מסכת קידושין דף מ״א עמוד ב׳

פיחת י' שתרם אחד מארבעים:

תרומתו תרומה דאמר ליה בהכי אמדתיך:

מנלן דשליח תורם:

גם אתם כן תרימו גם אתם והאי גם יתירא הוא:

במחשבה נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה דכתיב (במדבר יח) ונחשב:

ואמרו לאחד מבני חבורתם:

צא ובקש פסח האבוד:

והן אוכלין עמו שהרי עשאוהו שליח לשחוט ושלהן פסול:

פיחת י' או הוסיף י' תרומתו תרומה פי' בקונטרס פיחת שתרם א' ממ' וקאי פיחת אבעל הבית וי"מ איפכא דפיחת שתרם אחד מששים וקאי פיחת אתרומה מ"מ משמע היכא דתרם השליח ואפי' אתא בעה"ב ואמר לו לא היה בדעתי לכך אפ"ה תרומתו תרומה וקשה דמאי שנא מדהא דאמר (ב"מ דף כב.) האומר לשלוחו צא ותרום והלך ותרם אם א"ל בעה"ב כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ומוקי לה התם כגון דשויה בעה"ב שליח ואפ"ה אין תרומתו תרומה כיון שלא פירש לו בהדיא שמתרצה ליפות וי"ל דהתם היינו טעמא לפי שאין דרך בני אדם לברור היפות כדי לתרום אלא הבינונים אבל הכא דיש הרבה בני אדם דדרכן לתרום בעין יפה מצי למימר ליה להכי אמדתיך ובטלת דעתך אצל דעתי למה שאמדתיך:

מה לגירושין שכן ישנן חול אבל לא מצי למימר שכן ישנן בע"כ כי ההיא דלעיל דאיכא למימר קידושין יוכיחו אבל לעיל לא מייתי ליה אלא גבי קידושין:

שכן ישנה במחשבה ומיהו קידושין הוו אתו מתרומה ומגירושין דכי פרכת מה לגירושין שכן ישנן בע"כ תרומה תוכיח מה לתרומה שכן ישנה במחשבה גירושין יוכיחו ומיהו מהיקישא דויצאה והיתה לא הוה מצי. מפיק דאיצטריך לשאר דרשות:

נפקא ליה מדר' יהושע בן קרחה וא"ת אמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרן מדאיצטריך לומר שהיה בבעלים כדכתיב (ויקרא ט״ז:י״א) ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים וי"ל דהא דממעטינן מפרו של אהרן היינו חטאת דווקא דומיא דפרו של אהרן וה"ט משום דבחטאת כתיב אותו אפי' בע"כ והלכך כיון דאי איתא לקמן מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח אבל שאר קרבנות. דלא מקריבין בע"כ לא הוה ידעינן שיכול לעשות שליח אי לא דנפקא ליה מדר' יהושע בן קרחה:

שכן ישנן במחשבה תרומה דכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) ונחשב לכם תרומתכם וקדשים דכתיב בדברי הימים (ב כט) כל נדיב לב עולות:

העובד כוכבים והכותי שתרמו תרומתן תרומה פירש הקונט' ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע ומירוח העובד כוכבים אינו פוטר מן התרומה ובמנחות (דף סז.) יליף טעמא מדגנך דגנך תרי זימני למעוטי דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מדמעת אם נפלה בחולין אוסרתה וחייבין עליה חומש האוכלה בשוגג ור"ש פוטר דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו אצרוכי עכ"ל וקשה לפי' דמשמע דפליגי ביש קנין לעובד כוכבים ובפ' השולח (גיטין מז.) פליגי בה אמוראי ואין סברא לומר דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי לכך פי' ר"י דת"ק סבר דאפי' יש קנין משכחת שפיר שתבואתו חייב בתרומה כגון שגדלה שליש בידי ישראל ואי משום מירוח העובד כוכבים דפוטר י"ל דמיירי שמרחו ישראל ואי משום זרעך ולא לקוח י"ל דמיירי שלקחם קודם מירוח ואח"כ מירחם ישראל ופטורא דלקוח אינו אלא אחר מירוח כן פי' ר"ת וקשה דא"כ דומיא דהכי פוטר ר"ש ומאי טעמא וי"ל דטעמא כדאמר [בזבחים] (דף מה.) דאמר ר"ש קדשי עובדי כוכבים אין בהם מעילה משום דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים אלמא ממעט ליה מקרא בהדיא:

מה לתרומה שכן ישנן במחשבה יש מי שפירש שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, משום דכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם. ואם תאמר, ונחשב לכם תרומתכם בתרומת מעשר הוא דכתיב, ובתרומת מעשר פלוגתא דר' אלעזר בן גמלא ורבנן הוא, ומייתי לה בגיטין שלהי כל הגט (גיטין ל, ב) דר' אלעזר בן גמלא אומר בשתי תרומות הכתוב מדבר אחד תרומה גדולה ואחד תרומת מעשר, מה תרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה, ופליגי רבנן עליה, יש לומר דבאומד הוא דפליגי, משום דכתיב ביה (שם, כו) מעשר מן המעשר, אבל במחשבה לא פליגי עליה. ויש מי שפירש דבמחשבה נמי פליגי, והכא הכי פירושו ישנה במחשבה שאם נטל ולא קרא לה שם תרומתו תרומה.

אלא תיתי מגרושין וקדושין אין הכי נמי כו' (לא מצאתי לשון הזה בגמרא. הזעצער) קשיא לי דה אמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עא, ב) והא דרב אשי בדותא הוא, מיהו שליחות בכל התורה כולה מנא לן מתרומה, מה התם בני ברית אף הכא בני ברית, דאלמא מתרומה ילפינן, ולא אתי מביניא, דאי מביניא אתם גם אתם דכתיב גבי תרומה דלמא ללמד על עצמו בא. ויש לומר דעיקר שליחות בכל התורה כולה מביניא אתי, אלא דמדגלי רחמנא בתרומה דאין שליחות לגוי על הכלל כלו בא ללמד, והתם הכי קאמר שליחות בכל התורה כולה דעל ידי ישראל ולא על ידי גוי מנלן מתרומה.

דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה פירש רש"י דסבירא ליה להאי תנא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ומירוח גוי אינו פוטר, משום דתרי דגנך כתיבי, ודרשינן בהו דיגונך ולא דיגון גוי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ובתוס' אמרו דאין צריך לזה, אלא אפילו כמאן דאמר יש קנין, ומירוח גוי פוטר, והכי במאי עסקינן בשהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי דקרינן ביה דגנך, אי נמי בשמכרו גוי לישראל עד שלא הביאה שליש וחזר ישראל ומכרה לגוי לאחר שהביא שליש, וכדאיתא בגיטין פרק השולח (גיטין מז, א) ובשהקדימו בשבלין. ול"נ דעל כרחך מתניתין יש קנין סבירא ליה, דהא סתם מתניתין ר' מאיר, ור' יהודה דפליג בסיפא ואמר אין לנכרי כרם רבעי, משמע דברישא דמתניתין דהנכרי והכותי מודה, ור' מאיר יש קנין לגוי סבירא ליה, כדמוכח בשלהי פרק קמא דעבודה זרה (כא, א) במתניתין דאין מוכרין להם בתים ואין צריך לומר שדות ור' יהודה נמי ישק נין סבירא ליה, כדאיתא במציעא פרק השואל (קא, א), וכדדייק התם מהא דתניא ר' יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו, ואקשינן עלה מאי שנא מציק אפילו אין מציק נמי, דתנן ר' יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מגוי מעשר ונותן לו, וסברוה מאי שדה אבותיו אברהם יצחק ויעקב, וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ואסיקנא לעולם קסבר יש קנין לגוי, ומאי שדה אבותיו שדה אובתיו ממש, ור' מאיר ור' יהודה סבירא ליה דאין מירוח הגוי פוטר והכא בשהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי ומירחו גוי, דחייבת מדאורייתא.

ולר' שמעון דפטר דתנן תרומת נכרי מדמעת כו' ור' שמעון פוטר פירש רש"י: דר' שמעון סבירא ליה אין קנין לגוי, ואפילו הכי פטר, משום דסבירא ליה דאין מירוח גוי חייב בתרומה וילף לה מדיגונך ולא דיגון גוי, ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו אצרוכי, ואינו מחוור דאם כן מאי קא מיבעיא ליה אתם גם אתם למה לי, לימא דלמעוטי נכרי בשהקדמי בשבלים, דהא הקדימו בשבלים הויא תרומה דאורייתא, ואתא קרא ומעטיה לנכרי, ויש לפרש דטעמא דר' שמעון דישראל כתיב בפרשה וגוי לא צריך קרא דאתם גם אתם ואפילו הקדימו בשבלים, ואי נמי בשמירחו ישראל ברשות גוי, והלכך אצטריך לאוקמי אתם גם אתם לדרשה אחרינא.

אתם ולא אפטרופין יש לפרש דדרשה גמורה היא, והא דתנן (גיטין נב, א) אפטרופוס שמינהו אבי יתומים תורמין ומעשרין, משום הפקר בית דין נגעו בה, לתקנת יתומים, כדי להאכיל, והיינו דלהניח אסור, כדאיתא התם בפרק הנזקין. ויש לפרש דלאו דרשה גמורה היא לאפטרופין, דידן כיד יתומים ותורמין ומעשרין דבר תורה, דלא קרינן ביה תורם שאינו שלו, והיינו דתורמין להאכיל, והכא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי יתומים, ובפרק הניזקין (שם) הארכתי בזה בס"ד, והכי משמע קצת בירושלמי דגרסינן התם בפרק הניזקין (פ"ה, ה"ה) גבי אתם ולא שותפין והא תנינן שותפין שתרמו זה אחר זה כו', כאן להלכה וכאן למעשה.

והא דתנן חבורה שאבד פסחה כו' מנ"ל דמשויא שליח לשחיטת פסח וכי תימא למה לי קרא דהא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. איכא למימר דשאני הכא. דהוי מידי דמצוה ודילמא ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בגופיה וחובא חשיבא וכדאמרי' התם בנדרים בתורם משלו על של חבירו אף על גב דשאני הכא דעשאו שליח וגלי דעתיה דניחא ליה דילמא גזירת הכתוב הוא שיעשנה בגופו אבל לא ע"י אחרים שיזכו לו וכיון שכן מנלן דשלוחו כמותו ולא עוד אלא דאלו מדין זכייה יכול למחות אחר שחיטה לכי שמע ואנן חזינן דלא מצינן הדר ביה כדמוכח מהאי מתניתין דאייתינן הכא שאם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו והא לא אפשר אלא מדין שליחות והיינו דמייתינן הא מתניתין ולא מייתינן כמה מתניתין אחריינא דאיכא התם שיכול לעשות שליח לשחיטת פסחו כנ"ל. אבל בתוספות סבורין דזכייה מדין שליחות היא כדכתיבנא בבבא מציעא בס"ד:

מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח פי' ע"י שליח דוקא ולא בבעלים מיהו איכא מיעוט שהוא אף בבעלים כגון שחיטה שכשירה בזר וכל מה שקודם הקרבה וקמיצה והיינו דעבדינן לקמן צד השוה מקדשים וגירושין שישנן בבעלים וישנן על ידי שליח אף אני אביא תרומה שישנן בבעלים שתהא על ידי שליח:

מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית פירוש למעוטי עכו"ם שאינו בן ברית ואפילו גבי עכו"ם מהולים שהנודר מן המולים מותר במולי אומות העולם כדאיתא התם ודוקא עכו"ם אבל עבד שמל וטבל לשם עבדות פשיטא דבן ברית הוא ואיתיה בשליחות תרומה ובתרומה דנפשיה והא דפרכינן דהא נפקא מדאמרינן אין העבד נעשה שליח לקבל גיטה כו' לדוגמא מייתינן ליה דכי היכי דהתם אין עבד נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין הכי נמי הכא בעכו"ם אינו נעשה שליח בתרומה דלא שייך בה. וכבר פרישנא בדוכתא דהא דאין העבד נעשה שליח לקבל גט הוא הדין שאינו נעשה שליח הולכה דמאי שנא ולרבותא נקט קבלה אע"ג דאיתיה בעל כרחה ושם הארכתי בע"ה:.

סלקא דעתך אמינא עבד הוא דלאו בר היתרא כלל כלומר דלא שייך בתורת גיטין כלל לא לכתחלה ולא בדיעבד אבל נכרי הא איתיה בתרומה דנפשיה בדיעבד דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. פי' רש"י ז"ל דטעמא דרבנן משום דקא סברי אין קנין עכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואי משום דמרחיה קסבר מירוח העכו"ם אינו פוטר ולא דריש דיגונך ולא דיגון עכו"ם ורבי שמעון דפוטר סבר דאף על גב דאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ופירותיו טבולים לתרומה ומעשרות מכל מקום כשמרחו העכו"ם נפטר מתרומה דמירוח עכו"ם פטור דדרשינן דיגונך ולא דיגון עכו"ם ואין זה נכון דאם כן דבין לרבנן בין לרבי שמעון אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר היכי לא אייתינן לה בפרק השולח להא מתניתין לאכוחי הכי כי היכי דאייתינו התם כמה מתטיתין ותו לרבי שמעון דלא פטר אלא משום דמירוח עכו"ם פוטר היכי תנן פוטר סתם דהא זימנין דלא מרח ליה כגון שהקדימו בשבולין אי נמי שערחו ע"י ישראל. לפיכך הנכון כמו שפירש רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל דהא לכולי עלמא פליגי ואפילו למאן דאמר דיש קנין לעכו"ם בארץ ישראל ומירוח עכו"ם פוטר ומיירי בתבואה שלקח עכו"ם מישראל אחר שהביאה שליש ברשותו שכבר נתחייבה בתרומה ברשות ישראל ואין קנין עכו"ם מפקיעה ומיירי נמי כשמרחו על ידי ישראל אי נמי בהקדימו בשבילין דלא מיפטר משום מירוח עכו"ם והכי הוא בטבלו רבנן סברי בר הפרשה הוא ותרומתו תרועה לכל דבריה' והשאר חולין ורבי שמעון פוטר תרומתו מכל דיני תרומה ואין רן תרומה עליה כלל דעכו"ם לאו בר הפרשה כלל דכתיב אשר ירימו בני ישראל ולא העכו"ם הלכך אין הפרשתו הפרשה והרי מה שתרם כשאר תבואתו שהוא טבל והכי אמרינן בפרק קמא דתרומה בהדיא דטעמא דר' שמעון משום דכתיב בני ישראל ולא העכו"ם:

