יכול יהדרנו בממון — כדכתיב (ויקרא י״ט:ט״ו) לא תהדר פני גדול דמשמע בממון וכגון ודל לא תהדר בריבו (שמות כ״ג:ג׳):
מי לא עסקינן — כלומר מי לא משמע נמי אפילו נוקב מרגניתא שאומנות יקרה היא ומצריך ליה למיקם ואע"ג דבטל ממלאכתו ואיכא חסרון כיס:
מה הידור שאין בו ביטול מלאכה — דאין לשון הידור אלא נשיאות פנים או בממון או בכיבוד דברים ואין במשמעו ביטול מלאכה:
מה קימה שאין בה חסרון כיס — דהא אוקימנא דבשאין בה ביטול מלאכה עסקינן ותו לא שייך בה חסרון כיס:
אף הידור שאין בו חסרון כיס — ועל כרחיך לא נכתב הידור אלא לדרוש כדאמרן למעוטי עמידה מרחוק ולמעוטי בית המרחץ כדאמרן:
עומדין מפניהם — במביאי בכורים קאי כשעוברים בתוך ירושלים:
נמצאת מכשילן — שלא יביאו עוד שיאמרו נבזים אנו בעיניהם ולאו משום חיבוב מצוה הוה ואילו בני אדם הניכרים חשובים בעיר ועסוקים במצות לא הוה למיקם מקמייהו:
מסחותא — מרחץ כדמתרגמי' (בראשית מג) וירחץ ואסחי:
שני חומשים — שני חמישיות של ספר שניתי לו מדרש אגדותיו:
שני שלישי שליש — שני חלקים של שליש הספר:
תורת כהנים — ספר ויקרא שניתי לו ברייתא של מדרש הספר:
בהן היה מהרהר — וטרוד היה ולא הבין בעברך לפניו:
בתי גואי — מקום שבני אדם עומדים ערומים והא דר' שמעון ברבי בבתי בראי מקום שעומדים לבושים דהתם מקום הידור הוא:
ה"נ מסתברא — דר' שמעון ברבי בבתי בראי מדקאמר ליה בהן יושב ומהרהר:
לאונסיה שאני — פעמים שהוא טרוד ומעיין בשמועתיה לפני כניסתו למרחץ וע"כ היא שגורה בפיו ולבו ומעיין בה בבית המרחץ:
ברשיעי עסקינן — בתמיה למה לי קרא אם ראה ועצם עיניו הרי עבר על תקום והדרת:
זמן חיוביה — בארבע אמותיו כדלקמן (עמוד ב):
ת"ל ויראת — יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו:
שיש בה הידור — כבוד ונשיאות פנים שדבר הניכר הוא שבשבילו עמד:
באידך גיסא — הנהר מפסיק ביניהם:
ולאו רב מובהק אנא — ואף על פי שאתם רחוקים יותר מד' אמות איבעי לכו למיקם:
לאו אדעתין — לא נזכרנו לעמוד שהיינו טרודים:
ואי מקיף — מסבב דרך אחרת שלא לעבור לפני הצבור:
חיי — מאריך ימים:
ת"ל ויראת — יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו:
דגיסי בהו ברבנן — תמיד רגילים אצלם ולבם גס בחכמים כאילו הם מהם:
גיסי — בלע"ז פריבי"ץ:
הרפתקי — מקראות וצרות וראו נסים הרבה ומופתים:
עדו עליהן — עברו עליהם:
אביי יהיב ידא לסבי — פושט ידו לזקנים כל כמה שעוברים אצלו ונשענין עליו:
רבא — היה שולח שלוחיו לפשוט להן יד אבל הוא עצמו לא:
רב נחמן משדר גוזאי — סריסים שהיו תמיד לפניו לפי שהיה שר חתן הנשיא ואב ב"ד היו רגילין לעמוד לפניו משרתים להכות ולכוף מאן דלא ציית דינא וכשהיו זקנים עוברים לפניו היה שולח הנך סריסים להחזיק בידם אבל הוא עצמו לא שלא לזלזל בתורתו דאמר אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא הלכך אין חשיבותי בשביל עצמי אלא בשביל תורה ואית דמפרשי אביי יהיב ידא לסבי מכבד עצמו בזקנים ופושט להם ידו שישען הוא עליהם רבא משדר שלוחיה שיצאו לקראתו לכבודו וכן רב נחמן וליתא דכל היכא דגרסי' יהיב ידא להשען אחרים עליו קאמר ולא להשען הוא על אחרים כדאמר בפרק קמא דיומא (דף ט:) ריש לקיש הוה סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהיב ליה ידא שישען ר' שמעון בן לקיש עליו ויצא לשפת הנהר:
