מסכת גיטין דף י״ד עמוד א׳

הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו וכו' אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מה אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב וכו' ועוד הא קנו מינך. וסבירא ליה לרב נחמן השתא דהאי גננא לא הוה אתי בטענת טעות אלא מתורת חזרה לומר דלא קנה ואמר ליה רבא דעיקר טענתו של זה מחמת דלית ליה גביה מידי קאמר וקנין בטעות הוא ואודי לה רב נחמן דאם כן קנין בטעות הוא וחוזר. וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו משמא דרבוותא ז"ל דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דעבוד חושבנא קמייהו ואמרי דהכין הוה חושבנא ואישתכח ביה טעותא. אי נמי היכא דקא מודה ליה חבריה דהכין הוא חושבנא ואית ביה טעותא אבל היכא דליכא סהדי ולא מודי ליה חבריה אלא דאיהו הוא דקא טעין טענת טעותא לא מהימן, דאי לא תימא הכין פסילנא לכולהו שטרי דעלמא דכולהו אמרי דטעותא אית בהו, וכן כתב ר"ח ז"ל, אבל אם אין ראיה ובעלי הדין מכחישין אותו או הלכו למדינת הים או טוענים שכחנו החשבון ואין הנתבע יכול לברר הטעות בראיה או בהודאת בעלי הדין אין בדבריו ממש. עד כאן לשונו. ואיכא דקשיא ליה כי ליכא סהדי דמסהדי בההוא טעותא ולא קא מודה ליה חבריה אמאי לא מהימן מיגו דאי בעי אמר פרעתי. ויש מי שתירץ דכיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד (ב"ב מ, א) אינו נאמן לומר פרעתי וזה נכון וברור. ואיכא מאן דאמר דכל היכא דלא איכתיב שטרא מהימן בטענת פרעתי דהא לא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי והכא היינו טעמא משום דהוה ליה כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא משעבד נפשיה במעמד שלשתן אלא אם כן דייק מעיקרא שפיר ואשכח דפש גביה ההוא ממונא, זו דומה לזו שאמרו בבבא בתרא (קעה, א) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי [בכ"י אי': נאמנין, אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי] אינן נאמנין משום דכי אמר תנו חזקה מידק דייק והדר אמר, ואף על גב דמצו אינהו למימר פרענו אפילו הכי אינן נאמנים לומר שאמר להן אביהן פרעתי דכמיגו במקום עדים הוא, ודוקא דשעבד נפשיה במעמד שלשתן בפני עדים אבל בינו לבינם במעמד שלשתן לבד נאמן דכל שלא בפני עדים לא דייק שפיר. ובשם הראב"ד ז"ל דדוקא בבא בטענת טעות וליכא סהדי הוא דמהמנינן ליה במיגו דאי בעי אמר פרעתי אבל בבא בטענת השטאה לא דאנן סהדי דמעיקרא לא בהשטאה אודי ליה דבטוען את חבירו מנה לי בידך והלה מודה לו ולא קאמר אתם עדי הוא דאיכא למימר דמשטה ביה (סנהדרין כט, א) משום דאיהו נמי משטה ביה כיון דתבע מיניה מאי דלית ליה גביה אבל כי אסמכי לגבי האי שלישי לא עביד אינש דמשטה בהאי שלישי דלא ידע במילתא מידי ולא תבע מיניה מידי. ובעיקר דינא דכתב הרי"ף ז"ל דהיכא דמודה ליה חבריה מהימן אי בעל הקרקע מודה ליה בכך, האי דקנו מיניה ודאי פטור דהא מודי ליה אידך דבטעות אשתעבד ליה וכדגרסינן בירושלמי בפרק הכותב הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לתת לו כלום, וגנני נמי מיפטר פטירי מיניה מארי ארעא משום דאמרי ליה חושבנא בקושטא הוה ואת הוא דאודית ליה לאו כל כמינך לחיובי לדידן, ואפילו אמרי ליה נמי אישתלין חושבנא מיפטר פטורי, דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור (כתובות יב, ב), ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דהכא הא אמרי לה ודאי פרענו אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח ביה טעותא האי טעותא לא ידעינן, ומיהו משתבעי דלא ידעי ומיפטרי. ואם בעל הקרקע אינו מודה בכך אלא גננא חבריה הוא דקא מודה ליה לאו כל כמיניה לאבד זכותו של זה ואי משום דהוא חייב לשלומי ליה אמר ליה מרי ארעא אי ניחא לך דליפטר גננא חבירך זיל שלים, ונראה דאפילו איכא לאישתלומי מיניה דגננא לאו כל כמיניה אלא מימר אמרי ליה אי קושטא קאמרת זיל הב ליה השתא להאי או להאי, ולא דמי לאומר שטר אמנה הוא זה דאסיקנן בכתובות (יט, א) דאפילו מלוה אינו נאמן במקום שחב לאחרים, ודוקא בשחב לאחרים הא לאו הכי אלא דאיכא לאישתלומי מיניה ממקום אחר נאמן דהתם הוא דכיון דאי בעי פרע ליה ממקום אחר נאמן אבל הכא דאיסתלק ליה מארי ארעא מגננא וקם גננא חבריה בחריקי לא כל כמיניה, ומשום מיגו נמי דאי בעי מחיל ליה לא מהימן חדא דהכא משמע דפקדון הוה ולא מלוה ובפקדון לא מצי מחיל דהא קננהו מארי ארעא קנין גמור והוה ליה האי גננא תנינא מרי פקדונא דמרי ארעא אלא אף כשתמצא לומר שהוציאו וקם עליה במלוה הא קנו מיניה, ועוד דהא אסיקנא לעיל (גיטין יג, ב) דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו אינו מחול, אלא ודאי דינא הכי דלישלים האי גננא למארי ארעא וחוזר וגובה מגננא חבריה דהא אודי ליה דבטעות המחהו. אלא שהראב"ד ז"ל אמר דאפילו גננא נאמן דהא איהו פרע עסקא ועייל בחריקיה אבל במתנה דאיכא פסידא למקבל מתנה כי מודי ליה חבריה דטעותא הוה לא מהימן. ומיהו אי תרי גינאי נינהו בר מהאי דאישתעבד מהימני דלא גרעי מתרי סהדי דעלמא ואי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגיעת עדות כלל, אלא מיהו נראה דדוקא בדאיכא לאישתלומי מינייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כההיא דהאומר שטר אמנה הוא זה (כתובות שם) דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן דחיישינן לקנוניא. ואיכא דקשיא ליה כי ליכא אלא חד גננא נמי ואפילו ליכא כלל דמודה ליה אמאי מיחייב דהא הוה ליה מארי ארעא ספק וגננא ברי והוה ליה כאומר לו ספק מלוה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דאין חייב לו כלום, י"ל דאדרבה החיוב ודאי והפטור ספק ויכול לומר לו ברי שנתחייבת לי ממון וזה מודה לו בכך אלא שטוען דעבד חושבנא ואשכח ביה טעותא ופטור אני והלה אמר לו אם כן שטר חובך בידי מאי בעי מעיקרא איבעי לך למידק וכל טענת לוקח ויורש הכי איתא, ולעד אחד מעידה שהיא פרועה (כתובות פז, א) לא דמיא דהתם דיכולה הוא לישבע נשבעת ונוטלת אבל האי מארי ארעא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה דההיא תקנתא היא והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר נוטל בלא שבועה.

איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו - דהא לא אמר לו שלח, ואם בא לחזור אינו חוזר דמכל מקום כבר זכה לו שליח ואנן סהדי דניחא ליה דלישדר ליה, והוא שיהא חייב הוא באחריות.

ושמואל אמר מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר - לימא בהא קא מיפלגי מר סבר הולך כזכה ומר סבר הולך לאו כזכה. דמספקא להו האי מיגו דקאמר שמואל אי עיקר טעמיה הוא או לדברי רב קאמר, כלומר לדידי הולך לאו כזכה לעולם אלא לדידך אודי לי מיהא דמתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר ואהדר ליה דכולי עלמא הולך כזכה והכא מאי דקאמר שמואל עיקר טעמא הוא. ופרש"י ז"ל דכולי עלמא היכא דליכא אחריות כגון במתנה הולך כזכה הוא דהא אזל ליה מיגו דשמואל, והקשו עליו (בתוס' ד"ה לא) דהא בהדיא אמרינן לקמן (גיטין לב, ב) שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה, ועוד דלקמן בשמעתין אסיקנא דכולי עלמא במתנה הולך לאו כזכה. והכי איתא בהדיא בירושלמי (פ"א, ה"ה) האומר לחבירו תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה להחזיר לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו אמר ר' אילא המתנה כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר וכן היא שנויה בתוספתא (פ"א סי"א) אלמא הולך לאו כזכה במתנה. והכא ה"פ דכולי עלמא במקום שאינו חייב באחריותו כגון בחוב שפטרו מן האחריות אי נמי דאמר ליה שלח הולך כזכה אבל מתנה ודאי הולך לאו כזכה כדכתבינן ותן נמי במתנה לאו כזכה וכדמשמע הכי בירושלמי שאמר תן מנה זה לפלוני, תן שטר מתנה זה לפלוני, הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר דאלמא תן כהולך במתנה ואם רצה לחזור בשניהם חוזר, וכן נמי משמע מהא (לעיל) דאמר ליה רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא דאת לי גבך הבייה לפלניא באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי וההיא מתנה הויא כדאמרינן אי מההיא הוה אמינא מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא קא משמע לן, דאלמא מתנה היא ודוקא משום מעמד שלשתן הוא דקנה, הא משום דאמר ליה הבייה לפלניא דלאו באפיה לא. ודוחק הוא לומר דההוא מוריקא לא הוה ברשותיה דרב אדא ברדלא. ואם תאמר אם כן תיקשי לך מתניתין דקתני האומר תן שטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור באשה חוזר בעבד אינו חוזר ואמרינן עלה בגמרא משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ושטר שחרור מתנה הוא, בגמרא דבני מערבא (שם) בעי לה בכל אתר אתמר תן כהולך והכא אתמר תן כזכה כיני מתניתא זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי לשון מתניתא אמר כן לפי שזכין לאדם שלא בפניו אלא דגירסא זו דלא כגמרא דילן דאסיקנא עלה דטעמא משום האומר תנו כאומר זכו, ורבינו תם ז"ל תירץ דשטר שחרור לאו כמתנה הוא אלא כחוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה וכדכתבינן לעיל (גיטין יא, ב).

הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. כלומר כיון דאידך מצי אמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אף הוא נמי מצי למיהדר ביה מהאי טעמא דאנן סהדי דאידך לא ניחא ליה דתיהוי פקדונו ביד אחר ולאו זכות הוא לו אלא חובה ואין חבין לו שלא בפניו.

¨אמר רבי זירא כשהוחזק כפרן - דניחא ליה דליפוק מרשותיה וזכות הוא לו. והוא הדין אם שליח זה גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא הוה מפקיד איהו נמי גביה אינו יכול לחזור בו דהא השתא לא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאיתא במציעא (לו, א) וכן נמי אי שדר ליה מפקיד פלניא גברא מהימנא הוא אף על גב דלא פטרי' אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו.