מסכת קידושין דף מ״ו עמוד א׳

לומר שמשלם קנס כמפותה - וקשיא לן היכי דמי, אי בשהאב מתרצה בכך, מה מועיל מיאון דידה, דהא אביה מצי לקדשה בעל כרחה, ואי בשלא נתרצה האב, היינו מיאון דאב, ותירצו בתוס' דבמפותה גזרת הכתוב היא, דאף על פי שהאב יכול לקדשה בעל כרחה, מכל מקום מיאונה מועיל לענין זה שמשלם קנס כשהיא ממאנת. אי נמי בשפיתה כשהיא נערה ולא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה או שמת אביה שקנסה לעצמה, כדתנן (כתובות מא, ב) נערה שנתפתתה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה, ולומר דאף על גב שעכשיו היא ברשותה וקנסה לעצמה לא אמרינן שמחלה קנסה מדנתפתתה לו, אלא כיון דבשעת פיתוי דאב היתה ועכשיו שהיא של עצמה אינה מתרצית לו משלם קנס על ידי מיאונה. והרמב"ן נר"ו תירץ כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין ורצה אני ועמדה היא ומיאנה, והאב חוזר בו ואינו רוצה לקבל קדושיה בעל כרחה, וחוזר ותובע קנסה, וקא משמע לן דאף על פי שאינו משלם קנס מחמת עיכוב האב, דהא נפטר ממנו משעה שנתרצה לו בבית דין, אפילו הכי משלם קנס מחמת מיאונה.

אמר ליה אביי צריכה קדושין לדעת אביה - יש לפרש צריכה שיתרצה האב בקדושיה, דהיינו בקבלת קדושין, וכן פירש הראב"ד, אבל רש"י פירש צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, ואף על גב דמשמע לעיל דאביי כרב ושמואל סבירא ליה דחוששין שמא נתרצה האב, ואי נמי לרבינא בשנתרצה האב בהדיא לבסוף מקודשת כפירושו של רש"י שכתבנו למעלה, איכא למימר דאביי מידחא דחי לה לרב יוסף לומר דקדושין שלא מדעת אף על פי שנתרצה האב אינן כלום, ולפיכך צריכה קדושין אחרים. אבל לדברי רבינו אלפסי אתי שפיר דלעולם אינה מקודשת שלא לדעת האב, ואביי כרבינא סבירא ליה, וההיא דאיהו אמר לקריבאי דאמר עלה אביי שארית ישראל לא יעשו עולה הא תריצנא לה לעיל דכרבינא נמי אתיא כמו שכתבנו למעלה.

ר' אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהן באחרונה - ורב ושמואל דלא אוקמוה אסיפא ודחקי ומוקמי לה ארישא, איכא למימר משום דלא משמע להו אחת מהן אחרונה דוקא דאחת מהן כל שיש בה באחת מכולם משמע, וכן פירש הראב"ד ז"ל. ולפי פירוש זה פליג רב בפירושא דמתניתין בהדי רב אמי, אבל בעיקר דינא מודה ליה דהא רב מעות בעלמא חוזרין סבירא ליה, ולפי פירוש זה נמי גרסינן שפיר דאתמר המקדש את אחותו. דהא בהאי דינא שייכא. ואיכא למימר דרב ושמואל בדינא נמי פליגי עליה דר' אמי, בהתקדש לי בזו ובזו סבירא להו דאף על פי שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש בין כולן שוה פרוטה מקודשת, דכי קא אכלה מדנפשה קאכלה, דומיא דהתקדשי לאחר שלשים דאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת, כדאמרינן לקמן בפרק האומר (קידושין נט, א) לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות, מאי טעמא הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו דהני ברשותא קא מתאכלי, למלוה לא דמו מלוה להוצאה ניתנה, ולא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה, והכא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה, וכי קא מתאכלי ברשותה קא מתאכלי, והלכך הא דקתני היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחת מהן שוה פרוטה, על כרחיך לאו אסיפא קאי, אלא ארישא, ור' אמי סבירא ליה דלא דמי להתקדשי לי לאחר ל' יום, דהתם הוא דיהב לה בדבור אחד, וכיון דגמר דבורו קודם שנתאכלו המעות אלא שקבע זמן לחול בו הקדושין כי מתאכלי ברשותה מתאכלה, אבל הכא שהוא מחלק דבורו ולא אמר לה התקדשי לי באלו, ודאי גלה דעתו שאינו רוצה שיחולו הקדושין כלל עד גמר כולן, ועד שתקבל את כולן אינן בידה אלא פקדון, וכשהוא אוכלת ראשונה היא לה שולחת יד בפקדון וחזרה [ֵשם] מלוה עליה, והלכך עד שיהא באחרונה שוה פרוטה אינה מקודשת, ובאחת דקתני הכי קאמר עד שיהא באחת שיש ביניהם, דהיינו אחרונה שוה פרוטה, ויש לנו כיוצא בזו בפרק הספינה (ב"ב פד, א) אם היתה מדה של אחד מהן דפירושו של האחד דהיינו הלוקח. ועוד אחר בנדרים בריש פרק נערה המאורסה. והא דקא מקשה להדיא לעיל והא מלוה היא, משום דמתניתין קשיתיה, דכיון דקתני עד שיהא שוה פרוטה באחת מהן, ואין הראשונות מצטרפות עם האחרונה לשוה פרוטה, שמע מינה סבירא ליה לתנא דלא ברשותיה מתאכלי, ואם כן אפילו כי אית בקמייתא שוה פרוטה אמאי מקודשת, והא לטעמיה דתנא מלוה היא ואקמוה רב ושמואל ארישא דלאו למלוה דמי כדאמרן. והיינו דדייקא רבא תלת מדר' אמי, ולא דייק חדא מינייהו מדרב ושמואל, ופי' מעות בעלמא חוזרין, מעות כאלו שמקדש אינו גומר דבורו בדבור אחד אלא שמחלק דבורו בזו ובזו לא נתנו לטבועין משעת נתינתן, אלא מעות בידה פקדון עד גמר כולן, וכי קא מתאכלי ברשותיה דידיה קא מתאכלי, והלכך אינה מקודשת אלא אם כן יש באחרונה שוה פרוטה. והכי גרסינן איתמר המקדש את אחותו ולא גרסינן דאתמר, דהא ר' אמי. לא שייכא בהא דרב ושמואל, דאפשר דר' אמי בההיא כשמואל סבירא ליה, אלא הכא משום דאיירי במעות חוזרין אייתי נמי הא דרב ושמואל, ובירושלמי מוכיח כן דרב ושמואל התקדשי בזו ובזו להקתדשי לי לאחר שלשים יום מדמו לה, כמו שכתבנו דגרסינן התם (פ"ב, ה"א) רב ירמיה בשם רב אמר התקדשי לי בסלע זו לאחר שלשים יום אוכלת בתוך שלשים הרי זו מקודשת, אף ר' שמעון בן אלעזר מודי בה, מה בינה למלוה, מלוה לא נתנה לשם קדושין, קדושין לכך ניתנו משעה ראשונה, והתנן היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה, מעתה אפילו לא נשתייר שוה פרוטה, פתר לה על רישא אלמא רב סיפא דמתניתין בהתקדשי לי לאחר שלשים יום עביד לה, ועל דא הוא דמוקי לאוכלת ראשונה ראשונה ארישא כדכתבינן.