מסכת גיטין דף נ״א עמוד ב׳

הוא דאמר כר"א בן יעקב דהיכא דקא תבעי ליה בטענת ברי לא חשיב ליה משיב אבידה:

על טענת עצמו השתא משמע שאין אדם תובעו ולקמן מפרש לה בטוענו זה בן המת דדמיא לדרבי יצחק:

והאכלתיו פרס והחזרתי לו חציו:

ורבי אליעזר לית ליה כו' כמו והוינן בה ור"א לית ליה חששא דתיקון העולם דמשיב אבידה פטור משבועה דא"כ שביק לה ואזיל והאי נמי כיון דלא תבעו כמשיב אבידה הוא:

אי הכי דטוענו גדול טענת עצמו קרי לה טענת אחרים היא:

והודאת עצמו על שהודה לו שאמת כדבריו ומודה שעדיין חייב לו פרס הוא נשבע:

כולהו טענתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו ולכך נשבעין עליה ובכי האי גוונא מי פליגי רבנן עליה ומי הוה קאמר פעמים שאדם נשבע כל שעתא כי האי גוונא משתבע:

אלא לא תימא בטוענו גדול אלא בטוענו קטן ודקשיא לך אין נשבעין על טענת קטן הני מילי בשטוענו הפקדתי לך דגבי שבועה כתיב (שמות כ״ב:ו׳) כי יתן איש ולא קטן אבל בא בטענת אביו נשבעין אפילו לקטן ולרבנן אפילו לגדול אין נשבעין כדתנן בשבועות מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים דינר פטור ובדרבה פליגי:

ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור פירש בקונטרס דמכח מתני' פריך וקשה דלא נקט לישנא דלעיל ולית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ועוד דאין הכי נמי דלית ליה מתני' דהא הכי שני ליה הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב דפליג אמתני' לכך נראה דפריך אמאי לא מהימן במיגו דאי בעי שתיק דמיגו הוי מן התורה:

מאי קטן גדול הא דלא אמר אלא גדול משום דבעי לשנויי דלא תקשי לרב וכי לא ידע מתני' ועוד משום מתני' דשבועת הדיינין (שבועות דף לח:) דקתני אבל נשבעין לקטן:

אלא בדרבה קא מיפלגי פי' בקונטרס לעולם בטוענו קטן ודקא קשיא לך דאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן היינו כשבא מכח עצמו דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום אבל בא בטענת אביו טענה חשובה היא וטעמא דרבנן כדרבה משום דבבנו מעיז וקשה דעיקר התירוץ חסר מן הספר ועוד דבהגוזל קמא (ב"ק דף קו:) ממעט נתנו כשהוא קטן וטענו כשהוא גדול משום דבעינן תביעה ונתינה כאחת שוין וא"כ מהאי טעמא נמי נמעט נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן דהיינו בבא בטענת אביו לכך נראה לפרש דקאי אמאי דקאמר טענת עצמו טענת אחרים הוא הא דקרי לה טענת עצמו משום דבבנו מעיז ומעיז וכדרבנן אע"ג דראב"י סבר דבבנו נמי אינו מעיז הכי קאמר להו לרבנן פעמים שאדם נשבע על מה שאתם מחשיבין טענת עצמו:

מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע פי' למה לא יהא נאמן במיגו דאי בעי כופר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מיגו ומשני דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וליכא מיגו דאין לו פנים לכפור הכל אע"ג דבכופר הכל אמרינן נמי בפ' הדיינין (שבועות דף מ:) דאשתמוטי קא משתמיט דלכך נתקנה שבועת היסת בכופר הכל מ"מ יותר יש לו פנים לכפור מקצת מלכפור הכל וליכא מיגו אבל אין לפרש שבא ליתן טעם אמאי כופר הכל פטור וקאמר לפי שאין אדם מעיז דהא כופר הכל פטור אפילו במקום שיכול להעיז דהרי בבנו דמעיז פטרוהו רבנן אפילו מודה מקצת במיגו דאי בעי כופר הכל וכן בפ"ק דב"מ (דף ד:) גבי סילעין דינרין פטר [ר"ע] בלוה אומר ג' משום דמשיב אבידה דאי בעי אמר ב' והוי כופר הכל דהא דכתיב בשטר כהילך דמי ופריך נמי מינה התם למאן דאמר הילך חייב אלמא כופר הכל פטור ואע"ג דיכול להעיז משום דמסייע ליה שטרא דהא פטור במודה במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל וכופר הכל דפטור גזירת הכתוב דכתיב כי הוא זה משמע דוקא במודה במקצת ולא כופר הכל כדאמרינן בפ"ק דב"מ (דף ה.) דתרי קראי כתיבי כתיב הוא וכתיב זה אבל מדחייביה רחמנא שבועה בעד אחד אין להוכיח דכופר הכל פטור דאי חייב מאי נפקא מינה מעד אחד כיון דבלאו הכי חייב שבועה דאיצטריך להיכא שאין הבעלים יודעין והעד מעיד שגנב לו או שהיה חייב לאביו:

אין אדם מעיז אין לפרש לפי שעשה לו טובה כדפי' בקונטרס בהגוזל קמא (ב"ק דף קז.) דאם כן בפקדון שלא עשה לו טובה יפטר במודה במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל ובכמה דוכתי מחייבינן מודה במקצת בפקדון אלא אין אדם מעיז כל מקום שאותו שכנגדו יודע שהוא משקר כדפי' ריב"א ואין להאריך כאן:

ובכולי בעי דלודי ליה פי' בקונטרס וכי תימא דלא נשבעיניה אשארא דמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אממונא לא חשיד מדלא כפריה כוליה וכי היכי דמודה בפלגא בכוליה נמי בעי דלודי ליה וקשה דבפ"ק דב"מ (דף ו.) מסקינן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וליכא למימר דהתם מדרבנן הוא דלא חשיד לפי שראו דפריש משבועתא טפי מממונא דהא משמע בחזקת הבתים (ב"ב דף לג:) גבי נסכא דרבי אבא דאי הוה אמר לא חטפי הוה נשבע להכחיש את העד אלמא לא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא וההיא שבועה דאורייתא דשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאמרינן גבי ההוא רעיא בבבא מציעא בפ"ק (דף ה.) לכן נראה דאתא לפרש דלא תימא כיון דאין אדם מעיז פניו אם כן קושטא קאמר ויפטר משבועה מאותו מקצת שכופר מטעם חזקה דאין אדם מעיז ולהכי קאמר ובכולי הוא דבעי דלודי ליה דאינו ברצון מעיז אלא אישתמוטי קא מישתמיט ואם תאמר גזלן אמאי פסול לשבועה כיון דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא וי"ל דמדרבנן פסול משום דפסלתו תורה לעדות דכתיב להיות עד חמס ולא גזרו רבנן אלא היכא דנודע פסולו דגנאי הוא להשביעו ואם תאמר מדאורייתא מאי שנא לאו דעדות מלאו דשבועה וי"ל דחמירא ליה שבועה לפי שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא כדאמרינן בריש פרק הדיינין (שבועות דף לט.) ועוד יש לחלק דעל אותו ממון דחשדינן ליה לא חשיד אשבועתא דעל ידי שבועה יפרוש אבל גזלן אממון אחר חשוד כמו שמממון אחר לא פירש כמו כן לא יפרוש משבועה ולא קשה מההוא רעיא דאסהידו ביה דאכל תרי מנייהו אמאי פסול דהנך תרי צריך לשלם ומן השאר יפרוש על ידי שבועה דהא מה שמשלם ע"י עדים אין זה השבה מעליא דעל כורחו הוא משלם:

הוא דאמר כראב"י דתניא ראב"י אומר פעמים נשבע על טענת עצמו, ולא פטר ליה משום משיב אבידה כ"ש שיודה בזה ר' אליעזר שאין פוטרין אותו מידי שבועה שאינו משיב אבדה כמו שכתבנו.

וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור כלומר נהי דלית ליה מתני' דהמוצא מציאה מ"מ האיך הוא מחייב זה על טענת עצמו וכי לית ליה משיב אבדה פטור, ואין לפרש דממתני' פריך לי' כלומר וכי לית ליה מוצא מציאה דמתני' כמו שפירש"י ז"ל, חדא דמוצא מציאה לאו משיב אבידה הוא כמו שכתבנו, ועוד דה"ל למנקט לישנא דמתני' והכין הו"ל למימר וראב"י לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, ועוד מאי קא פריך וראב"י לית ליה מוצא מציאה דבהא נחתינן וסלקינן למימר דראב"י לית ליה מתני' ור' יצחק דאמר כותיה וא"כ היכי הדרי ושיילי וראב"י לית ליה מתני' הא אמרינן דלא, אלא שרש"י ז"ל כבר נשמר מקושיא זו ופי' וראב"י לית ליה משיב אבדה פטור כלומר והוינן בה, אלא שעדיין קשה כמו שכתבנו.

ואוקמה רב בטענו גדול הבא בטענת אביו ואפי' בטוענו ברי, כלומר שטוענו עומד הייתי על אבי כשהודית לו שיש לו מנה בידך ומשו"ה מקשי האי טענת עצמו קרית לה האי טענת אחרים מעליתא היא, ופרקינן טענת אחרים והודאת עצמו שאינו מחייבו אלא הודאת פיו ומשו"ה קרי לה טענת עצמו, ואקשינן כולהו טענתא נמי דמודה מקצת הכי איתנהו שהיה יכול לכפור הכל ומשום הודאת פיו במקצת מתחייב שבועה ואמאי קרי ליה ר"א טענת עצמו ורבנן למה חלקו עליו בכך ופטרוהו, ואסיקנא אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר לעולם בטוענו קטן ממש כדאוקימנא לה מעיקרא ובטוענו בריא ובדרבה קא מיפלגי, דראב"י סבר בין בו בין בבנו ואפי' כשהוא קטן כיון שהוא בא בטענת אביו וטוענו ברי אינו מעיז בו אלא הרי הוא כשאר טענת אחרים דעלמא ואין לתקן בה כלום כדי שיודה שהרי אינו יכול להעיז פניו ולכפור, והא דתנן אין נשבעין על טענת קטן התם הוא דבא בטענת עצמו שהתורה פטרתו דכתיב כי יתן איש אל רעהו דבעינן נתינה באיש, ורבנן סברי בו ובבנו גדול דטענתו טענה מעליתא אינו מעיז, וכדגרסי' בירושלמי ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא בחמשים לא בזה תקנו וכבר כתבתיו למעלה, אבל בבנו קטן מעיז דטענת קטן לית בה ממשא, ומשום דטענת קטן הבא מחמת עצמו ואפי' בא מחמת אביו לרבנן לית בה ממשא קרי ליה ראב"י נשבע על טענת עצמו, ומ"מ משום שאינו יכול להעיז פניו אפי' בבנו קטן הוא מחייב שבועה כאלו טוענו גדול אבל במוצא מציאה מודה ר"א דפטור מפני תיקון העולם וכ"כ ר"ח ז"ל ואמרינן הוא דאמר כראב"י ולא עמדה דאפילו ר"א אית ליה משיב אבדה פטור ולא חלק ר"א וחכמים אלא בהא דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל שפסק כראב"י ולא כתבה לזו דר' יצחק לומר שאין הלכה כמותו אלא כסתם מתני' לפי שזו דראב"י וזו דר' יצחק אינן דומות זו לזו ואיפשר דאיתה לר"א וליתה לדר' יצחק, וכל זה שלא כדברי רש"י ז"ל. ולפי שיטה זו הא דאמרי' בשלהי שבועות אילימא דא"ל מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה אפי' כרבנן דר' אליעזר אתיא דאפי' רבנן מודו בטוענו גדול הבא בטענת אביו בברי שאינו מעיז בו, וכן דעת הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כרבנן, אבל הרי"ף ז"ל כתב שם בהלכות דההיא כר"א אתיא ולא כרבנן, נראה שפי' כאן כפירושו של רש"י ז"ל דפירש אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר לעולם בקטן הבא בטענת אביו ואפ"ה מחייבו ר"א דבין בו בין בבנו קטן ובין בבנו גדול אינו מעיז ורבנן סברי בו אינו מעיז אבל בבנו אפי' בנו גדול מעיז ואפי' בא בטענת ברי ואומר עומד הייתי על אבא משום שאין זה בריא שמא תנאי דברים היה ביניהן כדי להשביעו ולהחזיקו בעשיר או שמא היה לו בידו כנגדן כסות או פירות, והא דתנן התם מנה לאבא בידך והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים פטור אתיא כרבנן דלרבנן אפי' בגדול מעיז, והילכך ההיא דאמרי' אילימא דא"ל מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה דלא כרבנן אלא כר"א, ותמיה לי דמאי דוחקיה למהדר ביה משנויא קמא דאוקימנא לה בגדול הבא בטענת אביו ולאוקמה בטענת קטן דהא לרבנן בין בבנו גדול בין בבנו קטן מעיז ולראב"י בין בבנו גדול בין בבנו קטן אינו מעיז, וכי אקשינן אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא הו"ל לשנויי בדרבה קא מיפלגי, ולספרים דלא גרסינן אלא בדרבה ניחא דאפשר למימר דלאוקומי שנויי דמאי קטן גדול קא אתי כדכתבינן אבל לספרים דגרסי אלא כלומר אלא בקטן קשיא, ורש"י ז"ל כן פירש אלא לא תימא בטוענו גדול אלא בטוענו קטן.

בא"ד והא דנקט החזרתיו לך א' מהן בברייתא כו' לרבותא נקט דלא מפטר במגו כו' עכ"ל ומיהו ר' יצחק דלא נקט בכי האי גוונא אלא ולא מצאתי אלא א' ניחא ליה למנקט בפשיטות טפי ולא נחית להך רבותא דנקט ברייתא וק"ל:

בד"ה ובכולי בעי דלודי כו' גבי נסכא כו' הוה נשבע להכחיש את העד אלמא לא אמרינן מיגו כו' עכ"ל מה שיש לדקדק ע"ז עיין בחידושינו בריש פרק קמא דב"מ וק"ל:

ד"ה ורבי אליעזר בן יעקב וכו' ועוד דאין ה"נ דלית וכו' ונראה דמקושיא זו נזהר רש"י וע"כ פי' ורבי אליעזר לית ליה כמו והוינן בה וכו' וקושיא זו לא קיימא אלעיל אלא הקשו אותה במקום אחר וכן הקושיא שהקשו התוס' בדבור שלפני זה ועוד דלפי המסקנא רבי יצחק דאמר כמאן גם מזה נזהר רש"י וכתב בד"ה על טענת עצמו וכו' ולקמן מפרש לה בטוענו זה בן המת דדמיא לרבי יצחק וא"כ משמע בהדיא שרש"י ס"ל דרבי יצחק נמי איירי בענין דדמיא למה דמוקי לה במסקנא דבדרבה קמיפלגי וצ"ל שרש"י ס"ל דרבי יצחק איירי שהוא טוען ראיתי שחגבהת את אבידתי ושני כיסים היו והוא אומר אמת הוא אבל לא הגבהתי אלא א' וכן בשוורים וס"ל לרבי יצחק דהוא דומה להא דר"א ב"י דיוכל להעיז ולכפור כמו בבנו וא"כ גם לפי זה אתי דרבי יצחק כראב"י וק"ל:

ד"ה מאי קטן גדול וכו' עד ועוד משום מתני' דשבועת הדיינים וכו' הכי איתא שם דף מ"ב על מתני' אין נשבעים על טענת חרש שוטה אבל נשבעים לקטן פריך והא אמרת רישא אין נשבעים על טענת שוטה וקטן אמר רב בבא בטענת אביו וראב"י היא כו' וראב"י לית ליה משיב אבדה פטור אמר רב כשטוענו קטן וכו' והשתא מוכרח היה רב לאוקמא בטוענו קטן כדי לתרץ מתני' דקתני אבל נשבעים לקטן ויתר הדברים מה שיש להתיישב בדבור זה ובשיטת הלכה זו עיין בכתובות דף י"ח שם בתוס':

ד"ה ובכולי בעי דלודי וכו' עד דהא משמע בפ' ח"ה גבי נסכא דר' אבא וכו' וההיא שבועה דאורייתא וכו' תימה לי למה להו לתוס' להא לייתו ראיה מכמה מקומות המבוארות בגמרא דהמכחיש עד אחר חייב שבועה דאורייתא ויליף לה בפ' הכותב ובכמה מקומות מדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון וכו' הוא דלא קם אבל קם הוא לשבועה וכאשר הוא מבואר בכמה מקומות בפוסקים דההיא דאורייתא וא"כ ש"מ דלא אמרינן מדאורייתא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ושמא יש ליישב בדוחק דאי הוו מייתי ראיה מכל שבועות דמכחיש עד היינו יכולין ג"כ לדחות דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וצ"ע:

בא"ד וא"ת גזלן אמאי פסול לשבועה וכו' עד ולא גזור רבנן אלא היכי דנודע וכו'. דקדקו התוס' בלשון זה משום דקשה להו לפ"ז א"כ אמאי לא אמרינן נמי מדרבנן מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא וליפסל נמי לשבועה מדרבנן כמו גזלן לכך כתכו ולא גזור אלא היכא דנודע פסולו וכו' וק"ל:

גמרא אלא בדרבה קמיפלגי ופירש"י ז"ל אלא לא תימא בטוענו גדול אלא בטוענו קטן ודקשיא לן כו'. ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן נראה לכאורה משום דבעי לאוקמי הא דר' יצחק כראב"י וא"כ היינו דוקא אי איירי ראב"י בטוענו קטן דהו"ל טענת ברי קצת ואפ"ה לא הו"ל כמשיב אבידה דאכתי אינו מעיז וא"כ ה"ה בהא דרבי יצחק דאיירי נמי כשבעל אבידה טוען ברי קצת ולא ברי גמור כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ומהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה בשם הירושלמי דאיירי שטוענו ראיתיך מושך בשוורים שלי ע"ש באריכות וא"כ דמי האי דר"י לראב"י דאיירי דוקא בטוענו קטן וכ"כ מהר"ם ז"ל. אלא לפי מה שראיתי דרש"י ז"ל פירש כן בכמה דוכתי בכתובות פ' שני ובשבועות פרק שבועת הדיינים אע"ג דלא מייתי התם הא דרבי יצחק לכך נראה דלשון אלא בדרבה קמיפלגי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דמשמע דהדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא מאי קטן גדול ולפי זה אתי שפיר אף לפמ"ש בסמוך דאף אם נאמר דראב"י איירי בגדול הבא בטענת אביו אפ"ה מיתוקמא הא דרבי יצחק כוותיה אלא הא דהדר ביה הש"ס ומוקי לה בקטן ממש היינו משום דבעי לאוקמי מתניתין דשבועת הדיינין דקתני אבל נשבעין לקטן כפשטיה. ולפ"ז נתיישב ג"כ הא דמקשו התוספות דלפירש"י ז"ל עיקר התירוץ חסר מן הספר ולענ"ד לא קשה מידי דהא דמקשה הש"ס מעיקרא והתנן אין נשבעין על טענת קטן אע"ג דקתני סיפא בהדיא אבל נשבעין לקטן אלא לפי דלא הוי מסיק אדעתא בש"ס לחלק בין קטן הבא בטענת עצמו לבא בטענת אביו מש"ה מקשה בפשיטות מרישא דמתניתין וסיפא ע"כ היינו כדמוקי לה שמואל התם בבא ליפרע מנכסי קטן משא"כ למסקנא דמסקינן בדרבה קמיפלגי והיינו אי שייכא העזה בבא בטענת אביו או לא א"כ ממילא מיתוקמא מתניתין דאבל נשבעין לקטן כפשטיה דנהי דהבא בטענת עצמו אין נשבעין לקטן היינו משום דלא שייך לגביה אין אדם מעיז משא"כ בבא בטענת אביו שייך שפיר אין אדם מעיז דבבנו נמי אינו מעיז כיון שאביו עשה לו טובה וא"כ לא שנא בנו גדול ל"ש בנו קטן ולפ"ז נתיישב' קושיית התוספות דאין עיקר התירוץ חסר כיון דהא גופא בפלוגתא דרבה שייכא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה אלא בדרבה קמיפלגי כו' וקשה דעיקר התירוץ חסר כו' ועוד דבהגוזל קמא ממעטינן כו' וא"כ מה"ט נמי נמעט כו' עכ"ל. עיין מה שכתבתי בסמוך ליישב קושיא ראשונה דלענ"ד לא קשה מידי לשיטת רש"י ז"ל ולפמ"ש יש ליישב נמי הקושיא השניה דנהי דממעטינן התם נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול היינו מה"ט גופא כדרבה דדריש טעמא דקרא דהא דמחייב שבועה במודה במקצת ולא מהימנינן ליה במיגו היינו משום דאין אדם מעיז וא"כ בנתנו כשהוא קטן דליכא העזה אם יאמר להד"ם או החזרתי לך כשהוא קטן כמ"ש התוספות פרק הגוזל שם מש"ה פטור משבועה מה"ט אפילו בתבעו בשהוא גדול ל"ש מודה מקצת ל"ש שבועת שומרים דהתם נמי איכא מיגו דלהד"ם או החזרתי כשהוא קטן לדברי הפוסקים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ואף לפמ"ש בסמוך דלרש"י לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מ"מ מיתוקמא סוגיא דהגוזל בנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול במודה במקצת דוקא ופטור דהו"ל כמשיב אבידה דאי בעי כפר הכל כיון דלא שייך אין אדם מעיז משא"כ בקטן הבא בטענת אביו לא ממעטינן כיון דלא שייך האי טעמא דמשיב אבידה דכיון שבא בטענת אביו בבנו נמי אינו מעיז כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ולשיטת התוספות צ"ע הא דקאמר אלא בדרבה קמיפלגי דלשון אלא אינו מדוקדק דהוי ליה למימר הכא בדרבה קמיפלגי וצריך עיון:

בד"ה ובכולא בעי דלודי פי' בקונטרס כו' וקשה דבפ"ק דב"מ כו' וליכא למימר דהתם מדרבנן כו' דהא משמע בפרק חזקת הבתים גבי נסכא דרבי אבא כו' עכ"ל. וכתב מהר"מ ז"ל בחידושיו תימה אמאי לא מייתי בפשיטות משבועה דאורייתא דע"א דילפינן מקרא דלא יקום עד אחד באיש כו' ע"ש ואנא גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא ויש לתמוה על תמיהתו דודאי משבועה דעד אחד לא מצי לאוכוחי מידי דלעולם דאמרי' מיגו דחשיד מדאורייתא והא דאשכחן שבועה דאורייתא להכחיש העד היינו מה"ט גופא דמסקינן הכא לענין מודה במקצת דלא שייך מיגו דחשיד אממונא דאיכא למימר אשתמוטי הוא דקא משתמיט וא"כ ה"ה לשבועה דעד אחד דבכופר הכל נמי שייך אישתמוטי כמ"ש התוספות בדיבור הקודם אבל מנסכא דרבי אבא מקשו שפיר דלפ"ז העד שחטף הנסכא הו"ל כגזלן ממש שגזל דבר שהוא בעין ואפ"ה לא אמרי' מיגו דחשיד אממונא אע"ג דלא שייך אשתמוטי וזה ברור ועיין בתוספות בפ"ק דמציעא דמייתו התם עוד ראיות לסתור סברא זו דאמרינן מדאורייתא מיגו דחשיד וכל הנך ראיות דמייתו שם היינו בענין דלא שייך אשתמוטי וכמ"ש שם בחידושי ע"ש. מיהו שם כתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל בראיות נכונים ולקיים סברא זו דמדאורייתא ודאי אמרינן מיגו דחשיד וכל מה שהקשו התוס' יישבתי בעזה"י על נכון ע"ש באריכות:

תוס' ד"ה (בע"א) תניא בסה"ד ולבסוף דלא קאי יאמר וכיוצא בזה ב"ב דף ק ע"ט עיי"ש בתד"ה כגון: