ואין מונין — נטיעותיהן לשבתות שאין מונין ימים לנטיעה אלא שנים לפיכך אין הדבר ידוע לזמן מרובה שנטע בשבת:
מאי דבר אחר — למה ליה לאתויי טעמא אחרינא:
הכי קאמר וכי תימא שבתות נמי — זימנין דצריך למימני דתניא הנוטע ערב שביעית ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה לשני ערלה דשלשים יום בשנה חשובין שנה ומותר לקיימן בשביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית הלכך זמנין דשבת זו שנטע זה הויא יום שלשים לפני ר"ה ומונין אותו שנה ואי הוה בציר ההוא יומא לא הוה סליק ליה שתא ולאחר זמן כשאוכלין מן הפירות לסוף שתי שנים ואומרים למה הותרו פירות הללו לשתי שנים ואומר להם השלשים שלפני ר"ה חשובין שנה ומזכירים שנטע בשבת וליקנסוה:
תא שמע דבר אחר נחשדו ישראל על שביעית — ואיכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי למישרי נטיעה בשביעית:
ולא נחשדו על שבתות — ואפילו יזכר ויודע הדבר לא אתי למישרי נטיעתא בשבת:
דיירא בר דיירתא — גר בן גיורת:
ת"ש — דרבי מאיר בדרבנן לא קניס שוגג:
אכל תרומה — בשוגג ואפי' טמאה:
משלם חולין טהורין — ולקמן פריך אמאי משלם טהורין האוכל תרומה שוגג אינו משלם מעות אלא תבואה ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין ועל ידי תשלומין הן נעשין תרומה שנאמר ונתן לכהן את הקדש (ויקרא כ״ב:י״ד) על ידי נתינתו נעשו קודש אלמא דבר הראוי לחול עליו שם תרומה בעינן ולא מעות אבל האוכלה מזיד משלם מעות:
בשוגג — אם בשוגג שילם שלא היה יודע שהן טמאין:
תשלומיו תשלומין — ופטור באלו והן נעשין תרומה טמאה כמה שאכל:
במזיד אין תשלומיו תשלומין — ולקמיה פריך אמאי:
אחד זה ואחד זה — שוגג ומזיד:
תשלומיו תשלומין — והן נעשין תרומה וממון כהן ואם קידש בהן אשה מקודשת:
וחוזר ומשלם חולין טהורים — משום קנס ואינן נעשין תרומה:
והוינן בה במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין — אמאי קנסת ליה אמזיד דהני תשלומין הא לא הזיד בתשלומין גרועין:
דאכל מיניה — תרומה טמאה דלא מצי למיכל בימי טומאה דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה:
וקמשלם ליה — חולין טמאים דחזו ליה בימי טומאה ואע"ג דסוף סוף הן נעשין תרומה ולא חזו ליה דהא טמאה היא מיהו חולין טמאין מיכוין לשלומי ולא ידע דהם נעשין תרומה:
משלם כל דהו — כל שהוא חולין בין טהורין בין טמאין:
בשוגג תשלומיו תשלומין — דהא אוכל תרומה שוגג לפי מדה משלם ולא לפי דמים ואע"ג דהך טומאה גריעא מההיא דאכל תשלומין הן מדאורייתא ורבנן נמי לא קנסוהו הואיל ושגג בתשלומין:
במזיד — שידע שטמאין הן:
אין תשלומיו תשלומין — דקנסוהו רבנן שמתכוין להפסיד כהן:
ואמר רב אחא בריה דרב איקא — ביבמות בהאשה רבה (יבמות דף צ.) דמזיד נמי דקאמר ר' מאיר אין תשלומיו תשלומין להפטר לגמרי קאמר כלומר שצריך לחזור ולשלם חולין טהורין כרבנן ובשוגג הוא דפליג אדרבנן דלרבי מאיר לא קנסו שוגג אטו מזיד ורבנן קנסו והא הכא איסורא דרבנן היא דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו דלפי מדה משלם וכי משלם טמאין אפי' במזיד איסורא דרבנן הוא דעבד ולא קניס רבי מאיר שוגג:
לשלומי מיכוין — ואדם כשר הוא:
ואנן ניקום ונקנסיה — על שגגתו אבל מטמא ומדמע שוגג אינו מתעסק בטובה:
בשוגג הורצה — דהציץ מרצה ומותר בשר באכילה:
במזיד לא הורצה — מדרבנן וקנסא הוא לאסור בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו והך זריקת מזיד איסורא דרבנן היא דמדאורייתא זורק לכתחילה דהציץ מרצה:
ואנן ניקום ונקנסיה — על שגגתו וה"ה דמצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא דלא קניס בדרבנן דהא לאו סתם משנה היא אלא ברייתא היא במנחות בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) מיהו ניחא ליה לשנויי דאפי' תימא רבי מאיר היא:
המעשר בשבת — איסור שבות דרבנן היא כדתנן במשילין (ביצה דף לו.) אלו הן משום שבות של מצוה אין מגביהין תרומות ומעשרות דמיחזי כמתקן והך המעשר בשבת סתם משנה היא במסכת תרומות (פ"ב מ"ג) וכן המטביל כליו מטביל נמי איסורא דרבנן היא במסכת ביצה בפרק י"ט (דף יח.) מפני שנראה כמתקן כלי וכל הני רמינן דרבי מאיר אדרבי מאיר דקניס לעיל בדרבנן:
