מסכת גיטין דף צ׳ עמוד ב׳

ופרומה משני צדדיה אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצדיהן:

עם בני אדם סלקא דעתך א"כ רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו:

במקום שבני אדם רוחצים והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהן:

כי שנא שלח פסוק הוא בנבואת מלאכי:

אם שנאת' שלח כרבי עקיבא:

אם שנואה היא לפני המקום שלח כב"ש ואית דגרסי שנוי המשלח וזו שמעתי שנוי המשלח לפני המקום ואפילו לבית הלל נהי דלא כייפינן שלא להוציא מיהו שנוי הוא:

זוג ראשון אשת נעורים ובה משתעי קרא כדכתיב בתריה אשת נעוריך וכתיב ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד:

עם בני אדם סלקא דעתך פירש בקונטרס אם כן רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו וחובה לגרשה ולא מצוה וקשה דהא טווה בשוק ויוצאה וראשה פרוע נמי חובה לגרשה ולא מצוה דבעיא היא בסוטה (דף כה.) אי עוברת על דת יהודית מותר לקיימה או לא ולא איפשיטא ואמאי לא פריך נמי עלה ויש לומר דכיון דבעיא בסוטה לא הויא אלא מדרבנן קאמר שפיר דמצוה לגרשה אבל זו חובה לגרשה מן התורה ועוד יש לפרש רוחצת עם בני אדם סלקא דעתך אפילו אדם רע אינו סובל זה מאשתו או אפילו קלה שבקלות אינה עושה כן:

הכתוב קראו אחר מיתוקמא אפילו כבית הלל ואערות קאי:

דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו וגו' והיא חברתך ואשת נעוריך. ואשת נעורים משמע אשתו ראשונה והכי נמי אמרינן ביבמות (סג, ב) אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. סליק. סליק פרק המגרש בסיעתא דשמיא וסליקא לה מסכתא בסייעתא דשמיא בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען ברוך ה' לעולם אמן ואמן נשלם זה ספר חידושי גיטין בי"ד ימים לחדש אדר שנת שמנים ותשע לפרט היצירה הנה באלבלאד דסינסקה יע"א נאם הכותב משה בר חיים אבן שבוקה ישמרהו אל

בד"ה עם בני אדם כו' דבעיא היא בסוטה אי עוברת על דת כו' עכ"ל ר"ל בסוטה בפרק ארוסה היא ופרש"י שם עוברת על דת שאינה צנועה יוצאה וראשה פרועה וטוה כו' ע"ש ותפשוט לה מהך דהכא דקתני בה מצוה ולאו חובה הוא לגרשה אלא דמותר לקיימה כדדייק דפריך הכא לפרש"י מלשון מצוה רוחצת עם בני אדם ס"ד ותרצו דודאי עוברת על דת דהיינו ראשה פרועה כו' לא הוי איסור לקיימה אלא מדרבנן ושפיר נקט בה לשון מצוה ולא חובה אע"ג דאסור לקיימה מדרבנן אבל זו רוחצת עם בני אדם כדס"ד ממש רוחצת עמהן ודאי חובה לגרשה מן התורה ולא הל"ל לשון מצוה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אם שנאת שלח כר"ע אם שנואה כו' שלח כב"ש עכ"ל ר"ל היינו כסברת ר"ע וכסברת ב"ש ומיהו ר"ע וב"ש ודאי דפליגי במתניתין והני אמוראי לא פליגי כדמסיק הא בזווג ראשון כו' ודו"ק:

בד"ה זוג ראשון כו' כדכתיב בתריה אשת נעוריך וכתיב ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך גו' אל יבגוד עכ"ל כצ"ל לכאורה קשה לפירושו מי הכריחו לאתויי קרא אחרינא ולא סגי ליה בהאי קרא דלעיל מיניה ומייתי ליה תלמודא ונראה לפי דקדוק המקרא דכתיב אל יבגוד בלשון נסתר לזכר ולפי הענין ה"ל למיכתב אל תבגוד בלשון נוכח כמה שכתוב בקרא דלעיל מיניה אשר בגדת בה ורש"י שפירש שם דאל יבגוד רוחך הוא קשה שפתח בלשון רבים ונשמרתם ברוחכם וסיים בלשון יחיד אל יבגוד אבל לפי הדמיון בקרא כי ישראל הם אשתו של מקום והוא בעלה ואישה וכיון דהאיש הוא המגרש בע"כ של אשה הא דקאמר כל המגרש אשתו ראשונה כו' מזבח מוריד עליו דמעות באיש אתי לאזהורי שלא יגרש אשתו ראשונה והשתא מקרא דלעיל מיניה דמייתי תלמודא ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה דעם ישראל שהם בדמיון האשה ידבר שבגדת באישות נעוריך שהיה לך עם הקב"ה ליכא ראיה כלל שהרי היא מתגרשת שלא לרצונה אבל סמך עצמו תלמודא אקרא דבתריה דכתיב ובאשת נעוריך אל יבגוד דהוה לשון נסתר לזכר דעם ישראל ידבר דאם תהיו נשמרים ברוחכם גם הקב"ה אל יבגוד באישות נעוריך שהיה לו עמכם ומדקרי ליה בגידה לגביה כביכול אם יגרש איכא למילף דאסור לגרש אשתו ראשונה ועלה קאמר דהמזבח מוריד עליו דמעות דהיינו עליו שהוא המגרשה לרצונו ובענין זה מתפרש המקרא דמייתי תלמודא שאמר וזאת שנית ר"ל מפריד עצמו מזוג ראשון לשני וע"פ מ"ש# בסוטה איש ואשה זכו שכינה ביניהם דהיינו שם י"ה לא זכו אש אוכלתן והדמיון בזה אש המקום עמנו שמתחבר אם זכינו בשם י"ה כמ"ש רשפיה רשפי אש שלהבת יה והוא ענין האש מן השמים שהיתה רבוצה במקדש ראשון על המזבח שהיה אז חיבתן שלמה לפני המקום כחיבור איש ואשה בסוד י"ה וע"כ אמר שע"י שאתם היו בוגדים באישות נעורים ובזוג ראשון כסות דמעה למזבח אשר בו נכבה האש של אהבה המחבר איש ואשה וע"ז אמר כי העיד ה' ביני וביניך גו' דהיינו שם י"ה שהוא עדות לשבטי י"ה ומחבר אש של איש ואשה ולזה אמר והיא חברתך לחבר איש ואשה בשם י"ה ושלא תהא אש אוכלתן והיא אשת בריתך שהיה להם הברית בבית ראשון במזבח שהיתה רבוצה שם מן השמים ובכן יתקיים עוד בנו כאמור וענתה שמה כימי נעוריה גו' והיה ביום ההוא תקראי אישי גו' וכי"ר א"ס:

תוספות בד"ה עם בני אדם ס"ד כו' אבל זו חובה לגרשה מן התורה כו' עכ"ל. ולכאורה לא ידענא מאי פשיטותא דהא לבית שמאי משמע שאין לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ממש שזינתה בעדים וא"כ מדב"ש נשמע לב"ה דלא פליגי בהכי לענין לכופו לגרשה אם לא שנאמר דהא דאמרינן לעיל לב"ש בעדות ברורה היינו אפי' עידי כיעור כה"ג שרוחצת עם בני אדם ובזה יתיישב יותר קרא דגרושה זונה אלא דא"כ לא הוי מקשי מידי בירושלמי למאי איצטריך קרא דלא יוכל לשלחה דהו"ל מחזיר סוטתו ומאי קושיא האיכא לאוקמי בכה"ג ויש ליישב בדוחק ונראה דבאמת לא פשיטא להו להתוספות הא מילתא מש"ה כתבו ועוד יש לפרש דאפי' אדם רע אין סובל זה מאשתו משמע דחובה לגרשה מן התורה ליכא וצ"ע:

גמרא רבי יהודה אמר אם שנאתה שלח רבי יוחנן אמר שנוי המשלח ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני. משמע דבזיווג ראשון לכ"ע שנוי המשלח ומש"ה כתבו קצת פוסקים דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בזיווג שני אבל בזיווג ראשון מודו ב"ה דאין לגרש אא"כ מצא ערות דבר וכבר כתבתי במשנתינו דלא יתכן לומר כן כיון דב"ש וב"ה בקרא פליגי ויותר נראה כמ"ש הר"ן ז"ל דנהי דלב"ה אפילו בהקדיחה תבשילו מותר לגרשה מן התורה היינו שאין בית דין שלמטה כופין אותו שלא להוציאה אבל מן השמים מענישין אותו בזיווג ראשון והיינו קרא דדברי קבלה דשנוי המשלח. ועוד נראה דאשכחן היתר גמור דלכתחלה לב"ה אף בזיווג ראשון והיינו מן האירוסין דקרא דשנוי המשלח נראה דהיינו דוקא מן הנשואין דילפינן מדכתיב והיא חברתך ואשת בריתך והיינו כדאמרי' בעלמא אין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי ונהי דקרא דוכתב ספר כריתות ליכא לאוקמי מן האירוסין דכתיב ובעלה מ"מ קראי מיתרצן כדפרישית בשם הר"ן ז"ל אבל משנתינו דאיירי ב"ש וב"ה ור"ע מיתוקמא שפיר אף לכתחלה ומן האירוסין כנ"ל מדמסיק הש"ס קרא דוהיא חברתך ואשת בריתך:

סליק פרק המגרש וסליקא לה מסכת גיטין בעזה"י

אֲפִלּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת (מלאכי ב, יג) נראה לי בס"ד דאיתא בגמרא (כתובות י:) מִזְבֵּחַ נטרקון 'מזין מזיח מכפר' ופרשנו מזין שמוריד שפע פרנסה לישראל אך לא תהיה הפרנסה בתערובת צער ויגיעה אלא מזיח עונות אלו המקטרגים שנבראים מן עונות כמו שכתב הרמ"ק [רבי משה קורדובירו] ז"ל על פסוק מִי אֵ־ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן (מיכה ז, יח) ומכפר החטאים כאלו לא היו ולכך לא יהיה בשפע הפרנסה תערובת צער. וזהו כוחו של מזבח בזמן שהיה בית המקדש קיים וידוע דאמרו רז"ל (בבא מציעא נט.) 'אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו' לכן זה המגרש אשתו ראשנה שהיה שפע הפרנסה בא לו בעבורה כמו שנאמר יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ (משלי ה, יח) הנה אפילו מזבח בזמן בית המקדש שהוא מזין שמוריד לישראל שפע פרנסה בלתי תערובת צער כאמור, הנה לזה המגרש אשתו ראשונה מוריד עליו שפע של דמוע רוצה לומר שיש בו תערובת צער שאין לו בפרנסתו נחת מפני שהוא נגע וקלקל בדבר שהברכה והשפע בא בעבורו שהיא אשתו ראשונה דכתיב בה יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. ועוד נראה לי בס"ד על דרך הרמז דהתורה נקראת אשה דכתיב תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג, ד) ודרשו רז"ל (פסחים מט:) אל תקרי מורשה אלא מאורסה, ונמצא יש לאדם שתי נשים שהם התורה והאשה הגשמית ואשתו הראשונה היא התורה כי צריך לישא אותה תחלה ואשתו השניה היא האשה הגשמית ויש אחר שנושא אשה השניה מגרש אשתו הראשונה שלא יעסוק בתורה עוד, הנה זה אפילו מזבח שהוא מכפר ומרצה את האדם לפני המקום מוריד עליו דמעות רמז לכוחות הדינין כי דמעות רומז ים לכוחות הדינין. ולזה רבי יהודה פירש 'אִם שְׂנֵאתָהּ שְׁלַח' ורבי יוחנן דרש 'שָׂנאוּי הַמְשַׁלֵּחַ' ומפרש בגמרא הָא בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזִוּוּג שֵׁנִי, כלומר זווג ראשון שהוא של התורה כי היא אשתו ראשונה שלומד תורה קודם שישא אשה הגשמית הנה זה 'שָׂנאוּי הַמְשַׁלֵּחַ' אבל זווג שני שהוא של אשה הגשמית 'אִם שְׂנֵאתָהּ שְׁלַח' ולכן כתיב בתורה עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג, יח) שצריך להחזיק בה תמיד כל ימיו שלא לגרשה ח"ו כי היא הנותנת חיים לעושיה ומוצאה מצא חיים.