מסכת קידושין דף מ״ז עמוד א׳

לא שנו היכא דאוכלת ראשונה ראשונה דאין מצטרפת לפרוטה:

אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו דלא גמרי קידושין ולא נקנה לה עד נתינה אחרונה שהיא גמר דבורו וכבר היו הראשונות מלוה:

אבל באלו מקבלת הראשונה לא באתה לידה בתורת מלוה דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין וכי אכלה מדידה קא אכלה ואפילו אכלה ראשונה ראשונה מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה:

הניחא כו' לאו לרבא פרכינן אלא לעיל קאי דמתרצינן היתה אוכלת דמתני' לרב ושמואל ארישא ולרבי אמי אסיפא הניחא לר' אמי דאוקמה להיתה אוכלת דמתניתין אסיפא דהוי כללא ומאי באחת באחרונה הכא נמי היתה אוכלת דברייתא קאי נמי אכללא כדתני בה בזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ותנא פלוגתא גבי נטלתו ואכלתו למימר עד שיהא באחת מהן מצינו נמי לתרוצי עד שיהא באחרונה אלא לרב ושמואל דאמרי באחת אפילו אחדא מקמייתא נמי אמר ואפרטא דהתקדשי התקדשי קאי ואוכלת איצטריכא ליה האי באחת דברייתא היכי מיתרצי הא בהך ברייתא לא תנא שום פרטא דהא בזו ובזו ובזו כללא חשיב לה וכ"ש היכא דקתני ועוד בזו ועוד בזו ועוד בזו וקתני גבי אוכלת עד שיהא באחת מהן ואי אקמייתא דאכלתנהו מיד נמי קאמר דאי איכא בחדא שוה פרוטה מקודשת קשיא הא הוה ליה מלוה: ה"ג הא מני רבי היא דאמר ל"ש כזית כזית ול"ש כזית וכזית פרטא הוי. והך סיפא דקתני בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו תנא אחרינא הוא ולאו היינו תנא דרישא ומציעתא וס"ל כרבי ותנא אוכלת והוא הדין למנחת ואוכלת איצטריכא ליה לאשמועינן דאע"ג דמקרבה הנייתה לא מקדשה בפחות מש"פ ולהכי תנא בזו בזו תרי זימני גבי נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו ותנא אם יש באחת מכולן שוה פרוטה מקודשת משום דס"ל התקדשי אכל חדא קאי התקדשי בזו התקדשי בזו ועוד בזו התקדשי והך דרבי בזבחים בפ"ב במחשב בשחיטת הזבח בין ששחט ע"מ לאכול כזית למחר כזית בחוץ בין שאמר כזית למחר וכזית בחוץ הוו להו שתי מחשבות ולרבי יהודה דאזיל בתר לשון ראשון הוי פיגול וחייבין עליו כרת:

באלון ברמון באגוז אלון אגלנ"ט בלע"ז והוא מאכל חזיר יער ובלשון אשכנז אייכל"ן וגם בני אדם אוכלין וצולין אותם באש כמו ערמונים:

אינה מקודשת אפילו ישנה בעין:

ה"ג בזו ובזו אם יש בכולן כו' בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו וכו'. והאי דפלגינהו לתרי בבי דרישא ומציעתא ותנא בתרוייהו אם יש בכולן משום דבעי איפלוגי במציעתא בין אוכלת למנחת כדמפרש ואזיל:

הניחא כו' לאו לרבא פרכינן אלא לעיל קאי דמתרצינן היתה אוכלת דמתני' לרב ושמואל ארישא ולרבי אמי אסיפא הניחא לר' אמי דאוקמה להיתה אוכלת דמתניתין אסיפא דהוי כללא ומאי באחת באחרונה הכא נמי היתה אוכלת דברייתא קאי נמי אכללא כדתני בה בזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ותנא פלוגתא גבי נטלתו ואכלתו למימר עד שיהא באחת מהן מצינו נמי לתרוצי עד שיהא באחרונה אלא לרב ושמואל דאמרי באחת אפילו אחדא מקמייתא נמי אמר ואפרטא דהתקדשי התקדשי קאי ואוכלת איצטריכא ליה האי באחת דברייתא היכי מיתרצי הא בהך ברייתא לא תנא שום פרטא דהא בזו ובזו ובזו כללא חשיב לה וכ"ש היכא דקתני ועוד בזו ועוד בזו ועוד בזו וקתני גבי אוכלת עד שיהא באחת מהן ואי אקמייתא דאכלתנהו מיד נמי קאמר דאי איכא בחדא שוה פרוטה מקודשת קשיא הא הוה ליה מלוה:

לשון רש"י ה"ג בזו ובזו אם יש בכולן ש"פ כו' והאי דפלגינהו לתרי בבי רישא דקתני באלו ומציעתא דקתני בזו ובזו אע"ג דתנא בתרוייהו אם יש בכולן כו' משום דקבעי לפלוגי במציעתא בין אוכלת למנחת כדמפרש ואזיל:

לשון רש"י הניחא לאו לרבא פרכינן אלא לעיל קאי דמתרצינן דהיתה אוכלת דמתניתין לרב ושמואל קאי ארישא ולר' אמי אסיפא:

הא מני רבי היא דאמר ל"ש כזית כזית לא שנא כזית וכזית פרטא הוי. והך סיפא דקתני בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו הוה פרטא כמו התקדשי התקדשי ותנא אוכלת דבעינן ש"פ וה"ה מנחת ואוכלת איצטריכא ליה לאשמועינן דאע"ג דמקרבא הנייתה לא מקדשה בפחות משוה פרוטה ולאו היינו ת"ק דמציעתא דתנא בזו ובזו אם יש לו בכולן שוה פרוטה מקודשת דלרבי פרטא הוה ובעינן ש"פ באחת מהן אלא תרי תנאי הוו ומי ששנה זו לא שנה זו מילתא דרבי בפ"ב דזבחים (דף ל:):

גרסת הספרים אבל באלו אפילו בקמייתא קשיא לי דבאלו אפילו ליכא בחדא מינייהו נמי, אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, דכי קא אכלה מדנפשה קא אכלה, וכדיוקא דברייתא דמסייעא לרבא. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא משום דלעיל אקשינן ואפילו בקמייתא בתמיהא, ואצטריך ר' אמי לאוקמה באחרונה, משום הכי נקט הכא ואפילו בקמייתא, כלומר דמעתה לא תיקשי לך מאי דאקשינן לעיל ואפילו בקמייתא, אבל רש"י מחק אותה גירסא, וגריס אפילו אוכלת ראשונה מקודשת, ואין צורך למחוק את הגירסא כמו שכתבתי.

פירושי קא מפרש התקדשי לי באלון כו' כיצד כגון שאמר לה התקדשי לי באלו. ואף על גב דאו שאמרה קתני, יש לנו כיוצא בה לקמן (קידושין נב, א) גבי או שחטף סלע מידה, דפרישנא דכיצד חטף סלע מידה קאמר, קשיא לי כיון דעיקר סייעתא היינו משום דמפליג בסיפא בין אוכלת למנחת, וברישא לא שמעינן ליה לתנא דמפליג בהדיא, שמע מינה דבאלו לא שנא אוכלת ולא שנא מנחת, למה לן לדחוקי כולי האי למימר דברמון באלון ובאגוז באלו קאמר, ואו דקתני כיצד קאמר, והא בהדיא קתני במציעתא או שאמר התקדשי באלו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, ודוק מינה כיון דלא מפליג שמע מינה לא שנא אוכלת ולא שנא מנחת. וניחא לי דעל כרחן אי אמרת דברמון באלון ובאגוז לאו באלו, אי אפשר למידק תו האי דוקיא, דהא רישא דרישא דהיינו ברמון באלון באגוז דלאו באלו, אלא בהתקדשי בזו ובזו ובזו, ולא מפליג בהדיא, ואפילו הכי על כרחין לאו באוכלת אלא במנחת, וכיון שכן אף אנו נאמר במציעתא דהיינו באלו דוקא במנחת ולא באוכלת, ומשום הכי אי אפשר למידק מינה כלום, אלא אם כן נאמר דרישא דרישא באלו קאמר, ועוד דקושטא דברייתא על כרחך הכין הוא משום קושיין דאקשינן היכי דמי, ועל כרחין אתינן לפרושה הכין כנ"ל.

ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני ומדמתמה הכא במאי קני, שמע מינה דהכי הלכתא, וגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ה) ר' חייא בשם ר' יוחנן קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קני במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, ור' אלפסי שלא כתבה בהלכות, סמך לו על מה שכתב שאין אשה מתקדשת במלוה, דהוא הדין לשאר הנקנין בכסף שאין נקנין בה, וקשיא לי הא דאמרינן בפרק איזהו נשך (ב"מ סב, ב) הרי לך אצלי יין ויין אין לו, דמשמע הא יש לו יין חייב להעמיד לו יין, ונרא ליה דהתם לא לענין להתחייב (לו) ליתן לו יין ולהעמיד לו מקח קאמר, אלא דכל שיש לו יין אף על פי שנתייקר לאחר מכאן, אין כאן משום רבית. אבל בירושלמי (פ"ב ה"ה) מצאתי כאן שפירשוה בחיוב מקח ממש, דגרסינן התם במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, ביקש להמעידו מקחו נשמיענה מן הדא והרי לך אצלי יין ויין אין לו, הא אם יש לו יין חייב, תני ר' חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו עד כאן בירושלמי. ונראה לפי זה דמא שאמרו במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, דוקא בשחזר בו הלוקח, אבל בשחזר בו המוכר אי אפשר לו לחזור בו, ומלוה עדיפא מנתינת מעות דלקנות במלוה מלתא דלא שכיחא היא, ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, וכנעין זה כתבתי בפרק הספינה גבי יש דמים שהם כחליפין. אלא שעדיין יש להתיישב בפירוש הירושלמי דהיאך אפשר שאין מוסרין את הלוקח אפילו למי שפרע ויהא המוכר חייב להעמיד לו מקח.

מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למתבעיה וכתב הרמב"ן נר"ו דמסתברא כיש אומרים דבין כך ובין כך מקודשת, והביא ראיה מדתניא בפרק קמא (ד, א) התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת, אלמא הא במנה סתם אם נמצא מנה חסר דינר מקודשת, ולא אמרינן כסיפא לה מלתא למתבעיה, וסמך לו על מה שלא כתבה לזו רבינו אלפסי, דאלמא לא קיימא לן כחכמים. ומסתברא כחכמים, והא דתניא התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר, לאו דוקא חסר דינר לאשמועינן הא דכותה במנה סתם מקודשת, דעיקרא דברייתא לאשמועינן דבמונה והולך כל שחסר ממנו אינה מקודשת, לא שנא חסר דינר ולא שנא חסר תשעים ותשעה, ואורחא דמילתא נקט בשמונה לה והולך וחסר ממנו דינר, והוא הדין לחסר רובו. ותדע לך דאם אין אתה אומר כן, אלא ברייתא דוקא קתני, אם כן נאמר דדוקא חסר דינר דאיכא תרתי מנה זה וכסיפא לה מלתא למתבעיה, הא חסר רובו דלא כסיפא לה מלתא למתבעיה מקודשת, אלא דעל כרחין ברייתא לאו דוקא, וכיון שכן לא תידוק מינה הא מנה סתם בכי הא, כלומר דאינו חסר אלא דינר מקודשת, אלא הכי דייקינן מינה במנה זה ונמצא חסר אינה מקודשת לעולם, הא במנה סתם ולא נתן לה אלא מקצתו מקודשת, ולעולם בדלא כסיפא לה מלתא למיתבעיה. וכן דעת הראב"ד כמ"ש בפ"ק במקומה.

התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך כו' אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. פירוש שאמר לה סתם בפקדון שיש לי בידך דהכי משמע בכל מה שיש לי עכשיו בידך, ואף היא שלא הקפידה לומר והוא שלא נגנב ושלא נאבד, מסתמא מינח ניחא לה בכל מה שהוא אם מעט ואם הרבה, אבל אם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך, אם נגנב או נאבד מקצתו אינה מקודשת, והכי איתא בירולשמי (פ"ב, ה"א) דגרסינן התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מתניתין בשאמר לה בפקדון שיש לי בידך, אבל אם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת, עד שיהיו כולן קיימין, ונראין הדברים דאפילו אמר לה התקדשי לי במנה שהפקדתי בידך אף על פי שלא אמר לה בכל אותו מנה אינה מקודשת. והרב בעל ההלכות ז"ל כתב וכי נשתייר ממנו שוה פרוטה קדושין תופסין בה מעכשיו ובפקדון בעי למלויי ניהלה, וכר' אלעזר.

אמר רבא לא שנו אלא דאמר וכו' כבר מפורשת למעלה:

גרסת הגאונים ז"ל בזו נטלתו ואכלתו בזו ונטלתו ואכלתו בלא וי"ו בזו ועוד בזו בווי"ן וסמכי לה רבנן ז"ל להך גירסא מדאוקימנא בסמוך כר' דאמר לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא הוה ולא שני ליה בין בווי"ן או בלא ווי"ן. ולא נהירא דהא אוקימתא דלקמן דאוקימנא כדרבי כרב ושמואל היא אבל לרב אמי כרבנן היא וכללא הוה ומאי באחת מהם באחרונה שבהם כדאמרינן בהדיא וכזית וכזית בווי"ן הוה כללא כזית כזית הוה פרטא והיכי איתא הא דחשבינן לה כללא בלא וו"ין כרבנן הא ע"כ רבי היא וכי אוקימנא כרבי הוה לן למימר דיקא נמי דקתני בזו ונטלתו בזו ונטלתו בלא וי"ו הלכך הגרסא הנכונה דכולה בווי"ן בזו ונטלתו ואכלתו ובזו ונטלתו ועוד בזו ועוד בזו והשתא אפשר לאוקמוה בכללא כרבנן לרב אמי או בפרטא לרבי כרב ושמואל וכן גריס מורי רבינו נר"ו:

אלא לרב ושמואל דאמרי תרוייהו ארישא קאי ואוכלת איצטריכא ליה ומאי באחת מהן שכל אחת ואחת מהן בשלמא במתני' דרישא הוה פרטא אפשר לומר כן אבל הכא במתני' כללא הוה והיכי מיקדשא בראשונה שאכלה דהא מלוה היא וכי תימא דהא סבירא ליה לשמואל בעלמא מעות אינן חוזרין ולא הוה מלוה אם כן אמאי בעינן באחת מהן שוה פרוטה ולא מיצטרפא קמייתא בהדי' אידך. ועוד רב דאמר בעלמא מעות פקדון מאי איכא למימר דהא מלוה היא:

ופרקינן דלרב ושמואל מתניתין פרטא חשיב והא מני רבי היא לא שנא כזית כזית לא שנא כזית וכזית הוה פרטא והא דרבי איתא במסכת זבחים דאמרינן התם השוחט על מנת לאכול חוץ לזמנו פגול ויש בו כרת חוץ למקומו פסול ואין בו כרת וקא מפלגי רבי יהודה ורבנן אם אמר הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו א"נ אם אמר הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו דרבי יהודה סבר אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פגול ויש בו כרת ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת דכזית וכזית פרטא הוא דקסבר אין ערוב מחשבות והוה להו שתי מחשבות ותפוס לשון ראשון דהוה מחשבה ראשונה ורבנן סברי אחד זה ואחד זה פסול ואין בו כרת דכיון דכללא הוא יש ערוב מחשבות וכמחשבה אחת חשיבא וקסברי דאפילו בגמר דבריו אדם מתפיס ותפוס לשון ראשון או לשון אחרון דהוה קיל טפי וקא בעי התם אליבא דרבי יהודה כזית כזית תנן אבל כזית וכזית ערוב מחשבות הוה או דילמא כזית וכזית תנן דאפילו כזית וכזית פרטא הוה וקמא מתפיס בתרא לא מתפיס וכ"ש כזית כזית ואמרינן אמר רבי לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא היה ולהכי לא מצטרפי ואם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואפילו בקמייתא:

וקשיא לן כיון דר' היא היכי קתני רישא בזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקודשת אלמא כללא היה דהא מצטרפי. תירץ רש"י ז"ל דרישא רבנן היא דאמרינן כזית וכזית כללא הוה ורישא רבנן וסיפא רבי. ולא מיחוור. ואחרים פירשו דמאי אם יש בכלן דקתני אם יש בכל אחת ואחת מהן וסמכי לה מדגרסי' במקצת נוסחי אם יש בהם כלומר באחת מהם כאלו קתני אם יש בהן אחת שהוא שוה פרוטה מקודשת. וגם זה אינו נכון בעיני רבינו נר"ו דאמאי שני תנא לישנא דהני קתני אם יש בכלן א"נ אם יש בהם ובסיפא קתני בהדיא אם יש באחת מהם ופירש הוא ז"ל דההיא דרבי לא אמרה לעולם בין לקולא בין לחומרא אלא לחומרא אמרה בלחוד והתם הוה פרטא להחמיר לדונה כשתי מחשבות חלוקות והכא אמרינן ברישא דאם יש בכלן שוה פרוטה מצטרפין להחמיר להיות מקודשת והוה כלל לחומרא ובסיפא כיון דאכלתו ראשון ראשון לא אפשר לאיצטרופי אפילו תימא דהוה כללא מטעמא דפרישנא לעיל גבי מתניתין דכיון דמעות חוזרין הוה לה מלוה ולהכי אמרינן דאם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואפילו בקמייתא דפרטא הוה נמי לחומרא וזה נכון:

וקשיא לי אמאי אוקימנא כר' לוקמה כרבי יהודה דאמר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת מהם ופרישנא התם דלא שנא לא לך ולא שנא לא לך ולא לך פרטא היה. ואיכא למימר דההוא אוקימתא דהתם דר' יוחנן היא דסבר בין לרבי מאיר בין לר' יהודה לא לך ולא לך פרטא ובלא לך לא לך פליגי דלר' מאיר כללא ולר' יהודה פרטא אבל שמואל אמר התם דכללו של רבי מאיר זהו פרטו של רבי יהודה וכללו של רבי יהודה זהו פרטו של רבי מאיר דמר סבר לא לך לא לך כללא לא לך ולא לך פרטא ומר סבר איפכא הילכך ליכא לאוקמה להא כרבי יהודא ולא כרבי מאיר דאנן השתא לרב ושמואל אתיא לתרתי מתניתין ולהכי נקטינן ההיא דרבי כנ"ל:

אמר רב המקדש במלוה [אינה] מקודשת פי' ואפילו היא ברשותה בעין מאי טעמא מלוה להוציאה ניתנה. פי' ואין למלוה בה כלום ואיהי דעתה אמלוה ולא אהנאה דידה שנפטרת ממנה עד שיאמר לה בפירוש בהנאת מחילתה. ולא סייעניה לרב ממתני' משום דאיכא לאוקמה לסיפא דאוכלת דארישא קאי כדאוקי רב גופיה ותו דאפי' לרב אמי שאני התם דליתה למלוה בעולם שכבר אכלתו ואמרינן ונימא כתנאי כו' ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוציאה ניתנה במאי קני מיהא שמעינן שאין אדם קונה קרקע בכסף מלוה שיש לו על המוכר וכן אמרו בירושלמי רבי חייא בשם רבי יוחנן קדושי מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ותימא למה לא הביא דין זה רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו וי"ל שסמך רבינו ז"ל על מה שכתב שאין האשה מתקדשת במלוה כלל ואפילו בקדושי ספק ומינה אנו למידין שאינו קונה בממון דעלמא:

הכא במאי עסקינן כגון שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר כו' גם לזו לא הביא הרי"ף ז"ל בהלכות דס"ל דהלכתא כיש אומרים מדתניא בפ"ק התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת טעמא דאמר מנה זה הא מנה סתם מקודשת וכבר כתבה להאי מתניתא ועלה סמך ותפס דרך קצרה כמנהגו:

השוחט את הזבח על מנת לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייב כרת כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו ועל מנת לאכול כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת מפני שיש כאן ערוב מחשבות וכבר אמרו כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר שאין שם עירוב מחשבות כך הרצאת פסול שלא יהו שם עירוב מחשבות ואין חלוק בזה בין קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום בין קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן ומעתה אין בו חלוק בין האומר כזית וכזית בין שאומר כזית כזית שאף כשתאמר שזה פרט ולא כלל הרי אע"פ שלא נאמר דרך כלל עירוב מחשבות הוא:

ולענין ביאור מה שאמרו כאן הניחא לר' אמי לא לרבא הוא מקשה ר"ל על מה שאמר שבאלו כי קא אכלה אדעתא דנפשה קא אכלה אלא לעיל קאי במה ששאלו בהיתה אוכלת דמתניתין אהיא קאי ותירצוה רב ושמואל דארישא קאי דהוו להו פרטי ובאחת מהן כל חדא מיניהו משמע וכי קשיא לן מאי איריא אכלה אפילו מנחת נמי תירצה דאוכלת איצטריכא ליה וכו' ור' אמי נמי תירצה אסיפא דהויא כללא ודוקא במנחת ובין כלם או באוכלת ובאחרונה שבהן ובבריתא זו קאמר לה בכללה והוא דקאמר בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ואכלתו וקא אמר עד שיהא באחת מהם ולר' אמי ניחא דמפרש ליה נמי באחרונה שבהן אלא לרב ושמואל דבאחת מהן משמע להו באי זו שבהן הא הכא אכללא נסיב לה והיכי מיקדשא הא כל שאין באחרונה פרוטה הוה ליה מקדש במלוה דאי הוא קאי אפרטי הוה אמינא באי זו שבהן והוא הדין למנחת אלא דאוכלת איצטריכא ליה אבל הכא אכללא קאמר ליה ותירצה דלישנא בתרא דהך בריתא ר"ל בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו נטלתו ואכלתו לאו לרבנן איתמרא דחשבי לכלהו הני כללא כדקאמר ברישא אלא הך סיפא רבי היא דחשיב לכלהו פרטי חוץ מבאלו ובאחת מהן פירושו באי זו מהן ואף במנחת כן אלא דאוכלת איצטריכא ליה ותדע שזו שאמרו כאן רבי היא דאמר לא שנא כי קאמר כזית כזית ולא שנא כי קאמר כזית וכזית פרטא הוא לדעת ר' יהודה נאמרה שאמר בענין זה אם קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום פיגול ויש בו כרת דהואיל ולא היו המחשבות כאחד אין כאן עירוב מחשבות וכן אם קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת ועל דבריו של ר' יהודה נתגלגלו דבריו של רבי ולא בפירוש נאמרו אלא מכלל דבריו יצא לנו כן:

והוא שאמרו בענין זה בשני של זבחים בעא מיניה לוי מרבי לדעת ר' יהודה כזית מחר ובחוץ מאי כלומר תרי אמרינן הואיל ומכל מקום מחשבת זמן קודמת לא הוי עירוב מחשבות והוה ליה פגול או דילמא הואיל וכללו במחשבתו בלא שום חלוק הוי ליה עירוב מחשבות ופסול אבל אינו פגול אמר ליה וזו שאלה פשיטא דעירוב מחשבות הוא והקשה ותיבעי ליה כזית מחר כזית בחוץ הואיל ומכל מקום המחשבות באות כאחת סבר איבעי חדא דפשיטנא תרתי דאי בעינא כזית כזית בשלמא אי אמר לי דעירוב מחשבות הוי כל שכן כזית מחר ובחוץ אלא אי אמר לי דלא הוי עירוב מחשבות אכתי כזית מחר ובחוץ מיבעיא לי והקשה השתא נמי בשלמא אי אמר ליה דלא הוי עירוב מחשבות כל שכן כזית כזית אלא אי אמר ליה דהוי עירוב מחשבות אכתי כזית כזית מיבעיא ליה והוא הדין לכזית וכזית ומשני מירתח קא רתח כלומר כשאני שואלו בכזית מחר ובחוץ אם איתא דכזית כזית או כזית וכזית עירוב מחשבות הוא ודאי משיב הוא בדרך כעס כלומר היאך אתה מסופק על זה ואף כזית וכזית או כזית כזית עירוב מחשבות הוא מפני שהוא כלל שכל שאדם שואל ומחזר הקולות במה שהדבר פשוט להחמיר אף בקלה הימנה יש לרב להשיב בה מעט דרך כעס ואין העברת הדרך בכך כמו שביארנו במסכת חלין ואף כאן היה לו להשיב מעט דרך כעס כלומר מדקא בעית לה הכי בכזית מחר ובחוץ מכלל דכזית כזית פשיטא לך דלא הוי עירוב מחשבות והוה ליה פגול וצריך להביא קרבן אחר והא נמי עירוב מחשבות הוא ואין צריך קרבן אחר ונמצא מביא חלין לעזרה אבל אם היה שואל בכזית כזית אם ישיבהו דלא הוי עירוב מחשבות עד שיצטרך לשאול אחר כן בכזית מחר ובחוץ אף כשיהא סבור בכזית מחר ובחוץ שאין בו עירוב מחשבות לא היה כועס עליו על שהיה שואל בכזית כזית שהרי כל שאתה אומר שאין בו עירוב מחשבות אתה מזקיקו קרבן וכשאני מסתפק בכך מביאני לזה צד חומר שלא להביא חלין לעזרה וכל זה לא נאמר לדעת פסק שאף במקום עירוב מחשבות לא עלה לבעלים הואיל ואין הזבח כשר וצריך קרבן אחר אלא הכל נאמר שם דרך פירוש כלומר שלפי דרכך למדת מאחר שלא השיבו דרך כעס בכזית מחר ובחוץ דוקא הוא שיש בו עירוב מחשבות וכל כזית כזית או כזית וכזית פרט הוא ואין זה עירוב מחשבות והולכין אחר המוקדם ולענין פסק מיהא אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' כמו שביארנו:

ומה שהוזכר בשמועה זו מענין התקדשי בזו או בזו בזו והתקדשי לי באלו ובדין אוכלת ומנחת כבר ביארנו הכל למעלה:

המקדש את האשה במלוה שיש לו עליה אינה מקדשת כמו שביארנו בפרק ראשון ואפילו במלוה בשטר והחזיר לה השטר ואפילו היו המעות בעין שהמלוה להוצאה ניתנה וברשות לוה הוא שאם רצה המלוה לחזור אינו רשאי וכן שאם נאנסו הלוה חייב באונסיהן וכן במכר לא קנה שכל קנין שבכסף אין מחילת מלוה קונה בו כלל ואפילו היתה בעין ואפילו מלוה בשטר והחזיר את השטר:

אמר לה התקדשי במנה ונתן לה מנה חסר דינר אינה מקדשת ואע"פ שבהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר פסקנו בפרק ראשון הרי זו מקדשת וישלים מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למתבעיה אבל מנה חסר תשעים ותשעה לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה ומכל מקום כיוצא בזו במכר קנה שבמכר לא כסיפא מילתא:

היה לו פקדון בידה ואמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך הרי היא מקדשת שהרי פקדון לא נתן להוצאה ואפילו מצאתו שנגנב או שאבד או שהוציאתו כל שנשתייר ממנו שוה פרוטה מקדשת שהרי אינו אומר אלא התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך ואף הפרוטה הנשארת פקדון היא מכל מקום פירשו בתלמוד המערב שאם אמר בכל הפקדון שיש לי בידך אינה מקדשת עד שיהו כלן קיימין ואני מסופק אם אמר לה באותו הפקדון שיש לי בידך אם לשון זה משמע כלו או נאמר אף בפרוטה ויראה שלשון זה על כלו נאמר ופקדון זה פירושו שלא קבלה עליו אחריות הא קבלה עליו אחריות דינו כמלוה:

גמרא ואלא באלון וברימון ובאגוז היינו בזו ובזו ובזו וכו' עכ"ל לכאורה קשה אע"ג דלר"ש כולהו כללי הוו בין בוי"ו ובין בלא וי"ו מ"מ איצטריכי למתני תרוייהו כיון דלר"מ ור"י איכא לפלוגי בין בוי"ו ובין שלא בוי"ו כדאמרינן לעיל בלא לך ובלא לך ובת"י פירשו דהכי פריך דה"ל למתני גם ברישא נטלתו ואכלתו כדקתני בסיפא גבי בזו עכ"ל ודו"ק:

שם מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מלוה להוצאה וכו' ולא אסיק אדעתיה השתא למימר דפליגי ברשות בעלים לחזרה כדמוקי לקמן פלוגתא דת"ק ורשב"א ולמאי דמסיק ותסברא אימא סיפא ושוים וכו' ניחא דלא מתוקמא נמי בהכי ועוד יתיישב בזה לקמן ע"ש וק"ל:

בפרש"י בד"ה והאי דפלגינהו בתרי בבי דרישא וכו' עכ"ל ותלמודא נמי דקאמר ואילו רישא לא קא מפליג בין אוכלת וכו' היינו נמי מה"ט מדפלגינהו בב' בבי דאל"כ אימא דקאי נטלתו ואכלתו נמי ארישא דהתקדשי לי באלו ולמאי דמסיק לרב ושמואל דבזו נטלתו ואכלתו תנא אחרינא הוא אין להקשות אמאי פלגינהו לתרי בבי די"ל דלכך פלגינהו משום דהאי תנא אחרינא לא פליג בסיפא גבי בזו ובזו ובעוד בזו ועוד בזו דהוי פרט אבל ברישא גבי באלו מודה דהוי כלל וק"ל:

גמרא תניא כוותיה דרבא התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז כך הגירסא בנוסח' הגמר' שלפנינו וכן גריס מהרש"א ז"ל וקשיא לי לשון הגמר' בסמוך מיהו בסמוך גרסינן בגירסא שלפנינו כולהו בוו"ין ובלשון רש"י בד"ה באלון לפי הגירסא שלפנינו כולהו בלא ווי"ן ולענ"ד הגירס' הנכונה כולהו בווי"ן מדמקשי הש"ס בפשיטות היינו בזו ובזו ובזו וכן בההיא דבזו נטלתו ואכלתו כתב רש"י ה"ג בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו כו' משמע דלא גריס אלא חד זימנא בזו ותרי זימני ועוד בזו ואם כן ה"ל כולהו בווי"ן וא"כ לא הוי צריך לאוקמי בסמוך כרבי אלא כר' מאיר או כר' יהודא הוי מצי לאוקמי דממ"נ לחד מינייהו הוי פרטא בווי"ן אע"כ דבסיפא ודאי גרסי' תרי זימני בזו בזו ובתר הכי ועוד בזו וא"כ לרבי אמי מוקי לה כר"ש דכולהו כללי הוי ואאחרונה קאי והיינו דמייתי רבא תניא כוותיה למאי דס"ל כר' אמי ובחנם נתקשה בעל עצמות יוסף בזה משא"כ לרב ושמואל דוקא מוקמינן ליה כרבי ולפי שהדבר תלוי בשינוי כמה נוסחאות בש"ס ובמפרשים לכן קצרתי:

שם הא מני רבי היא דאמר ל"ש כזית כו' ופרש"י דסיפא מוקמינן לה כרבי ורישא תנא אחרינא הוא והא דלא ערבינהו ת"ק כבר פירשו המפרשים ז"ל מיהו לולי פירש"י היה באפשר ליישב כל השיטה אליבא דחד תנא והיינו למאי דפרישית לעיל בדף הקדום דאפילו למ"ד פרטא הוי א"א לומר דלא משמע כלל כללא אלא דמסתמא משמע יותר לשון פרטא משא"כ היכא דא"א לפרש לשון פרטא כיון שאין בכל א' ש"פ לא אמרינן דלפרטה איכוון דמהיכא תיתי הא אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ אע"כ דבכה"ג לכללא איכוון והלשון סובל ג"כ לשון כלל כמ"ש לעיל ומש"ה מצטרפים כולן לש"פ משא"כ בסיפא בנטלתו ואכלתו שכל א' ש"פ הראשונה או האחרונה אמרינן שפיר דמקודשת אפילו בקמייתא ולא ה"ל מלוה דבכה"ג ודאי פרטא הוי ודוקא לעיל במתניתין לא הוי רב ושמואל מצי לאוקמי כה"ג משום דרישא תנא התקדשי התקדשי ולא מיתוקמא אלא כר"ש ולדידיה א"א לחלק בכך דכללי גמור חשוב להו משא"כ הכא דלא קתני התקדשי התקדשי מיתוקמא שפיר כולה ברייתא כרבי כן נ"ל נכון לפי מאי דפרישית לעיל לולי שרש"י ותוספות לא כתבו כן. אמנם כן בהגיעי לכאן עיינתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב בשם רבו ג"כ ע"ז הסיגנון דכולה ברייתא כרבי אלא דלפירושו לרבי ל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית מספקא ליה אי כללא הוי או פרטא ומש"ה חייש לכולהו להחמיר לחוש לספק קידושין וכתב ע"ז הפי' שנכון הוא ולענ"ד א"א לפרש סוגייא דשמעתין לענין ספק קידושין דהא אליבא דשמואל קיימינן ולדידיה בלא"ה הוי ספק קידושין דחיישינן שמא ש"פ במדי ואף שכתבתי ליישב שינויא דחיקא הוא ועוד דלענין פגול נמי לא משכחת לה שפיר דהא לכ"ע נפסל הקרבן אלא דלרבי הוי פגול גמור לחייב כרת ולענין כרת מי איכא ספיקא קמי שמיא ואי לענין דחייבין חטאת על שגגת אכילתו מספיקא מי אמרינן ליה אייתי חולין לעזרה וכן בסוגיא דשבועת הפקדון דמוקמינן לה כרבי דפרטא הוי וחייב על כל א' וא' תיקשי נמי מספיקא מי אמרינן דלייתי חולין בעזרה וצ"ע ואם באנו להעמיד כולה ברייתא כרבי יותר יתכן כדפרישית ודוק היטב:

שם אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת כו' ופרש"י אפילו היא בעין משום דלהוצאה ניתנה שאינו חייב להעמידה בעיסקא. הוכרח לפרש כן משום דמקשינן בסמוך ממילתא דרשב"א לרבנן דכ"ע המקדש במלוה מקודשת ומקשינן מינה לרב והתם בישנה בעין איירי אלמא דרב אפילו בכה"ג איירי ומה שהוצרך לטעמא דאינו חייב להעמידה בעיסקא היינו מדאמרינן בסמוך מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס מלוה להוצאה ניתנה ומ"ס לאו להוצאה ניתנה ומ"ט דמ"ד לאו להוצאה ניתנה ומי איכא למ"ד הא ודאי לכך הלוה מעיקרא להוציאה אע"כ דבהכי תליא מילתא דמ"ד להוציאה ניתנה היינו משום שאין חייב להעמידה בעיסק' אלא רשאי להוציאה לגמרי מן העולם ומש"ה אפי' כשהיא עדיין בעין נמי אינה מקודשת דלאו ברשות המלוה קאי משא"כ מ"ד לאו להוצאה ניתנה אלא חייב להעמידה תמיד בעיסקא א"כ הרי הוא תמיד ברשות המלוה או המעות או העיסקא שקנה תחתיו כן נ"ל בכוונתו:

שם נימא בהא קמיפלגי דמ"ס להוצאה ניתנה ולכאורה שפת יתר הוא דהא קמן דפליגי אי מקודשת ונ"ל משום דה"מ לאוקמי פלוגתייהו במלוה שהיא ברשות בעלים כדלקמן אבל במלוה גרידא כ"ע אית להו דרב אלא דהשתא סבר דבמלוה שהיא ברשות בעלים ליכא מאן דפליג דמקודשת דברשות בעלי' היא כדמדמי לה בסמוך לדרב הונא בבקע בה קנאה ומש"ה קאמר דע"כ במלוה גרידא פליגי דמ"ס להוצאה ניתנה ומ"ס לאו להוצאה ניתנה וק"ל:

שם ותסברא ושוין במכר שזה קנה א"א מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה כבר צווחו קמאי ובתראי על הרמב"ם ז"ל שפסק דאף על גב דבאשה אינה מקודשת אפ"ה במכר קנה. וכבר כתבתי בחידושי לב"מ בפר' הזהב סיוע לשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמר רבא התם דף מ"ח קרא ומתניתין מסייע לר"ל קרא מדכתיב או בגזל או עשק ואמר רב חסדא כגון שייחד כלי כו' דאינו חייב קרבן אלא שכפר לו מה שהוא ברשות הלוה לגמרי ואילו תשומת יד לא אהדריה אלמא דמעות אינו קונה ולרבי יוחנן אמרינן דמעושק הוא דאהדריה קרא ואין ה"נ דשייך קרבן בתשומת יד וקשיא לן אכתי היאך חייב קרבן על תשומת יד במה שייחד לו כלי להלואתו הא אכתי לא קנה הכלי בדמי המלוה אע"כ דמלוה קונה במכר מגזירת הכתוב ואיכא למימר דאפ"ה לא ילפינן מיניה לקדושי אשה כדאשכחן בחליפין דבאשה בעינן דוקא קנין כסף ומלוה לא מיקרי כסף אלא גזירת הכתוב היא דליקני במכר בתורת מלוה ולא בתודת כסף. והא דמקשה הש"ס בפשיטות הכא ותיסברא י"ל דשפיר קשיא ליה והיינו למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר לימא כתנאי ולא מוקי לרב ככ"ע והכא במלוה שהיא ברשות בעלים איירי שעדיין לא הוציא ממנה כלום וע"כ היינו משום דהוה סבר דבכה"ג כ"ע מודו דקנה ולפ"ז מקשה שפיר דבמלוה שאינו ברשות בעלים אמאי קנה במכר ומ"ש מקידושי אשה וליכא למימר דגזירת הכתוב היא מקרא דתשומת יד האיכא לאוקמי קרא בדדמי דהיינו במלוה שהיא ברשות בעלים ועושק דקרא נמי איכא לאוקמא בכה"ג בעושק דהלוואה כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא אף לפי האמת בפ"א מהלכות גזילה עיין שם מה שאין כן למסקנא דשמעתין דקי"ל כחכמים דרשב"א דלא מפלגי כלל בין מלוה שהיא ברשות בעלים או אינה ברשות בעלים ובכל ענין מלוה מיקרי ומדאשכחן במכר דקונה מקרא דתשומת יד ע"כ צ"ל דיש לחלק בין מכר לקידושי אשה כדפרישית כן נ"ל ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף מו גמרא ותסברא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה כו' והקשו הקדמונים והאחרונים על הרמב"ם ז"ל שפסק בהל' אישות דבאשה אינה מקודשת במלוה ובהלכות מכירה כ' דבמכר קנה וא"כ הוא לגמרי נגד סוגית הש"ס וכתבתי ליישב בטוב טעם:

שם התקדשי לי בפקדון כו' אם נשתייר בו ש"פ מקודשת וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי שלא ידעה כו' סכום הפקדון ודעתה להתקדש בו הן רב או מעט והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב שאמר לה התקדשי בכל מה שיש בידך ולולי שאיני כדאי הי' נ"ל בלא"ה כיון שנתרצית להתקדש לו דעתה שתתקדש בכל צד קידושין שימצאו באלו הקדושין כדמשמע לקמן גבי שמין את הנייר בלבד שישלים לה אח"כ כל דמי הקידושין שפסק לה מעיקרא ועיין בזה בסמוך:

(קונטרס אחרון) שם התקדשי לי בפקדון אם נשתייר בו ש"פ מקודשת וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי דוקא בענין שלא ידעה האשה סכום הפקדון כו' והרשב"א ז"ל כתב דאיירי שאמר לה התקדשי בכל מה שיש בידך. וכתבתי דלולי דמסתפינא היה נ"ל דאין צורך לחלק אלא דבכל ענין כיון דנתרצית להתקדש לו דעתה להתקדש בכל צד מיני קדושין שימצאו באלו הקדושין והבאתי ראיה מסוגיא דלקמן דף מ"ח גבי שמין את הנייר וכן כתבתי ג"כ לקמן בשמעתין ע"ב גבי היכי דמי אי דקיבל עליה אחריות היינו מלוה ע"ש ולענ"ד צ"ע לדינא: