אלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר וכו' — ואם תאמר אמאי לא משני ליה שאני נכרי דלאו בן כריתה הוא אבל הני בני כריתה נינהו לכשיגדל הקטן וישתפה השוטה, ויש לומר דלא קפדינן אבני כריתה אלא במידי דצריך שליחות כדאמרינן לקמן (גיטין כג, ב) אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה מאי טעמא לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין. והא דאמרינן בפרק קמא (י, ב) גבי גטין העולים בערכאות של נכרים והא לאו בני כריתה נינהו ומשני ירד רבי שמעון לשטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דאלמא משמע דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי פסול כיון דלאו בני כריתה נינהו, ומסתמא כל שפסול לרבי מאיר בחתימה פסול לרבי אלעזר בכתיבה וכל שכשר לרבי אלעזר בכתיבה כשר לרבי מאיר בחתימה דהא כתיבה לרבי אלעזר וחתימה לרבי מאיר מוכתב לה נפקא להו דרבי מאיר מוקי לה לחתימת העדים ורבי אלעזר מוקי לה לכתיבת הגט אלמא מדפסילי לרבי מאיר מטעם דלאו בני כריתה נינהו ואף על גב דלא בעינן שליחות. י"ל דלא דמי דמכל מקום חתימת העדים דמתורת עדות הוא יש לפסול בנכרים משום דלאו בני כריתה נינהו אבל כתיבה לרבי אלעזר כיון דלאו משום עדות הוא ושליחות נמי לא בעינן לא פסלינן להו משום דלאו בני כריתות נינהו כי היכי דלא פסלינן בע"ז (כז, א) מילה בנכרי אף על גב דלאו בני מילה נינהו ומאן דפסיל לה התם מן המול ימול נפקא ליה הא לאו הכי כשר. ואם תאמר והיכי אמרינן דכתיבה לא בעיא שליחות והא אמרינן (עא, ב) צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ואמרינן נמי (לקמן גיטין סג, ב) בההוא מעשה דההיא דהוה קרי לה נפאתא וכתבי אינהו טפאתא דאין חוזרין ועושין לה גט אחר משום דעדים שעשו שליחותן הם אלמא שליחות בעיא, ויש לומר דכולה מלתא לאו משום שליחות הוא אלא משום לשמה שאם יכתבו בלא צואת הבעל לא יתנו כל כך לב לכתוב לשמה ויכתוב סתם וקיימא לן דסתמו כשלא לשמו משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, ותדע דבריש זבחים (ב, ב) דייק ממתניתין דהכותב טופסי גטין צריך שיניח מקום האיש (לקמן גיטין כו, א) דסתמו שלא לשמו קאי דמקשה התם אהא דתנן (ריש זבחים) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה טעמא דנזבחו שלא לשמן הא סתמא כלשמן הוי ורמינהו הכותב טופסי גטין צריך שיניח וכו' אלמא סתמיה לאו כלשמה הוי ומשני זבחים בסתמא לשמן קאי אשה בסתמא לגירושין קיימא בתמיהא, דאלמא שמעינן מינה דאי אשה לגירושין קיימא טופסי גיטין כשרים אף על פי שלא עשאו בעל לסופר שליח, ומאי דפסלינן ליה במתניתין לטופס גיטין בלא צואת הבעל משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן לכונתן לשמן כונה מעליא אף על פי שמתכונין לשמו ולשמה דמסתמא בכל ענין פסיל ליה ואף על פי שמתכוון הוא לשם אשה זו דכיון שלא צוה הבעל והיא אינה עומדת להתגרש כשלא לשמה חשבינן ליה, והיינו נמי דגבי חרש שוטה לא פריך והא לאו בני שליחות נינהו ואפילו עומד על גביו לא מהני משום דבכתיבה לא בעינן שליחות, וכיון דאתינן להכי שמע מינה דעבד מותר לכתוב את הגט דאף על גב דלאו בני כריתה נינהו הא אסיקנא דלגבי כתיבה לא קפדינן אבני כריתה אלא אבני דעה דכתבי לדעתין ועבד נמי דשייך במצות כנשים וכל מה שהנשים כשרות לו אף הם כשרין לו ואשה שכשרה לכתוב את הגט לא נראו דבריו. בכת"י א"י: משמע נמי דלר"א איכא למיפסלינהו משום דלאו בני כריה נינהו בכת"י א"י: אף הן כשרין לו, והרמב"ם ז"ל שמנאו בכלל הפסולין לכתוב את הגט.
ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף — כלומר מתניתין רבי אלעזר היא ואפילו בלא אחרים עומדין על גביו, ודוקא לטופס אבל תורף לא ולא גזרינן טופס אטו תורף. ובודאי באין גדול עומד על גביו מיירי מדלא מפרש לה בהדיא והוא ששייר מקום התורף ובגדול עומד על גביו, דשמואל לא סמיך אדרב הונא דליסתום לישניה ולסמוך אגדול עומד על גביו דקאמר רב הונא, ורב הונא נמי לא סמיך אדשמואל ואפילו בתורף קא מכשר כיון דגדול עומד על גביו, ולדברי רב יהודה איכא למימר נמי דאפילו נכרי כשר לכתוב את הטופס לכתחלה ואפילו אין ישראל עומד על גביו דלנכרי עומד על גביו מאי מהני, ומתניתין דהכותב טופסי גיטין דלא מכשר אלא מפני התקנה ומפרש לה רבי יוחנן משום תקנת סופר משום כדי חייו דאלמא משום תקנה הוא דשרינן כתיבת טופס שלא לשמה הא לאו הכי לא, ואם כן חרש שוטה ונכרי דלית בהו משום תקנה אמאי שרי, איכא למימר דעיקרא דמילתא משום תקנת סופר התירו וכיון שהותר הותר בכל דלא פלוג רבנן, ואי נמי איכא למימר דרב יהודה אמר שמואל מפרש לה משום תקנת עגונות ואף בחרש שוטה וקטן ונכרי איכא משום תקנת עגונות דזמנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח אלא הני ואי לא שרית ליה מעגן לה ויתבא. כנ"ל. ומיהו לענין פסק הלכה איכא למימר דהלכתא כרב הונא דמוקי לה למתניתין בשגדול עומד על גביו הא לאו הכי אפילו טופס אין כותבין דגזרינן טופס אטו תורף, ודלא כמתניתין דהכותב טופסי גיעטין אלא כרבי אלעזר דהתם דגזר טופס אטו תורף וקיימא לן כוותיה מדפסק רב כותיה לקמן (גיטין כו, ב) וקארי עלה טוביינא דחכימי, וכן נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל דבפרק כל הגט הביא דברי רב דקארי עליה דרבי אלעזר טוביינא דחכימי והשמיט כל ההיא שקלא וטריא דשקלינן וטרינן לפרושי מפני התקנה דקתני במתניתין, בכל זה גלה רבינו דעתו שאין מתירין כתיבת טופס מפני התקנה אלא כרבי אלעזר דאסר לגמרי טופס אטו תורף, ובהאי גונא גם כתב דברי רב הונא לבד ודברי רב שפסק כרבי אלעזר דגזר טופס אטו תורף ולא כתב מפני התקנה ומה שנתפרש עליו בגמרא. והכי נמי משמע בירושלמי דרב ורב הונא קיימי בחדא שיטתא ותרווייהו פסקו כרבי אלעזר דגזר טופס אטו תורף דגרסינן התם (פ"ג ה"ב) רבי זעירא רב הונא בשם רב הלכה כרבי יהודה בגיטין וכרבי אלעזר בשטרות ונימא הלכה כרבי אלעזר אלא בגין דרב ושמואל תרויהון אמרין הלכה כרבי אלעזר דלא תסבור מימר אף הכא כן לפום כך צריך לומר הלכה כרבי יודה בגיטין וכרבי אלעזר בשטרות. ומיהו בדיעבד נראה דכשר הוא דהא במחובר גזר רבי אלעזר טופס אטו תורף לכתחלה ובדיעבד שרי ותנשא בו לכתחלה וכדקתני אין כותבין את הגט במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר אלמא כל היכא דליכא אלא גזרת טופס אטו תורף בדיעבד כשר, אלא שראיתי לרמב"ן נ"ר דפסל אפילו בדיעבד דלא דמי לכתבו על המחובר דהתם לא שכיח כולי האי כתיבה על המחובר לפסול עליה בדיעבד אבל כתיבת טופס אטו תורף אליבא דרבי אלעזר איכא למיגזר טפי שזו גזירה מצויה, ותדע דהא רבי יהודה גזר בההיא שאר שטרות אטו גיטין ואלו בכותב שטרות במחובר ליכא מאן דסלקא דעתיה הכין. ואם תאמר היכי מצינן לאוקומי מתניתין כרבי אלעזר ובגדול עומד על גביו כרב הונא דאם כן תיקשי לן מתניתין דמדפסיל ליה לנכרי בהבאה מכלל דלכתיבה שרי כקושיא דרב נחמן, איכא למימר דאדרבה מדקתני בהדיא חרש שוטה וקטן ושבקיה לנכרי שמעינן מינה דנכרי פסול דאי לא לישמעינן נכרי וכל שכן חרש שוטה וקטן דבני כריתה נינהו והיינו דלא חש רב הונא לפרוקה, ואפשר לומר דהלכתא כרב יהודה אמר שמואל וכדרב הונא אמר עולא דאוקמוה למתניתין דהכא בכתיבת טופס ואף לכתחלה מותר להן לכתוב ואפילו בלא אחרים עומדין על גביהן והוא ששיירו מקום התורף ואף נכרי כשר לכתוב את הטופס דלא גזרינן טופס אטו תורף וכתנא קמא דטופסי גיטין דלקמן (גיטין כו, א), ואף על גב דהתם קתני טעמא דהתירו טופסין מפני התקנה ופירש רבי יוחנן מפני תקנת סופרים כלומר משום כדי חייו כבר כתבתי למעלה דאיכא למימר דכיון דהתירו משום כדי חייו התירו בכל. ואי נמי דאינהו משום תקנת עגונות מפרשי לה ובחרש שוטה וקטן ואפילו בנכרי איכא למימר ההוא טעמא, ואף על גב דרב פסק הלכה כרבי אלעזר דגזר טופסי גיטין אטו תורף וקרי עליה טוביינא דחכימי אנן בגיטין כרב יהודה אמר שמואל ורב הונא אמר עולא סבירא לן דאוקמוה למתניתין דהכא בכתיבת טופס לומר דלא גזרינן, ורב יהודה אמר שמואל שקלי התם אליבא דתנא קמא ואמר וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם דמשמע דסבירא ליה כותיה, ועוד מדשקלו וטרו כולהו אמוראי לפרושי למתניתין דקתני מפני התקנה אלמא משמע דסבירא ליה דמפני התקנה התירו כתיבת טופסי הגט, ומיהו קיימא לן כותיה בשאר שטרות דבין טופס בין תורף שרי מדפסק רב כוותיה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, ועוד דשקלינן וטרינן עלה ואקשינן עליה מדרב פפי דאמר משמיה דרבא דחיישינן מיחזי כשיקרא ודחינן לה מדרב נחמן דאלמא כרותיה קיימא לן בשאר שטרות, והלכך כותבין טופסי גטין מפני התקנה או משום תקנת סופר כר"י או משום תקנת עגונות כרב חסדא, וחרש שוטה וקטן נמי שרי ואפילו בלא אחרים עומדין על גביהן ואפילו נכרי איכא נמי למשרא מהאי טעמא דכיון דהותר לא פלוג רבנן, ואי נמי לרב חסדא דפירש משום תקנת עגונות לא שנא חרש שוטה וקטן ולא שנא נכרי בכולהו איכא משום תקנת עגונות כדפרישית לעיל. והרמב"ם ז"ל פסק כתנא קמא דטופסי גיטין דמשום תקנת סופר מותר ולא גזרינן טופס אטו תורף ואסר חרש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט אלא אם כן גדול עומד על גביו, משמע שהוא ז"ל מפרש דברי רב יהודה אמר שמואל דאמר והוא ששייר מקום התורף דוקא בשגדול עומד על גביו ואדרב הונא דאמר בגדול עומד על גביו סמיך, וזה מן התימה שיסמוך שמואל אדברי רב הונא וסותם דבריו על סמך דברי רב הונא, ועוד שלא נאמרו בתלמוד סמוכין זה לזה, ועוד דאי אמרת דעמידת גדול על גביו מהניא וכונתו הויא כונה אפילו תורף נמי לישתרי ואי לא הויא כונתו כונה עמידתו לא מעלה ולא מוריד, ועוד דאי גזרינן בהו טופס אטו תורף אי לא הויא כונתו כונה טופס נמי לא לישתרי בעמידת אחר על גביו דלמא אתי למשרי תורף בעמידת אחר על גביו ואי לא גזרינן בהו טופס אטו תורף טופס לישתרי אפילו בלא עומד על גביו, ואפילו לכשתמצא לומר דעמידת אחר מהניא דהא בטופס לא בעינן לשמה ואמאי גרע חרש וקטן מסופר שכותב לתומו, ואי אמרת דסופר נמי לא הותר אלא מפני התקנה ובחרש שוטה וקטן דלאו סופרים נינהו ליכא משום תקנה אם כן אפילו באחרים עומדים על גביהן לא ליכתבו ואי משום תקנה העומד על גביו אם כן אפילו נכרי כי האי גונא לישתרי והוא ז"ל כתב אבל נכרי ועבד אין כותבין הטופס לכתחלה אפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה אלא מפני תקנת סופר כמו שבארנו עד כאן, ועוד תימא עבד מיהו משום תקנה לישתרי דהא בן ברית הוא וכל שכן שכבר ביארנו למעלה דעבד כותב לכתחלה אפילו תורף דכל שהאשה כשרה לה אף הוא כשר לה.
מתני' — הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן והנכרי. כתוב בהלכות בעו רבנן קמי עד רב חנינאי גאון בכלה רבתי דנכרי לא הוי שליח לקבל את הגט ולהוליך את הגט מהו למכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לנכרי אמטי האי מנא לישראל פלוני וליתביה לאיתתי ואמר להו לא ונתן בידה או ביד שלוח' ישראל אבל נכרי לא דכי נפיק גיטא מידא דבעל בעינן דלימטי' לידא דאיתתא או לידא דשליח ישראל דקאי במקום בעל או לידא דשליח לקבלה דשויתיה איתתא גופה דקאי במקום איתתא גופה, ורבנן דהשתא קאמרינן אף על גב דאתיי' נכרי לגיטא אי יהביה לישראל וההוא ישראל יהביה לאיתתא בעדי מסירה לכתחלה לא מנסבינן לה משום דנכרי לאו בן ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דרבי שמעון דתנן (לעיל גיטין י, ב) רבי שמעון אומר כולן כשרין ואמר רבי זירא ירד רבי שמעון לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וקיימא לן דהלכה כרבי אלעזר עד כאן. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ו, ה"ז) הפסולין מדברי סופרים בעבירה כשרים בשליחות אבל פסולין בעבירה מדברי תורה פסולין להבאת הגט ואם הביאו הרי זה פסול במה דברים אמורים בשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט וכבר כתבתיו בריש מכלתין (לעיל גיטין דף ה, ב) והארכתי במה שיש עליו מן הקושיות גבי בפני כמה נתנו לה וכו'. ב. ברא"ש הגירסא: מהו למכרכי' לגיטא.
גמרא — בשלמא חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו נכרי נמי לאו בן היתרא הוא. כך היא הגירסא בספרים שלנו. ומפירוש רש"י ז"ל נראה שהוא גורס לאו בני תורה הוא, ופירש אינו בתורת גיטין וקדושין ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי עביד שליחות לאחריני. ויש תימה דאם כן הוה ליה לומר לאו בני כריתה נינהו כלשון המורגל בכל מקומות כזה, ועוד דאם כן הוה לן לאקשויי הכא כקושיין דלקמן בסמוך גבי הא דאמר רבי יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין מתקיף לה ר' אלעזר טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר והא נכרי דאיתנייהו בתרומה דנפשייהו ואין תורמין בשל ישראל הכא נמי ליקשי הכי. ונראה לפרש לאו בן תורה הוא ואינו בן שליחות דמה אתם בני תורה אף שלוחכם בני תורה. ואי נמי לספרים דגרסי לאו בני היתירא כלומר אינם בני היתר אשה מבעלה על ידי שליחותם לפי שאינן בתורת שליחות.
אלא אמר רב יוסף הכא בחוץ לארץ עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי אמר. ואף על גב דקיימא לן כרב אשי (לעיל גיטין ו, א) דאמר אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגלתא, התם הוא דמירתתי מיניה דילמא סליק וחזי להו אבל הכא דלמא יהבינן ליה אחד מן הכתובים להו כבר, אי נמי כדר"ז (יבמות קד, ב) דאמר להו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו.
הוא הדין אף על גב דלא חזר ונשתפה ואיידי דקתני שפוי וכו' — ואם תאמר והא אסיקנא בבבא בתרא (קכח, א) דתחלתו וסופו בכשרות בעינן, איכא למימר דהתם הוא דבעינן סהדותא מעלייתא אבל הכא דמדאורייתא אפילו קיום לא בעי ורבנן הוא דאצרוך הכא משום עגונה הקלו בתחלתו בכשרות.
הא ד בעו מיניה דר' אמי עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. פירש רש"י דהוא הדין להולכה דחד דינא וחד טעמא אית להו דזה שליח האיש וזה שליח האשה. וכן כתב הרי"ף ז"ל ופשט להו דכשר מדקא פסיל לנכרי במתניתין מכלל דעבד כשר דאי לא ליתני עבד וכל שכן נכרי דלא שייך במצות כעבד ואסקה רבי יוחנן דאינו כשר לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין וקיימא לן כותיה והילכך בין בהולכה בין בקבלה פסול. ורבינו אבן מיגש ז"ל הקשה על רבו ז"ל דאם כן דהוא הדין להולכה תיקשי ליה מתניתין לרבי יוחנן דודאי מדפסיל ליה לנכרי מכלל דעבד כשר אלא ודאי דוקא לקבלה פסול אבל להולכה שרי כדיוקא דמתניתין דהוה דייק ר' אמי אלא דר' אמי הוה מדמי קבלה להולכה ורבי יוחנן לא הוה מדמי להו. ונתקשה הרב ז"ל בטעם הענין מה הפרש יש בין שליח האיש לשליח האשה, והרמב"ן נ"ר תירץ דשליח קבלה דמכיון דאתי גט לידיה מגורשת שייך למיפסליה משום דליתיה בתורת גיטין וקדושין דהא אינהו לאו בני גרושין נינהו אבל להולכה דעד דמטיא גיטא לידה לא מיגרשה לא שייך למימר כולי האי למיפסליה משום דליתיה בתורת גיטין וקדושין דהא בשליחות איתנהו. ומיהו לענין פסק הלכה כרבינו אלפסי ורש"י ז"ל עבדינן ולחומרא. ועוד דהא דקשיא ליה לרא"ם ז"ל דאם כן תיקשי ליה מתניתין לרבי יוחנן כבר תירץ הרב אלפאסי ז"ל דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ ואף רבינו תם ז"ל תירץ דמשום דבעי למיתני בסיפא דמתניתין נכרי ונתגייר פסול דהוי רבותא טפי מעבד ונשתחרר לפי שזה אינו ברשותו להשתחרר אבל נכרי דברשותו להתגייר אימא כשר קא משמע לן ומשום הכי נקט נכרי והוא הדין לעבד.
