מסכת גיטין דף כ״ב עמוד א׳

ואכתי בדאשרוש לא פליגי והתניא אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחוץ לארץ רשב"ג אומר גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצת נופו בחוץ לארץ. וקא סלקא דעתיה אף על פי שהשרשין כלן בין בארץ בין בחוץ לארץ אלמא בין לרבי בין לרשב"ג אף על גב דאשרוש אזלינן בתר נופו אלא דרבי סבר דיניקת שרשין ואוירא גרמי וכולן שרף מיבלבל ואזלינן אף בתר נופו ורשב"ג סבר דבתר נופו אזלינן לגמרי ולא בתר שרשין ומתרווייהו פריך. בכת"י א"י: טבל וחולין מעורבין זה בזה ואין מעשרין ממנו על החיוב ואין מעשרין מן החיוב עליו אלא מיניה וביה דברי רבי.

לא, מקצת שרשיו בארץ ומקצת שרשיו בחוץ לארץ - ודכולי עלמא בדאשרוש בתר שרשיו אזלינן לגמרי ולא בתר נופו כלל ובדאפסיק צונמא מתחת בין השרשין וקסבר רשב"ג דכל חלק מעלה שרף לכנגדו ואינו חוזר ומתבלבל, ואמרינן אי הכי מאי טעמא דרבי ופריק דהדר ערבי כלומר דקסבר דהדר ערבי היניקות כיון שחוזר האילן ומתערב מפתח הקרקע ולמעלה ורשב"ג סבר דכיון שהשרשין מופסקין מלמטה אין שרף היניקות מתערב אלא זה עולה כנגדו וזה עולה כנגדו, במאי קא מיפלגי כלומר מה טעם לחלוקתם מר סבר אוירא מבלבל כלומר רבי ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין האויר מבלבל כיון שהיניקה מופסקת. ורש"י ז"ל שפירש דהדרי ערבי שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם, לאו למימרא דעד השתא משמע דלמעלה נמי מופסקין דהא אילן מקצתו בארץ קתני, ועוד דלא היה דרך לחלוקתן, אלא טעמא הוא דמפרש כלומר הדרי ערבי היניקות כיון שהעץ אחד למעלה מן הגזע. כנ"ל לפרש סוגיא זו.

הא דאמרינן (לעיל גיטין כא, ב) - על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. מסתברא דלאו דוקא נקט לשון זה דבכי האי ודאי משמע דהוה לה כריתות, דהא מכרן האב או שמת מותרת ליכנס בהן וכדאמרינן בנדרים (מו, א) קונם לביתך איני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר, אלא הכא באומר לה על מנת שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם. ומכל מקום אכתי קשיא לי, דהא איפשר דנפל הבית בחייה והוה ליה כריתות דכיון דאפשר אף על פי שאינו ברי כריתות קרינא ביה, וכדאמרינן על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייך שאין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות אלמא כיון דאפשר דההוא גברא מיית ברישא כריתות קרינא ביה, ושמא מיתה שאני דשכיחא אבל לנפילה לא חיישינן, אי נמי יש לומר דאף על פי שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא דהתם (ב"מ קג, א) גבי שוכר אמרינן נפל אזדא לדידה שכרו ולא ליראות בו בחרבנו אבל לגבי איסור אף בקרקעו אסור ליכנס דאפילו דריסת הרגל אסר עליה דבין שיהא הבית כמות שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסורה בו שכניסת קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת, וזה נראה יותר, וכן נראה מן התוספתא כמו שאנו עתידין לכתוב בפרק המגשר בסייעתא דשמיא. והרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ח הי"א) שכתב הלשון הזה כצורתו נראה מדבריו שאף לשון זה לא הוי כריתות ונראה שהוא ז"ל דעתו לומר דכיון שאמר לה לבית אביך כיון שהיא אסורה בו כל זמן שהוא של אביה אף על פי שאם מכרו אביה נתרת בו אפילו הכי אין כריתות בתנאו שהרי מה שנאסר שהוא בית אביה לא הותר לה לעולם דעכשיו כשמכרו האב והיא נתרת בו לא בבית אביה נתרת אלא בבית נכרי, ודוגמתו אמר לה על מנת שלא תאכל ככר זה לעולם אין זה כריתות אף על פי שנשרף הככר והלך לו שהרי מכל מקום כל שהיה הככר בעולם נאסרת בו ואין זה כריתות בתנאו, ובפרק המגרש נאריך בו בסייעתא דשמיא במה שיש עליו מן הקושיא. ובתוספות תירצו דהתם בנדרים הוא דאמרינן שאם מת מותר ליכנס דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל הכא כל יוצאי ירכו קרי בית אביו וכדאשכחן גבי תמר שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם אביה כדמוכחי קראי ודחוק הוא, ועוד מכרו לאחד מאי איכא למימר. וצריך עיון. בכת"י א"י: דאז אסורה לעולם וכדתנן (שם) קונם בית זה שאיני נכנס הרי זה אסור לעולם.