מסכת גיטין דף ע״ט עמוד ב׳

והא דאמר רב יהודה אמר שמואל לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגג של חברו וכו'. ואי קשיא והא פסק שמואל בעירובין פרק כל גגות (עירובין צא, א) כרבי שמעון דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות כולן רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן ובין עירבו בין לא עירבו, ויש לומר דהכא מיירי להוליך מן גג לבית וההיא אפילו רבי שמעון אסור וכדתנן לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית, והוא הדין לכלים ששבתו בתוכן שאסור להוליכן מגג לבית, ואם תאמר מאי שנא גגו של חברו דנקט אפילו מגג עצמו לבית אסור דהוי גגו נפרץ במלואו למקום האסור לו דהיינו גגו של חברו היכא דליכא מחיצות נכרות בין גגו לגגו של חברו, איכא למימר דלשמואל לא בעינן מחיצות הנכרות אלא אמרינן גוד אסיק מחיצתה כדאיתא התם ומותר לטלטל מגגו לבית מבית לגגו של עצמו אבל לא מביתו לגגו של חבירו ולא מגגו לבית חברו ומגג חברו לביתו, ומיהו בההיא כרב סבירא לן דבעינן מחיצות הנכרות, ואם תאמר מאי קא משמע לן שמואל דאמר כשם שדיורין חלוקין למטה כך דיורין חלוקין למעלה מתניתין היא דלרבנן דיורין חלוקין הן אפילו לכלים ששבתו בתוכן ולרבי שמעון לכלים ששבתו בתוך הבית, ועוד למה ליה לרבא לאיתויי הא דשמואל לייתי מתניתין דכל גגות, ועוד שמואל אמאי נקט קליטת מי גשמים, יש לומר דלשמואל קליטת מי גשמים איצטריכא ליה לאשמועינן דאף על גב דקולט הוא מן האויר מה שלא נח ולא שבת בגגו של חברו כלל אסור לרבנן כדאית להו ולרבי שמעון כדאית ליה, והיינו טעמא נמי דמייתי הכא הא דשמואל לומר דאף על גב דחלוקין כל כך מלמעלה הני מילי לענין שבת אבל הכא משום קפידא הוא וכולי האי לא קפדי אינשי, והא דגיטין לאו למימרא שיהא ממש כעין הא דשמואל דזרק לה בגגו ונח בגגו של חברו דבכי הא ודאי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה אלא הכא בשהשאיל לה הבעל גגו וזרקו על דעת שינוח כאן ונח בגגו השני וקא משמע לן דאף על גב דאמרינן לעיל (גיטין עז, ב) חד מקום מושלי אינשי תרי לא מושלי אינשי התם משום קפידא הוא שמשאיל חצרו ומקפיד על ביתו אבל כולי האי גגין סמוכין שאין תשמיש רגיל בהן לא קפדי אינשי, וכן צריכין אנו לפרש דבגג וחצר קפדי אינשי דהא לעיל אמרינן דבחצר דידה וגג דידיה כי מושיל לה חצר לא מיגרשא בגג דחצר מושיל לה ולא גג, וצריך עיון כיון דבגגין לא קפדי אינשי משום דאין רגילין להשתמש בהן מאי טעמא כי מושיל לה חצר אמאי קפיד אגג, ולא אייתי הא דשמואל הכא אלא לומר דאף על גב דדיורין חלוקין מלמעלה הכא דמשום קפידא לא חשבינן להו כדיורין חלוקין ובששניהם של בעל תרוייהו מושיל לה ולא קפיד ודוקא בשהחזיקה בשניהם כבר אבל אם לא החזיקה בשני לא קני לה, והרמב"ם ז"ל שהעמידה בצורתה דומיא דהא דשמואל כגון שזרקו על דעת שינוח בגגו ונח בגגו של חברו ובתוך פשוט ידים, צריך עיון, חדא דגג של נכרי היאך קנו לה, ועוד דשיעור של פשוט ידים בגמרא לא הוזכר ושמא דמה אותה הרב ז"ל לגמרי עם הא דשמואל דקתני בה לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגג של חברו דאפילו תוך שיעור כדי שיקלוט דהיינו כדי פשוט ידים אסור דדיורין מוחלקין הן ובכי הא [בנדפס: הוא] דשרא רבא בגיטין כלומר בתוך כדי פשוט ידים, והראשון עיקר.

כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונה הרי זו מגורשת וכו' מה שאין כן בקופות וכו' אפילו הגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת. כך היא גירסת הספרים ופירושא דמילתא כגון שהיו עודפות וגבוהות מחיצות של חיצונה על מחיצות הפנימית וזרקו לה כנגד הפנימית שאם נפל הגט לתוך הפנימית היה נופל [בנדפס: ואמר אביי כיון שנכנס הגט תוך גובה מחיצות החיצונה מגורשת דהא אי נפיל לתוך הפנימית היה נופל] ואף על פי שלא נכנס עדיין בתוך גובה מחיצות הפנימית כזה  מאי טעמא פנימית גופה במחיצות דחיצונה רגילה [בנדפס: להשתמש] להשתמר הילכך חשבינן להו למחיצות דפנימית כאלו הן גבוהות כגבהן של חיצונה וכאלו הגיע הגט לתוך אוירן דמי, מה שאין כן בקופות ואוקימנא בקופות שאין לה שולים לחיצונה והלכך כשהגיע מיהא לקרקעיתה של קופה פנימית מגורשת ואפילו הכי עד שינוח ממש בקרקעיתה אינה מגורשת דהא לא נח ופירש רש"י ז"ל: דהא לא נח ואין מחיצות כלי עשוין לאוירן לשמור דאין כלי עשוי אלא לנוח בתוכו, וקשיא לן דהא אמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (עא, ב) מכי מטי אוירא דמנא קנייה, יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא, ובמסכת זבחים פרק שני (זבחים כה, ב) אמרינן אויר כלי ככלי דמי מיהו ההיא לאו לענין קנין אמורה, והרמב"ן נ"ר פירש טעמא משום דאויר דחיצונה הוא שהרי בתוך מחיצות של חיצונה הוא עומד וכיון דפנימית לאו במחיצות דחיצונה מינטרא דלאו להכי עבידי והאי גיטא מינטר אף במחיצות דחיצונה אינה מגורשת והיינו מה שאין כן בקופות, עד כאן, ואינו מחוור דמכל מקום גיטא בתוך אויר פנימית מינטר ומחיצות דפנימית לא בטילי לגבי חיצונה דאדרבה משמע דחיצונה לצורך פנימית היא דהא אין לה שולים ולסמוך בה פנימית אותבוה כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל אם כן היאך נאמר דמחיצות דחיצונה מחריבות בה ומבטלים מחיצותיה, ורבנו תם ורבנו יצחק הזקן זצ"ל נראה דגרסי כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונות מגורשת, ובקופות נמי גרסי כיון שהגיע להויר מחיצות החיצונות [בנדפס: הפנימית] אינה מגורשת, והוי נמי פירושא כיון שהגיע לגבהן של מחיצות חיצונות וכנגד מחיצות של פנימית דאי נפל לפנימית קא נפיל מה שאין כן בקופות שאף על פי שהגיע לאויר מחיצות הפנימית כלומר כנגד אויר הפנימית אבל הוא ממעל לגבהן של מחיצות דפנימית אלא שנכנס בתוך גבהן של מחיצות דחיצונה אינה מגורשת דהא לא נח בתוך אויר מחיצות דפנימית כי אם ממעל מחיצותיה כנגדה ולא דוקא נקט לישנא דהא לא נח דלא נח ממש צריך רק שיכנוס לתוך אויר הכלי כההיא דעבודה זרה ודזבחים דאויר כלי ככלי דמי. ומה שפירש רש"י ז"ל במחיצות דחיצונה מינטרא דמשועבדות הן לה מחיצות החיצונות, לאו דוקא נקט משועבדות אלא כאלו הן משועבדות לה דאם כן אדמפליגו בין חצירות לקופות ליפלוג בחצירות עצמן בין משועבדות לשאינן משועבדות, אלא היינו טעמא דמחיצות דחיצונה קבועות ועומדות לישאר שם כל שעה וממילא מינטרא פנימית על ידם אבל שתי קופות אינן קבועות יחדיו ואין עומדות לישאר כך.

מתני' - בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין ואיזהו גט ישן כל שנתיחד עמה משכתבו לה. וטעמא מפרש בגמרא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וקשיא לי לרבי יוחנן דאמר לקמן (גיטין פא, א) גבי מתניתין דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי מחלוקת בשראוה שנבעלה אבל לא ראוה שנבעלה דברי הכל אין צריכה ממנו גט שני דלכולי עלמא לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה, אם כן נתיחד עמה אחר שכתבו לה אמאי פסול דהא מסתמא לא בא עליה דהא לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ומאי גזרת גיטה קודם לבנה איכא, ויש לומר דהתם במגורשת גמורה מסתמא סנו אהדדי ומסתמא לא בא עליה אבל הכא דאכתי לא גירשה איכא למיחש שמא בא עליה ובית שמאי סברי לעולם מכיון שכתב לה גיטא מזוהמת היא בפניו ותו לא חיישינן לשמא בא עליה דחזקה לא בעל, ושניהם הלכו לשיטתן דתנן בפרק המגרש (גיטין צ, א) בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו הלכך לבית שמאי שהיא מגורשת משום דבר ערוה מזוהמת היא בפניו ומשכתבו לה אינו בא עליה ולבית הלל אינה מזוהמת בפניו עד שיגרשנה לגמרי ולמאי דאוקימנא מתניתין לקמן בלא ראוה שנבעלה מתניתין דהכא אתיא שפיר דבית שמאי לטעמייהו ובית הלל לטעמייהו כדאיתא בירושלמי אמר רב מנא בית שמאי כדעתהון ובית הלל כדעתהון בית שמאי דאינון אמרין פוטר הוא אדם את אשתו בגט ישן אינון אינון דאינין אמרין אינה צריכה גט משני ובית הלל דאינון אמרין וכו' אמר רבי יוסי בר בון בית שמאי כדעתהון ובית הלל כדעתהון בית שמאי דאינון אמרין לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה אינון אינון דאינון אמרין מזוהמת היא מלפניו ולפום כן אינה צריכה ממנו גט שני בית הלל דאינון אמרין אפילו הקדיחה תבשילו אינון אינון דאינון אמרין אינה מזוהמת מלפניו והוא חשוד עליה לפום כן צריכה ממנו גט שני, ומסתברא מדלא קתני הכא ומודים בנתגרשה מן האירוסין שפוטר אותה בגט ישן כדקתני לקמן גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, דהכא בין בזה ובין בזה מחלוקת דאף על גב דבמגרש את אשתו אמרינן בגמרא דנתגרשה מן האירוסין אין לבו גס בה ולא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, התם הוא שהיא מגורשת גמורה כיון דאיכא תרתי שאין לבו גס בה ונתגרשה אינו חשוד לבוא עליה אבל הכא כל שלא גירשה שמא עדיין דעתו עליה וגיסי אהדדי וחוששין שמא בא עליה, כך נראה לי.

גמרא - במאי קא מיפלגי בית שמאי סברי לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. דמזוהמת היא בפניו ומכיון שכתבו לה תו ליכא למיחש שמא יבא עליה,

ובית הלל סברי גזרה שמא יאמרו - דהא אינה מזוהמת בפניו ושמא בא עליה ויוליד ממנה בן ויאמרו בן גרושה הוא דהא גיטה קודם לבנה, ורש"י ז"ל שפירש שמא ישהה את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה, ומשמע דאפילו הכי אי לא משום גט ישן אכשורי מכשרי ליה ולא פסלינן ליה משום מוקדם, ואף על פי ששנינו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, הכא היינו בשנותנו לה על ידי שליח דאית ליה קלא וכדכתבינן בריש פק המביא בתרא גבי גיטין הבאים ממדינת הים, ואפילו הכי משום גט ישן איכא דבי דינא הוא דדייקי בתר קלא ותו ליכא לא משום פירות ולא משום בת אחותו אבל חשש לעז לגיטה קודם לבנה איכא דשאר אינשי לא דייקי בתר קלא, כך נראה לי.

איכא דאמרי אמר רבי אבא אמר שמואל אם נתגרשה תנשא לכתחלה - וכן הלכה חדא דגזרה דרבנן היא ותפוס לשון אחרון לקולא, ועוד דאמרינן לקמן בפרק המגרש (גיטין פו, א) גביה שלשה גיטין פסולין, ותו ליכא והא איכא גט ישן ופרקינן התם תנשא לכתחלה הכא דיעבד, וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן פסק הרב אלפאסי ז"ל בהלכותיו התם בפרק המגרש. כתב הרמב"ם ז"ל בפרק תשיעי נתיחד עמה אחר שאמר להם לכתוב ולחתום וליתן לה הרי אלו לא יכתבו קל וחומר הדברים אם הגט שנתן לה לידה כשנתיחד עמה נפסל הגט שמא בעל קל וחומר לזה שלא נכתב ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתיחד עמה אינו גט. וקשיא לי שבכל מקום שכתב הרב אינו גט אינה מגורשת כלל ואפילו ריח הגט אין בו ואם נשאת תצא ואם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו כמו שכתב הוא ז"ל בפרק עשירי, ותמה על עצמך בכאן למה בטל ולמה פסול אחר שנתנוהו לה דהא אמר רבי אבא אמר שמואל אם נתגרשה תנשא לכתחלה וכן פסק הוא ז"ל, ובשלמא פסול כיון שלא נתנו הוא בעצמו איכא למיחש שמא פייס כשנתייחד עמה וכדאמרינן בפרק מי שאחזו, ולא אמרו כאן תנשא לכתחלה אלא בשנתנו לה הוא אחר שנתיחד עמה אבל כשנתנו לה שליח חיישינן שמא פייס, אבל מכל מקום בטל ליכא למימר.

מתני' - כתב לשום מלכות שאינה הוגנת לשום מלכות יון לשום מלכות מדי לבנין הבית לחורבן הבית. פירוש: בזמן שהאומות מונין למלכיהם ומלכיות מקפידות בדבר אם היה במלכות זה וכתב לשם מלכות אחרת אפילו לשם מלכות שאינה הוגנת משום הכי מזכירו כאן בלשון מלכות שאינה הגונת מה שאינה מזכירו כן בשאר מקומות משום דסלקא דעתך אמינא כיון שאינה הוגנת לא יקפידו בה קא משמע לן, ואף על גב דבגמרא עבידי בה [בנדפס: מינה] צריכותא אחריתי האי צריכותא אשמועינן בלשון שאינה הוגנת, ולא עוד אלא אפילו למלכות שכבר עברה כמלכות מדי ויון דסלקא דעתך אמינא מאי דהוה הוה קא משמע לן, ויש מפרשים דדוקא לשם אלו שהם שם מלכות ובנין הבית נמי משום דחשיבותא דידן הוא, וחורבן הבית נמי משום שהוא זכרון לתקפו של נבוכדנצר ועוד דחשיבותא דידן כשמונין להפסק מלכות שלנו ולא להתחלת מלכות של אחרים אבל מה שמונין ליצירה אין אדם מקפיד בכבוד שמים והראיה שלא הזכירו כאן ליצירה דהוה רבותא טפי. תוספתא כתב לשם איפרכין לשם הורכינות או שהיו שני מלכין עומדין וכתב לשם אחד מהן כשר, ואם תאמר והא אמרינן בפרק קמא דעבודה זרה (י, א) בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד, יש לומר דהיינו דוקא בשטרות דאין קפידות מלכיות בכך אבל בגיטין שהוא דבר חשוב שמפרידין בו אשה מבעלה המלכיות מקפידות בו אם לא יכתבו לשם מלכות שנכתב בו.

וצריכה גט מזה ומזה - פירש רש"י ז"ל: אף על פי שקידושי שני לא היו קידושין, וביבמות (קיב, א) מפרש טעמא זרה שמא יאמרו גרש ראשון גט גמור ונשא שני ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט, ואין צריך כאן משום שגט זה גט גמור הוא דבר תורה וקדושי שני קדושין גמורין וצריכה גט שני מן הראשון משום תקנתא דרבנן דפסלוה להאי גיטא.

ולא פירות - פירש רש"י ז"ל: דין פירות, כלומר פרקונה שהוא תחת פירות, ובירושלמי מפרש שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל, ואפשר ליישב דברי רש"י ז"ל כדברי הירושלמי וכמו שכתבתי בריש פרק האשה רבה ביבמות בסיעתא דשמיא.

ולא מזונות - פירש בשלותה ואכלה אבל לאפוקי מינייהו מזוני השתא לא צריכא למימר דהשתא בעמוד והוצא קיימא מזוני [בכת"י: השתא לא צריכא למימר דהשתא] אית לה, ומסתברא דהאי דקתני ולא פירות כלומר שאינה מוציאה פירות שאכל היינו דוקא פירות שאכל עד שלא נודע פיסולו של גט אבל פירות שאכל לאחר שנודע פיסולו מוציאה, והא נמי דקתני ולא מזונות ואם נטלה מזה ומזה תחזיר דוקא מזונות שתפשה לאחר שנודע פיסולו של גט אבל מזונות שתפסה קודם לכן אינה מחזירה וכאותה שאמרו בירושלמי בפרק האשה שהלכה בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלה, ולא פירות אמר רבי אבינא שאינה יכולה להוציא ממנו אכילת פירות שאכל הדא דתימר בשאכל עד שלא בא הראשון אבל אם אכל משבא הראשון מוציאה, ואם נטלה מזה ומזה תחזיר הדה דתימר בשנטלה משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקה מיניה לא מפיק מינה.

ולא בלאות - פירש רש"י ז"ל בלאות הקיימין מבגדים שהכניסה לו וקנסא הוא דקנסוה כדמפרש בגמרא דיבמות דאיבעי לה לאקרויי גיטה, ואינו מחוור שכל כליה הקיימין אינה מפסדת מהם כלום כדאמרינן בכתובות פרק אלמנה ניזונת (כתובות קא, ב) אם היא זנתה כליה מי זנו, ויש לומר דכאן קנסו יותר מבמזידה גמורה דההיא לא שכיחא והאי דלא נתכוונה לזנות אלא שסומכת אגיטה יש לקנוס ולגדור יותר וכדאמרינן נמי בגמרא נשאו אין זנו לא, ופירש רבנו אלפאסי ז"ל ביבמות פרק האשה ולא בלאות מה שבלה מנכסי צאן ברזל ואבד לגמרי אינו משלם לה תחתיו אבל הבלאות שהן קיימין יש לה ונוטלתן, עד כאן.

והולד ממזר מזה ומזה - פירש רש"י ז"ל: אם החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר מדרבנן וביבמות (צב, א) אמרינן דאסור בממזרת הואיל וכשר מן התורה, ואינו מחוור דהתם הוא דאשתו של ראשון גמורה היא אבל כאן קידושי שני קידושין גמורין הן ואם גרשה שני ונשאה ראשון כשר גמור הוא ואפילו מדרבנן דאין ממזר מחייבי לאוין ולא גרע ממחזיר גרושתו דעלמא דאין הולד ממזר כלל אלא [בנדפס: אבל] הכא בשהבעל ראשון בעודה תחת השני והוליד ממנה בן דזה ממזר גמור דברי תורה דנשואי שני נשואין גמורין הן אבל בנה משני קודם שגרש הראשון הוי ממזר דרבנן ואסור בממזרת ואם בא עליה אחר שגרש ראשון הרי זה כשר גמור.