משל מי — מאכילו ומשקהו ומכבדו:
מאי נפקא ליה מיניה — מאי חסרון כיס איכא לגביה:
פודין זה לזה מעשר שני — אם יש לאביו מעשר שני פודה הבן משלו לצורך אביו בלא חומש ולא אמרי' הרי הוא כגופו שהרי הוא אוהבו ומזונותיו עליו ולא אחר ניהו לגביה והרי הוא כמי שפודהו הוא בעצמו:
ומאכילין זה לזה מעשר עני — אם יש לבן מעשר עני לחלק לעניים מאכילו לאביו אם אביו עני וכן כולם אע"פ שחביב עליו כגופו ואם לא היה בידו מעשר זה היה נותן לו מזונות משלו:
להעדפה — עליו מוטל להאכילו ולהשקותו מדה בינונית ואם אביו צריך לסעודה יתירה יאכילנו מעשר עני:
שיטול אביו ארנקי כו' — ואי אמרת כבוד האב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב אם כן האי ארנקי דקאמר רבי אליעזר משל אב הוא ומאי נפקא ליה מיניה להכלימו:
ודלמא רתח — ואמר לאבוה מידי בריתחיה:
וקא עבר — רב הונא:
משום לפני עור — שגורם לבנו לחטוא:
בפומבייני — במקום התפירה שאינו נחסר מדמיו בכך כגון בשוליו:
הנשרפין בנסקלין — משמע אחד מן הנשרפין נתערב בנסקלין הרבה וקיי"ל (סנהדרין ד' עט:) כל חייבי מיתות שבתורה שנתערבו ואין ידוע איזה מהן בקלה ואיזה מהן בחמורה כולן ידונו בקלה שאין אתה רשאי למשוך את הקל לעונש חמור שלא נתחייב בו:
רבי שמעון אומר ידונו בסקילה — שהיא קלה דאית ליה לרבי שמעון שריפה חמורה מסקילה וטעמא מפרש בסנהדרין (דף נ.):
אמר ליה — רב יהודה בריה דרב יחזקאל לרב יחזקאל אבא לא תתנייא הכי הנשרפין בנסקלין והוו נסקלין רובא דא"כ אמאי תלית טעמא משום דשריפה חמורה תיפוק לי דליכא למימר כולן בשריפה דא"כ אזלת לך בתר מיעוטא:
הנסקלין בנשרפין — דאע"ג דנשרפין רובא ידונו בסקילה מפני שהיא קלה:
התם רבנן הוא דקאמרי ליה לרבי שמעון כו' — האי דקאמרי שהסקילה חמורה לאו טעמא יהבי למילתייהו אלא הכי אמרי ידונו בשריפה בתר רובא ודקאמרת ידונו בסקילה להקל עליהם אין אתה מיקל אלא מחמיר שהסקילה חמורה:
לא תימא לאבוך הכי — להודיעו פתאום שהוא טועה דקאמרת לי' לא תתנייא הכי:
כך כתוב בתורה צעורי קא מצער ליה — והרי הוא כאומר לו עברת על ד"ת:
מקרא כתוב בתורה כך — ואומר לו המקרא כמו שהוא כתוב והוא עצמו יבין שטעה:
אבא אומר השקיני מים — ויש מצוה אחרת לפני לעשות כגון לקבור את המת או לויה:
