מסכת קידושין דף ט״ו עמוד א׳

ואידך ההוא לגזירה שוה הוא דאתא - דבעינן מופנה מב' צדדים, דקסבר דבמופנה מצד אחד למדין ומשיבין, והכא איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אבל במופנה משני צדדים למדין ואין משיבין.

ואידך - כלומר רבנן נפקי ליה מואם אמור יאמר העבד. וקשיא לן דהא אין אשה נמכרת בבית דין, ולרבנן נמכר בבית דין בלבד הוא שנרצע. יש לומר דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה. עוד נראה לי דאי לא מיטיה קרא הוי אמינא דאמה נרצעת מגזרת הכתוב, דהא סמוך לרציעה כתיב (דברים טו, יז) ואף לאמתך תעשה כן, ואף על פי שאינה נמכרת בבית דין הוי אמינא דהוהו לי כהענקה שמעניקין לה אף על פי שאינה נמכרת בבית דין, אלא דמדמיעטה קרא דרשינן האי לאמתך תעשה כן להענקה דלעיל מיניה. עוד נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, דאי לא מיעטה קרא מואם אמור יאמר העבד. הוה מוקמינן אזנו ולא אזנה, והוי אמינא דאף מוכר עצמו נרצע, אלא מדמיעט רחמנא אזנו של זה ולא אזנו של אחר. וזה נראה לי עיקר.

מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתיא לו אפקיה - קשיא לי וכיון דבעלמא סבירא לן כר' נתן, מאי טעמא נפקיה הכא, נוקי האי לו למעט מוכר עצמו כרבנן. יש לומר דטפי עדיף לן לקיומי גזירה שוה. ומהאי טעמא נמי אצטריך למימר לרבנן דלית להו בעלמא כר' נתן, דאי הוה סבירא ליה כר' נתן בעלמא, הכא ודאי הוה מוקמינן לו למעוטי בעל חובו ולא למעוטי מוכר עצמו משום גזירה שוה.

מה שכתב רבינו נ"ר בהא דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו. ומדרבנן דפליגי עליה, שמעינן דראובן שלוה מנה משמעון והלוה ליהודה (אין) נכסי יהודה משועבדים לראובן מדין שעבוד, דהא שעבודא דאורייתא, ואפילו הכי לרבנן אין מוציאין מיהודה ונותנין לשמעון, ור' נתן נמי לא קאמר אלא מדחדית רחמנא לאשר אשם לו הא מדין שעבודא לא, ואי אפשר לומר דהכא בשעבודא אי ישנה מדאורייתא או לא פליגי. מדלא מייתו לה בשלהי בבא בתרא (קעה, ב) דאיפליגו התם אמוראי בהא אי מדאורייתא או לא. ואם תאמר וטעמא מאי, יש לומר משום דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש, הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון של לוה לא, וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים דבר תורה, כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז, א) ובבא קמא פרק הגוזל (פט, א), ומכירת שטרות מדרבנן היא, ומעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא (גיטין יד, א) והיינו דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) דנאמן מלוה לומר שטר אמנה הוא זה למאן דלית ליה דר' נתן, משום דלא חשבינן ליה כתב לאחרים, הואיל ולא נשתעבד לו לא מדין שעבוד ולא מדר' נתן. ואם תאמר לר' נתן כיון דמכל מקום מוציאין מזה ונותנין לזה מאי נפקא מיניה אי מדין שעבוד אי מחדוש דונתן לאשר אשם לו. וכי תימא נפקא מינה להיכא דנפלה קמי יתמי, דאי מדין שעבוד אפילו נפלה קמי יתמי יהבי למלוה דאבוהון, דהא משתעבד ליה כנכסים דאבוהון ממש, אבל השתא דלא משתעבד ליה מדין שעבוד דאבוהון, כי איתיה לאבוהון מפקינן מהאי ויהבינן להאי מדחדית רחמנא ונתן לאשר אשם לו, הא מת לוה ונפלה מלוה קמי יתמי לא יהבינן ליה למלוה שלו, וכדר' עקיבא דאמר בפרק הכותב (כתובות פד, א) יו ליורשים. לא היא, דאפילו חל עליה שעבוד אפילו הכי היכא דנפלה קמי יתמי לא גבי מינייהו, וטעמא משום דהוו להו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב. ותדע לך דאפילו בפקדון שיש לו ביד אחרינם נמי אמר רב עקיבא ינתן ליורשים, ולכולי עלמא נמי מטלטלין דביד יתמי דשבק להון אבוהון לא גבי בעל חוב מינייהו, ויש לומר דודאי נפקא מינה להיכא דמית ונפלה קמי יתמי וכדאמרן. והא דלא גבי בעל חוב ממטלטלי דיתמי, אינה [מדין] תורה, דמדינא גבי, אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי, והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו, משום דשעבוד נכסיו ואפילו שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו. וכל היכא דאיהו משעתבד נכסים נמי משתעבד. והוא הדין לפקדון שיש לו ביד אחרים, דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה, ומלוה שיש לו אצל אחרים גובה ממנה מדר' נתן, אבל היכא דמית ליה לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתיה דלוה ליתיה אמטלטלי לא גבי מינייהו, וכדמשמע בירושלמי בפרק הכותב (ה"ב) גבי ההוא דר' עקיבא דאמר שכולן צריכין שבועה, וגרסינן עלה בירושלמי הגע עצמך שפטרום מן השבועה, ומשני זו תורה וזו אינה תורה, מכל מקום מהאי טעמא הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות, ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי, ומיהו היכא דשעבד ליה בפירוש מטלטלי גבי ואפילו מיתמי, וכדמוכח בההיא (ב"ק ז, א) דעשה שורו אפותיקי ומכרו, אבל ממלותו דנפלה קמי יתמי לא גבי ואפילו שעבדה לן בפירוש, משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן, ואפילו תפס מפקינן מיניה, וכדמוכח בהדיא בההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו' דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונא גבך כו', ואף על גב דאיהו תפיס להו, וההיא דרב נחמן דאמר [אם] גבו קרקע יש לו, מדרבנן הוא, דנראית כמקרקעי דאבוהון. אלא דצל"ע בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה, דמפרש טעמא דרב נחמן משום דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו דכי היכי דמשעבד ליה משעבד ליה לבעל חוב דאבוהון, ועוד צל"ע מדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, אלמא מה שאינו גובה מן מלותו דנפלה קמי יתמי (ממלוה) [טעמא משום] דמטלטלי דיתמי הוא. וכן בההוא (כתובות פא, ב) דלא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי דאמרינן לא אשכחן תנא דמיקל תרי קולי בכתובה אלא או ר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה או ר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה. ויש לי לומר דההיא דבפרק מי שהיה נשוי רבותא קאמר, כלומר מאי דשבק אבון קמך לא עדיף ממטלטלי דאפילו מטלטלי דתפרע ניהלן או שבקינהו אבון לדידן לא משתעבדי לך דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והוא הדין למלוה שבידך וכל שכן הוא, משום דאפילו דין מטלטלי נמי לית לה, דשעבודא בעלמא שבק לן אבונן גבך דלא משתעבדא לבעל חוב כלל, וההיא נמי דלא יאמר היבם החזקתי שאני, משום דיבמה היא, וכיון שאין ליבם בנכסי אחוה מידי, דכולהו נכסי משתעבדי לדידי כאלו בעלה הראשון קיים, לפיכך לא קרינן ליה למלותו שעבודא בלחוד אלא נכסי דמיתנא ממש, ומשתעבדי לה כדמעיקרא אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה [אבל לרבנן דאמרי דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא, דלא יהא אלא שהבעל קיים והא מטלטלי דידיה לא משתעבדי לה כלל, השתא נמי לא משתעבדי לה, דלא יפה כח שעבוד על נכסי בעלה הראשון משמת מכחה מחיים, אלא כחה עכשיו ככחה בנכסיו בחייו, מהאי טעמא נמי מחמיר לגבי דידה כר' נתן מה שאין כן באלמנה דעלמא, דהא באלמנה בעלמא לא יהבינן לה ממלוה שיש לו ביד אחרים מדר' נתן, כדאמר ר' עקיבא בפרק הכותב (כתובות פד, א) אלא דיבמה שאני, שהיא כמחזקת בנכסים ושעבודה עליהם גם עכשיו, כאלו בעלה הראשון קיים.

ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן - מכאן דקדק ר"ת דלית הלכתא כר' נתן, דהא לית ליה אוקימתא אליבא דרבנן דרבנן דאמרי מוכר עצמו אין מעניקין לו, ואנן כרבנן סבירא לן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דר' אליעזר שמותי היא, ועוד מדאמרינן לקמן (קידושין טז, ב) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח, כלומר דסבירא ליה כר' נתן, דאלמא לית הלכתא כר' נתן. ור"י זקן זצ"ל כתב דאדרבה מדקאי ר' נתן בהענקה כר' אלעזר כותיה עבדינן, משום דר' נתן (כב"מ קיז) דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואע"ג דלית הלכתא כר' אלעזר במוכר עצמו שרבו מוסר לו שפחה כנענית, הא לאו בהא תליא, דכל חד וחד מקרא באנפי נפשיה דייקי ליה. וברוב הספרים גרסינן הכא ר' אלעזר ולא ר' אליעזר, והא דאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא, משום דאיהו אמר לה בהדיא. ונראה לי דאפשר לומר דר' נתן נמי אית ליה בהענקה כרבנן, ודריש נמי לו ולא למוכר עצמו, ולא דרשינן לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד וממעט מילי דעבד, קאי גבי עבד וממעט מילי דבעל חוב, וליכא בין ר' נתן לר' אלעזר אלא משמעות דורשין. ור' נתן נמי אמר לך דרבנן כותיה סבירא ליה, ומוקי טעמייהו בהכי, ואנן דמוקמיה טעמייהו משום דבעלמא לית ליה דר' נתן, היינו משם דניחא לן לאוקמי טעמיה דתנא קמא בדינא מדתליא ליה במשמעות דורשין. והלכך אפשר דאיתי לדרבנן בהענקה ודר' נתן בעלמא בב"ח. ובודאי כר' נתן קיימא לן, כדמוכח בפרק השולח (גיטין לז, א) גבי פרוזבול דאמרינן לו ולערב אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן, ובפרק שני דכתובות (יט, א) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכר' נתן, ובפסחים פרק שני (לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בב"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, אית ליה לרבא התם כר' נתן, וכן בפרק דיינו גזירות (כתובות קי, א) בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ורב נחמן הכי אית ליה כתם, וקיימא לן כרב נחמן בדיני. ומיהו דוקא מחיים דב"ח הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו, וטעמא דמלתא משום דהוי ליה כעין הפוכי מטרתא, שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע ב"ח שלו גובה ממנו, אם כן מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי, ולאו הפוכי מטרתא ממש קאמינא, דהא מצי לוה שני למימר ליה להאי לאו בעל דברים דידי את מדכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו, ודוקא מחיים דלוה דידיה, משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה. וזה חדושו דונתן לאשר אשם לו, אבל אם מת ויש לו ב"ח והניח מלוה ופקדון ביד אחרים אין מוציאין מהם ונותנין לב"ח אלא ליורשין, וכדתנן בכתובות פרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשר וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינחנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן מאן כושל ב"ח ור"ע אומר אין מרחמין בדין אלא יתננו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, דר' טרפון סבר דאפילו ממלוה דשבק מפקינן מדר' נתן, ואע"ג דאיכא תרתי חדא דהוו מטלטלי ואידך כר' נתן וכל שכן בפקדון דליכא אלא חדא, ור"ע סבר אפילו פקדון דליכא אלא חדא, ואע"ג דליתנהו ביד יתמי לא גבי וכל שכן מלוה דאיכא תרתי, דאפילו ר' נתן לא אמר אלא מחיים אבל לאחר מיהת לא, וקיימא לן כר"ע. וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לוה גזוזי לא גבי ב"ח דאבוהון מנייהו כדאמר רב נחמן (פסחים לא, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהן, אבל מעות אין בעל חוב גובה מהן, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והלכך אין כאן הפוכי מטרתא, אלא דין גמור, וכשגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם מדר' נתן גופהי היא, דאי לאו דר' נתן הוו להו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאבבי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, והא דיהיב ר"ע טעמא התם למלתיה לפי שכולן צריכין שבועה ואין היורישן צריכין שובעה, לאו למימרא שאם פטרו האב למלוה משבועה או דשמתיה ומת בשמתיה או מת בגו זמניה דנותנין למלוה, אלא לעולם נותנין ליורשין, אלא התם הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורישן שאין צריכין שבועה לעולם, מה שאין כן באשה ובעל חוב שהורע כחן שאין דינן ליטול אלא בשבועה. והכי אתמר בירושלמי (כתובות פ"ט ה"ב) דגרסינן התם הגע עצמך שפטרום מן השבועה, זות תורה וזו אינה תורה, וכן נמצי מוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) אמרינן התם אמר רמי בר חמא ראובן דמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ומת ראובן, ואתא ב"ח דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי, דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גביך דיתמי מטלטלי לב"ח לא משתעבדי, והא התם דאין צריך שבועה ואפילו הכי לא גבי ממלוה דבידיה אלא מוציאין מיניה ויהבין להו ליתמי. ומיהו אי פקח אידך מקרקש בזוזי לב"ח דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אבינן, ומוקמינן להי בידיה דזה היה פקח ונשכר דהשתא נמי הוי הפוכי מטרתא, וכדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי דמייתינן בסמוך ואי פקח שמעון מגבי ליה ניהלייהו והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו', והא דאמרינן התם מגבי לה ניהלייהו. לאו דוקא מגבי. דהפוכי מטרתא למה לי, אלא הכי קאמר אי פקח אידך טעין להו קרקע מגבינא לכו ולא זוזי והדר מעכבנא לי בחובת אבוכון, אי נמי כביש מטלטלין כי היכי דלית להו לגוביינא אלא מינה קאמר. והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח, אבל מקום שמוצאין לגבות אין מוציאין מזה ונותנים לו כדמוכח בב"ק (מ, ב) וטעמא דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דב"ח כעין משועבדים הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין.

הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע מאי משמע - יש מפרשים מאי משמע דושבתם אישד אל אחוזתו בנרצע, ושב אל משפחתו במכרוהו בית דין, אימא איפכא. ופרקינן איש, איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה. והקשה הראב"ד ואכתי מאי משמע, דהא מכירת בית דין נמי אינו נוהג באשה, דאינו נמכרת בגניבתה. וניחא ליה דאיש איש קא דייק, איזהו שנוהגין בו שתי מדות שבאיש ואינה באשה הוי אומר זו רציעה, דנרצע נוהגין בו שתי מדות שבאיש דהיינו מכירת בית דין ורציעה, אבל במכרוהו בית דין בלבד ואי נמי במוכר עצמו חדא הוא דאיכא. וקצת קשה לי דאם כן הוה ליה למימר איש איש איזהו דבר שנוהג באיש איש. ואחרים פירשו דאשה נמי שייכא, במכירה דמכירת האב כמכירת בית דין, שאף היא נמכרת בעל כרחה, וכמו שכתבתי למעלה.