דף ביאור
מסכת גיטין דף ע׳ עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת גיטין דף ע׳ עמוד א׳
מסכת גיטין דף ע׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 26 קטעים ממוספרים, כ־615 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ענבי תאלא ענבי גפן המודלת בדקל:
לחזזיתא ילפת:
חיטי ארזנייתא חטין גסים:
אמרא חדתא על ברזל של פושויי"ר חדש:
ונישוף ימשח:
לדבר אחר צרעת:
באלונכי פרסאי בנוכליות של פרסיים שמצרפין אותן במי סם המות:
דמפקיד אביתיה צוואה על נכסיו:
ועוד 47 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Gittin 70a · Sefaria
תוספות
רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא עובד כוכבים כו' הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא אסור לרפאות העובד כוכבים כדאמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז דף כו.) גבי מילדת ומניקה אפילו בשכר לפי שמגדלו לעבודת כוכבים ואור"י דשמא כדי להתחכם ברפואה שרי כדי שידע לרפאות ישראל ע"י כן א"נ העובד כוכבים היה יודע שהיה בקי ברפואה זאת ושרי משום איבה או שמא לא שייך כאן מגדל בן לעבודת כוכבים כמו במילדת ומניקה:
דרך ועון דאגת העון א"נ עונש העון:
חמשה קרובין למיתה אכל ועמד כו' משמע אפילו עושה אחד מהן בלבד מדלא קאמרינן עלה דבעינן כסדרן:
Tosafot on Gittin 70a · Sefaria
פני יהושע
ע"ב גמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין גט לאלתר ור"י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה. ולכאורה נראה דטעמא דר"י דבעינן שיהא שפוי בשעת כתיבה היינו משום שהסופר צריך לכתוב בשליחות הבעל דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וא"כ אם הבעל מטורף בשעת כתיבת הגט שאינו ראוי לכתוב בעצמו ממילא השליח שהוא הסופר נמי אין יכול לכתוב דקי"ל דליכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחיה מצי עביד והיינו נמי טעמא דרשב"ל בשוטה אלא דמדמה קורדייקוס לישן כיון דסמיא בידו כך היה נ"ל לכאורה פשוט ומצאתי ג"כ סברא כזו בס' גט פשוט הנדפס מחדש לענין גוסס אלא דקשיא לי בזה לפי שיטת התוס' לעיל פרק המביא תניין דף כ"ב שכתבו שם דלא בעינן שליחות בכתיבה ע"ש בסוגיא דחרש שוטה וקטן בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וא"כ תיקשי להו מ"ט דר"י בשמעתין ונ"ל דלפ"ז צריך לומר דטעמא דר"י משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה וכיון שהבעל אינו בדעתו בשעת כתיבה נמצא דבהאי שעתא אין הגט ראוי לנתינה ואפי' ע"י שליח מטעמא דפרישית מי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחו מצי עביד. ומזה נראה לי סתירה גמורה על שיטת התוספות שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דלא קפדינן אלא שיהא שפוי בשעת כתיבה ועל שעת נתינה לא איכפת לן ולהני טעמי דפרישית נראה להיפך דעיקר הקפידא על שעת נתינה דודאי בעינן שליחות וכן נראה מלשון ר"י בעל התוספות בשמעתין בד"ה התם דעתיה צילותא וכ"כ בעל הלבוש בא"ע סי' קכ"א דצריך ליזהר שיהא שפוי בשעת הכתיבה וכ"ש בשעת נתינה ובחנם השיג עליו בס' ג"פ וכתב דלאו כ"ש הוא ולמאי