וולדה כמוה מנלן דכתיב (שמות כא, ד) האשה וילדיה תהיה לאדוניה — פירוש בישראל הבא על השפחה קא מיבעיא ליה, אבל בעבד הבא על השפחה פשיטא דעבד אין לו חייס. ותמיהא לי ישראל הבא על השפחה נמי למה לי קרא תיפוק ליה דכל ולד במעי השפחה כולד במעי הבהמה דמי כדאמרינן בשלהי פרקין, וכדאמרינן ביבמות (כג, א) אי אשמועינן שפחה משום דאין לה חייס, כלומר ואינן אלא כבהמה וולדה כולד במעי בהמה דמי, ויש לומר דעיקרא דמלתא משום דכתיב האשה וילדיה הוא, דאי לאו קרא הוה אמינא שפחה יש לה חייס כנרית, וכיון שכן, דשייכא במצוות כישראלית ובנה מישראל יהא הולך אחר האב, להכי אצטריך האשה וילדיה דולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי, כנ"ל.
אמר קרא (דברים ז, ג) לא תתחתן בם — פירש רש"י לא יהא לך חתון בהם, לומר שאין קדושין תופסין בהם, ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק הערל (יבמות עו, ב( פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת, בעו מיני מרב ששת פצוע דכא כהן מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור וכו'. אמר להו רב ששת תניתוה פצוע דכא מותר בנתינה, ואי סלקא דעתך בקדושתיה קאי איקרי כאן לא תתחתן בם. אמר רבא אטו התם משום קדושה ולא קדושה הוא התם דלמא קא מוליד בן ואזל פלח לעבודה זרה. והני מילי בגיותן כו' הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרינן בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות, כלומר וקרא על כרחין בגירותן הוא דכתיב, ולאוקמינהו בלאו. ובתוס' תירצו דאסיפיה דקרא סמיך דכתיב בתו לא תקח לבנך, כלומר לא יהא לבנך לקוחין בבתו. וקרא לצדדין כתיב לא תתחתן בם בגירותן אבל בגיותן לית בהו לקוחין ולא תדבק בהן פן יסיר את בנך מאחרי. והשתא אתי שפיר לרבות כל המסירין, דאי בגירותן לא שייך לרבויי כל המסירין, דגרים דשאר עממין מישרא שרי, דאי לא תימא הכי לר' שמעון דדריש לרבות כל המסורין נימא דשאר עממין מישרא שרי, דאי לא תימא הכא לר' שמעון דדריש לרבות כל המסירין נימא דשאר עממין נמי אפילו בגירותן ליהוו בלאו דלא תתחתן, אלא על כרחך לצדדין כתיב לא תתחתן בשבעה עממין אפילו בגירותן, אבל בשאר עממין בגירותן שרו, אבל בגיותן לא תדבק בהן כי יסיר, וכן כל המסירין, וכן יש לפרש בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו, ב) דפריך בנותיהן דאורייתא הוא דכתיב לא תתחתן בם, דאסיפיה דקרא סמיך, ודכוותה ההיא דפרכינן לעיל (קידושין סו, ב) גבי והיתה לו ולזרעו אחריו דסמיך אסיפיה דקרא דכתיב ברית כהונת עולם, לפי מה שכתבתי למעלה במקומו משמו של ר"ת ז"ל. ויש מי שאינו גורס כאן כגירסתו של רש"י ז"ל, אלא נכרית מנא לן, אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה, וכיון דולדה כמוה ודאי לא תפסי בהו קדושי, ולפי גרסא זו נראה דתו לא צריכינן למילף שפחה מעם החמור אלא מהאשה וילדיה נפקא לן דולדה כמוה, ומינה שאין קדושין תופסין בה, וקשיא לי אם כן למה לי לרבויי (בעיי שפחה מנא ליה וולדה כמוה) [ליבעי רק ולדה כמוה] מנא לן, לא הוה ליה למימר אלא ולדה כמוה מנלן דמינה שמעינן תרתי ולדה כמוה ושאין קדושין תופסין בה. ועוד מכי גמרי וולדה כמוה מהאשה וילדיה הוה ליה לאקשויי אי הכי עם החמור למה לי, כדאקשינן לקמן גבי כל היכא דקרינן כי תהיין קרינן ביה וילדו לו וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו, אי הכי שפחה נמי, ואלא האשה וילדיה למה לי, וגירסת רש"י עיקר, וכן היא ברוב הספרים.
בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אל בנה. פירש רש"י מדלא כתיב כי תסיר את בנך, שמע מינה דעל כרחין אבתך לא תתן לבנו קאי, וכי יסיר הגוי בנך הנולד לו מבתך קאמר, דבהסרת הבת ממש לא קאמר, דלא כתיב כי יסיר את בתך, ואבתו לא תקח לבנך נמי לא קאמר, דלא כתיב כי תסיר את בנך, ודריש מדהקפיד הכתוב בבן בתך הבא מן הגוי ולא הקפיד בבן בנך הבא מן הגויה, שמע מינה דאינו קרוי בנך דולדה כמוה, ותמיהא מלתא, דאם כן מאי קאמר רבינו שמע מינה בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, היינו הא דר' יוחנן ממש, ומאי חדית בה רבינא. ועוד דאמרינן בשלהי פרק קמא דיבמות (טז, ב) גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגוי קרוי בנך אלא בנה, ואקשינן והא איכא בנות, ואמר רבינא בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, ולפי פירושו של רש"י למה ליה לאהדורי אדרבינא, מדשמואל גופא משמע הכי, ויש לפרש דכי יסיר אחותן קאי, והכי קאמר בתו לא תקח לבנך כי יסיר חותן זה את בנך ממש מאחרי שילמדנו מעשיו ומשום הכי קאמר ר' יוחנן בנך ממש קרוי בנך ועליו הקפיד הכתוב, אבל אבן הבן לא הקפיד, דבן בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה, מפני דהולד כמוה, ולפיכך אף על פי שהוא מסירו ומרגילו אחריו אין בכך כלום, ואתא רבינא וחדית בה שמע מינה מדפריש ר' יוחנן דכי יסיר אחותן קאי, ואפילו הכי לא הזכיר הסרת הבת, דלא כתיב כי יסירם מאחרי, שמע מינה דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, דעל כרחין הקפידה תורה על הסרת הבת ממש כהסרת הבן ממשע, אלא דמשום הכי כללינהו לפי שאינן שוין דבן דוקא ולא בן הבן אבל בת בין בה בין בבנה איכא הקפדה, וכן נראה מדברי ר"ת.
כל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו — פירוש כל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין אצל שום אדם ואין לך אלא שפחה ונכרית, אבל חייבי כריתות אף על פי שאין לזה יש לזה הויה בה, והלכך אפילו לזה שאין לו בה הויה קרינן ביה וילדו לו ובנו הוא לכל, כדתנן בפרק כיצד (יבמות כב, ב) אשת אחיו מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה והנכרית, ואתמר עלה בגמרא מכל מקום לאתויי ממזר.
שמע מינה לכתחלה קאמר — כלומר דלא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר. ואם תאמר מאי שנא דשרי בלאו דלא יהיה קדש ומותר בשפחה, וחייב בלאו דלא תתחתן ואסור בגויה, ומשוחרר אסור אף בלאו דלא יהיה קדש, שהרי אסור בשפחה כדתנן (גיטין מא, א) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אינו יכול. תירץ ר"ת דממזר חייב בכללאו גרידא, אבל שפחה שאני, דלא אמר רחמנא לא תינסיב שפחה אלא אפקיה בלשון קדשות לא יהיה קדש פרט לממזר שהוא עצמו קדש, דמקדשות בה ויצירתו בעבירה. ועוד אמר ר"ת דמכל מקום אסור הוא בבהמה, אף על גב דאזהרתיה דנשכב מלא יהיה קדש כדאיתא בפרק ארבעה מיתות (סנהדרין נד, ב) וטעמא משום דמקדשות כי האי לא אתי, כן כתוב בתוס'. ומיהו לר' עקיבא לא צריכינן לכולי היא, דלדידיה שוכב ונשכב תרוייהו מן בכל בהמה לא תתן שכבתך נפקא, כדאיתא התם לא תתן שכבתך לא תתן שכיבתך.
דמינסב ליה עצה ואמר ליה זיל גנוב ואזדבן בעבד עברי ובשני דר' שמלאי עבד עברי מי הוי. והוא הדין דהוה מצי למימר ור' שמלאי מי הוה מנסיב ליה עצה למגנב, וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך, ואמרינן נמי לעיל בפרק האיש מקדש (קידושין נד, א) גבי בהמה שנמצאת בירושלים וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך, אלא דעדיפא מינה קאמר, דאי אפשר לו בכך בין רוצה בין אינו רוצה לפי שאינו נוהג. ורש"י תירץ דאי אקשי ליה הכי הוה מצי לשנויי אלא דאמר ליה מכור עצמך בעבד עברי כר' אליעזר דאמר בפרק קמא (יד, ב) זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית, ע"כ. אי נמי אפשר דבענין זה היה מותר, כדי לטהר את דורותיו.
גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי אסופי מותרין לבא זה בזה — הוא הדין לעבדי בממזרים לדברי ר' טרפון, ולא תנא חרורי אלא משום הנך כולהו דמתניתין דאינן מותרין בעבדים. ואם תאמר והאיך שתוקי ואסופי מותרים בנתיני, והא קיימי בלא תתחתן בם ואפילו בגירותן, כדאמרינן ביבמות (עו, א) דבגיותן לית להו חתנות בגירותן הוא דאית להו חתנות, וקאמר רחמנא לא תתחתן בם, ושתוקי ואסופי אסירי באיסורי חתון, על כרחין דאי לא לישתרו אפילו בגוים ועבדים. ואיכא למימר דודאי בכל לאוין דפסול יוחסין לא מיחייבי כי היכי דלא מיחייבי בלאו דלא יבא ממזר, דלא מיקרו קהל, ולא חשש הכתוב לייחס הפסולים, והא דאסירי בגוים, משום לא יסיר את בנך מאחרי, דהני נמי בכלל ישראל הן, הלכך אסור שמא יסור לבנו לעבודה זרה, ובעבדים נמי אסירי משום שאינן חייבין בכל המצות כישראל הן ועדיין סורן רע, ואית בהו קצת משום חשש עבודה זרה. ומיהו מותרין הן בנתינין, דאף על גב דאמרינן ביבמות פרק הערל (יבמות עט, א) דדוד גזר עליהן כלומר שיהיו עבדים. איכא למימר עבדים מיהא לא הוו, אלא שגזרו עליהם להיותן כעבדים, וכי גזור לכשרים אבל לפסולים לא גזור, ולפיכך כל אלו שהם פסולים אינם אסורים בנתינים.
