בודקין את הזב - במאכל ובמשתה בחולי בקפיצה במשא ובמראה ובהרהור שמא מחמת אחד מהן ראה ואנוס הוא וטהור דרחמנא אמר (ויקרא טו) מבשרו מאיליו ולא מחמת אונס והאשה באונס נמי מטמאה כדאמר בפ’ בנות כותים (נדה לו:) כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אומר:

ופרכינן מ"ט תני שלוש - משום דרכים קאמרת:

ליתני דברים וניתני שלושה - כי אורחא דגמרא:

ותני תרתי משום חדא - בתמיה, שינה לשון כסף ושטר משום ביאה היה לו לילך אחרי הרוב:

הא מני - דתני לשון דרך בקדושי אשה ר"ש היא דאמר אורחא דארעא שייך בהו:

אבידה - אחת מצלעותיו:

בג' דרכים - ערלה ורבעי נוהג בו כאילן ולעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק:

ולירק בדרך אחד - שבשעת לקיטתו - עישורו שאין הולכין בו לעניין מעשרות אחר חנטה כשאר אילנות אלא אחר שנה שנלקט בו כירק כדמפרש טעמיה לקמן. המעשרות משתנות כסדר השנים שנה ראשונה של שמיטה מעשר ראשון ושני וכן בשניה אבל שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ואם חנט בשניה ונלקט בשלישית בשאר אילנות אחר חנטה ובאתרוג אחר לקיטה כירק:

רישוי: CC0

קידושין ב עמוד ב

1אי נמי, ״שדות בכסף יקנו״, (ירמיה לב, מד) תני האישה נקנית.

2וניתני התם ״האיש קונה״! מעיקרא תני לישנא דאורייתא, ולבסוף תני לישנא דרבנן, ומאי לישנא דרבנן? דאסר לה אכולי עלמא כהקדש.

3וניתני הכא ״האיש קונה״! משום דקא בעי למיתנא סיפא: ״וקונה את עצמה״ בדידה, תנא נמי רישא בדידה.

4וניתני ״האיש קונה ומקנה״! משום דאיכא מיתת הבעל, דלאו איהו קא מקני מן שמיא הוא דמקני לה.

5ואי בעית אימא: אי תנא ״קונה״, ה"א אפילו בעל כרחה תנא האשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא׃

6ומאי איריא דתני שלוש ליתני שלושה משום דקא בעי למיתני דרך ודרך לשון נקבה הוא דכתיב ״והדעת להם את הדרך ילכו בה (שמות יח״, כ)׃

7ואלא הא דתניא בשבעה דרכים בודקין את הזב ניתני שבע משום דקא בעי למיתני דרך ואשכחן דרך דאיקרי לשון זכר דכתיב ״בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך (דברים כח״, ז) אי הכי קשו קראי אהדדי וקשיא נמי מתני' אהדדי׃

8קראי אהדדי לא קשיין הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה דכתיב ״תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהילים יט״, ח) כתב לה בלשון נקבה התם דבמלחמה קאי דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה כתב לה בלשון זכר׃

מתני׳ · משנה

9אהדדי לא קשיין הכא דלגבי אשה קאי קתני לה בלשון נקבה התם דלגבי איש קאי דדרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק דהא אשה נמי באונס מיטמאה תני לשון זכר׃

10מ"ט תני שלוש משום דרכים ניתני דברים וניתני שלושה משום דקבעי למיתני ביאה וביאה איקרי דרך דכתיב ״ודרך גבר בעלמה כן דרך אשה מנאפת (משלי ל״, יט-כ)׃

11הא תינח ביאה כסף ושטר מאי איכא למימר משום ביאה׃

12ותני תרתי אטו חדא הנך נמי צורך ביאה נינהו׃

13ואי בעית אימא הא מני ר' שמעון היא דתניא ר"ש אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אישה (דברים כב, יג) ולא כתב כי תלקח אשה לאיש מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי בעל האבידה מחזר על אבידתו׃

14והא דתנן בז' דרכים בודקין את הזב ליתני דברים התם הא קמ"ל דדרכא דמיכלא יתירא לאותיי לידי זיבה ודרכה דמישתיא יתירא לאתויי לידי זיבה׃

15והא דתנן אתרוג שווה לאילן בג' דרכים ליתני דברים משום דבעינן מתני סיפא ולירק בדרך אחד סיפא נמי ניתני ״דבר״!

תוספות

אי נמי שדות בכסף יקנו - והא דלא מייתי קנין שנכתב בתורה "מכסף מקנתו" (ויקרא כה, נא) משום דבעי לאתויי קנין דשדה. וקשה: א"כ ה"ל לאתויי "השדה אשר קנה אברהם"! וי"ל: דמההיא ליכא למידק, דאיכא למימר "השדה אשר קנה אברהם" בחזקה או בשטר - דהא לא כתיב "השדה אשר קנה בכסף".

דאסר לה אכולי עלמא כהקדש - והרי את מקודשת לי, כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי כמו (נדרים מח.) "הרי הן מקודשין לשמיים" להיות לשמיים. ופשטא דמילתא: מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי. ומיהו: אם היה אומר "טלית זו מקודש לי" אין נראה שיועיל, דגבי אשה במה דמתיחדת להיות לו היא נאסרת לכל, אבל בככר וטלית לא שייך למימר הכי.

אי תנא קונה ה"א בעל כרחה - ואע"ג דתני "האיש מקדש" דמשמע בע"כ, היינו משום דכבר אשמועינן הכא דבע"כ לא. והא דקתני "היבמה נקנית" ולא קתני "היבם קונה" בע"כ - איידי דקתני "האשה נקנית" תני נמי סיפא "היבמה נקנית", דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ.

ליתני שלושה - פירוש, משום דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה.

קשו קראי אהדדי - אע"ג דמצינו כמה דברים שנקראים בלשון זכר ונקבה, דכתיב "יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר" (יחזקאל ב, ט) וכן "השמש באה" (ברא' טו, יז) "השמש יצא" (שם יט, כג) "המחנה האחת והכהו" (שם לב, ח), וכן בלשון חכמים מצינו גבי נר שכבתה אין זקוק לה (שבת כא.) "נר שכבה" (שם מד.), "הלכה חמורך טרפון" (סנהדרין לג.) "השוכר את החמור והבריקה והוליכה להר" (ב"מ עח.) "לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור" (כתובות עו.) וכהנה רבות. מיהו היכא דאיכא לשנויי משנינן ובקראי נמי יש שום דרשה, אי נמי: לפי שראה המשניות ששינו לשונם אחרי שני הפסוקים היה רוצה לתת בהם טעם ודקדוק עליהם.

הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה - וא"ת: מלחמה נמי איקרי לשון נקבה דכתיב "ותכבד המלחמה אל שאול" (שמ"א לא, ג) "ותוסף עוד המלחמה" (שם יט, ח) ועוד כי היכי דקאמר דרכו של איש לעשות מלחמה ולא אשה - ה"נ דרכו של איש ללמוד תורה ולא אשה! וי"ל: דלא דמי, דהכא בתורה גופיה קאי דקרי הכתוב בלשון דרך ולא קאי בלומדיה, וכתוב "יצאו אליך" (דברים כח, ז) אאנשי מלחמה קאי והם האנשים שדרכם לעשות מלחמה.

[מפני מה אמרה תורה כי יקח וכו' - פירוש: דמשמע בעל כרחה ולא כתיב "כי תלקח" דמשמע מדעתה. ת"י]

אתרוג שוה לאילן בג' דרכים - פירוש בקונטרס: לערלה ולרבעי ולשביעית, דלעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. וא"ת: השתא דמשמע דרבעי נוהג באתרוג, א"כ קשה מהכא למ"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין (ברכות לה.) דמשמע דאין רבעי נוהג בשאר אילנות. וי"ל דה"ק: כרם רבעי, כל היכא דמצי למתני והיכא דלא מצי למתני - לא פליגי עליה, דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מההיא דאתרוג איכא פלוגתא דתנאי בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מס' מעשר שני, ובשאר דוכתין: אי כמאן דסבר (ברכות לה.) נטע רבעי אי כמאן דסבר כרם רבעי (שם), לידע כמאן הלכתא. וי"מ: דאפילו מאן דתני כרם רבעי - מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר. ויש לנו נפקותא בדבר: דאי פליגי - דמאן דתני כרם רבעי דווקא, אבל בנטע אין רבעי כלל אפילו מדרבנן, ואמרו: (שבת קלט.) "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" וא"כ עכשיו בחו"ל אין דין רבעי נוהג באילנות, ואי מדרבנן - כ"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה"ה בחו"ל דרבעי נוהג מדרבנן. ומה שפירש הקונטרס: לשביעית אזלינן בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק - משמע מתוך פירושו דבירק אזלינן בתר לקיטה לעניין שביעית. ולא דק, דבמס' שביעית (שביעית ג, א) תנן "כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב" והקשה רבינו ניסים דבפרק מקום שנהגו (פסחים נא:) תני איפכא! ותירץ: דבההיא דמס' שביעית דקתני "כל הספיחין מותרין" מיירי בספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית, דכיוון שגדלו רובן בשישית הם כשל שישית ומותרים אף לסחורה "חוץ מספיחי כרוב" שהם אסורים לסחורה כדין שביעית או אחר הביעור לאכילה, כדמפרשינן בירושלמי דכל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן אבל ספיחי כרוב - שדרכו לגדל אמהות אהמות - ויש עלין שהם גדלים בשביעית ושמא יקח מן העלין שהן אסורין ויאמר מן האמהות לקחתי. וההיא דמקום שנהגו (שם) דקתני "כל הספיחים אסורים" מיירי בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דרבי עקיבא דדריש "וכי מאחר שלא נזרע מהיכן אוספין אלא לימד על הספיחים שהן אסורים אפילו לאכילה וכ"ש לסחורה וסבר דספיחים אסורין בשביעית מדאורייתא ואפילו קודם זמן הביעור וכשיצאו למוצאי שביעית אסור מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן וקסבר כל שאר ספיחים אסורים במוצאי שביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה לא גזרינן בהם משום שאר ספיחים דהא מינכרא מילתא ומה שגידל אמהות הרי היא של שביעית ואסור ומה שלא הגיע הרי הוא של מוצאי שביעית ושרי ומאן דחזי לבר אינש דאכל ספיחי כרוב למוצאי שביעית לא אתי למיכל שאר ספיחים דהא שאני משאר ספיחים ולא גזרינן היתירא משום איסורא מ"מ ש"מ דלא אזלינן כלל בירק בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולים מדשרי ספיחי ששית שנכנסו לשביעית וי"ל דנהי דההיא דלא אזלינן בתר לקיטה מ"מ בתר חנטה נמי לא אזלינן אלא הגדל באיסור אסור בהיתר מותר מה שאין כן באתרוג ושאר אילן דאזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח"כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גידול:

רישוי: CC0

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

ונתני הכא האיש קונה - ואם תאמר קושיא זו הוה ליה לאקדומי כסדרא דמתניתין. ויש מרבותינו נר"ו מתרצים דאי אקשי ליה הכי, הוה משני ליה משום סיפא כדאמרינן בסמוך, ותו לא הוה קשיא אמאי תנא נקנית. דמשום סיפא הוא, דלא מצי למיתני מתקדשת. ואינו מחוור דאדרבה כל היכא דאיכא לאקשויי חדא ולשנויי שינויא דמיתרצא ביה כולא מתניתין טפי עדיף מאפושי הויי ופירוקי. ועוד דאם איתא דמקשה הוה ידע פירוקא אמאי מקשה ליה ואזיל. אלא דבהא איכא למימר דמאן דמותיב הוא דמפרק ולברורא למתניתין. ומסתברא דהאי קושיא דקא מקשה תלמודא וליתני האיש קונה לית לה עיקר. דאדרבה האשה נקנית עדיף טפי, דאי תני האיש קונה הוי צריך לאפושי בלישניה האיש קונה את האשה, אלא משום דאגב מקשה ליה הכי, ולא לעיקר קושיא. אבל לעיל קשיא ליה לימא דנקנית, משום דבכולא תלמודא קנין אשה בלשון קדושין מפיק ליה, משום הכי אקדמה דהאי קשיא והא לא קשיא.

תנא האשה נקנית דמדעתה אין בעל כרחה לא - ואם תאמר אדרבה נקנית בעל כרחה משמע, ותנן נמי היבמה נקנית דהיינו בעל כרחה, כדתנן (יבמות צב, ב) הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד קנאה. ויש לומר דקונה משמע ודאי בעל כרחה, אבל נקנית משמע בין מדעתה בין בעל כרחה, ותפשת מועט תפשת ותפשת מרובה לא תפשת. אי נמי איכא למימר דלאו משום קונה ונקנית קאמר, אלא משום האשה, דכיון דתנא האשה נקנית משמע שאין הקנין תלוי באיש אלא אף באשה, אבל אי תנא האיש קונה הוה במשמע שהכל תלוי בו וכל שמקדש מרצונו ובעל כרחה מקודשת. וביבמה דקתני היבמה נקנית, משום דאף לשון היבם קונה אינו מדוקדק בו, משום דאף שלא לדעתו הוא קונה כדתני ר' חייא (יבמות נג, ב) אפילו שניהן אנוסין קנאה, משום הכי קתני מנקנית כלומר נקנית ממילא שלא מדעת שניהם, ואי נמי משום דתנא רישא נקנית תנא הכא נקנית, כיון דקונה נמי לא שייך ביה. ויש מי שהקשה אפילו תניא האיש קונה היכי הוה סלקא דנקנית בעל כרחה, דהיכי מצינו מקנה בעל כרחו. ואישמיטתיה תליוהו וזבין זביניה זביני ותליה וקדישו קדושיה קדושין דאגב אונסא דזוזי גמרה ומקנה נפשה הוי כאמימר דאית ליה הכין בפרק חזקת (בבא בתרא מח, ב) והכא לאו בעל כרחו לגמרי קאמר, אלא כי האי גוונא וקיימא לן כרב אשי דאמר התם באשה אינה מקודשת דהוא עושה שלא כהוגן [בעשו לו שלא כהוגן], ודוקיא דהכא כרב אשי אתיא. ואמימר מתרץ לה כתירוצה קמא, משום דתנא סיפא בדידה. כך נראה לי. והאיש שאנסוהו לקדש. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' אישות ה"א) קדושיו קדושין. והרב בעל העיטור (אות מ' ערך מודעה) כתב שאין קידושיו קדושין, דתלו' וזבין אמרו תלוה וקני לא אמרו. ונראין דברי הרמב"ם דאי אגב אונסיה גמר וזבין כל שכן דגמר וקניא.

ותני תרתי משום חדא וכו' - אבל לעיל דאמרינן משום דבעי למתני כסף ליכא למפרך הכי. דהתם בכולהו שייך לשון קנין, אלא דבכסף אשכחן בהדיא, אבל הכא לא שייך דרך בשטר וכסף כלל. ומשום ביאה תני ליה. איכא לאקשויי אמאי שני בלישניה משום חדא.

מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתב כי תלקח אשה לאיש. קשיא לי ומאי אולמיה דתלקח דנכתביה. ונראה לי דמשום דתלקח משמע דתזמין עצמה ותתרצה בכך, דומיא דנקנית דמתניתין. אבל כי יקח משמע אפילו בעל כרחה כעין האיש קונה. וכיון שכן תלקח טפי דייק ולכתביה. וז שלא כפירוש רש"י והראב"ד ז"ל שהם פירשו תלקח שתיקח את עצמה ולפירושו הקשה הראב"ד ז"ל ומאי קושיא דהא אתא קרא לאשמועינן כי יקח ולא שיקיח את עצמו. ולפי מה שכתבתי אינו קשה דתלקח נמי הכי משמע דתלקח האשה ולא שילקח האיש לאשה. אבל הוא ז"ל תירץ דר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא (ב"מ קטו, א) ומפני מה אמרה תורה שלא יקיח הוא את עצמו.

והא דתנן בשבעה דרכים בודקין את הזב וכו' - ואע"ג דשבעה לשון זכר הוא, ועד השתא דיתני שלשה קא קשיא לן כיון דהדרינן לפרוקי הא מני ר' שמעון היא דמשום שדרך האיש לחזור אחר האשה תני דרכים, אם כן כל היכא דתני דרכם משום שדרכו בכך הוא.

אתרוג שוה לאילן בג' דרכים - דהיינו לערלה ולשביעית ולרבעי כדתנן התם, ופירש רש"י ששלש אלה נוהגין בו כדרך שנוהגין באילן, ולירק בדרך אחד שמתעשר בשעת לקיטתו כירק ולא בשעת חנטה כאילן. והקשו עליו אם מצות שנוהגין בו קתני, ליתני לפאה ולשכחה, דאם נוהגין בו כאילן ליתני חמש כאילן, ואם נוהגין בו כירק מפני שאין לקיטתו כאחת ליתני ולירק בשלשה. ועוד ליתני להרכבה כאילן, דירק באילן אפילו בחוצה לארץ אסור, ואלו ירק בירק אינו אסור בחוץ לארץ, וירק באתרוג אסור אפילו בחוץ לארץ כשאר האילן. ויש לומר דאי אפשר למחשב פאה ושכחה, דאם תמצא לומר שנוהגין בו אי אפשר לומר שוה לאילן ולא לירק, דהא איכא ירק דנוהגין בו כמלבנות הבצלים וכל שמכניסו לקיום כדאיתא במתניתים (פאה פ"ג, מ"ד. פ"ו, מ"ט) ואם תמצי לומר שאין נוגין בו, אי אפשר לומר שוה לירק ולא לאילן, דהא איכא תאנה ושאר אילנות שאין לקיטתן בשעה אחת שאין פאה נוהגת בהן כדאיתא במתניתין (שם פ"א, מ"ד). והרכבה נמי לא תני, דכיון שדין הרכבה נמי נוהגת אף בירק, אע"פ שאינו נוהג בכל מקום כאילן ולא שייך למיתני ביה דרך. אבל בתוס' הקשו ליתני לכלאים דירק בכרם אסור ואילן שרי וליתני ארבעה כאילן, ומשום הכי פירשו דהכא דין חנטה ולקיטה קתני, כלומר לערלה ולרבעי ולשביעית בתר חנטה כאילן ולמעשר בתר לקיטה כירק, וכן פירש רש"י בעצמו במסכת ר"ה (יד, ב).

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת קידושין דף ב׳ עמוד ב׳

מסכת קידושין דף ב׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 15 קטעים ממוספרים, כ־370 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–82)עמוד

היעד שנמצא: קידושין דף ב׳ ע״ב

פתיחה בקורא