מסכת קידושין דף י״ח עמוד א׳

ולידתו בקדושה היכא דלידתו של בן בקדושה מיחלף בישראל גמור:

מ"ט לא אמר כרבא דיליף לה מוחשב עם קונהו:

משא"כ באמה העבריה לקמיה בעי לה:

ואינה נמכרת ונשנית לקמי' יליף ליה:

בעל כרחו לקמיה מפרש ליה:

יתירה עליו אמה העבריה אלמא כל הנך איתנהו בה:

כגון שיעדה ותו לא נפקא בהני אלא בגט:

הילכתא הלכות אמה העבריה ואם רצתה לצאת בא' מאלו בלא גט תצא קמ"ל:

כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה פי' בקונטרס אז רוח חכמים נוחה הימנו ותימה דבפרק מי שמת (ב"ב קמט.) גבי עובדא דאיסור גיורא ה"ל תליסר אלפי זוזי בי רבא פי' בפקדון כי קא שכיב קאמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי להנהו זוזי וכו' משמע דרבא לא רצה לשלם לרב מרי בר רחל אלא היה רוצה לזכות בהן והשתא וכי לא היה רוצה שתהא רוח חכמים נוחה הימנו שהרי רב מרי בר רחל הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה ואומר ר"ת דלגבי הלואה שעושה לו טובה אין רוח חכמים נוחה הימנו שמשלם רעה תחת טובה אבל התם פקדון הוה ואדרבה רבא טרח לשומרם ואין נראה לר"י לחלק כלל בין מלוה לפקדון אלא נראה לר"י לפרש הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו לפי שהוא קרוב להיות כישראל ואתי לאיחלופי ולשוויה ישראל גמור ואם ייבם אשת אחיו יאמרו שאינה זקוקה עוד לאחיו שהיתה הורתם ולידתם בקדושה:

כאן בגניבה אחת כאן בשתי גניבות פי' בקונטרס בהא אינו חוזר ונמכר וה"ק ונמכר פעם א' בגניבה אחת ולא פעמיים בגניבה אחת אבל נמכר הוא שתי פעמים בשתי גניבות ואפילו לא עמד בדין עד שגנב שתיהן ואינו שוה אלא דמי אחת נמכר וחוזר ונמכר דכל חדא וחדא קרינן ביה בגניבתו ופריך בגניבתו טובא משמע אם עמד על שתיהן בדין כולהו קרינן בגניבתו כדכתיב ובהמה רבה והדגה אשר ביאור ואפ"ה חזר ונמכר הוא דאיכא אלא כאן באדם אחד שעמד בדין בבת אחת אפילו בגניבות הרבה אינו נמכר ונשנה דחצי גניבה היא אבל בב' בני אדם שמעמידין אותו בדין שתי פעמים נמכר בשביל כל אחת ואחת וה"ה אם גנב ועמד בדין ונמכר וחזר וגנב משיצא לחפשי חוזר ונמכר עכ"ל וקשה מה שפירש בגניבה אחת אינו חוזר ונמכר דהא לא אתיא לא כרבנן ולא כר"א דהא בסמוך קאמר ת"ר היה גניבו אלף ושוה ה' מאות נמכר וחוזר ונמכר וכר"א נמי לא אתי דאיהו קאמר אם היה גניבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר כלל משמע אפילו פעם אחת אינו נמכר לכך פר"י כאן בגניבה אחת נמכר וחוזר ונמכר עד שישלם כל הגניבה דנמכר בגניבתו משמע שנמכר כמה פעמים עד שישלם כל גניבתו אבל בשתי גניבות לא ימכר אלא פעם אחת ופריך בגניבתו טובא משמע היכא דגנב וחזר וגנב לאותו אדם עצמו מיקרי שפיר בגניבתו אימא דנמכר עד שישלם הכל ומשני באדם אחד דגנב וחזר וגנב לאותו אדם עצמו נמכר עד שישלם לו כל הגניבות דהיינו שפיר בגניבתו אבל בשני בני אדם אינו נמכר ונשנה:

אמר אביי בעל כורחיה דאב פירש בקונטרס אם יש לו כופין אותו ופודה אותה וק"ק להר"מ א"כ מאי קאמר בסמוך ה"נ דאזיל ומזבין לה ומה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה ושמא יש לומר דנכוף בני המשפחה לפדותה בע"כ דאב משום דלא ניחא ליה לאב שתחזור לביתו ויהא פרנסתו לאב עליה והשתא ניחא שפיר דהדר אזיל ומזבין לה:

אמר אביי בעל כורחיה דאב פירש בקונטרס אם יש לו כופין אותו ופודה אותה וק"ק להר"מ א"כ מאי קאמר בסמוך ה"נ דאזיל ומזבין לה ומה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה ושמא יש לומר דנכוף בני המשפחה לפדותה בע"כ דאב משום דלא ניחא ליה לאב שתחזור לביתו ויהא פרנסתו לאב עליה והשתא ניחא שפיר דהדר אזיל ומזבין לה:

כאן שהורתו ולידתו בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה כך הגירסא במקצת ספרים ובהלכות רבינו אלפסי. וקשיא טובא עלה דאילו הורתו ולידתו בקדושה, ישראל גמור הוא ויורש הוא דבר תורה, ולא משום נחת רוח של חכמים. והגירסא הנכונה כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. ויש מפרשים הוראתו ולידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל לידתו בקדושה אע"פ שהורתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, משום דמיחלף בישראל גמור. ואיכא דקשיא ליה מדאמרינן בבבא בתרא (קמט, ב) באיסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפי זוזי ביה רבא, ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה, אמר רבא היכי קני להו רב מרי להנך זוזי, אי שלח לי לא אזלינא וכו'. מתקיש לה רב איקא בריה דרב מרי אמאי לא לודי איסור דהנך זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו ניהליה באדיתא, נפק אודיתא מבי איסור, איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי, ואם איתא דבלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, אמאי לא היה מחזיר. ואין לתרץ דהוה ניחא ליה לרבא לאהדורינהו משום מצותן של חכמים ולא מחמת הקנאה, דהא לא משמע הכי מדקאמר ומפסדו לי. ויש מי שתירץ דרוח חכמי נוחה הימנו דקאמר, לאו למימרא דיקפידו חכמים להחזירו לו אלא לומר שאע"פ שבלידתו שלא בקדושה הקפידו שלא להחזיר, ואם החזיר אין רוחם נוחה הימנו, בליחדתו בקדושה אם רצה להחזיר מחזיר, ואי חכמים מקפידין בדבר. ואינו מחוור דהא תנן לה בסוף שביעית (פי" ה"ט) גבי המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וכל המטלטלין נקנין במשיכה, כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, וההא ודאי אם עשה רוח חכמים נוחה הימנו, ואם לא עשה אין רוח נוחה הימנו, אלמא כל מקום שאמרו רוח חכמים נוחה אם לא עשה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו. ותוס' תירצו דרב מרי בר רחל ברתיה דמר שמואל הוה, ולא נחשב גר כלל, דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, והלכך ישראל גמור הוא ואינו ראוי לירש את הגוי כלל. ור"ת (ס"א ור"ח) כתב דלענין הלואה שעשה לו טובת הנאה רוח חכמים נוחה כדין שלא ישלם לו רעה תחת טובה, אבל בפקדון כי ההיא דרבא אדרבה הוא עשה חסד עם איסור שקבל פקדונו ונעשה לו שומר. ויש מי שפירש בהפך דלידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, שאין כאן חשש שמא יחזור לסורו, כיון שלידתו בקדושה, אבל הורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, דלמא יחזור לסורו, דומיא דגר את הגוי. ואע"ג דבברייתא דאין רוח חכמים נוחה הימנו קתני גר שנתגיירו בניו עמו, דמשמע דהוה לידתו והורתו שלא בקדושה, איכא למימר כל שלא היתה הורתו בקדושה קרי שנתגיירו עמו. ובעיקר הדבר יש לדקדק מפני מה אין רוח חכמים נוחה הימנו, ומה אילו רצה ליזוק בנכסיו ולתת משלו לגר, אמאי אין רוחן של חכמים נוחה בכך. ולפי שהוקשה זה בעיני רש"י ז"ל פירש אין רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר אין מחזיקין לו טובה בכך ולומר אם עשה כן לא טובה ולא קללה. ויש מקשים עליו מדכתבינן לעיל דבמסכת שביעית (פ"י) לא נראה כן, ומפרשינן דהכי פירושו אין רוחן נוחה שישוה אותו לישראל כעין שאמרו (סנהדרין עו, ב) והמחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) למען ספות הרוה וגו'. ואינו מחוור דמכל מקום עכשיו גרצדק הוא ומה לא יתן לו כישראל, ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר דהמחזיר למי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, ואם לא עשה כן, אין רוחן נוחה הימנו לתת בו ברכה על זה ולא קללה, אלא אם ירצה להחזיר יחזיר, שלא אמרו רוח חכמים אינה נוחה הימנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ת"ר יש בעברי מה שאין בעבריה ויש בעבריה וכו' שהעבריה יוצאת בסימנין ואינה נמכרת ונשנית ומפדין אותה בעל כרחו. הקשו בתוס' אמאי לא תנא ואינה נרצעת, ונשאר להם הדבר בקושיא. ולי נראה דלא מנו כאן אלא יציאות שהן בעברי שאין בעבריה ושבעבריה שאינן בעברי, ורציעה אינה יציאה אלא הכנסת שעבוד. ואע"ג דחשיב אינה נמכרת ונשנית, לאו משום דאינה נמכרת נקט לה, אלא משום כח יציאתה, לומר שאיציאתה חזקה שאין אחריה מכירה, מה שאין כן ביציאותיו של עברי שנמכר אחרי נגאל. ומיהו אכתי לא ניחא דרציעה דכותה היא, שיציאת האשה חזקה שאינה חוזרת לשעבוד ברציעה, ועוד צריכה עיון.

ורמינהו יתירה עליו אמה העבריה שקונה עצמה בסימנין ואע"ג דדמקרא מלא כתיב (דברים טו, יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. ניחא ליה טפי להביא מתניתין שכוללת כל היציאות.

אמר רב ששת כגון שיעדה וקשיא לי אי בשיעדה, אמאי לא תני נמי גרעון כסף, דהא בשיעדה אף היא אינה מגרעת ויוצאה. ויש לומר דמכל מקום כיון דתנא דברייתא סתם ותנא בה מפדין אותה בעל כרחה. לא בעא למתני בעברי שאין בעבריה גרעון כסף, דמיחזייא ברייתא דתקשי רישא אסיפא. ואם תאמר אמאי לא תנא בעברי שיוצא בשטר כדתניא בברייתא (טז, א). יש לומר דלא תנא אלא הני דבעל כרחיה דאדון, אבל שטר דמדעתיה לא תנא, כתנא דמתניתין דלא תנא ליה מהאי טעמא כדכתבינן לעיל. ואי נמי יש לומר דאמה העבריה ישנה בשטר, דהיינו גט, כעבד עברי, דדמי האי שטרא להאי שטרא, וזה נראה לי עיקר.

תנו רבנן יש בעברי שאין בעבריה כו' וכי תימא ואמאי לא קתני נמי שאמה העבריה אינה נרצעת מה שאין כן בעבד עברי ואיכא למימר דהא פשיטא ליה דהא בעבד עברי גופיה מיעטי' רחמנא דכתיב ואם אמר יאמר העבד ולא אמה העבריה. ותו דאפילי בעבד עברי נמי כל היכא דהוי רבותא דלא מצי למימר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני אינו נרצע שאם אין לו אשה ובנים אינו נרצע כנ"ל:

מהו דתימא לא ליבטלו הלכתא מינה מסתברא לי דהכי פירושא מ"ד כיון דהני קדושין לא דמו לקידושין דעלמא דהא הוה בע"כ דאב ודכותייהו בעלמא לא הוה קידושין כלל והכא גזירת הכתוב הוא דמהני וכיון דכן אין לך בו אלא במה שאמרה תורה ותצא כהלכותיה דומיא דאמה העבריה דעלמא קמ"ל:

אי הכי אמאי יוצאה בסימנין תמיהא מילתא מאי אי הכי דהא לדידיה אי מוקי' לה כשלא יעדה קשיא רישא דקתני משא"כ בעבריה וי"מ דהאי אי הכי לא מתפרש באי אמרת בשלמא אלא כפשוטיה ופרושא דסיפא קא בעי היכי מיתרצא ולאו למימרא דלידידי' ניחא ויש כיוצא בו בתלמוד כלל ודין הוא דכל היכא דאיהו לא עבד אוקימתא דפריכו לית למימר אי אמרת בשלמא ומיהו עדיין יש לומר דאי אמרת בשלמא היא ומקשה סבר דלעולם כשלא יעדה והא דקתני רישא מה שאין כן העבריה לאו למימרא שאין דינין אלו דעברי נהגין בעבריה אלא הכי קתני יש דינין מפורשים בתורה שאינם מפורשים באמה העבריה ואפשר דנהגי בה דילפא מינה או אפשר דלא נהגו בה אבל תנא לא מיירי בהכי מיהו תלמודא לא בעי לפרושה מתניתא הכי משום דא"כ לא אתיא רישא דמתניתא דומיא דסיפא דאלו סיפא דקתני יש בעבריה מה שאין בעברי פירשו שאין נוהגין בעברי כלל ולהכי עדיף ליה לאוקמי כשיעדה כנ"ל:

ואינה נמכרת ונשנית מכלל דעבד עברי נמכר ונשנה והתניא בגניבו ולא בכפילו ולא בזממו בגנבו כיון שנמכר פ"א שוב אי אתה יכול למכרו. פי' דהאי בגניבתו כוליה מיותר לדרשא דמצי למכתב אם אין לו ונמכר בה לימא בגנבו דאי בגנבו שמעת מינה תלת דרשינן גנבה גנבו בגניבתו גנבה למעוטי כפל גנבו למעוטי זממו גנבתו דמשמע חדא למעוטי שאינו נמכר אלא על גניבה אחת. וכי תימא ולישני ליה דמתניתא דהכא במוכר עצמו שנמכר ונשנה ואידך במכרוהו ב"ד דקרא במכרוהו ב"ד כתיב ולא יליף תנא דמתניתא שכיר שכיר ואיכא למימר דמשמע לן דכיון דקתני מה שאין כן בעברי אינו נורג בשום עברי ואפי' מכרו ב"ד נמכר ונשנה:

ופרקינן אמר רבא לא קשיא כאן בגנבה אחת כאן בשתי גניבות יש מפרשים בשתי גניבות נמכר ונשנה כמתניתא דידן וכי קתני כיון שנמכר פעם אחת אי אתה רשאי למכרו בגניבה אחת שאם אינו שוה כנגד גנבתו אינו נמכר עליה ב"פ כרבי אליעזר דלקמן ואקשינן דהא מגנבתו ממעט ליה תנא והא חדא גנבה הוא ובגנבה אחת אפי' פעמים הרבה נמכר והיינו דאקשינן גנבו טובא משמע. וי"מ בהפך דכי קתני נמכר ונשנה בגנבה אחת כרבנן דאמרי גנב אלף ושוה חמש מאות נמכר ונשנה דלא מוקמי' מתניתא כיחידאה וכי קתני אינו נמכר ונשנה בשתי גנבות ואפי' בשני בני אדם שגנב לזה וגנב לזה דגנבתו אמר רחמנא ולא שתי גנבות:

ומקשי' דהא בגנבתו טובא משמע כלומר דכל היכא שגנב גניבות הרבה לכמה בני אדם לכל אחת מהם גניבה אחת לגבי כל חד מנייהו גנבה אחת היא ושפיר קרינן ביה ונמכר בגנבתו:

ופרקינן לא קשיא כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם פי' דבאדם אחד שגנב לו שתי גניבות אינו נמכר אלא על הראשונה שאלו נמכר על שתיהן קרינן ביה בגנבותיו אבל בשני בני אדם נמכר ונשנה:

ומסתברא דבאדם אחד נמי דוקא כשגנב וגנב ואחר כך נמכר אבל גנב ונמכר ואחר כך גנב הא ודאי נמכר ונשנה דשפיר קרינן ביה בגניבתו ואינו בדין בשביל מכירה יחזור ויגנוב לו כמה פעמים ויהא פטור אלא ודאי כדאמרן וכיון דכן דכוותה בסיפא בשני בני אדם אפילו בגנב לזה וחזר וגנב לזה שלא היתה מכירה בנתים נמכר ונשנה ואם עמד בדין עם הראשון קודם שגנב לשני נמכר לתשלומי ראשון תחלה ואם לאו נמכר ונשנה לצורך שניהם מחלקים ביניהם לפי חשבון וכל שגנב לאדם א' או לשני בני אדם שני פעמים ושוה כנגד שתיהן נמכר פעם אחת:

אמה העבריה שייעדה האדון או בנו הרי היא כשאר הארוסות ואינה יוצאה אלא במיתת הארוס או בגט כשאר הנשים ומה שנאמר כאן שמשיעדה אינה יוצאת במיתת האדון פירושו כיציאת אמה אלא שעומדת בביתו אם נשאת כדין אלמנה ואם לא נשאה שהיא זקוקה ליבם ומכל מקום אם מת האדון או גרשה אחר הייעוד קודם שנשאה ועדין היא קטנה רשאי האב לחזור ולמכרה ומה שאמרו כאן שפירס טליתו עליה אינו רשאי למכרה לא בייעוד אדון הוא אלא באב ובקדושין דעלמא ור"ל כיון שמסרה למי שיפרוס טליתו עליה אינו רשאי למכרה אבל בייעוד הואיל ולא מסרה האב לכך בהדיא רשאי למכרה הואיל ולא נשאת עדיין וכל שכן אם יצאה בשנים או ביובל או גירעון כסף ועדין היא קטנה שיכול האב למכרה שמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות ומה שאמרו אינה נמכרת ונשנית אין הלכה כן ומכל מקום אם קדשה כשהיא קטנה ונתאלמנה או נתגרשה אינו יכול למכרה שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אפילו אחר אירוסין ולא אף לאישות אחר אישות ר"ל שאם השיאה ונתאלמנה או נתגרשה אין לאביה עוד רשות בה כמו שיתבאר אבל מוכרה לאישות אחר שפחות ואפילו יצאה בסימנין מקבל קדושיה עד שתבגר וכן אם קבל קדושיה ונתארמלה חוזר ומקבל קדושיה:

לא ניתן רשות לאב למכור את בתו אלא כשהעני ביותר עד שאין לו מה יאכל או מה ימכור וכל שראו הקרובים שיש ביד האב במה לפדותה כופין אותו לפדותה משום פגם משפחה הא כל שאין לו אין כופין את האדון לקבל שטר על דמיו דאטו איהו נקיט מרגניתא בידיה ויהיבנא ליה חספא אבל עבד הנמכר לישראל אין כופין את קרוביו לפדותו כמו שביארנו שהרי לא נכתבה גאלת קרוביו אלא בנמכר לגוי ואף בנמכר לישראל נתמעטה מבאלה ואם תאמר לעשות כן בתביעת שאר קרוביו לקרוב יותר דרך תקנה מצד פגם משפחה אינו כן שאם נכוף אותם בכך יחזור וימכור את עצמו ויש גורסין נכפייה משום פגם משפחה כלומר שנכוף את העבד לפדות את עצמו ותירץ הדר מזבין וכו' ויש מפרשים שאם אין לאב במה לפדותה באים בני המשפחה שאין ספק בידם לעשות וכופין על כך אותם שיש בידם ספק לעשות ואין הדברים כלום שאם כן אף האב חוזר ומוכר אלא לא נאמרה כפייה זו אלא על האב:

כבר ביארנו שהגנב שאין לו מה לשלם נמכר בגניבתו וכיצד הוא הדין אם מצאו לו במה לשלם ממטלטלי כופין אותו לשלם הקרן והכפל או תשלומי ארבעה וחמשה ואם אין לו מטלטלין יורדין לקרקעותיו לעידית שבהם כשאר הנזקין ופורע ואם אין לו לא קרקע ולא מטלטלין נמכר ומכל מקום האשה אינה נמכרת בגניבתה ואף האיש אינו במכר אלא לתשלומי הקרן אבל לתשלומי הכפל או ארבעה וחמשה אינו נמכר אלא יהא חוב עליו עד שיעשיר בגניבו ולא בכפלו ואינו נמכר מצד הזמתו ר"ל שהעידו על אחד שגנב ונמצאו מוזמין ואין להם במה לשלם:

גנב ונמכר וחזר וגנב אם לאותו אדם בעצמו גנב אינו נמכר על השניה אלא תהא חוב עליו שאין מוכרין אותו בשביל זה שתי פעמים אבל אם גנב לאחר מוכרין אותו בשביל אחר אחר שיצא מזה ואפילו גנב למאה כן:

ואף בגניבה ראשונה יש צדדין שאינו נמכר כיצד היה גניבו כנגד ממכרו נמכר וכן אם היתה הגניבה שוה יותר מערכו ושאר הגניבה עם כפילא חוב עליו אבל אם היה הוא שוה יותר מן הגניבה אינו נמכר ונמכר כלו אמר רחמנא ולא חציו או חצי זמנו וכל שהוא שוה פרוטה יותר מגניבו הדין כן:

גנב להרבה בני אדם קודם שנמכר מוכרין אותו בשביל כלם וחולקין ובלבד שיהא ערכו כקרן שגנב בין כלם או פחות וכן שותפין שגנבו כאחד כל אחד נמכר בחלקו ורואין מי שדמיו יתר על חלקו ואינו נמכר:

גנב להרבה בני אדם קודם שנמכר ועמד אחד בדין הרי הוא כמי שנמכר בשבילו וממתינין האחרים עד שיעבור זמנו:

גנב לאדם אחד הרבה גניבות קודם מצרפין אותן לאחת ומוכרין אותו בשביל כלם דברים אלו כך קבלנו בפירושם ואף גדולי המחברים מסכימים ברבם ולשיטה זו אנו מפרשים כאן בגניבה אחת כאן בשתי גניבות בגניבה אחת אינו נמכר וחוזר ונמכר אבל בשתי גניבות אף לאדם אחד חוזר ונמכר והקשה בגניבתו טובא משמע כלומר שעל הנגנב הוא חוזר שיהא הגנב נמכר על גניבותו ובגניבתו הרי הוא כלשון כענין גניבותיו כמו ובהמה רבה והדגה אשר ביאור ואעפ"כ אנו דורשין שכיון שנמכר פעם אחת אינו מוכרו אלא כל שבאדם אחד אינו נמכר אלא פעם אחת אף לכמה גניבות אבל בשני בני אדם חוזר ונמכר ואין נראה כן:

בתוס' בד"ה כאן שהורתו כו' פי' בקונטרס אז רוח חכמים נוחה כו' אלא נראה לר"י כו' ואתי לאחלופי ולשוייה ישראל גמור כו' עכ"ל ממה שפרש"י הכא היכא דלידתו של בן בקדושה מיחלף בישראל גמור עכ"ל איכא לפרושי שפיר כפר"י אלא ממה שפרש"י לעיל מיניה אין רוח כו' אין מחזיקין לו טובה שלא הצריכוהו לכך עכ"ל אין לפרש כפר"י אלא כמו שהבינו התוס' וכן מצאתי בת"י ודו"ק:

בא"ד ואם ייבם אשת אחיו יאמרו כו' עכ"ל והוא הדין שמא יחלוץ לה וכן הוא בתוספות ישנים וק"ל:

בד"ה כאן בגניבה כו' וקשה מה שפי' בגניבה אחת אינו כו' לא אתיא לא כרבנן כו' היה גניבו אלף ושוה חמש מאות כו' עכ"ל דלא משמע להו לאוקמא היה גניבו אלף כו' בב' גניבות ועוד דאי בב' גניבות איירי מאי קאמר רבא בגניבתו אמר רחמנא ולא בחצי גניבתו כיון דב' גניבות הן כל חדא גניבה שלמה מיקרי וק"ל:

גמ' אי הכי ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה כו' הקשה בס' לחם אבירים ומאי קושיא דלמא שאני אמה עבריה שהאב מכרה ולקח המעות ולכן כפינן ליה כשיש לו אבל ע"ע למה כפינן בני המשפחה כו' עכ"ל ועיין תירוץ לזה שם בדוחק ולי נראה דכמו דכפינן לאביה כשיש לו לפרש"י שלא היה לו למכור בתו כיון שיש לו ה"נ נכוף לבני משפחה שהביאו אותו לידי כך והניחוהו למכור את עצמו ולא החזיקו ידו קודם שהעני כדכתיב בענינא וכי ימוך אחיך וגו' ולפי' התוספות דכפינן לבני המשפחה גם באמה ניחא טפי דודאי גם אביה מכח עניות מכר בתו וע"כ נכוף לבני המשפחה שהניחוהו לבא לידי כך ולא החזיקו ידו וניחא נמי לישנא דאי הכי דאי בע"כ דאדון הוה ניחא ליה דבאמה לא היה לו לקנותה מאביה שלא ברצונה משא"כ בע"ע שמכר עצמו מרצונו וק"ל:

בפרש"י בד"ה לשפחות ושונה כו' יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ומה מכורה כבר יוצאה כו' עכ"ל ובשנים ויובל ליכא למימר הכי כשהיא מכורה יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר דאימא בשנה שביעית וביובל יוצאה ואחר שעבר השביעית ויובל תימכר שנית אבל בסימנין אחר שיוצאה הרי עדיין הסימנין יותר גדולים בה וכ"ש הוא שלא תימכר וק"ל:

ברש"י ד"ה בגניבתו וכו' קס"ד ונמכר בגניבתו משמע ליה ונמכר פעם א' כו'. פי' ולא הוה ס"ד שנדרוש מתיבת בגניבתו אבל לפי המסקנא ר"ל לפי התירוץ של בגניבתו דהיינו בגניבתו פי' כולה ואינו נמכר בחצי גניבתו והדר בחצי השניה כגון שהוא שוה ת"ק והגניבה אלף:

תוספות בד"ה כאן שהורתו כו' ותימא כו' והשתא וכי לא היה רוצה רבא שתהא רוח חכמים כו' עכ"ל. וליכא למימר דמש"ה גופא היה רוצה רבא להישמט בחיי איסור כדי שיחזירם לאחר מותו ותהא רוח חכמים נוח הימנו דהא התם איקפד רבא ואמר מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי מיהו לענ"ד אכתי לגירס' התוס' קשיא לי אמאי קאמר רבא אי שלח לי תא לא אילך היאך היה רבא רוצה להישמט שלא להחזיר הפקדון לבעליו בחיי איסור דע"כ לא קאמרינן אין רוח חכמים נוחה אלא בהחזיר לבניו אבל לגר גופא ודאי חובה להחזיר לכך נראה דאפשר שהפקיד איסור הנך זוזי לרבא באופן שיזכה לעצמו לאחר מיתה או לאיזה מצוה וקי"ל דמצוה לקיים דברי המת כשהשלישו מתחלה לכך כמו שדקדקו שם התוס' בעובדא דאיסור גופא ובזה נתיישב' שיטת רש"י ז"ל או שהיה לרבא שום זכות מחמת תביעה אחרת מאיסור ולא היה יכול לזכות בדין דאפשר שהפקיד אצלו הנך זוזי בשטר או בעדים:

גמרא אמר רב ששת כגון שייעדה כבר כתבתי לעיל דהיינו פשטא דקרא דכתיב לא תצא כצאת העבדים שלא תצא בשש ויובל כעבד עברי אלא שיכולה להיות אצלו לעולם ע"י יעוד וכ"כ הרשב"ם ז"ל בפירוש החומש והא דדרשינן לענין ראשי אברים היינו מדרשא דעבדים:

תוספות בד"ה כאן בגניבה א' כו' וקשה מה שפירש כו' דהא לא אתיא כרבנן ולא כר"א כו' לכך פר"י כו' עכ"ל. ונראה שרש"י ז"ל לא רצה לפרש כן משום דודאי אין סברא לומר דכשגנב לאותו אדם עצמו לאחר שנמכר ויצא יהיה לו זכות לחזור ולמכרו יותר מכשגנב לאדם אחר לאחר שכבר נמכר ויצא אע"כ דאין ה"נ אלא דכולה מילתא דבגניבה א' נמכר וחוזר ונמכר היינו קודם שעמד בדין כדמשמע מפירוש ר"י עצמו וא"כ אמאי משני כאן באדם א' כאן בשני בני אדם דבאדם א' ה"מ לאוקמי תרווייהו וכאן קודם שעמד בדין כאן לאחר שעמד בדין משא"כ לפרש"י א"ש דקמל"ן דאפי' בשני בני אדם אינו נמכר וחוזר ונמכר אפילו כשגנב קודם שעמד בדין על הראשון כיון דמסתמא לא הועמד בדין עם השני אלא לאחר שהועמד עם הראשון דהכי סתמא דמילתא והנה מצאתי להרמב"ם ז"ל בהל' עבדים שמפרש כפירוש רש"י אלא שיש לתמוה לכאורה על הכ"מ שכתב דהרמב"ם ז"ל פסק כת"ק דרבי אליעזר בברייתא דבסמוך והא ליתא דהא לת"ק אמר בהדיא דנמכר וחוזר ונמכר והרמב"ם ז"ל פסק להדיא בגניבו אלף ושוה ה' מאות נמכר פעם א' והשאר עליו חוב ואינו נמכר. והנראה מזה דהכ"מ סובר בפירוש' דברייתא דבסמוך כשיטת מהרש"א ז"ל דאיירי בשני בני אדם ור"א דפליג ע"כ לאו אמאי דקאיירי ת"ק בהדיא אלא אדיוקא בעלמא דאשמעינן ר"א דהיכא ששוה יותר מגניבתו אפילו בפעם ראשון אינו נמכר כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר אביי משום פגם משפחה פי' בקונטרס כו' וקשה להר"ם כו' ומה תועלת יש במכירתו כו'. ובאמת שאין זו קושיי' כ"כ דאכתי מה מועיל אם נכופו לפדותה דהדר ומזבין לה ויוציא המעות לאיבוד דבלא"ה סתמא דמילתא לא עבדי תקנתא לרשיעי שיש לו רב ואינו רוצה לפדות בתו אלא שאין לו אלא כדי סיפוקו ואפ"ה כופין וא"כ מקשה שפיר בתלמודא שאם נכופו לפדות הדר ומזבין לה כיון שאין לו ועל פי' הר"ם ז"ל יש לי לדקדק כיון דהשתא אתינן להכי דאבני משפחה קאי א"כ אמאי מוקי לה בע"כ דבני משפחה דשפיר הוי מצי לאוקמי כדמעיקרא בע"כ דאדון שאם בני משפחה רוצין לפדותה כופין האדון ולא מצי למימר לאו בע"ד דידי את ואע"ג דדרשינן לעיל בע"ע הנמכר לישראל דאינו נגאל בקרובים היינו מדאורייתא אבל מדרבנן איכא למימר דעבדי תקנתא משום פגם משפחה ואפשר דלא שייך לומר כן שאם הקרובים רוצין לפדותה יתנו המעות לאב ומדאורייתא יפדה אותה בע"כ דאדון והא דדרשינן לעיל יגאלנו לזה ולא לאחר איצטריך קרא למעט דמצוה ליכא אבל אם רוצין הקרובים לפדות לא איצטריך קרא דלא מצי הלה למימר לאו בע"ד דידי את כיון שיכולין למסור המעות לעבד והוא יפדה את עצמו ועל"ל דאי כופין אאדון קאי א"כ תקשי ע"ע נמי דלא שייך לומר הדר ומזבין נפשיה כיון שהקרובים עושין מדעתן וק"ל:

גמרא ומני רבי שמעון היא כו' נראה דניחא ליה לאוקמי כר"ש דאמר בהדיא שאינו מוכרה לשפחות אחר שפחות משא"כ כי האי תנא דבסמוך דאמר כיון שבגד בה אין רשאי למוכרה לא פשיטא כ"כ שאינה נמכרת ונישנית דאיכא למימר דכיון שבגד בה היינו שמסרה לשפחות ולייעוד דוקא איירי ועיין לקמן בסמוך:

רש"י בד"ה לשפחות ושונה כו' אבל יוצאה בסימנים לא כו' כדתניא בערכין כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דהא בערכין התם מייתי לה אהא דקאמר רב המוכר שדהו בשנת היובל מכורה ויוצאה ולא אמרינן ק"ו ומקשה הש"ס ולית ליה לרב ק"ו והא תניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו ומשני הש"ס התם לא הדרא ומיזדבנא הכא הדרא ומיזדבנא וכתבו שם התוס' הא דפשיטא ליה דבתו לא הדרא ומזדבנא היינו משום דסובר כי האי תנא דאין מוכר לשפחות אחר שפחות וא"כ להאי תנא דהכא דאמר לשפחות ושונה תו לא שייך האי ק"ו ואפשר דיכול למוכרה אף כשהיא נערה ולכאורה היה נ"ל ליישב דנהי דלא שייך האי ק"ו אליבא דרב למ"ד לשפחות ושונה לענין שאינה מכורה כל עיקר מ"מ מודה רב דלקושטא דמילתא לא הוי מכירה כיון שמכורה ויוצאה לאלתר דומיא דיובל שגם זה אין מוכרח דבשלמא יובל כולה שתא דיובל אפקעת' דמלכא היא וא"כ פשיטא דמכורה ויוצאה משא"כ לענין יוצא' בסימנים דאמרינן לעיל דטעמא משום דאישתני גופא וכתבו התוס' דהיינו משום שזה הגוף לא מכר לו האב ולפ"ז לא שייך האי טעמא במכרה בנערותיה ואיכא למימר שעובדת עד שיגיעו ימי בגרות ובהכי הוי אתי שפיר טפי קרא דויצאה חנם אלו ימי בגרות ולא נצטרך לומר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא ויש ליישב וצ"ע ודו"ק: