דשקיל ליה — לעציץ ויהיב ניהלה:
שמא יקטום — העלה והויא קציצה מן המחובר:
עד שיחזיק בזרעים — עציץ הוי תלוש ומיקני במשיכה זרעים הוי מחוברין ודינן כקרקע ונקנים בכסף בשטר ובחזקה ועד שיחזיק כגון דניכש או עידר דהויא חזקה ובלא יהיב מעות קמיירי דאי יהיב זוזי מיקנו בכסף:
החזיק בעציץ — ולא משכו לקנות אלא עשה בו שום מלאכה במקומו:
אף עציץ לא קנה — דמטלטלין לא מיקנו בחזקה:
נקבו בארץ ונופו בחוצה לארץ — שהיה מונח על הגבול ונוף הזרעים נוטה חוץ לעציץ חוץ לגבול:
בתר נקבו אזלינן — שמשם הוא יונק וחייב במעשר:
בתר נופו אזלינן — ופטור מן המעשר מן התורה בחוצה לארץ:
בדאשרוש — חוץ לנקב בתוך קרקע ארץ ישראל:
כולי עלמא לא פליגי — דלא אזלי' תו בתר נוף הואיל ומחובר ממש בארץ:
ובדאשרוש לא פליגי — ליכא למאן דאזיל בתר נוף:
שתי גנות זו על גב זו — וזו אצל זו וקרקעית האחת גבוה מחברתה וגידור שלה זקוף והירק בינתים בגידור הגבוהה דעכשיו הוא נשרש בקרקעו של עליון ונופו באוירו של תחתון:
של תחתון — אזלי' בתר נוף:
כדקתני טעמא — שאם ירצה תחתון למלאות גנתו כו' והואיל ובידו למחות וגורם לירק הזה זוכה בה ולאו משום הטיית נוף:
טבל וחולין מעורבין זה בזה — אין לך פירי באילן הזה שאין מקצתו מן הארץ שהוא טבל ומקצתו מחוצה לארץ שהוא חולין לפי שהיניקה מתערבת ונפקא מינה שאין מעשרין מטבל ודאי עליו דהוי מן החיוב על הפטור ולא ממנו על טבל ודאי:
הגדל בחיוב — מה שבתוך ארץ ישראל:
מקצת נופו כו' — ואע"פ שכל שרשיו בארץ או בחו"ל אלמא אזלינן בתר נוף:
מ"ט דרבן שמעון — מהו הגדל בחיוב חייב והלא היניקה של שרשין מעלה שרף בכל הפרי ושורשי עבר זה מעלים שרף לפרי שבעבר זה:
דמפסיק צונמא — שן סלע מבדיל באמצע השרשים ומפסיקין עד הגזע הלכך לרבן שמעון לא ינקי מהדדי:
דהדרי ערבי — שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם:
מר סבר אוירא מבלבל — אע"פ שכל מה שיש מן השרשין בקרקע הוי מובדל הואיל וכשיצא לאויר הוא מעורב ומבלבל וינקי מהדדי:
ומ"ס — אוירא לא מבלבל הואיל ובתוך הקרקע מובדל בסלע שאינו מצמיח ומיהו היכא דכל שרשיו בא"י ליכא מאן דאזיל בתר נוף:
שלש עורות הן — חלוקין בשמותיהן ובשיעוריהן:
כמשמעו — כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם:
קמיח — מעובד בקמח:
למאי הלכתא — שיעוריהן חלוקין:
משקולת — של עופרת עשויה להיות פוחתת ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת:
רבעא דרבעא — משקל קטן שלהן היה:
חיפה — מתוקן קצת וראוי לחפות בו קמיעין:
לכתוב עליו את הגט — כרבנן דמכשרי ומיהו קלף גמור דמליח וקמיח ואפיץ לא שמיה עור משום הכי לא מני בהדייהו ושיעוריה תנן בהמוציא יין (שבת דף עט:) קלף כדי לכתוב בו פרשה קטנה שבתפילין אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין הילכך שיעורו בגט:
מאן חכמים — כלומר מאן נינהו ומאי טעמייהו דמכשרי:
