מסכת סוטה דף ל״ב עמוד ב׳

ולנו במקומן בבית מלונם בגלגל ושם הקימו את האבנים:

גמ' ה"ג ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת ומהאי קרא יליף לה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה:

אל האשה משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון:

על מה היא שותה כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה:

ובמה היא שותה בכלי מאוס במקידה של חרש:

ועל מה נטמאת מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שעל ידי כך באות לידי וצבתה בטנה:

ובמה היא נטמאה משמיעין אותה הלכות המים המאררים על איזו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה והיא מזידה וברצון בדקוה ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה:

וכל כך למה לנו להודיע בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים (יחזקאל כ״ג:מ״ח) אלא הך למה:

איהו הוא דקא מכסיף נפשיה תימה והא אמר בשמעתא קמייתא דמנחות (דף ג.) דבין זכרים לנקיבות לאו דעתייהו דאינשי ואמר רבי התם דווקא אמרי [הכי] דאין מעשיו מוכיחים מפני שסומכין השומעין על דבורו שהוא שוחט חטאת לשם עולה אבל בסתמא כי הכא ודאי מרגישים בדבר:

ליכסיף וליזיל כי היכי דליכפר ליה וא"ת יחלוק כמו כן בקביעות מקום שחיטתה כי היכי דליהוי ליה כפרה גמורה י"ל כיון שחלק הכתוב בדבר אחד שיש היכר בדבר מה צריך יותר. מ"ר:

ורבי שלא יקראנה למפרע מנליה תימה דהכא משמע דבין רבי ובין רבנן אית להו דקריאת שמע דאורייתא וכן תנאי דפליגי התם בקורא את שמע ולא השמיע לאזנו וכן ב"ש וב"ה התם בפרק קמא דברכות (דף י:) דתנן בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר בשכבך ובקומך וב"ה אומרים בשעה שבני אדם שוכבין אלמא דתרוייהו סבירא להו דקרא משתעי בק"ש וסתמא דגמרא נמי התם פריך תנא היכא קאי דקתני מאימתי תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ותו בפ"ב (שם דף יג:) בפלוגתא דרבי זוטרא ורבי יאשיה דתניא והיו שלא יקראם למפרע הדברים על לבבך רבי זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה אמר מר רבי זוטרא וכו' מ"ש מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר בם ה"נ הא כתיב ודברת בם וכו' אמר מר רבי יאשיה וכו' מ"ש מכאן ואילך מצות כוונה דכתיב על לבבכם ה"נ כתיב על לבבך אלא עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה מ"ש עד כאן מצות כוונה וקריאה דכתיב ודברת בם ה"נ כתיב לדבר בם ההוא בדברי תורה כתיב מדקאמר ההוא בדברי תורה מכלל ודברת בם דוקא בק"ש ותו התם הפועלים שעשו מלאכה עם בעל הבית קורין ק"ש ומברכין לפניה ולאחריה ואוכלים ומברכין לאחריה שתים כיצד ברכה ראשונה כתיקנה שניה כולל בונה ירושלים בברכת הארץ ולא מברך הטוב והמטיב משום דמדרבנן היא דביבנה תקנוה מכלל דק"ש דחייב לקרות דאורייתא ובפרק מי שמתו (ברכות ד' כא.) בגמרא בעל קרי פריך סתמא דגמרא קריאת שמע דרבנן אהא דקאמר דק"ש וברכת המזון דאורייתא ותו אמרינן התם (דף כא. ע"ש) אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר מאי טעמא ק"ש מדרבנן ודוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא רבי ורבנן ועוד דאמר לימא קסבר כל התורה בכל לשון נאמרה ואי הוי אסמכתא בעלמא לא הוה צריך למידק מיניה:

ורבנן סברי לה כמ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא תימה מאי דוחקיה למימר הכי הוה מצי למימר ורבנן תרתי שמעינן מיניה כדאמר בפרק היה קורא (ברכות דף טו.) דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא ומפרש בגמרא מ"ט דר' יוסי משום דכתיב שמע השמיע לאזניך ות"ק שמע בכל לשון שאתה שומע ואידך תרתי ש"מ:

לעולם יזהר אדם שלא לבייש פני חברו כמו שביארנו כמה פעמים דרך הערה אמרו מפני מה תקנו תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה שמתודים בתפלתם ופורטים את החטא וכן מצינו שלא חלק הכתוב מקום לשחיטה בין חטאת לעולה אלא שחיטת כלן לצפון המזבח כדי שלא ירגישו במביא קרבן חטאת שהוא חוטא ואע"פ שיש ביניהן שאר סימנין והוא שדם חטאת למעלה מן הסיקרא והוא מחצי המזבח ולמעלה מפני שנאמר בחטאת על קרנות ובעולה הוא על שתי זויות המזבח מחצי המזבח ולמטה בזו אינו יודע אלא כהן ואע"פ שכל חטאת יחיד נקבה והעולה זכר אין זה ניכר לכל שהאליה מכסתו ואע"פ שפעמים מביא שעירה שאין לה זנב הראוי לכסות בזו הוא גרם לעצמו שכל חטאת יחיד רצה מביא כשבה רצה מביא שעירה חוץ מע"ז שנאמר עז בת שנתה בפרשת שלח לך ושמא תאמר אם כן בחטאת של ע"ז מיהא הדבר ניכר מתוך גודל העבירה הטיל עליו הכתוב שיתבייש כדי שתרבה כפרתו:

ודברים אלו כלם בעבירות מפני שיש גנאי בפרסומן לעושיהן אבל כל שאירע לו דבר של צער צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים וכשאדם בא לשבח להקב"ה על הנסים שעשה לו או לאבותיו יהא אומרו בקול רם אחר שאין שם גנות עבירה כדרך מקרא בכורים שנאמר בו וענית שהוא לשון צווחה וכשמודה לפניו עד שמגיע מוידויו שבח לעצמו שקיים את מצותו יהא אומרו בקול נמוך כדרך וידוי מעשר שהיה אומר לא עברתי וכו' ואין כתוב בו לשון עניה:

אע"פ שביארנו בקריאת שמע שנאמרת בכל לשון אפילו לכתחלה מ"מ אם קראה למפרע לא יצא שנאמר והיו בהוייתן יהו ולכתחלה צריך בה שישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו הא בדיעבד אם קרא ולא השמיע לאזנו יצא וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במקומן בשני של ברכות הא שאר התורה מיהא בכל לשון נאמרה ר"ל שאע"פ שניתנה בלשון הקדש על מנת כן ניתנה שתהא שנונה בכל לשון ויוצא בה ידי והגית בו יומם ולילה ומברך מיהא לפניה אלא שבקריאת הצבור ודאי דוקא בלשון הקדש ובשאר הלשונות לא יצא:

גמרא דנין אמירה גרידא מאמירה גרידא ואין דנין אמירה גרידא מענייה ואמירה כצ"ל הגירסא וכפרש"י ומהרש"ל כתב לקיים גירסת הספרים דנין ענייה ואמירה לדברי התוס' לקמן ואין שם הכרע כמ"ש לקמן ואין זו סוגיית התלמוד דמה לו להזכיר כאן דנין ענייה ואמירה כו' וק"ל:

שם דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כו' כצ"ל וק"ל:

שם ורבנן סברי כמ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא לימא קסבר רבי כל כו' כצ"ל:

תום' בד"ה איהו הוא דקא מכסיף כו' מרגישים בדבר עכ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד ליכסיף וליזיל כו' כצ"ל:

בד"ה ורבי שלא יקראנה כו' דק"ש דאורייתא וכן תנאי דפליגי התם בקורא שמע ולא השמיע לאזניו וכן ב"ש כו' כתיקנה ושנייה וכולל בונה כו' אסמכתא רבי ורבנן ועוד דאמר לימא קסבר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ורבנן קסברי כו' ות"ק שמע בכל לשון שאתה שומע כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' ורבנן דברים הדברים לא משמע להו עיין לעיל דף יז ע"ב תד"ה דכתיב:

אָדָם אוֹמֵר שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא וודוי מעשר ומקרא בכורים בחדא פרשה כתיבי ומקרא בכורים קדים, למה מהפך רשב"י בברייתא שהתחיל בודוי מעשר תחלה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאין זה דקדוק דודאי עדיף למנקט השבח ברישא כי כן המדה בכל מקום להתחיל בכי טוב ואף על גב דצריך לסיים בכי טוב חוששין להתחלה טפי מן הסיום לכך הקדים ענין השבח. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דשבחו בקול נמוך הוא לעיכובה כדי שלא ירום לבבו ויתגאה בפני השומעין והוי דינא אך גנותו שפירושו צערו בקול נמוך הוא עצה טובה ולהכי נקיט דבר שהוא לעיכובא ברישא עד כאן דבריו נר"ו. ומה שאמר גְּנוּת בְּקוֹל רָם לפי הסלקא דעתיה שהוא 'גנות ממש' נראה לפרש הטעם שעושה בקול רם על דרך מה שאמר הכתוב כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם (הושע ז, א) שאם צדקת הצדיק אינה שלימה תגדל ותתפאר לפי רשעת הרשע ואם יזכיר האדם רשעת אחרים שהרשיעו והשם יתברך סלח להם ולא כילה אותם יהיה מזה סנגוריא לעצמו דראוי לסליחה שלא הרשיע הרבה, ולכן מזכיר אֲרַמִּי בקול רם שמזכיר רשעת לבן ומזה יצא תועלת גדולה להשבטים שבטי י־ה שאבי אמותם כל כך היה רשע ולא הלכו בדרכיו ובזה תגדל תפארת צדקתם ואז תגין על זרעם. והנה הגם כי מדבר גנות זה יצא סנגוריא לא ירגישו המקטרגים בזו הסנגורייא כדי לקטרג ולטעון על דברים אלו כלום אלא ניחא להו בהזכרת גנות זה ולכך אומר אותה בקול רם. וכן בכמה עניינים כיוצא בזה שהוא מזכיר גנות אחרים שחטאו ולא עשה בהם כליה כדי שיצא מזה סנגורייא לעצמו שיהיה ראוי לסליחה מכל שכן אז אומר אותה בקול רם דאין המקטרגים מרגישים בסנגורייא היוצאה מדברי גנות אלו שמזכיר זה בקול רם ואדרבה שמחים הם! מה שאין כן אם מזכיר שבח צריך להזכיר בלחש כדי שלא ירגישו בו המקטרגים. ולזה אמר שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם והמקשן חשב מה שאמר 'גנותו בקול רם' איירי בכל גנות שיהיה דהיינו אפילו גנות עצמו שעבר עבירה גם כן יזכיר אותה בקול רם ולכן מקשי מן רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי שתקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה אם כן שמע מינה דאין לומר גנות עצמו בקול רם! ותירץ מאי גנותו? צערו! וכמו האי גוונא דמצורע דטמא טמא יקרא. והא דיליף זה מן מאמר ארמי שאומר בקול רם, התם נמי גנות זה אינה גנות ממשי להאומר דאם לבן רשע, הוא אינו רשע ורק יש לו בזה גנות מצד הבושה שהוא מתבייש להגיד שלבן אבי אמותינו היה רשע כל כך שרצה להיות אֹבֵד אָבִי שבקש לעקור את הכל ובזה נתרצה קושית הרי"ף ז"ל. ובאופן אחר תרצתי קושית הרי"ף ז"ל שהקשה כיון דמספרים גנות לבן שבקש לאבד את אבינו אם כן אין זה גנות שלנו דמה לנו וללבן אבי אמותינו ד'מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם' כתיב (במדבר א, יח). עיין שם. ונראה לי בס"ד מה שאמר 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' (דברים כו, ה) לאו על אשר בקש לעקור את הכל קאי אלא קאי על המרמה שעשה לו שהחליף לאה ברחל שזו המרמה היתה גרמא וסיבה שירדו אבותינו מצרימה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת כי תבא בטוב טעם ודעת, עיין שם. ועל כן זו המרמה קרי לה גנות לגבי יעקב אבינו ע"ה דהיה חכם גדול ופקח גדול והיה לבן יכול לרמותו בדבר זה דאפילו קטן דלא חכים אינו מתרמה בכך ולכך הזכרת מרמה חשיבה גנות מצד יעקב אבינו ע"ה ואם כן זה גנותו של איש ישראל האומר ומזכיר הדבר הזה. והגם שבאמת שאם לא היה רצון מאת ה' לא היה יכול לבן לרמות מכל מקום לעיני הרואין נחשב זה גנות חס ושלום מצד יעקב אבינו ע"ה אשר לבן היה יכול לו בכך.