מסכת קידושין דף ס״ז עמוד ב׳

אלא כל מקום דסיפא לאתויי מאי - ואם תאמר ואימא לאתויי ישראל שנשא מצרית ראשונה דיש קדושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום יש לומר דכיון דתנא נתינה לישראל, כל פסולי קהל בכלל, בין שיש בהן דורות כמצרית בין שאין בהן דורות כנתין.

וליטעמיך איזו זו דסיפא למה לי - ובירושלמי (הי"ב) מקשו והרי מחזיר גרושתו משנשאת דיש קדושין ויש עבירה והולד כשר. היא תועבה ואין בתה תועבה, ולא פרקו לה, ובגמרא דילן דלא אמר הכי איזו דסיפא למעוטי, איכא למימר משום דכיון דלא מיתסרא אלא אבעלה הראשון לבד, ולשאר ישראל שרי, לאו פגומה מיקריא, ולא דמיא לאלמנה לכהן גדול, דהיא אסורה לכל כהן גדול, אבל הכא דלא מיתסרא אלא אבעל ראשון לאו פגומה מיקריא, וליתא בכללא דמתניתין דקתני הולד הולך אחר הפגום.

מאי פגום שבשניהם אילימא מצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם איכא - דעמונית לאו פגומה היא, דכתיב (שם כג, ד) עמוני, ודרשינן עמוני ולא עמונית. ואם תאמר ולימא מצרי ראשון שנשא מצרית שניה (אי נמי מצרי שני שנשא מצרי שניה) אי נמי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, יש לומר משום דבאומת שתי אומות משמע, ורישא נמי בשני עממין אוקימנא לה. ועוד כיון דגבי ברא חד מינייהו כשר הוא לאו פגום שבשניהם מקרי.

אימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה הא בדיעבד - ולא יקח לאו לא יהא בה לקוחין, אלא ללאו הוא דאתא, כלאו דאלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח, ואם תאמר והא קיימא לן כרבא דאמר פרק קמא דתמורה (ד, ב) כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ופרכינן ליה טובא, ומשני להו, והתם נמי פרכינן והרי אלמנה לכהן גדול דאמר רחמנא לא תעביד ותפסי בה קדושי. ומשני שאני התם דגלי ביה קרא לא יקח ולא יחלל, דאלמא אי לאו קרא הוה אמינא דלא תפסי בה קדושי, ותירצו בתוס' דכיון דגלי קרא בלא יקח דכ"ג, הוה אמינא דנילף מיניה ללא יקח דאשת אב, דאף על גב דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני.

הא דאמרינן - לכתחילה מאחות אשה נפקא ומה אחות אשה דבכרת לא תפסי בה קדושי חייבי מיתות בית דין לא כל שכן. קשיא לי דהשתא אתי למפשט מאחות אשה דלכתחלה לא, וקא מסיק לישניה דלא תפסי בה קדושי, כלומר דיעבד, הא לא הוה ליה למימר אלא מה אחות אשה לכתחלה לא חייבי מיתות בית דין לא כל שכן, ועוד היאך פשוט [לן] דאחות אשה לא תפסי בה קדושי, אכתי מנא ליה היא, ואפשר לומר דמאי דקאמר לא תפסי בה קדושי, הכי קאמר לא יתפוס בה קדושי, כלומר לא יקדשנה, ודוחק הוא. ונ"ל דהכי קאמר לא מצית אמרת דלא יקח לכתחלה קאמר, הא דיעבד תפסי בה קדושי, דמאחות אשה נפקא דלא, דהשתא אחות אשה דבכרת לא תפסי בה קדושי אשת אב דמחייבי מיתות לא כל שכן, והדר אקשינן לא תקח דאחות אשה. מנלן דאפילו דיעבד קאמר דלמא לכתחלה קאמר, והלכה והיתה לאיש אחר לאחות אשה אצטריך ובדיעבד, ובן אתי בקל וחומר מאחות אשה אבל שאר קרובים מנלן. ואם תאמר אם כן אכתי אמאי נדו מבן, לימא אכתי אידי ואידי בבן, הא לכתחלה הא דיעבד, ואחות אשה לכתחלה קאמר, דלא תקח הא לאו מלתא היא, דמכל מקום אף לכשתמצא לומר דאחות אשה לכתחלה קאמר דלא תקח, אבל בן לאו לכתחלה, דאם כן לישתוק קרא מיניה ואתי בקל וחומר מאחות אשה. ואכתי קשה לי אשמעתיה אמאי לא קאמר לכתחלה מאלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט נפקא, ומה התם דלאו גרידא הוי לכתחלה לא חייבי מיתות לא כל שכן, וכי הדר אקשי ודלמא אידי ואידי באחות אשה הא לכתחלה הא דיעבד ואסקה דאין הכי נמי, אמאי לא דחינן אחות אשה נמי לכתחלה לא מצית אמרת דמאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט נפקא. ויש לומר דדלמא כהני שאני, הואיל ורבי בהן הכתוב מצות יתרות.

ועל הסוטה שאין הולד ממזר - ביבמות פרק החולץ פירש ר"ח דממזר דאורייתא לא הוי, ממזר דרבנן מיהא הוי, מידי דהוה אהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה דהולד ממזר ותצא מזה ומזה (יבמות צב, א) ובתוס' דחו אותה, דהתם קנס חכמים הוא כדי שתהא מדקדקת ונשאת, אבל בסוטה אין צורך לקונסה כדי שלא תהא מזנה תחת בעלה. ועוד דאמרינן בפרק יש מותרות (יבמות פה, ב) גמרא שניות מדברי סופרים כו' אין לה לא כתובה ולא מזונות, אמר ר' שמעון בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה, כלומר הואיל והללו אין להם כתובה זו הוא מרגילה וזו היא מרגילתו, רבי אומר הללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק והללו דברי סופרים וצריכין חזוק, ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו מחזיר ספק סוטתו, מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא, ומאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא הא מרגלה ליה, ואם איתא דולדה ממזר דרבנן הוי (לא מרגלה ליה) [הוא מרגיל אותה] וכדאמרינן התם גבי חלוצה דכיון דזרעה פסול מדרבנן הוא מרגילה, אבל היא אינה מרגילתו.