מסכת קידושין דף נ׳ עמוד ב׳

אבל קטן דקדיש הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום קא משמע לן - כלומר דטעו ולא ידעי ותנא לא זו אף זו קתני, והא דאמרינן הכא דאין יודעין שאין קדושין בפחות משוה פרוטה, לאו אינם יודעין דוקא קאמר, דהא אמרינן בפרק המדיר (כתובות עג, ב) המקדש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש ובעל צריכה ממנו גט, וקא מפרש טעמא משום דאדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קידושין, אלא הכא יודע ואינו יודע קאמר. וגבי סבלונות אמרינן דכי היכי דלא דק וסמך בקידושיו על פחות משוה פרוטה הכי נמי סומך בהן עכשיו בשעת סבלונות ועל דעת קדושין הראשונים שלח, אבל גבי ביאה מתוך שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דייק ויודע שאין קדושיו כלום וגמר ובעל לשם קדושין. וגרסינן בירושלמי (ה"ה) הכא תני וכולן שבעלו קנו, וגרסינן בתוספתא (פ"ד, ה"ד) המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום, שעל מנת קדושין הראשונים שלח. ואם בעלו קנו. ר' שמעון אומר לא קנו.

אמר רב הונא חוששין לסבלונות - פירש רש"י: מי ששדך את האשה ושלח לה סבלונות חוששין שמא סבלונות אלו לקדושין שלח, והוא ששלח ביד שנים או שנתן לה שליח בפני ב', ומותבינן אשמעתיה אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת, כלומר ולא אמרינן שלשם קדושין שלח אלא לשם קדושין הראשונים שלח, ודחי אביי התם כדקתני טעמא שמחמת קדושין הראשונים שלח, כלומר מטעא טעי וסבר שכבר נתקדשה לו משעה ראשונה ואין מקדש וחוזר ומקדש, אבל בעלמא חוששין, ואמרינן מאי הוי עלה, אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלין חוששין, דחזקה לא שלח זה אלא אם כן מקדש, ומקדש הוא בהן ועלו לו מחמת קדושין ולשם סבלונות, אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן, שזה כמנהג מקומו נוהג שמסבלי ואחר כך מקדשי, ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחיישינן, ופרקינן לא צריכא דמיעוטא מסבלי והדר מקדשין ולא ניחוש לקדושין קא משמע לן. ואי קשיא היכן מצינו לשון חשש להקל, הא אמרינן חוששין שמא חוץ לחומה לנו בשבת פרק שואל (שבת קנא, א) וכמו שפירש שם רש"י להקל ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב, א) חוששין שמא אחרוהו וכתבוהו. ואם תאמר מכל מקום היכי חוששין כאן להקל, יש לומר דכיון ששלח סתם ולא פירש לשם קדושין, מסתמא לא לשם קדושין שלח. ואין פירושו מחוור, חדא, דהא אמר (לעיל קידושין ו, א) תניא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש, ר' יוסי הגלילי אומר דיו, ר' יהודה אומר צריך לפרש, ואף ר' יוסי הגלילי לא אמר אלא במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, הא סתמא לא, והכא שלא פירש כלום אמאי חוששין. ושמא נאמר דכיון דשדך כמדבר עמה על עסקי קדושיה, דמידע ידעי שניהם בכך, וגם העדים דעתם לכך. ואין זה נכון, ועוד דלפי פירושו הא דבעיא מיניה רב אחא בר רב הונא מרבא הוחזק שטר כתובה בשוק מהו, אינו מענין שמועתנו, דהכא טעמא אחרינא הוא כמו שפירש רש"י ז"ל עצמו לומר שכיון שהוחזק שטר הכתובה בשוק אם חוששין שמא קדש בפני שנים והלכו להן, ואין זה כדרך הסוגיא של מעלה. ומיהו הרמב"ן נר"ו תירץ לפי שיטתו של רש"י, דרב אחא אמאי דאמרינן בסוגיין דלעיל באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן קאי, והכי קא מיבעי ליה באתרא דמסבלי והדר מקדשי דלא חיישינן היכא דאיתחזק שטר כתובה בשוק, מי חיישין לאותן סבלונות, ואסיקנא דבאתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן, דמה שהקל עליך מסבלי והדר מקדשי החמיר עליך מקדשי והדר כתבי שטר כתובה. ור' אלפסי ור"ח פירשו דכיון שמשלח סבלונות חוששין שמא כבר קדש קדושין גמורין בפני שנים, דאי לאו שכבר קדש לא היה משלח ולא שיהו סבלונות עצמן קדושין. והשתא אתיא בעיא דרב אחא בר הונא שפיר ענין דומה לסוגיא דסבלונות. והא דאמרינן לעיל אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה, וכי קא משדר אדעתא דקדושין קא משדר, הכי קאמר אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה, ולעולם אדעתא דהנהו קדושין לא שלח סבלונות אלו, אלא חזקה שלא בפנינו קדש פעם שנית קדושין גמורין. ועל דעת חיבת אותן קדושין שלח סבלונות אלו, קא משמע לן. והא דאמרינן הכא הוא דטעי, אבל בעלמא הוי קדושי, מסתברא דהכי פירושו, הכא הוא דטעי, ואף על גב דלאו קדושי נינהו, איכא למימר שאין סבלונות אלו מעידין על קדושין אחרים אלא על חיבת קדושין הראשונים שלח, דמיטעא טעי בהו, אבל בעלמא מעידין הם שקדש קדושין גמורים בפני שנים והלכו להם, שאין מסבלין עד שמקדשין, וזה ששלח כבר קדש, ומפני שהן המספקין על הקדושין ואין לנו לא עדים ולא אמתלא אחרת שקדש אלא סבלונות אלו, עשינו אותן כאלו הן בעצמן הן הקדושין. ואסיקנא באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. דלמה ניחוש, אבל באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן דלא משלח אלא אם כן קדש, ואף על פי ששניהם מודים שלא קדש, לעולם חוששין, שחזקה היא זו לסבלונות שקדמו להן קדושין. ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא, ופרקינן לא צריכא, דמיעוט מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי, מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא, קא משמע לן, כך גריס ר"ח, ור' אלפסי פירש אף על גב דבעלמא לא חיישינן למיעוטא אלא הולכין אחר הרוב בין להקל בין להחמיר, התם הוא ברובא דמיחייב [בטבע] כגון (יבמות קיט, א) רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות אבל רוב התלוי במנהג וכל אחד נוהג כמנהג שלבו חפץ, אנו אומרים שמא זה נהג כמנהג המיעוט, ובתוס' אמרו דבאיסור אשת איש פעמים שהלכו להחמיר אחר המיעוט כגון (שם קכ, א) גוסס שאין מעידין עליו אף על פי שרובן למיתה וכגון (שם קכא, א) מים שאין להם סוף, דאשתו אסורה אף על פי שמיעוטן לחיים. ונמצא עכשיו לפי פירושן של גאונים, דלעולם חוששין לסבלונות, דחוששין שמא כבר קדש, אלא היכא דכולהו ממש מסבלי והדר מקדשי, אבל היכא דאפילו מיעוטן מקדשי והדר מסבלי חיישינן. ומינה דבמקום חדש שאין שם מנהג ידוע, חוששין לסבלונות, דדלמא זה נהג כמנהג המסבלין אחר שמקדשין, שהרי אפילו במקום שרובן נוהגין לשלוח קודם קדושין חוששין למיעוטו, כל שכן במקום שיש לומר שמא דעת הרוב חפצה לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות. ועוד שכל שאין שם מנהג ידוע כמחצה על מחצה דמי. והראב"ד כתב בהפך זה, ואינו מחוור. ומסתברא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי דקא אמרינן דחוששין, דוקא ביש שם מיעוט שעושין כן ברגילות, אבל היכא דלעתות מקדשין במקרא ואחר כך מסבלין, אפילו מיעוט לא מיקרי, ובמקומות שלנו שאין עושין כן ברגילות אלא לעתים מחמת מקרה שמתחדש, ומשום כך במקומות אלו אין חוששין לסבלונות כלל, ומעשים בכל יום ואין חוששין להם.

הא ד אמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. איכא דקשיא ליה והא אמרינן (ב"מ קב, ב) האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ושלמים, אף על פי שאם אמר בזה אחר זה אין האחרון נתפס בה. ותירצו בתוס' דשני התם דאפשר לקיים את שניהם וכדאמרינן התם (תמורה כו, א) ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, אבל הכא אי אפשר דאי תפסי בהאי לא תפסי באידך, וכן כל הנהו דמייתי בסמוך.