מסכת קידושין דף ל״ג עמוד א׳

יכול יהדרנו בממון כדכתיב (ויקרא י״ט:ט״ו) לא תהדר פני גדול דמשמע בממון וכגון ודל לא תהדר בריבו (שמות כ״ג:ג׳):

מי לא עסקינן כלומר מי לא משמע נמי אפילו נוקב מרגניתא שאומנות יקרה היא ומצריך ליה למיקם ואע"ג דבטל ממלאכתו ואיכא חסרון כיס:

מה הידור שאין בו ביטול מלאכה דאין לשון הידור אלא נשיאות פנים או בממון או בכיבוד דברים ואין במשמעו ביטול מלאכה:

מה קימה שאין בה חסרון כיס דהא אוקימנא דבשאין בה ביטול מלאכה עסקינן ותו לא שייך בה חסרון כיס:

אף הידור שאין בו חסרון כיס ועל כרחיך לא נכתב הידור אלא לדרוש כדאמרן למעוטי עמידה מרחוק ולמעוטי בית המרחץ כדאמרן:

עומדין מפניהם במביאי בכורים קאי כשעוברים בתוך ירושלים:

נמצאת מכשילן שלא יביאו עוד שיאמרו נבזים אנו בעיניהם ולאו משום חיבוב מצוה הוה ואילו בני אדם הניכרים חשובים בעיר ועסוקים במצות לא הוה למיקם מקמייהו:

מסחותא מרחץ כדמתרגמי' (בראשית מג) וירחץ ואסחי:

אין בעלי אומניות רשאין לעמוד כו' תימה מה לשון רשאי שייך דמשמע דאיכא איסורא וי"ל דמיירי בעוסקין במלאכת אחרים. והשתא שייך לשון רשאים ומיהו י"ל רשאים כמו חייבין כי ההיא דתנן בערכין פרק המקדיש שדהו (ערכין דף כח:) כמה רוצה אדם ליתן בשור זה לעולה אע"פ שאינו רשאי פי' אע"פ שאינו חייב והשתא ניחא דמיירי שפיר בעוסקין במלאכת עצמן.:

שני חומשין פי' בקונט' לשון חומש הספר וי"מ חמשה חומשין יש בו כמו בשל תורה אשרי האיש (תהלים א) כאיל תערוג על אפיקי מים (שם מב) אך טוב לישראל (שם עג) תפלה למשה (שם צ) יאמרו גאולי (שם קז) לכל אחד מן הספרים אלו מסיים באמן לבד מן האחרון שהוא סוף תהלים:

[שמא בהן יושב ומהרהר כו' לא היה צריך לומר בהן דה"ה בשאר ד"ת אלא הא דקאמר הכי סוד ה' ליראיו כדאיתא בב"ר דאמר ר' חייא יבא עלי אם לא הייתי מסתכל בספר תהלים כו'. ת"י:]

אין בעלי אומניות רשאין לקום מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתם יש שפי' דהאי אין רשאין לאו דוקא דאמאי לא אלא פירושו אין חייבין ויש כיוצא בו בתלמוד וחוב מתרגמינן רשו וכיוצא בו מפרש הא דאמרינן אין תלמיד רשאי לעמוד בפני רבו שרצה לומר אינו חייב ואקשינן מדתנן כל בעלי אומניות עומדין מפניהם שפירוש חייבין לעמוד וכן פר"ת ז"ל. ויש שפירשו רשאין ממש ואיירי כשעושין לאחרים וכיון דבמלאכת אחרים אינם רשאין במלאכת עצמם אינם חייבין ואקשי' להאי דיוקא מדתנן כל בעלי אומניות חייבין לעמוד מפניהם אלמא במלאכת עצמם חייבין אי נמי מדתנן כל בעלי לרבות אפי' עושין מלאכת אחרים. ומסתברא דלעולם אין רשאין ממש ואפי' מלאכת עצמם ולפי שידעו חכמים שכל אדם עושה בזה לפנים משורת הדין והיו עומדין מפניהם אף על פי שאינם חייבין והיה להם ביטול ממלאכתם אמרו שלא יהיו רשאין. כצ"ל וכן הודה לי רבי נר"ו:

אמר רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה דכל שיבה במשמע ואפילו זקן אשמאי והוי יודע דעל כרחין איסי בן יהודה מודה לרבי יוסי הגלילי ביניק וחכים דאי לא זקן דקרא במאי מוקים ליה אלא ע"כ ביניק וחכים והכי סוגיין בכל דוכתי כדאמרינן בגיטין ניקום מקמיה דבר אוריין הא ואמרינן נמי לקמן מפני למודיה עומדים. ומיהו מסתברא שלא אמרו מפני זקן אשמאי אלא כשהוא לפי כבודו של אידך אבל אם האחר חכם ואינה לפי כבודו לו וכן אתה אומר ביניק וחכים שאם האחר זקן חכם ואינו לפי כבודו פטור וכדאמרינן לקמן חדא דאתון חכימין ואנא חבר שאין התלמוד תבר עומד בפני מי שקטן ממנו ולא מפני מי ששוה לו ואמרינן נמי שאני רב יחזקאל דבר מעשים הוה דאפי' מר שמואל קאי מקמי' פי' וכיון דהוה בר מעשום הוה לי' לשמואל זקן לפי כבודו ומה שתרגם אונקלוס מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא אע"ג דקי"ל כאיסי בן יהודה דכל שיבה במשמע פריש לה הכי לאשמעינן קימה אפי' ליניק וחכים כדברי רבי יוסי הגלילי:

ואימא מוראות רבית ואימא מוראות משקלות לא אשכחן בשום דוכתא מוראה במשקולת בהדיא ובתוספות פרשו דגבי רבית כתיב מוראה וכן נמי בפרק משקולות כתיב לי' ויראת מאלהיך וסמוך ליה איפה שלימה וצדק וההוא מוראה נדרש לפניו ולאחריו ואית דגרסי מוראות מכשולות ומפרשי לה דהיינו דכתיב ויראת מאלהיך דכתיב בפסוק ולפני עור לא תתן מכשול ולא מצינו גירסא זו בספרים שלנו:

כך היא הגירסא במסכת נגעים הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור וכן באבן המנוגעת ואם הניחה הרי זה טמא. ובתורת כהנים נמי הכי איתא אלא דגרסי התם יושב במקום עומד וכלהו חדא היא ואע"ג דגבי זב ומצורע כתיב מחוץ למחנה מושבו אינו לשון ישיבה ממש אלא לשון עכבה ואשכחו דכותיה טובא כדכתיב ותשבו בקדש ימים רבים. וכתבו בתוספות דדוקא באילן הוא דתליא מילתא בעכוב דלא כתיב ביה ביאה אבל בית דכתיב ביה ביאה כדכתיב והבא אל הבית לא בעינן ביה עיכוב והיינו דתנן במסכת נגעים טהור שהכניס ראשו ורובו בבית נטמא וטמא שהכניס ראשו ורובו בבית טהור טמאהו. והא דמשמע מהא מתני' ובשאר דוכת' ומן הכתיב ג"כ שהמצורע מטמא באהל כמת מ"מ אינו מביא את הטומאה בפותח טפח כמת אלא כיון שיש מחיצה עשרה בינו ובין העם אין טומאה עוברת וכן היא במשניות מסכת אהלות בפירוש וכן האבן המנוגעת פי' הא קמ"ל דלא אמרינן אבן לאו מדעתה אזלא וכמאן דמעכבא דמיא ואסיקנא דרכוב כמהלך דמי:

ולא יהא היושב עוצם עיניו עד שלא יראהו בזמן החיוב שהרי נאמר ויראת מאלהיך ומכל מקום ראוי לחכם שלא יטריח ר"ל שלא יכוין לעבור דרך שם ויש לו לעבור דרך אחרת כדי שיעמדו מפניו אדרבא ראוי להקיף עד שיעברו בדרך אחרת שאין להם מכירים בה כדי שלא יטריחו ואם היה החכם יושב אסור לעבור לפניו דרך עזות ובגלוי הראש אלא אם כן באדם שיש לו עם החכמים שיכות וחברה:

זקן מופלג שאינו חכם אין חייבין לעמוד מפניו מלא קומה אלא שמכל מקום מצוה להדרו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת ואפילו יניק וחכים מצוה עליו להדר הזקן המופלג ואפילו היה הזקן אשמאי ר"ל בור ועם הארץ אלא שהוא בעל מדות הא אם הוא רשע ועבריין אינו בכלל זה כלל:

ולשון אשמאי נגזר מענין והאדמה לא תשם שתרגומו לא תבור:

וזקן שמשאר אמות מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסמכו ולעזרו ואם היה חושש לכבודו שולח לו שלוחו לסמכו כמו שאמרו רב נחמן משדר להו גזאי ר"ל אותם הרצים שהיו עומדים לפניו לכוף ולהביא לפניו אותם שהיה מזמנן לדין אבל הוא עצמו לא שהיה חושש לכבוד תורתו והוא שאמר אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא:

בד"ה אין בעלי אומניות רשאין כו' דמיירי בעוסקין במלאכת אחרים כו' עכ"ל והך דכל בעלי אומניות עומדין מפניהם כו' לא מסתברא ליה לאוקמי במלאכת עצמן דוקא וק"ל:

גמ' ואמר ליה שמא בהן יושב ומהרהר כו' מת"י לא היה צ"ל בהן ה"ה בשאר דברי תורה אלא הא דקאמר הכי סוד ה' ליראיו כדאיתא בב"ר דאמר רבי חייא יבא עלי אם לא הייתי מסתכל בספר תהלים עכ"ל וק"ל:

א"כ נכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן לכאורה הסוגיא תמוה דלא אשכחן כה"ג דלימא תלמודא א"כ ליכתוב רחמנא לישנא יתירא ועוד שכבר כתבתי דלא הוי צריך למיכתב אלא מפני שיבה וזקן תקום והדרת ועכ"פ אי הוה כתיב מפני שיבה ופני זקן תקום והדרת הוי משמע שפיר כר"י הגלילי ויש ליישב הכל לפמ"ש התוספות בר"פ איזהו נשך דלא ניחא להו לרבנן לפרש לשון מפני אוהדרת ולשון פני אתקום וא"כ הכי קאמרי ליה ודאי אי הוה כתיב הכי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן ודאי הוי לן לאוקמי בחד גברא וכר"י הגלילי והוי ידעינן נמי הקישא דאיתקוש קימה להידור בתרווייהו בכל מילי כדפרישית לעיל אבל כל כמה דלא כתיבי קראי הכי תו ליכא לאוקמי כר"י הגלילי דהא לא שייך לשון מפני אוהדרת ולשון פני אקימה ואף אי הוה כתיב מפני שיבה ופני זקן תקום והדרת אפ"ה לא הוי ידעינן שפיר דאיתקש קימה להידור אלא ס"ד דהידור היינו בממון וקימה אף במקום רחוק והיינו כדפרישית דלא ידעינן האי הקיש' אלא מדשני רחמנא בלישניה. והא דקאמר הש"ס לעיל דר"י לא אמר כת"ק דא"כ ניכתוב מפני שיבה וזקן תקום והדרת ולא אמרינן דאיצטריך למיכתב הכי משום הקישא היינו משום דלרבנן לא איצטריך האי הקישא דכיון דלדידהו לא כתיב זקן אלא לאפוקי מזקן אשמאי א"כ ע"כ דוהדרת לא איירי בממון דאין שום סברא להדר זקן אשמאי בממון אף לפי' התוספות דאיירי בבור וע"ה כ"ש לפרש"י דאיירי ברשע ומדאיצטריך זקן לאפוקי זקן אשמאי אלמא דוהדרת לאו בממון איירי אלא לגלוי אקימה דאינה במקום רחוק ולא במקום שאין בה הדור כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם אמר רבי יוסי בר אבין בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדין כו', ואף על גב דבכל דוכתי פשיטא לן דתלמוד תורה עדיף ממצוה אף בשעתה מ"מ נ"ל דשאני הכא דמה שהן עומדין מפני מביאי ביכורים היינו דבהאי שעתא גופא עסקי במצות הבאת ביכורים גופא והיינו דקאמר בשעתה משא"כ בקימות ת"ח אפשר דבהאי שעתא לא עסיק הת"ח בתורה ואע"פ דלפ"ז סברא פשוטה היא אפ"ה דחי לה הש"ס משום דאיכא נמי סבר' איפכא דסוף סוף גזירת הכתוב היא לקום בכל עת מפני ת"ח ואפ"ה אין בעלי אומנים עומדים מפניהם וכ"ש בקימה לפני עוסקי במצוה דלא רמיזא באורייתא כלל דהוי לן למימר דאין בעלי אומניות עומדין כי אין צורך כלל לעמוד מפניהם אי לאו משום דא"כ אתה מכשילן כו' כן נ"ל:

נִמְצֵאתָ מִכַּשִּׁילָן מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבוֹא פירש רש"י ז"ל שלא יביאו עוד שיאמרו נבזים אנו בעיניהם. הדבר הזה יפלא וכי מפני שאין קמים מפניהם, יאמרו נבזים הם ויחדלו מלקיים המצוה? דאם כן נמצא הם מקיימים המצוה בשביל הכבוד ולא חשידי ישראל בהכי! ועוד הלא הם יודעין שאין קמים אפילו בפני תלמיד חכם ומאי רבותייהו על תלמיד חכם? ועוד מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דהפחות והסגנים והגזברים שיוצאים לקראתם הולכים עמהם בשוקי ירושלים גם כן ואם כן המה רואין בעיניהם שגם בפני הפחות והסגנים אינם קמים דהא הולכים עמהם ביחד ואיך אומרים נבזים בעיניהם דהיתכן לחשוב שגם הפחות והסגנים נבזים?! ונראה לי בס"ד מה שאמר נבזים בעיניהם לאו משום העדר הקימה אלא משום שמביאים מעיר לעיר דבר מועט ששוה דינר אחד ולא עוד אלא שמרעישים העולם בו דהחליל מכה לפניהם והשור מהלך וקרניו מצופים זהב ומשמיעין קול חרדה גדולה בהודות והלל הנה הם בושין ואומרים ודאי שאנשי ירושלים הרואין אותנו שבאנו מעירנו בדורון זו שהוא דבר מועט וכל כך מרעישים העולם בעבורו כאלו הבאנו דורון ששוה ממון הרבה ולכך יחשבו בעת מהלכם בשוקי ירושלים לפני אנשי העיר שכל האנשים שבירושלים בוזין אותם בלבם באומרם על מה באו אלו מעירם ועל מה עושים כל החרדה הזאת? ולכן לשנה אחרת לא יבואו כי יבושו ולכך תיקנו חז"ל שיקומו כל בעלי אמניות בפניהם אף על פי שאין קמים בפני תלמיד חכם כדי שיראו כל הכבוד הזה שעושים להם אז יאמרו ודאי מצוה זו יקרה ונכבדת בעיני אנשי ירושלים דהא עושים לנו כל הכבוד הזה בעבורה לקום מפנינו ולשאול בשלומינו ולא יבואו לחשוב שהם משחקים עליהם בלבבם ובוזין אותם.

אִי לָאו תּוֹרָה, כַּמָּה נַחְמָן בַּר אַבָּא אִיכָּא בְּשׁוּקָא ודאי לא היה שם אביו אבא כי הוא היה חתן הנשיא ששם אביו היה יעקב כידוע דרב נחמן בר יעקב הוא אשר היה חתן הנשיא אך לא רצה לזכור שם אביו אף על פי שלא היה שם פלאי אלא אמר רב נחמן בר אבא שהוא לשון חשיבות כמו וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה (בראשית מה, ח) וכן וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מא, מג) תרגומו דין אבא למלכא וכונתו לומר 'כַּמָּה נַחְמָן בַּר אַבָּא אִיכָּא בְּשׁוּקָא' אך עיקר הכבוד שעושים לי הוא בשביל התורה ואיך זלזל בכבודה לעשות לאלו כבוד בעצמי לכך משלח גוזאי לכבודם.