דף ביאור
מסכת סוטה דף י״ב עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סוטה דף י״ב עמוד ב׳
מסכת סוטה דף י״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־616 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אגם של עצי ערבה וקנים דקין והוא קנה וסוף דקרא קנה קנים סוף ערבה דקה:
לרחוץ לטבול שם לשם גירות:
וכן הוא אומר וכו' שהשב ומתנקה מעונו קרוי רחוץ:
לשון מיתה כדמפרש ואזיל שהיו ממחות בידה הצלתו של צדיק:
דאמר מר גבי שרביט הזהב דאחשורוש במסכת מגילה:
בשיני רשעים דעוג מלך הבשן במסכת ברכות בתחלת פרק הרואה:
שריבבתה לשון דאישתרבובי:
שראתה עמו שכינה והאי את לשון עם כמו לא שלח יעקב את אחיו (בראשית מ״ב:ד׳):
ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sotah 12b · Sefaria
תוספות
בשבילי נצלתם כולכם תימה אדרבה בשבילו נגזרו הגזירות שראו אצטגניני פרעה יש לומר הוא היה הראשון המושלך ליאור וגזירה ראשונה אם בן הוא והמתן אותו לא בשבילו היתה אלא משום ונלחם בנו ודרך אנשים להלחם:
Tosafot on Sotah 12b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
לרחוץ מגלולי אביה פירש"י לרחוץ לטבול לשום גיורת עכ"ל אבל לפי' לא ה"ל לאתויי האי קרא אם רחץ ה' גו' דלא איירי ברחיצה ממש וטפי הו"ל לאתויי מכמה מקראות דכתיב רחיצה גבי טבילה ועוד למה לא נאמר דלרחיצה בעלמא ירדה אלא שזו הרחיצה נאמרה למשל על רחיצת עצמה מגילולי בית אביה ודרש ליה מדלא כתיב לרחוץ בתוך היאור אלא על היאור להורות שלא היה זו רחיצה ממש ובהא קמשתעי נמי קרא דאם רחץ ה' גו' משל על השבים ומתנקים שהיו מלוכלכים בנות ציון בגלולי ע"ז ואהא מייתי לה פ"ק דמגילה אמאי קרי לה יהודית שכפרה בעבודת כוכבים כו' ע"ש וק"ל:
אין הליכה זו אלא לשון מיתה כו' דאל"כ ל"ל למכתב ונערותיה הולכות כפירש"י בחומש. ודמייתי הכא ותרא את התיבה גו'. הפסיק הענין ובש"ר לא מייתי האי קרא כלל אלא דע"כ בתר ותרא את התיבה גו' שראו נערותיה שבאתה להצילו כו' א"ל גבירתנו כו' וכאילו כתיב ונערותיה הולכות למיתה בתר ותרא את התיבה גו' אלא דאין המקרא יוצא מידי פשוטו לכך הקדימו דהיינו שהיו נערותיה הולכות על שפת היאור קודם שראתה את התיבה גו' ולמדו לומר שבא גבריאל וחבטן כו' שבמיתה זו מתו מדכתיב הולכות על יד היאור שפירושו לפי הדרש הולכות למיתה בקרקע שעל שפת היאור שבא גבריאל וחבטן לה:
מ"ד ידה דכתיב אמתה אע"ג דטפי אית לן לפרש כמשמעה אמתה מלשון אמה שפחה כדקאמר מ"ד שפחתה מדלא כתיב ידה הכא ע"כ ליכא לפרושי הכי דהא שפחותיה מתו ולא מסתבר ליה למימר דשייר חדא וה"ק ידה דכתיב אמתה וכיון דשפחותיה מתו כבר ע"כ דליכא לפרש אלא ידה גם רש"י בחומש פי' לפי פשוטו אמתה שפחתה ורבותינו דרשו לשון יד כו' עכ"ל דהכי מוכח נמי מתוך שמעתין דאמתה שפחתה הוא יותר פשוטו משנפרש אמתה ידה והרא"ם האריך בזה לפי' רש"י ואין צורך:
דאמר מר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה כו' וכן אתה מוצא בשיני רשעים כו'. מבואר פ"ק דמגילה ע"ש:
ותפתח ותראהו כו' ותרא את הילד גו' דכינוי ותראהו הוא מיותר רמז דקאי הכינוי על השכינה ובספר בחיי כינוי ותראהו ה' ו' חצי האחרון מהשם רמז לשכינה עכ"ל:
קרי ליה ילד וקרי ליה נער כו' גם שמצינו שהילד מיום הולדו נקרא נער כמו מה נעשה לנער היולד גו' וכתיב ויבקש דוד את אלהים בעד הנער מ"מ הכא לא הו"ל לשנות לקרותו נער כיון דכבר קרי ליה הכא ילד ורש"י בחומש הביא הך דרשה דר"י שהיה קולו כנער וטען עליו הרמב"ן וכבר דחו זה ואמרו א"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום ועוד כו' ע"ש והאריך הרא"ם להשיב על דבריו ע"ש ומדבריו נראה שהנער כשר לעבודת השיר של הלוים וכן נראה מפירש"י בשמעתין וקשה דהא לכל הדעות לא נקרא נער רק עד שלשים כמ"ש הרא"ם בעצמו פ' וישב ועבודת הלוים לשיר אינן מתחילין אלא משלשים שנה ואילך ולולי פירש"י היה נראה לפרש מה שאמר עשיתו למשה בעל מום לאו משום דלוי היה אלא כל שינוי שבאדם בברייתו משאר כל אדם נקרא בעל מום וכיוצא בזה איש שקולו דק כאשה נקרא בעל מום וסריס וכן להיפך באשה שקולה עב תקרא בעלת מום ואילונית ור"י לא היה חש לדברי הר"ן דהתם ודאי שינוי ברייתם הוראה על מומם אבל הכא קולו כנער מורה על מעלתו וגבורת לבו:
שעשתה לו [אמו] חופת כו' הזכיר הכתוב להורות שנתייאשה אמו ממנו וכדאמרינן שטפחה אביה על כו' וק"ל:
מילדי העברים מנא ידעה כו' פי' למאי דקאמרינן לעיל דגם המצריים היו בגזירה שלישית מנא ידעה שמילדי עברים הוא וקאמר שראתה אותו מהול ואפילו למ"ד שנולד כשהוא מהול בת פרעה חשבה שהוא נימול כי הנולדים מהול הם מועטים ולמ"ד דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ניחא טפי שיש להכיר בין הנימול ובין הנולד מהול וק"ל:
ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.
Chidushei Halachot on Sotah 12b · Sefaria
בן יהוידע
בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע קשא לימא 'וַחֲבָטָן' בסתם וידענא דהוה בַּקַּרְקַע, דכל חבטה היא בקרקע? ונראה לי בס"ד דגבריאל מלאך קדוש הוא ולא חבטן בידים ממש אלא חבטן בכונה של שם 'קרע' שהוא שם משמות אָנָּא בְּכֹחַ וידוע ששם זה הוא בגבורה וגבריאל הוא בסוד הגבורה כנודע וכוחו גדול שלא הוצרך לכל אותיות השם הזה לפעול בו אלא פעל באות אחד הראשון שבשם זה שהוא אות ק' וזהו שאמר 'חֲבָטָן בַּקַּרְקַע' קרקע הוא אותיות ק' קרע רוצה לומר חבטן בכונה דאות קו"ף של קרע בלבד ולא הוצרך להזכיר השם כולו ודריש הליכה זו (שמות ב, ה) לשון מיתה כי 'הליכה' בהפוך הכליה וכן 'הולכות' כולות.
מַאן דְּאָמַר 'יָדָהּ' דִּכְתִיב "אֲמָתָהּ" (שמות ב, ה) נראה לי בס"ד דהגם דלשון ' אֲמָתָהּ ' משמעותו יותר על שפחה מכל מקום מאחר דיש לפרושי נמי על ידה למה כתב הפסוק דבר שיש לטעות בו, והוה ליה למימר לשון ברור 'וַתִּשְׁלַח אֶת שִׁפְחָתָהּ'? אלא ודאי פירוש אמתה ידה! ומאן דאמר ' שִׁפְחָתָהּ ' דייק להפך מאחר ד'אֲמָתָהּ' יש לפרשו יותר על שפחה הגם דאיכא לפרושי נמי על ידה למה לא אמר הכתוב דבר ברור דהוה ליה למימר 'ידה'? אלא ודאי פירושו 'שִׁפְחָתָהּ'! וחזר אחר כך ועשה סברה זו קושיא על מאן דאמר 'ידה' דלפי דבריך דדייקת משום דכתיב 'אֲמָתָהּ' ולא כתיב 'שִׁפְחָתָהּ' שהוא דבר ברור תקשי לך דפרשת ידה למה לא אמר ידה שהוא לשון ברור? ותרץ לכך כתב 'אֲמָתָהּ' ללמדך אישתרבב ידה שהלכה ידה בנס בדרך שראוי לשפחתה לילך דנעשית ידה במהלך זה כמו שפחתה ולכן זכר 'יָדָהּ' ידה בלשון 'אֲמָתָהּ' שיצדק יותר על שפחה ללמד שידה היתה כמו שפחה שנשתרבבה והלכה והגיעה למקום התיבה ותאחז בה ותפתחנה.
"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד" "וַתֵּרֶא" מִיבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁרָאֲתָה שְׁכִינָה עִמּוֹ. נראה לי בס"ד מדכתיב אֶת (שמות ב, ו) יליף על אותיות הסמוכים לאותיות 'יֶּלֶד' שהם אותיות 'כמה' [65] מספר שם אדנ־י [65] שהוא סוד השכינה. גם אומרו אֶת הַיֶּלֶד דהמלוי של יֶּלֶד הוא 'מודד ת־ל' [י ו ־ ד ל מ ־ ד ד ל ־ ת ] רמז לה׳ גבורות שהם חמשה שמות שם אלקים שעולים ת"ל שהם דין וצריכין מיתוק כדי שיצאו ישראל והמדידה היא בסוד התיקון. ומאן דאמר שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ מָהוּל אף על גב דהמצריים היה דרכם למול מזמן יוסף הצדיק ע"ה לא היו מלין קטנים אלא גדולים.
"וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים" צוֹפִין וְאֵינָם יוֹדְעִין מַה צּוֹפִין, מַהְגִּים וְאֵינָן יוֹדְעִים מַה מַּהְגִּים (ישעיה ח, יט). קשא בשלמא 'אֵין יוֹדְעִים מַה צּוֹפִים' ניחא שטעו בראייתם שחשבו שנטבע במים ולא ידעו דעל מי מריבה קאי אך 'אֵין יוֹדְעִים מַה מַּהְגִּים' מה טעות נמצא להם בהגיונם? ונראה לי בס"ד דאיתא בספר 'התורה והמצוה' בשם פליון היהודי, מה שקראתו משה מפני דהמים בלשון מצרי 'מו' והמשכה בלשון מצרי 'שה' ולכך קראתו מֹשֶׁה בחולם שהוא רוצה לומר משוך מן המים עיין שם. והנה ודאי שם זה לא בתיה בלבד קראתו בו אלא גם פרעה וכל בית אביה ושרי מצרים היו קורין אותו כן אשר שמו זה מגיד שהיה משוך מן המים וצריכין לחוש אולי זה מושיען של ישראל שראוהו טבע במים דאחר שטבע בא אחר והוציאו אך באמת הוגים ואינם יודעים מה מהגים!
אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִילִי נִצַּלְתֶּם כּוּלְּכֶם (במדבר יא, כא). קשא אדרבה הם יאמרו בשביל שרצו להטביעך גזרו על כולנו! ונראה לי בס"ד גזרה של מים היתה בעצת בלעם דאמר 'בואו ונדון אותם במים' והסכים פרעה בדעתו לגזור עליהם גזירה זו ומה דבני ובני ראו שמושיען לוקה במים אז חשבו כי עתה ראוי לקבוע הגזרה של המים כדי להטביעו עם הילדים, אך כיון שלא ידע אם מושיען של ישראל הוא יהודי או אינו יהודי לכך גזר גם על המצריים ואחר שראו אותו נפל אחר שהנחתו אמו בתיבה של גמא והגידו לפרעה שטבע במים ביטל הגזרה מכולם כי עתה אינו חושש פֶּן יִרְבֶּה וכו' (שמות א, י) כיון דמושיע אין להם מי יגאלם ולכך ביטל הגזרה.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה. קשא אם עתיד לומר שירה או לקבל תורה אם כן לא ילקה ואם ילקה לא יאמר שירה ולא יקבל תורה! ויש לומר דאפשר שילקה ויטבע ואחר כך יבא מלאך ויוציאנו מן המים. אי נמי יטבע לגמרי ותחזור נשמתו בגוף אחר ויקבל תורה ויאמר שירה והם רוצים שינצל גוף זה וגם לא יטבע כלל.
לְמִי יוֹרֶה דֵעָה וּלְמִי יָבִין שְׁמוּעָה, לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וּלְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם (ישעיה כח, ט). קשא למה כפל הדברים 'גְמוּלֵי מֵחָלָב' ו'עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם'? ונראה לי בס"ד דשתים עשה חדא דלא שתה חלב טמא ועוד השיק שפתיו בכח ולא הניח דד המצריים שיכנס בין שפתיו ואפילו לדברי מהרש"א נגע הדד על השפתים מבחוץ ולא נכנס בין השפתים ולכן נקיט ב' דברים אלו שעשה. ומה שאמר הֶחֱזִירוּהוּ עַל כָּל הַמִּצְרִיּוֹת כּוּלָּן (שמות ב, ז) רוצה לומר אותם שהיו עוברות ושבות שם או עומדות שם.
מְלַמֵּד שֶׁהָלְכָה בִּזְרִיזוּת כְּעַלְמָה (שמות ב, ח) קשא וכי היתה זקנה? והלא היא באמת עלמה קטנה! ונראה לי בס"ד כי היא היתה חולנית מאד וכנזכר בגמרא אם לפי מזגה ראוי שתלך כאשה זקנה שאין לה כח ועם כל זה בעבור אחיה נזדרזה לילך כעלמה בעלת כח. ועוד נראה לי שהיתה הולכת ורצה כמו קטנים שאין להם דרך בהילוכן כדי שלא תאמר זו יש לה הכנה או שמא תחשוב שזאת היא פועה המילדת שקרא לה אביה לביתו.
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Ben Yehoyada on Sotah 12b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סוטה, דף י״ב, עמוד ב׳, בהיקף של כ־616 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 15 מילים
נפתחת ב״אֲגַם, כְּדִכְתִיב: ״קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ״.…״
- קטע 231 מילים
נפתחת ב״״וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאֹר״, אָמַר…״
- קטע 319 מילים
נפתחת ב״״וְנַעֲרֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין…״
- קטע 444 מילים
נפתחת ב״״וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּיבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף״, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ…״
- קטע 527 מילים
נפתחת ב״״וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי…״
- קטע 618 מילים
נפתחת ב״וּלְמַאן דְּאָמַר שִׁפְחָתָהּ, הָא אָמְרַתְּ בָּא גַּבְרִיאֵל…״
- קטע 737 מילים
נפתחת ב״וּלְמַאן דְּאָמַר יָדָהּ, לִיכְתּוֹב ״יָדָהּ״! הָא קָא…״
- קטע 815 מילים
נפתחת ב״״וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד״. ״וַתֵּרֶא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!…״
- קטע 941 מילים
נפתחת ב״״וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה״. קָרֵי לֵיהּ ״יֶלֶד״, וְקָרֵי…״
- קטע 1016 מילים
נפתחת ב״״וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״. מְנָא…״
- קטע 1114 מילים
נפתחת ב״״זֶה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַבְּאָה שֶׁלֹּא…״
- קטע 1226 מילים
נפתחת ב״וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְכִי…״
- קטע 1334 מילים
נפתחת ב״רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמַּיִם הוּא לוֹקֶה,…״
- קטע 1434 מילים
נפתחת ב״וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי…״
- קטע 1533 מילים
נפתחת ב״רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם…״
- קטע 1632 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם…״
- קטע 1734 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ…״
- קטע 1812 מילים
נפתחת ב״אוֹתָהּ שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת הָיְתָה: רוּבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן,…״
- קטע 1915 מילים
נפתחת ב״״וַתֹּאמֶר אֲחוֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי…״
- קטע 2036 מילים
נפתחת ב״מְלַמֵּד שֶׁהֶחְזִירוּהוּ לְמֹשֶׁה עַל כׇּל הַמִּצְרִיּוֹת כּוּלָּן,…״
- קטע 2123 מילים
נפתחת ב״״וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וְגוֹ׳״. אָמַר…״
- קטע 2241 מילים
נפתחת ב״״וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד…״
- קטע 2329 מילים
נפתחת ב״״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וְגוֹ׳״. אֲחוֹת…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת סוטה דף י״ב עמוד ב׳ · קטע 21 — “…בִּזְרִיזוּת כְּעַלְמָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: ״הָעַלְמָה״ —…”
לשון המקור
אֲגַם, כְּדִכְתִיב: ״קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ״.
״וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאֹר״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מְלַמֵּד שֶׁיָּרְדָה לִרְחוֹץ מִגִּלּוּלֵי [בֵּית] אָבִיהָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אִם רָחַץ ה׳ אֵת צוֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְגוֹ׳״.
״וְנַעֲרֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלִיכָה זוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן מִיתָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת״.
״וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּיבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף״, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא בָעוּ לְאַצּוֹלֵי לְמֹשֶׁה, אָמְרוּ לָהּ: גְּבִירְתֵּנוּ, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵירָה, אִם כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ — בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ מְקַיְּימִין אוֹתָהּ, וְאַתְּ עוֹבֶרֶת עַל גְּזֵירַת אָבִיךְ? בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע.
״וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חַד אָמַר: יָדָהּ, וְחַד אָמַר: שִׁפְחָתָהּ. מַאן דְּאָמַר יָדָהּ — דִּכְתִיב ״אַמָּתָהּ״. וּמַאן דְּאָמַר שִׁפְחָתָהּ — מִדְּלָא כְּתִיב ״יָדָהּ״.
וּלְמַאן דְּאָמַר שִׁפְחָתָהּ, הָא אָמְרַתְּ בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע! דְּשַׁיַּיר לַהּ חֲדָא, דְּלָאו אוֹרְחַהּ דְּבַת מַלְכָּא לְמֵיקַם לְחוֹדַהּ.
וּלְמַאן דְּאָמַר יָדָהּ, לִיכְתּוֹב ״יָדָהּ״! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִישְׁתַּרְבַּב אִישְׁתַּרְבּוֹבֵי. דְּאָמַר מָר: וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַמָּתָהּ שֶׁל בַּת פַּרְעֹה, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשִׁינֵּי רְשָׁעִים, דִּכְתִיב: ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּיקְרֵי ״שִׁבַּרְתָּ״, אֶלָּא ״שֶׁרִיבַּבְתָּה״.
״וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד״. ״וַתֵּרֶא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁרָאֲתָה שְׁכִינָה עִמּוֹ.
״וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה״. קָרֵי לֵיהּ ״יֶלֶד״, וְקָרֵי לֵיהּ ״נַעַר״. תָּנָא: הוּא יֶלֶד וְקוֹלוֹ כְּנַעַר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: אִם כֵּן, עֲשִׂיתוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בַּעַל מוּם. אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ חוּפַּת נְעוּרִים בַּתֵּיבָה, אָמְרָה: שֶׁמָּא לֹא אֶזְכֶּה לְחוּפָּתוֹ.
״וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״. מְנָא יָדְעָה? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ מָהוּל.
״זֶה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַבְּאָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ — זֶה נוֹפֵל, וְאֵין אַחֵר נוֹפֵל.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים״: צוֹפִין וְאֵינָם יוֹדְעִין מָה צוֹפִין, מְהַגִּים וְאֵינָן יוֹדְעִים מָה מְהַגִּים.
רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמַּיִם הוּא לוֹקֶה, עָמְדוּ וְגָזְרוּ: ״כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״. כֵּיוָן דְּשַׁדְיוּהּ לְמֹשֶׁה, אָמְרוּ: תּוּ לָא חָזֵינַן כִּי הָהוּא סִימָנָא, בַּטִּלוּ לִגְזֵירְתַּיְיהוּ. וְהֵם אֵינָן יוֹדְעִין שֶׁעַל מֵי מְרִיבָה הוּא לוֹקֶה.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ״ — הֵמָּה שֶׁרָאוּ אִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה וְטָעוּ. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר מֹשֶׁה: ״שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וְגוֹ׳״, אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: בִּשְׁבִילִי נִצַּלְתֶּם כּוּלְּכֶם.
רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה — יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה?
רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁשָּׁה בְּסִיוָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לְקַבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי בְּיוֹם זֶה — יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה?
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ תְּלָתָא יַרְחֵי. דְּאָמַר מָר: בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד מֹשֶׁה, וּמִשִּׁבְעָה בַּאֲדָר וְעַד שִׁשָּׁה בְּסִיוָן תְּלָתָא יַרְחֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
אוֹתָהּ שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת הָיְתָה: רוּבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, וְרוּבּוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן, וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם.
״וַתֹּאמֶר אֲחוֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיּוֹת״. וּמַאי שְׁנָא מֵעִבְרִיּוֹת?
מְלַמֵּד שֶׁהֶחְזִירוּהוּ לְמֹשֶׁה עַל כׇּל הַמִּצְרִיּוֹת כּוּלָּן, וְלֹא יָנַק, אָמַר: פֶּה שֶׁעָתִיד לְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה יִינַק דָּבָר טָמֵא? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְגוֹ׳״. לְמִי יוֹרֶה דֵּעָה וּלְמִי יָבִין שְׁמוּעָה — ״לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וּלְעַתִּיקֵי מִשָּׁדַיִם״.
״וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁהָלְכָה בִּזְרִיזוּת כְּעַלְמָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: ״הָעַלְמָה״ — שֶׁהֶעֱלִימָה אֶת דְּבָרֶיהָ.
״וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִתְנַבְּאָה וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מָה מִתְנַבְּאָה, ״הֵילִיכִי״ — הָא שֶׁלִּיכִי. ״וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא דַּיָּין לַצַּדִּיקִים שֶׁמַּחְזִירִין לָהֶן אֲבֵידָתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתְנִין לָהֶן שְׂכָרָן.
״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וְגוֹ׳״. אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת מֹשֶׁה? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מִתְנַבְּאָה כְּשֶׁהִיא אֲחוֹת אַהֲרֹן,