דפרישית אתי שפיר ומתוך מה שכתבתי יש לי לפקפק על מה שכתב הב"ח שנהגו הגדולים באשה שנשתטית ואינה יכולה לקבל גיטה שיש לזכות לה הגט ע"י אחר ולמסרו לידה כשתתרפא ולפמ"ש יש לפקפק ולומר דלא מהני לה האי גיטא כלל אף לכשתתרפא ותשתפה כיון דבשעת הכתיבה לא היה הגט ראוי לנתינה אי אינה יכולה לשמור גיטה באותה שעה ומדאורייתא אינה מתגרשת ואין כאן גט כלל כדאמרינן הכא בשמעתין בקורדייקוס לר' יוחנן ובשוטה לכ"ע ולדעתי צריך להתיישב הרבה בדבר שקרוב הדבר בעיני דלא הוי גיטא בכה"ג. אמנם כן גם על שיטת הירושלמי שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפילו בבריא גמור שמסר גט לאשתו ואמר לה לא תתגרשי עד למחר ואחזו קורדייקוס פסול לר' יוחנן נמי יש להקשות מה טעם יש בזה דלא שייכי הני טעמי דפרישית וע"כ צריך לומר דעיקר הקפידא על שעת חלות הגט וטעמא דמילתא לא ידענא ועדיין צ"ע וכאן אין להאריך:
תוספות בד"ה ורמז ואמר כו' ושמא אין צריך לבודקו כמו במתני' דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך עכ"ל. ואע"ג דלכאור' נשתתק דמתני' נמי דעתא צילותא היא דאי דעתא שגישתא לא הוי מהני ביה בדיקה כמו בקורדייקוס אלא דאיכא למימר דשאני קורדייקוס דודאי בא מחמת רוח רעה ונטרפה דעתו בודאי מש"ה לא מהני ביה בדיקה משא"כ בנשתתק דמתני' מספקא מילתא אם מחמת טירוף הדעת הוא או איזה סיבה אחרת משום הכי בדקינן ליה דרוב המטורפין אינן מבחינין להרכין ולהבחין כל כך וא"כ מתוך הבדיקה נתברר שלא נטרפה דעתו כלל ותלינן דנשתתק מאיזה סיבה אחרת משא"כ בשחט בו שנים או רוב שנים פשיטא לתלמודא למסקנא דלא שייך ביה טירוף הדעת ומה שנשתתק היינו מחמת שנשחט בו רוב שנים ולעולם בחדא דעת הוא עד שיתוודע שנטרפה דעתו כמו שפירש ר"י בסמוך וק"ל:
בד"ה התם דעתא צילותא לא ידע רבינו יצחק עד מתי כו' דליכא למימר דבדקוהו דא"כ לא הוי פריך מידי לר"י כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהא לסברת המקשה דמדמי ליה לקורדייקוס לא מהני ביה בדיקה וכן הקשה מהרש"א ז"ל ומה שתירץ שם אין זה מספיק דסברת המקשה ודאי הוי דמאי דאמר שמואל שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט היינו שאמר כן מיד סמוך לשחיטה ובהאי שעתא דעתא צילותא אית ליה אלא דקשיא ליה אדר' יוחנן דסוף סוף כיון דשחט בו שנים סופו למות לאלתר סמוך לנתינת הגט ובהאי שעתא סמוך למיתה רגיל להתקלקל מאד ולטרוף דעתו מש"ה קשיא לר"י ומשני הש"ס דלעולם דעתא צילותא עד שימות ולעולם אימא לן דבעי בדיקה כמו בנשתתק דמתניתין אלא דאלו בעצמן דברי ר"י בעל התוס' כיון דע"כ המקשה סבר דרגיל להתקלקל ועל זה משני דדעתא צילותא ולעולם חדא דעתא אית ליה משעת שחיטה עד שימות וא"כ מהאי טעמא גופא לית לן למימר דבדקינן ליה דבין אם נאמר דבדקינן ליה בשעה שרמז ובין אם נאמר דלא בעי בדיקה כמו שנסתפקו התוס' בד"ה ורמז סוף סוף לא שייך בדיקה אח"כ כיון דחדא דעתא אית ליה עד שימות והיינו כדמסיק ר"י דלא דמי לשאר שכ"מ שרגיל להתקלקל סמוך למיתה בחולי בידי שמים משא"כ בההיא דנשחט מתוך בוריו חדא דעתא אית ליה וזה ברור ודו"ק:
בא"ד ובגט שכ"מ אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים כו' עכ"ל. מה שכתב אם נתקלקל בינתיים לא איירי שנתפקח אח"כ קודם נתינה דבהא אין טעם לפסול אלא עיקר כוונת ר"י ז"ל שאם נתקלקל בין כתיבה לגמר הנתינה אעפ"י שנתפקח אחר נתינה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע שהיה שפוי בשעת נתינה וכ"כ הב"י סי' קכ"א ע"ש ומהרש"א ז"ל לא עיין בזה בשיטת הפוסקים וק"ל:
בד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר כו' עכ"ל וע"כ דאף למאי דמשני הש"ס חי הוא וסופו למות מיקרי נמי מת לאלתר שסופו למות סמוך לנתינת הגט ולאפוקי ממאי דס"ד שאין סופו למות אלא לזמן מרובה דבהכי הוי אתי ליה שפיד הא דאינו גולה וזה ברור בכוונתם וכמו שכתבו במס' יבמות דף קכ"א וע"ש בחידושי מהר"מ מלובלין אבל באמת בעיקר דבריהם יש לתמוה דאיזה שיעור יש לדבר דמיקרי מת לאלתר כיון דע"כ לאו מת לאלתר איירי דהא אמרינן חי הוא וסופו למות סמוך לנתינת הגט ולא אשכחן שום שיעור מיתה אלא בעבד שנדון ביום או יומים משא"כ לענין גלות אם נאמר דפשטא דקרא שימות לאלתר ע"כ היינו לאלתר ממש תוך כדי דיבור וזה א"א מדאמרינן כותבין ונותנין גט בעודנו חי ולולא דברי התוס' היה נ"ל לפרש דודאי בעיקר מילתא דברייתא דקתני אינו גולה הוי ס"ד דהיינו משום דשחט בו שנים נהי דמת לאלתר היינו משום שמקרב בעצמו את מיתתו ע"י פירכוס או ע"י שמבלבלו הרוח ואע"ג שזה נעשה ע"י השחיטה אפ"ה פטור השוחטו כיון שהוא בעצמו קירב מיתתו או הרוח בלבלתו ודמי להכוהו בני אדם בעשר מקלות דלרבנן כולהו פטורין ולר"י בן בתירה האחרון חייב שקירב מיתתו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ח ומשמע שם דאף מי שעשאו גוסס פטור לכ"ע אע"ג דרוב גוססין למיתה משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם עד דאיכא כל נפש ועיין שם בתוס' שכתבו כן להדיא וה"נ דכוותיה מי ששחטו הו"ל כעשאו גוסס ומשום הכי פטור והא דמעידין עליו אע"ג דאין מעידין על הגוסס שאני הכא שסופו למות בודאי מחמת הפירכוס או בלבול הרוח מה שאין כן למאי דאמר שמואל בשמעתין שכותבין גט ונותנין לאשתו והיינו דאפי' בדיקה לא בעי כמו שפירש ר"י והיינו כדפרישית דחדא דעתא צילותא אית ליה ולפי זה משמע שאין דרכו לפירכוס או שיבלבלו הרוח דאל"כ ע"כ לית לן למימר דחדא דעתא אית ליה דנהי דבשעת שחיטה דעתא צילותא היינו משום דנשחט מתון בוריו כמ"ש הרשב"א ז"ל משא"כ ע"י פירכוס או בלבול הרוח ודאי רגיל להתקלקל כיון שזה קירב מיתתו וא"כ יש לדמותו בהאי שעתא לקורדייקוס ומכ"ש לטעמא דהרוח בלבלתו דדמי לגמרי לקורדייקוס דאפילו בדיקה לא מהני ביה וע"ז משני הש"ס לאו איתמר עלה חיישי' שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב פירוש דלאו ודאי מחמת הפרכוס או הרוח הוא דמית דדוקא לענין גלות חיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא קירב משום דלא אזלינן בתר רובא כמ"ש התוספות לענין גוסס בפ' הנשרפין משא"כ לענין הגט לא חיישינן להכי אלא מוקמינן ליה אחזקתיה דלעולם חדא דעתא אית ליה עד שיודע בודאי שנטרפה דעתו מחמת הפירכוס כמ"ש ר"י ז"ל בתוספות או שנאמר דשמואל איירי דשחטו בביתא דשישא ולא פירכס ומש"ה כותבין ונותנין גט לאשתו כן נ"ל לולא שהתוס' לא כתבו כן:
שם בגמ' אי נמי הוא קירב את מיתתו ופרש"י ז"ל אבל מ"מ סופו למות כוונתו דמש"ה מעידין עליו ולפי פשוטו היינו משום שדרכו לפרכס ואפ"ה לענין גלות פטור כיון שהוא עצמו קירב מיתתו וכדפרישית מסוגייא דפ' הנשרפין ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דאפילו בלא פירכוס ובלבול הרוח סופו למות בודאי אלא דאפ"ה לענין גלות פטור משום שהוא קירב או בלבול הרוח מסייעו והו"ל כאילו הכוהו י' בני אדם בעשר מקלות דכולן פטורין אע"ג דכל א' עביד שיעור מיתה. ועוד דלענין שמעידין עליו להשיא את אשתו לא משכחת אלא כשברח וא"כ בודאי מעידין עליו שמת שהרי בלבלו הרוח כשהלך לו מביתא דשישא וק"ל:
Penei Yehoshua on Gittin 70a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' אכול שליש ושתה שליש וכו' עי' נדה דף כד ע"ב תד"ה אכילתו:
Gilyon HaShas on Gittin 70a · Sefaria
בן יהוידע
שְׁמוֹנָה, רֻבָּן קָשֶׁה וּמִעוּטָן יָפֶה הנה תלתא קמאי ראשי תיבות שלהם דעת שהוא ראשי תיבות ' ד רך ע ושר ת שמיש' ולזה רמז הכתוב מוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב (קהלת א, יח) כי רובם קשה. ועוד ארבעה מהם שהם שהם ' ש ינה מ לאכה ח מין ה קזה' ראשי תיבות שמחה לזה אמר וּלְשִׂמְחָה מַה זוֹ עֹשָׂה (קהלת ב, ב) מה לשון מיעוט כמו וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז). והנה בעושר פירש רש"י ז"ל הקושי שמבטלו מן תלמוד תורה ומגביה לבו. ועוד נראה לי גם בענייני הגשמיות קשה כי מרבה נכסים מרבה דאגה (משנה אבות ב, ו) ועוד ברבוי עושר שולט בו עין הרע בגופו שיחלה או ימות בר מינן. ובמלאכה לא פירש כלום, ונראה לי בס"ד דודאי מן לימוד המלאכה יהיה ריוח לאדם שיתפרנס בה אך אם ירצה ללמוד רבוי מיני מלאכות יאבד זמנו בהם ונעשה זקן ועדיין לא עסק במלאכה אחת בשביל ריוח כאותו אדם שרצה ללמוד מלאכת התפירה כדי להתפרנס בה וחשב בדעתו לתפירה צריך מחטים וחוטין ושאר כלים וטוב שאלמוד גם כן מלאכות כל דברים הצריכים לתפירה ועסק בלימוד כולן ונעשה זקן ולא עסק במלאכת התפירה להרויח ולהתפרנס בה. ועל זה אמר כאן רבוי המלאכה קשה, רוצה לומר רבוי הלימוד הצריך לה אבל על יגיעת הגוף לא יאמר מלאכה הוה ליה למימר עסק ועבודה. או יובן הכונה על דרך שאמר החכם [חות יאיר סימן מג כתב שהרמב״ם אמר לשון זה הראב"ד שהשיג עליו] 'לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת' כי המלאכה אף על גב שיש בה יגיעה כיון דהורגל בה לא אכפת לו ביגיעה כי הרגל על כל דבר נעשה טבע אך אדם שאינו מתמיד לעסוק במלאכה אחת אלא חודש אחד יהיה חייט וחודש אחד צורף וחודש אחד נגר וחודש אחד פחמי וכיוצא בזה שהוא מדלג ממלאכה למלאכה ואינו מרגיל עצמו במלאכה אחת זה קשה לגוף מכמה צדדים.
לְמַטָּה, לְמַטָּה מִן הַבֵּיצִים לְמַעְלָה, לְמַעְלָה מִן הַבֵּיצִים. הא דעשה הגבול בביצים כדי לשלול את פי הטבעת שהוא בסוף חצי העליון של הגוף שהוא למעלה מעט מהביצים דהדם היוצא משם הוא רפואה לגוף וכמו שכתוב בספר הברית ולכן מי שדרכו לצאת ממנו דם מפי הטבעת ופסק כמה חודשים מביאים לו עלוקה לשאוב דם והיא במקום הקזה באותו מקום ויש בזה תועלת גדולה.
Ben Yehoyada on Gittin 70a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף ע׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־615 מילים ב־26 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 26 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 13 מילים
נפתחת ב״עִנְבֵי תַאֲלָא בְּמַיִם.…״
- קטע 224 מילים
נפתחת ב״לַחֲזָזִיתָא – לַיְתֵי שַׁב חִיטֵּי אַרְזַנְיָיתָא, וְנִיקְלִינְהוּ…״
- קטע 325 מילים
נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דִּמְחוֹ לֵיהּ בַּאֲלוֹנְכֵּי…״
- קטע 424 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הַאי מַאן…״
- קטע 522 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָכַל בְּשַׂר…״
- קטע 632 מילים
נפתחת ב״תָּנָא: וְהַמְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מִכׇּל דָּבָר, אֹחַזְתּוֹ אֲחִילוּ.…״
- קטע 716 מילים
נפתחת ב״מַאי אֲחִילוּ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵשׁ שֶׁל…״
- קטע 817 מילים
נפתחת ב״מַאי אָסוּתֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם:…״
- קטע 945 מילים
נפתחת ב״כּוּלְּהוּ שַׁקְיָינֵי – אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, וְהַאי –…״
- קטע 1016 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַבִּי נָתָן: אֱכוֹל שְׁלִישׁ…״
- קטע 1129 מילים
נפתחת ב״תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי…״
- קטע 1228 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר עוּקְבָא: הַאי מַאן דְּשָׁתֵי טִילְיָא…״
- קטע 1318 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּיָתֵיב בְּצַפְרָנֵי…״
- קטע 1436 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הִקִּיז דָּם וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ –…״
- קטע 1541 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: בָּא מִן…״
- קטע 1619 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָּד – אוֹחַזְתּוֹ…״
- קטע 1727 מילים
נפתחת ב״מַאי דָּלָרְיָא? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:…״
- קטע 1823 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ,…״
- קטע 1930 מילים
נפתחת ב״שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַכְחִישִׁים כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, וְאֵלּוּ…״
- קטע 2015 מילים
נפתחת ב״שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַתִּיזִין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, וְאֵלּוּ…״
- קטע 2120 מילים
נפתחת ב״חֲמִשָּׁה קְרוֹבִין לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים, וְאֵלּוּ…״
- קטע 2230 מילים
נפתחת ב״שִׁשָּׁה, הָעוֹשֶׂה אוֹתָן – מִיָּד מֵת, וְאֵלּוּ…״
- קטע 2321 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: כְּסִידְרָן – מֵת, שֶׁלֹּא כְּסִידְרָן…״
- קטע 2418 מילים
נפתחת ב״שְׁמוֹנָה – רוּבָּן קָשֶׁה וּמִיעוּטָן יָפֶה, וְאֵלּוּ…״
- קטע 2523 מילים
נפתחת ב״שְׁמוֹנָה מְמַעֲטִים אֶת הַזֶּרַע, וְאֵלּוּ הֵן: הַמֶּלַח,…״
- קטע 2613 מילים
נפתחת ב״תָּנָא: כְּשֵׁם שֶׁקָּשָׁה לְמַטָּה כִּפְלַיִם, כָּךְ יָפָה…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת גיטין דף ע׳ עמוד א׳ · קטע 3 — “אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דִּמְחוֹ לֵיהּ בַּאֲלוֹנְכֵּי דְפָרְסָאֵי, מִיחְיָיא…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת גיטין דף ע׳ עמוד א׳ · קטע 7 — “…שֶׁל עֲצָמוֹת״? אָמַר אַבָּיֵי: אֵשׁ גַּרְמֵי.”
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- רבי נתן הבבלי · דור שלישי לתנאים
יורד לעומק הדין, כלומר: מברר את ההלכה על בורייה, היה לבלר, כלומר סופר, חבירו של רבי מאיר בעל הנס ורבו של רבי.
המקור המדויק: גיטין ע ע"א
כל 8 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
עִנְבֵי תַאֲלָא בְּמַיִם.
לַחֲזָזִיתָא – לַיְתֵי שַׁב חִיטֵּי אַרְזַנְיָיתָא, וְנִיקְלִינְהוּ אַמָּרָא חַדְתָּא, וְנָפֵיק מִשְׁחָא מִינַּיְיהוּ, וְנֵישׁוּף. רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי עֲבַד לֵיהּ לְהָהוּא גּוֹי לְדָבָר אַחֵר, וְאִיתַּסִּי.
אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דִּמְחוֹ לֵיהּ בַּאֲלוֹנְכֵּי דְפָרְסָאֵי, מִיחְיָיא לָא חָיֵי; אַדְּהָכִי וְהָכִי, נִיסְפּוֹ לֵיהּ בִּשְׂרָא שַׁמִּינָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא חַיָּיא, אֶפְשָׁר דְּחָיֵי פּוּרְתָּא וּמְפַקֵּיד אַבֵּיתֵיהּ.
אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הַאי מַאן דִּבְלַע זִיבּוּרָא – מִיחְיָיא לָא חָיֵי, אַדְּהָכִי וְהָכִי נַשְׁקְיֵהּ רְבִיעֵתָא דְּחַלָּא שַׁמְגָּז, אֶפְשָׁר דְּחָיֵי פּוּרְתָּא וּמְפַקֵּיד לְבֵיתֵיהּ.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָכַל בְּשַׂר שׁוֹר בְּלֶפֶת, וְלָן בַּלְּבָנָה בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּתְקוּפַת תַּמּוּז – אֹחַזְתּוֹ אֲחִילוּ.
תָּנָא: וְהַמְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מִכׇּל דָּבָר, אֹחַזְתּוֹ אֲחִילוּ. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ מִתַּמְרֵי. פְּשִׁיטָא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר מָר: תַּמְרֵי – מַשְׂבְּעָן, וּמְשַׁחֲנָן, וּמְשַׁלְשְׁלָן, וּמְאַשְּׁרָן וְלָא מְפַנְּקָן; אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
מַאי אֲחִילוּ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת. מַאי ״אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת״? אָמַר אַבָּיֵי: אֵשׁ גַּרְמֵי.
מַאי אָסוּתֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: כּוּלְּהוּ שַׁקְיָינֵי – תְּלָתָא, וְשִׁבְעָא, וּתְרֵיסַר; וְהַאי – עַד דְּמִתַּסֵּי.
כּוּלְּהוּ שַׁקְיָינֵי – אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, וְהַאי – בָּתַר דְּאָכֵל, וְשָׁתֵי, וְעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא, וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ. וּמַיְיתוּ לֵיהּ בּוּנָא דִּשְׁתִיתָא דִּטְלָפְחֵי, וּבוּנָא דְּחַמְרָא עַתִּיקָא, וְנִיגְבְּלִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנֵיכוֹל; וְנִיכְרוֹךְ בִּסְדִינֵיהּ, וְנַיגְנְיֵהּ, וְלֵיכָּא דְּנוֹקְמֵיהּ עַד דְּקָאֵי מִנַּפְשֵׁיהּ; וְכִי קָאֵי, לִישְׁקְלֵיהּ לִסְדִינֵיהּ מִינֵּיהּ, וְאִי לָא, הָדַר עִילָּוֵיהּ.
אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַבִּי נָתָן: אֱכוֹל שְׁלִישׁ וּשְׁתֵה שְׁלִישׁ וְהַנַּח שְׁלִישׁ – לִכְשֶׁתִּכְעוֹס, תַּעֲמוֹד עַל מִילּוּאֶךָ.
תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי חוֹלִי מֵעַיִים, יְהֵא רָגִיל בְּטִיבּוּל – קַיִץ וָחוֹרֶף; סְעוּדָתְךָ שֶׁהֲנָאָתְךָ מִמֶּנָּה – מְשׁוֹךְ יָדְךָ הֵימֶנָּה; וְאַל תְּשַׁהֶה עַצְמְךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִנְקָבֶיךָ.
אָמַר מָר עוּקְבָא: הַאי מַאן דְּשָׁתֵי טִילְיָא חִיוָּרָא – אֹחַזְתּוֹ וִיתֵּק. אָמַר רַב חִסְדָּא: שִׁיתִּין מִינֵי חַמְרָא הֲווֹ, מְעַלְּיָא דְּכוּלְּהוּ – סוּמָּקָא רֵיחָתָנָא, גְּרִיעָא דְּכוּלְּהוּ – טִילְיָא חִיוָּרָא.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּיָתֵיב בְּצַפְרָנֵי נִיסָן גַּבֵּי נוּרָא, וְשָׁיֵיף מִשְׁחָא, וְנָפֵיק וְיָתֵיב בְּשִׁמְשָׁא – אֹחַזְתּוֹ וִיתַּק.
תָּנוּ רַבָּנַן: הִקִּיז דָּם וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ – הוֹוִיין לוֹ בָּנִים וִיתְּקִין. הִקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁימְּשׁוּ – הוֹוִיין לָהֶן בָּנִים בַּעֲלֵי רָאתָן. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא טָעֵים מִידֵּי, אֲבָל טָעֵים מִידֵּי – לֵית לַן בַּהּ.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ – הוֹוִיין לוֹ בָּנִים וִיתְּקִין. תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא מִבֵּית הַכִּסֵּא, אַל יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַד שֶׁיִּשְׁהֶה שִׁיעוּר חֲצִי מִיל, מִפְּנֵי שֶׁשֵּׁד בֵּית הַכִּסֵּא מְלַוֶּה עִמּוֹ; וְאִם שִׁימֵּשׁ – הוֹוִיין לוֹ בָּנִים נִכְפִּים.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָּד – אוֹחַזְתּוֹ עֲוִית; מְיוּשָּׁב – אוֹחַזְתּוֹ דָּלָרְיָא; הִיא מִלְּמַעְלָה וְהוּא מִלְּמַטָּה – אוֹחַזְתּוֹ דָּלָרְיָא.
מַאי דָּלָרְיָא? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: סַם דָּלָרְיָא – דַּרְדָּרָא. מַאי דַּרְדָּרָא? אָמַר אַבָּיֵי: מוֹרִיקָא דְחוֹחֵי. רַב פָּפָּא אָלֵיס וּבָלַע לֵיהּ. רַב פַּפֵּי אָלֵיס וְשָׁדֵי לֵיהּ.
אָמַר אַבָּיֵי: מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, לֵיתֵי שְׁלֹשָׁה קְפִיזֵי קוּרְטְמֵי דְחוֹחֵי, וְנֵידוּקִינְהוּ, וְנִישְׁלְקִינְהוּ בְּחַמְרָא וְנִישְׁתֵּי. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֵן הֵן הֶחְזִירוּנִי לְנַעֲרוּתִי.
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַכְחִישִׁים כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: פַּחַד, דֶּרֶךְ וְעָוֹן. פַּחַד – דִּכְתִיב: ״לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי״. דֶּרֶךְ – דִּכְתִיב: ״עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי״. עָוֹן – דִּכְתִיב: ״כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי״.
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַתִּיזִין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל מְעוּמָּד, וְשָׁתָה מְעוּמָּד, וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָּד.
חֲמִשָּׁה קְרוֹבִין לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים, וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל וְעָמַד, שָׁתָה וְעָמַד, הִקִּיז דָּם וְעָמַד, יָשֵׁן וְעָמַד, שִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ וְעָמַד.
שִׁשָּׁה, הָעוֹשֶׂה אוֹתָן – מִיָּד מֵת, וְאֵלּוּ הֵן: הַבָּא בַּדֶּרֶךְ וְנִתְיַיגַּע, הִקִּיז דָּם, וְנִכְנַס לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וְשָׁתָה וְנִשְׁתַּכֵּר, וְיָשַׁן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁעֲשָׂאָן כְּסִידְרָן.
אָמַר אַבָּיֵי: כְּסִידְרָן – מֵת, שֶׁלֹּא כְּסִידְרָן – חָלֵישׁ. אִינִי?! וְהָא מְעוּרַת עֲבַדָה לֵיהּ לְעַבְדַּהּ תְּלָת מִינַּיְיהוּ, וּמִית! הָהוּא כָּחוּשׁ הֲוָה.
שְׁמוֹנָה – רוּבָּן קָשֶׁה וּמִיעוּטָן יָפֶה, וְאֵלּוּ הֵן: דֶּרֶךְ, וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, עוֹשֶׁר, וּמְלָאכָה, יַיִן, וְשֵׁינָה, חַמִּין, וְהַקָּזַת דָּם.
שְׁמוֹנָה מְמַעֲטִים אֶת הַזֶּרַע, וְאֵלּוּ הֵן: הַמֶּלַח, וְהָרָעָב, וְהַנֶּתֶק, בְּכִיָּיה, וְשֵׁינָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְגֻדְגְּדָנִיּוֹת, וּכְשׁוּת שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, וְהַקָּזַת דָּם לְמַטָּה – כִּפְלַיִם.
תָּנָא: כְּשֵׁם שֶׁקָּשָׁה לְמַטָּה כִּפְלַיִם, כָּךְ יָפָה לְמַעְלָה – כִּפְלַיִם. אָמַר רַב פָּפָּא: