מסכת גיטין דף כ״ט עמוד א׳

מתני' - המביא גט ממדינת הים [בנדפס: בארץ ישראל] וחלה הרי זה משלחו ביד אחר. ואמר רב כהנא עלה בגמרא

חלה תנין דלא תימא דהוא הדין אף על גב דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילתא קתני קא משמע לן חלה דוקא. ואקשינן

היכי דמי אי דאמר ליה הולך כלומר דלא אמר ליה את הולך

אף על גב דלא חלה נמי ואי אמר ליה את הולך אף על גב דחלה נמי [לא]. דבקפידא דבעל תליא מילתא.

ואי רבי שמעון בן גמליאל, אפילו הולך נמי וחלה לא דתניא הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך גט זה לאשתי הרי זה לא ישלחנו ביד אחר רבי שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח. וקא סלקי דעתיה דרבי שמעון בן גמליאל אפילו חלה קאמר, והא דאמרינן ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, בשגילה הבעל דעתו שאינו מקפיד בכך. ואמרינן

איבעית אימא הולך והוא דחלה - והא דאמרי רבנן את הולך לא ישלחנו ביד אחר אפילו חלה דכך הקפיד שלא יתננו לה אחר זולתו, ומתניתין רבנן היא.

ואיבעית אימא את הולך ואף על פי כן

חלה שאני - וברייתא בשלא חלה ואפילו הכי בהולך משלחו ביד אחר.

ואיבעית אימא רבי שמעון בן גמליאל וחלה שאני - כלומר בין בהולך בין באת הולך כסתמא דמתניתין דבין כך ובין כך בחלה עושה שליח ובלא חלה אין עושה שליח. וכתב רבינו אלפאסי ז"ל: יש מי שאומר הולך גט זה לאשתי משלחו ביד אחר ואף על גב דלא חלה, את הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה כרבנן דברייתא. ויש מי שאומר אפילו הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה או נאנס כרבי שמעון בן גמליאל ומסקנא דסתם מתניתין כותיה, ולא איכפת לן במחלוקת דברייתא. וכן הדעת נוטה, עד כאן. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל.

אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. פירושו, אבל אמר לשלשה תנו גט לאשתי אין צריכין ליתן דעשאן בית דין והם יצוו לאחרים לכתוב וליתן, אבל כשאמר להם כתבו הקפיד על הזבר שיכתבו הם בעצמם.

אינהו אין שליח לא, ופריק אביי טעמא מאי משום בזיון דבעל - שדרכו לכתוב את הגט ומתבייש כשאינו כותבו שידעו הכל שאינו יודע לכתבו. והילכך מימר אמרינן דמיקפד קא קפיד, אבל בנתינתו של גט מאי בזיון איכא. ואף על גב דהכא נמי תנן יכתבו ותנו דמשמע דאף הנתינה צריכה שתהיה על ידיהן, איכא למימר דלאו דוקא קתני יתנו אלא איידי דתנא יכתבו תנא נמי יתנו ואין הקפידה אלא על יכתבו, ואי נמי איכא למימר דדוקא קתני ושאני הכא כשאינו כותבו חושש הוא שמא ירגיש הנותן שלא כתבו, והילכך מקפיד הוא על הנתינה כעל הכתיבה.

ומיהו נראה ודאי דאליבא דרבא דמפרש לה משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח דיתנו לאו דוקא, דהשתא לאו משום קפידתו של בעל נגעו בה, אלא דינא קתני דלא מימסרן לשליח. והילכך נתינת הגט דלאו מילי נינהו אף על גב דאמר להו כתבו ותנו כיון דשלשה נינהו עשאן בית דין ויכתבו הם ויעשו שליח ליתנו אם ירצו, ומיהו בשנים דלאו בית דין נינהו, אף על גב דלא אמר להו אלא תנו יכתבו ויתנו. וקיימא לן כרבא דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ואפילו שליח מתנה דליכא בזיונא יכתבו ויתנו דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח. ודוקא דאמר להו כתבו ותנו הוא דאמרינן דלא מימסרן לשליח כלומר כיון שהוא אמר להם לכתוב דברים אלו שנמסרו להם הם אינם יכולים למוסרן לאחרים. אבל ודאי מרצון הבעלים יכולים הם למוסרן, דלא אינהו מסרי להו למילי אלא כאילו הבעלים עצמן מסרום, וכדאיתא לקמן בפרק התקבל (גיטין סו, ב) דאף רבי יוסי דאית ליה מילי לא מימסרן לשליח מודה הוא באומר אמרו. ואם תאמר והיכי מכשרינן באמר אמרו הא עד מפי עד הוא, תירצו בתוספות דלא חשוב עד מפי עד שהם שלוחי הבעל הם ובמקומו הם עומדין. ומיהו נראה דדוקא על פי שנים כותבין אבל על פי עד אחד לא.

כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל - כתוב בתוספות אפילו למאן דאמר בבבא מציעא בפרק המפקיד (בבא מציעא לו, א) דשומר שמסר לשומר פטור שהרי מסרו לבן דעת, ואין יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, נהי דלא מיחייב מכל מקום לכתחילה אין לו לעשות. אבל בירושלמי מצאתי במקום זה, לית הדא פליגא על רבי יוחנן, פירש בניחותא דרבי יוחנן אמר שומר שמסר לשומר הראשון חייב, רבי חייא בר בא אמר משום תניי גיטין מהנפק מן ביניהון קודם הבעל ונטלו, אין תימר משום תניי גיטין אות ואין תימר משום שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר הא אין פקדונו ביד אחר ולפי גירסא זו איפשר לומר דרב דאמר שומר שמסר לשומר פטור ולא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, הכא שאני דמשם תנאי גיטין נגעו בה בהקפידא דבעל תליא מילתא.