתא דר' אביתר ור"י בסמוך עכ"ל. ומשמע דלא ניחא להו לפרש דר' אביתר ור' יוסף פליגי בפלוגתא דרב ושמואל אלא מסתמא תרוייהו כרב ורב הונא ס"ל דהלכה כרב באיסורא ורב יוסף נמי מודה דממדינה למדינה בבבל אין צריך אלא דלפ"ז לכאורה יש לתמוה טובא מאי מקשה בגמרא בסמוך ממתניתין דעכו כא"י לגיטין הא בבל דמרחקא לא ומאי קושיא הא פשטא דמתניתין דמעכו לצפון משמע דממדינת הים לא"י איירי ובכה"ג אפשר דרב גופא מודה דצריך דס"ל כר' יוסף לקמן מיהו יש ליישב לפמ"ש במשנתינו דלשיטת התוס' קשה סידור לשון המשנה דאפסיק בדברי רבנן בתראי בין פלוגתא דר' גמליאל ור"א ובין פלוגתא דר' יהודה ור"מ ומש"ה סבר המקשה דהכא דאתי לאשמעינן הא מילתא גופא דר"מ איירי נמי ממדינה למדינה דעלה קאי ומקשה שפיר כן נ"ל ועדיין צ"ע:

גמ' לבר מבבל עי' יבמות דף טז ע"ב תד"ה קפסיק:

וְכָתַב לֵיהּ בְּלָא שִׂרְטוּט שמעתי אומרים דרבינו שמחה נסתפק אם צריך השרטוט בברזל שיהיה מתקיים אחרי זה או סגי בעופרת שעובר והולך אחר הכתיבה? ואומרים כי הספק הנזכר נפשט מהא דהכא דאי סגי בעופרת מהיכן נודע שלא שרטט דדלמא שרטט בעופרת והלך השרטוט אחר הכתיבה על ידי משמוש ידים, עד כאן שמעתי בשם המפרשים ז"ל. ואנא עבדא אמרתי דאין זו הוכחה כלל דאפשר שנודע להם שלא שרטט משום דראו הכתב מעוקם ואינו כתוב ביושר ואם שרטט בעופרת היה צריך להיות הכתב ביושר.