אתם ולא שותפין ולא אריסין פי' אפי' קודם שחלקו דאית ליה שותפות בגויה אינו תורם על חלק חבירו ואם תרים על שלו הרי הם טבל וחולין מעורבין זה עם זה עד שיתרום חבירו ממקום אחר על חלקו ואפילו לאחר שחלקו נמי למאן דסבר אין ברירה:

אתם ולא אפוטרופוס פירש אפטרופוס דב"ד דוקא ודוקא לעשר ולהניח אבל לאכול שרי וטעמא דאין תורמין משום דלתרומה בעינן שליחות פרטיות לתרום וכדפרש"י בפרק הניזקין:

אתם ולא התורם שאינו שלו וכי תימא כיון דאריסין לא כ"ש שאינו שלו. איכא למימר דמה טעם קאמר מה טעם לא שותפין ולא אריסין ולא אפוטרופסין לפי שאינו תורם שאינו שלו:

הניחא לר' יהושע בן קרחא ילפינן שפיר שליחות בשחיטת פסחים אלא לר' יונתן מא"ל דתניא ר' יונתן אומר כו' עד מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד והא דתנן התם שהפסח נשחט בשלש כתות ונפקא לן מדכתיב קהל עדת ישראל קהל עדה וישראל ההיא אפילו לר' יונתן היא ולמצוה ומ"מ יוצאין הן בפסח אחד:

ותרומה זו ניטלת באומד ובמחשבה ר"ל שכל שהפריש במחשבתו הרי היא תרומה ואוכל מצד האחר שנאמר ונחשב לכם תרומתכם:

ואף ההקדש מחשבה מועלת בו ר"ל שאם גמר בלבו שיהא שורו עולה חייב שנאמר כל נדיב לב הביאו עולות וכו' והוא שאמרו מה להנך שכן ישנן במחשבה ר"ל תרומה וקדשים:

כבר ידעת שאין הפסח נשחט אלא למנויו שנאמר תכסו על השה ואין נמנין עליו אלא בעוד שהוא חי אבל משנשחט אין אחר יכול למנות עליו ולא אחד מהם יכול למשוך ידיו הימנו לימנות באחר ואותם הנמנים עליו נקראים בני חבורה ועל זו אמרו בני חבורה שאבד פסחם ואמרו לאחד מן החבורה צא ובקש לנו את הפסח ואם אתה מוצאו שחטהו לשם החבורה ובני חבורה לקחו פסח מצד אחר ושחטוהו לשם החבורה אם שלו נשחט ראשון ר"ל קודם שנמנו על האחר הוא אוכל משלו ר"ל מן הנמצא והם אוכלים עמו שהרי בשליחותם שחט ושלהם יוצא לבית השריפה ואם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל משלו שהרי מכיון ששחט לא נמנה על השני ואע"פ שלכתחלה אין שוחטין פסח על היחיד מכל מקום דיעבד כשר הוא ואע"פ שלא אמרו על זה כשר אלא כשיחיד ראוי לאכול את כלו מכל מקום בזו הואיל וכששחט לשם כלם שחט כשר הוא ואע"פ שבא לידי נותר אנוס הוא והם אוכלים משלהם שהרי כדין שחטו שהרי היו יכולים למשוך ידיהם ממנו כל זמן שלא נשחט ואם אין ידוע אי זה נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אין אוכלין עמו ושלהם יוצא לבית השריפה ופטורים מפסח שני כמו שיתבאר במקומו בפסחים פרק מי שהיה טמא:

עושה אדם שליח להפריש תרומה כמו שביארנו וכן במעשר ומכל מקום אין עושין שליח גוי שנאמר כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ואם עשו את הנכרי שליח ותרם אין תרומתן תרומה כלל ומותרת לזרים והכותי כבר ידעת שהוא כגוי ומכל מקום נכרי שתרם משלו בארץ ישראל תרומתו תרומה מדברי סופרים ליאסר לזרים ודבר זה יש אומרים מפני שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר וכל שכן לדעת זה שמירוח הגוי אינו פוטר ומכל מקום יש אומרים שיש קנין לגוי ושאף מירוח פוטר וזה שאמרו שתרומתו תרומה פירושו שהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי והקדימה בשיבלין קודם מירוח ובחוצה לארץ אינה תרומה כלל וכן חרש שוטה וקטן אינן בני שליחות כלל אבל עבד כנעני נעשה בו שליח שדינו כאשה ובגיטין אינו כן אלא חרש שוטה וקטן ונכרי ועבד כנעני פסולין בין להולכה בין לקבלה ואע"פ שעבד הואיל ומל וטבל לשם עבדות דינו כאשה ואשה כשירה לשליחות גט הואיל ומכל מקום אינו בתורת גיטין וקדושין שהרי אין קדושיהן קדושין כלל שהרי עם הדומה לחמור הוא אינם כשרים לשליחות ומכל מקום בישן וכפות יכולה לקבלו מתורת חצירה אבל מתורת שליחות לא ויש חולקים לומר ששליחות הולכה כשירה בעבד ולא מופקע אלא משליחות קבלה ואינו כלום ובשני של גיטין יתבאר בהדיא שאף הולכה בדין זה שהרי שאלוה בקבלה והביאוה מהולכה אלמא שניהם שוין:

לפי דרכך למדת שהתורם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים אין תרומתו תרומה כלל ומכל מקום השותפין תורם כל אחד מהם שלא ברשות חברו וכן האפטרופוס תורם בנכסי יתומים וכן אריס שלא ברשות בעל הבית ויש פוסקים באפטרופוס דוקא להאכיל טבל לא להניח וכן היא שנויה בחמישי של גיטין:

בד"ה פיחת י' או כו' דאמר האומר לשלוחו צא ותרום כו' עכ"ל לשון הברייתא ליתא התם הכי באומר לשלוחו אבל מוקי לה התם הכי כמ"ש לקמן ע"ש וק"ל:

בד"ה נפקא ליה כו' משחיטת פרו של אהרן מדאיצטריך כו' מכלל דבשאר קדשים כו' עכ"ל דליכא למילף במה מצינו שאר קדשים דליבעי בעלים מפרו של אהרן דא"כ לא איצטריך קרא כלל דמהיכא תיתי לן דלא בעי בעלים דשליחית מנלן וק"ל:

בא"ד דבחטאת כתיב אותו אפילו בע"כ כו' אבל שאר קרבנות דלא מקריבין בע"כ כו' עכ"ל לא נמצא כן בשום דוכתא אלא בהיפך איתא בפ"ד דערכין שנינו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן ודריש ליה מדכתיב יקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומייתי ליה לקמן בפרקין (א) וע"כ הנראה להגיה בהיפך דבריהם וכצ"ל והיינו טעמא משום דבחטאת לא כתיב אותו אפילו בע"כ (ב) והלכך כיון דאי איתא לקמן אין מקריבים אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח אבל שאר קרבנות דמקריבין בע"כ לא כו' עכ"ל והכי מסתברא טעמא טפי דבמקום דאין כופין אותו ביה תליא מילתא ויכול נמי לעשות שליח אבל היכא דכופין אותו לא תליא ביה מלתא ואינו יכול לעשות שליח ודו"ק:

בד"ה העובד כוכבים כו' מדמעת כו' ויליף מדגנך ולא דיגון כו' וקשה לפי' דמשמע דפליגי ביש קנין כו' עכ"ל לכאורה לא משמע כן מפרש"י אלא דלא פליגי תנאי דהכא אלא במירוח עובד כוכבים אבל לכ"ע אין קנין לעובד כוכבים וע"כ דליכא למימר דמשמע להו דהא בהא תליא כדפרש"י בפרק השולח דאם כן תקשה להו כמו שהקשו הכא והתם דאין סברא דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ובמירוח ודאי דאיכא תנאי דפליגי בפרק רבי ישמעאל ויש ליישב דבריהם דודאי דאיכא לפרושי הכא דלא פליגי תנאי אלא במירוח אבל לכ"ע אין קנין לעובד כוכבים אלא דא"כ טפי תקשה למ"ד בפרק השולח דיש קנין לעובד כוכבים דכמאן ס"ל ולכך הוצרך ר"י לפרש דאין זה מוכרח דאיכא למימר דכ"ע ס"ל דיש קנין ומשכחת לה כגון שתבואתו גדלה שליש כו' מיהו קשה מה שפר"י בסוף דבריו ואי משום מירוח העובד כוכבים דפוטר י"ל דמיירי שמרחו ישראל כו' וקשה דא"כ כו' מי הצריכו לדחוקי כ"כ כיון דמצינן למימר שפיר דת"ק מחייב במירוח עובד כוכבים ור"ש פוטר דהא מצינו בפרק ר"י דכמה תנאי פליגי נמי בהכי ע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה אי אתמר וכו' ומלתא דרב יוסף לא נדע ר"ל שאם רב יוסף קאי ארישא דמתניתין יקשה דלמא טעמא דמתניתין לא משום מצוה אלא משום איסורא דהא איכא לאוקמי בשאינו מכירה ומלתא דרב יוסף דאמר אף במכירה מ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו מנא לן לומר כן דהא לא נדע זה ממתניתין אבל כי קאי אסיפא נשמע מינה שפיר מלתא דרב יוסף דהא בסיפא ליכא למימר משום איסורא אלא משום מצוה:

פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה מנ"ל ונ"ל דהוצרך לאתויי סיפא דמתניתין דמרישא לא מוכח מידי דמדין שליחות אתינן עלה דאיכא למימר משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואע"ג דאיכא למימר דלאו זכות הוא לו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בגופו מ"מ כיון דגלי דעתא דלא איכפת ליה דהא צא ותרום קאמר מש"ה יכול לתרום דזכין לאדם ולא מטעם שליחות היכא דאיכא צד חובה בגוף הענין ואף ע"ג דזכין לאדם גופא הסכימו רוב המפרשים דהוי מטעם שליחות מ"מ אין זה מוכרח כ"כ כמו שאפרש לקמן מש"ה מייתי מסיפא דמתניתין דפיחת עשרה או הוסיף תרומתו תרומה אלמא אע"ג דאיכא צד חובה אפ"ה מהני כיון דא"ל צא ותרום ומצי למימר בהכי אמדתיך אלמא דהיינו מטעם שליחות כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה מה לגירושין כו' אבל לא מצי למימר שכן ישנן בע"כ כו' עכ"ל. ואיכא למידק היאך שייך הכא האי פירכא דבע"כ דבשלמא לעיל לענין קידושין מגירושין שפיר קאמרינן מה לגירושין שכן ישנן בע"כ דאי משליח להולכה לא מצינן למילף שכן הבעל יכול לגרש בע"כ וכיון שהמעשה מסור כ"כ ביד הבעל שיכול לגרש בע"כ של האשה מש"ה מצי למיעבד שליח משא"כ בקידושין ומשליח קבלה נמי לא מצינן למילף דכיון שמתגרשת בע"כ לא איכפת לן כ"כ בשליחות דאפילו זרק לחצירה מהני משא"כ בקידושין אבל הכא לענין תרומה שפיר מצינן למילף שליח להולכה ואי משום דיכול לגרש בע"כ ואין מוחה בידו ה"נ יכול לתרום את שלו באין מוחה ומעכב ויש ליישב בדוחק מיהו למאי דפרישית לעיל דמשליח להולכה לא מצינן למילף אלא היכא שמסר לשליח שום דבר דומיא דגט משא"כ היכא שאינו מוסר לו שום דבר אלא דברים בלבד כגון בתרומה דא"ל צא ותרום אפשר דלא מהני דהו"ל כעין מילי וא"כ ע"כ הא דבעי למילף תרומה מגירושין היינו משליח לקבלה דהו"ל נמי כעין מילי וא"כ כתבו התוס' שפיר דמשליח לקבלה נמי לא מצינן למילף כיון שמתגרשת בע"כ וכדפרישית כן נ"ל אלא דהתוס' לא נחתו להאי סברא כדפרישית לעיל ועוד דא"כ לא יתיישב במה שכתבו בסמוך בד"ה שכן ישנה במחשבה דמצינן למילף קידושין מגירושין ומתרומה ואמאי הא כי היכי דלא מצינן למילף קידושין מגירושין לחוד במה הצד משליח להולכה ושליח לקבלה אע"כ כדפרכינן דגירושין שכן ישנן בע"כ והיינו דשליח להולכה משום שהבעל יכול לגרש בע"כ באין מוחה ושליח לקבלה כיון שמתגרשת בע"כ וכולה חדא פירכא מיקרי א"כ מה"ט נמי לא מצינן למילף קידושין מגירושין ותרומה דתרומה נמי יכול לתרום באין מוחה משא"כ בקידושין שאין הדבר תלוי בדעתו לבד וכיון שאין הדבר מסור בידו לעולם דאין יכול לעשות שליח אע"כ דהתוספות לא נחתו להאי סברא וסוברים דבתרומה לא הוי בע"כ כמו בגירושין וצ"ע:

גמרא והא דתנן חבורה שאבד פסחה כו' מנא לן ופרש"י מנ"ל דשלוחו של אדם כמותו לשחוט קדשים עכ"ל. ומשמע לכאורה דמשחיטה עצמה קמיבעיא ליה דאי לאו דשלוחו של אדם כמותו היו הבעלים עצמן צריכין לשחוט קדשים שלהם ואע"ג דע"כ ליכא למימר הכי דהא ילפינן מאיש איש שעכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל וע"כ אין יכולין לשחוט קדשים שלהם בעצמם דלאו בני שחיטה נינהו ואפילו למסקנא דקי"ל דשליחות מהני בקדשים מ"מ הא קי"ל דעכו"ם לאו בני שליחות נינהו ולא מצי למיעבד שליח כדאיתא באיזהו נשך מ"מ איכא למימר דשאני התם דאי אפשר בענין אחר וא"כ כל מי ששוחט הוי שלוחא דרחמנא ויותר נראה כיון דבקרבנות עכו"ם לא כתיב ושחט אין אנו צריכין לטעם שליחות וכל אדם יכול לשחוט וגדולה מזו כתבו התוס' בגיטין דף כ"ב דאע"ג דכתיב וכתב ספר כריתות מ"מ לא משמע דוכתב אבעל קאי ואין צורך לשליחות אלא דוקא בפסח קשיא ליה לגמרא כיון דכתיב ושחטו אותו משמע דאבעלים קאי או אפי' בשאר קדשים היכא דכתיב להדיא ושחט ופשטא דקרא משמע דאבעלים קאי ועיין בסמוך מה שאפרש בלשון התוס' מיהו קשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס מחבורה שאבד פסחה מנא לן דאחד יכול לשחוט בשביל כל החבורה ותיפוק ליה מגופא דקרא דכתיב בפסח ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו ואי אפשר ששניהם כא' שוחטין דהכתיב תזבחו וילפינן מינה שאין שנים שוחטין בקדשים ואפילו בדיעבד השחיטה פסולה (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע כמ"ש תוס' ביומא דף ח' מיהו התוס' דחולין פ' השוחט דף כ"ט ע"ב בד"ה תרי זיבחי כתבו להיפך דבדיעבד כשר ובלא"ה דבריהם ביומא צ"ע דהא לרבנן דהרשב"א משמע דמותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל וא"כ ניחא לתלמודא לאקשויי אליבא דכ"ע דאכתי ה"ל שחיטה באחר ומה שכתבתי כאן הם לפי שיטת התוס' ביומא) ואפשר דאכתי אי לאו דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בהכרח הייתי אומר דאף על גב דבשאר קדשים אין שנים שוחטין אפ"ה בפסח כל בני החבורה צריכין לשחוט בסכין ארוכה מדכתיב ושחטו אותו אבל מדר' יהושע בן קרחה ילפינן שפיר דכיון דכתיב כל קהל עדת ישראל דמשמע שכל עדת ישראל שוחטין וזה ודאי אי אפשר בקרבן אחד אע"כ דשלוחו של אדם כמותו כן נ"ל לפי שיטת רש"י ותוס' ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה מנלן דשלוחו של אדם כמותו לשחוט קדשים עכ"ל משמע מלשונו בפשיטות דלקושטא דמילתא בעינן שליחות מיהא בכל הקדשים דכתיב בהו ושחט וכ"ש בפסח אמנם בירושלמי דשמעתין איתא להדיא דלשחיטה לא בעינן שליחות ואדם שוחט פסחו של חבירו אפילו שלא מדעתו אלא דמהירושלמי ליכא ראיה דהתם באמת בעי למידחי דלא ניליף מפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת כו' אע"ג דאין שוחט אלא אחד דשאני שחיטה שאדם יכול לשחוט פסחו של חבירו שלא מדעתו וא"כ משמע אדרבה מדילפינן בשמעתין מפסח אלמא דשחיטה בעי שליחות וא"כ איכא למימר דה"ה לשאר קדשים דכתיב ושחט אלא דלכאורה נ"ל דתלמודא דידן נמי ע"כ סבר דשחיטה בעלמא לא בעי בעלים כשיטת הירושלמי והיינו מדגרסינן בנדרים דף ל"ז אמר ר' יוחנן הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שכן אדם מביא על בניו ובנותיו כשהן קטנים ולענין הפרשה איירי התם ומקשינן אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו שכן מביא על בניו ובנותיו אלמה אמר ר"א הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום ומשני הש"ס שה לבית אבות לאו דאורייתא וא"כ תיקשי למאי דס"ד דשה לבית אבות דאורייתא מאי קשיא ליה יפריש אדם פסח על חבירו שכן מביא על בניו ובנותיו הקטנים דסוף סוף הא ילפינן בשמעתין מייתורא דקראי דשחיטה מטעם שליחות אתינן עלה והיאך ישחוט בשביל בניו הקטנים הא לאו בני שליחות נינהו לפי סברת המקשה מדקשיא ליה אהפרשה מכל זה היה נלע"ד דמצד עיקר השחיטה לא בעינן שליחות בקרבן דשחיטה לאו עבודה היא וכיון שהוא מופרש ועומד ודאי ניחא ליה אם לא היכא דשייך סמיכה בבעלים וכשיטת הירושלמי אלא כל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין פסח דקי"ל נמנין ומושכין ידיהם עד שישחוט א"כ לאו מופרש ועומד הוא לגביה דלמא יזדמן לו פסח אחר וימשך מזה ויתמנה על אחר והיינו דקשיא לן דוקא ממתניתין דחבורה שאבד פסחה דקתני אם שלו נשחט ראשון אוכלין משלו ואם שלהם נשחט ראשון משמע דוקא אם שלהם נשחט ראשון אבל אם שלו נשחט ראשון אע"פ שהם לקחו כבר פסח אחר אפ"ה אוכלין משלו ואמאי הא מכיון שלקחו פסח אחר וגלי דעתייהו דניחא להו טפי הו"ל חזרה לגבי דהיאך אע"כ משום דשלוחו של אדם כמותו ומטעם שליחות אתינן עלה ומש"ה לא מהני חזרה דידהו במה שלקחו פסח אחר דאכתי לא בטלו שליחותייהו בהכי כיון שיכולין לימשוך עד שישחט ובמעשה ראשון תליא מילתא כמו שנבאר לקמן אי"ה בענין ביטול שליחות והשתא מקשה שפיר מנא לן דאי מקרא דולקח הוא ושכינו לא שמעינן מידי דהתם בעומד על גביו מצי איירי דלא הדרו בהו בשעת שחיטה וע"ז מייתי שפיר מדר' יהושע בן קרחה דקרא יתירה הוא לאשמעינן דשלוחו של אדם ממש כמותו לגמרי והא"ש נמי סוגייא דנדרים דמקשה אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו דזכות הוא לו מאי אמרת דלמא ניחא לחבירו בפסח אחר ודאי דהכי הוא אלא מיהא אם יתרצה חבירו בסוף קודם שחיטה לימא דמהני דזכות גמור הוא לו שהרי לעולם יכול למשוך ולהתמנות על איזה שירצה וע"ז מייתי המקשה שפיר ראיה ממה שמביא על בניו הקטנים אע"ג דלאו בני שליחות נינהו אע"כ דבלאו שליחות נמי מהני בין לענין שחיטה בין לענין הפרשה דזכות גמור הוא להם כיון שא"א להם להביא קרבן אחר וא"כ הכי נמי דכוותה אע"כ דאין דנין אפשר משא"א או שנאמר דקטנים בני שליחות נינהו היכא דשייכי בדנפשייהו כמו שנבאר וא"כ במחוסר כפורים נמי איכא למימר הכי כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שרש"י ותוס' לא פירשו כן והנראה מזה דלשיטתם אזלי דזכיה גופא לא הוי אלא מטעם שליחות אלא דלקמן מוכח דאף לשיטת הסוברים כן לפי האמת מ"מ בשקלא וטריא דשמעתין לעולם מצינן למימר שיש סברא דזכיה עדיף משליחות וא"כ אתי שפיר הא דמקשינן הכא מנא לן דוקא בחבורה שאבד פסחה דלא שייך זכייה וקצת מזה ראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שהבליע בנעימת לשונו בין הפרקים ודוק היטב ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון) רש"י בד"ה מנלן דשלוחו של אדם כמותו לשחוט קדשים ומשמע מדבריו דלענין שחיטת קדשים בעינן דעת בעלים וכתבתי מלשון ירושל' דשמעתין משמע דבשחיטת קדשים לא בעינן דעת בעלים כי אם בקרבנות דשייך בהו סמיכה משא"כ בפסח ודכוותיה וכתבתי ג"כ דמסוגיא דנדרים דף ל"ז מוכח כן לכן פירשתי סוגיא דשמעתין ודנדרים לנכון ע"ש באריכות:

תוספות בד"ה נפקא ליה מדריב"ק וא"ת אמאי לא יליף מדאיצטריך בשחיטת פרו של אהרן כו' נראה דמה שסמכו קושיית' על התרצן ולא על המקשן משום דמצינן למימר דבפרו של אהרן איצטריך למעט שלא יהא אחר שוחט ואהרן רואה ובכה"ג אפשר דפשיטא לן דהוי כמותו מטעם זכיה ודוקא בחבורה שאבד פסחה קשיא ליה כיון דאמר צא ושחוט משמע דאין עומדין על גביו בשעת שחיטה אבל על התרצן מקשו שפיר מדמייתי ראיה מושחטו כל קהל עדת ישראל דלמא התם נמי בעומדין על גביו איירי דהפסח נשחט בג' כיתו' ילפינן מהאי קרא אע"כ דלא משמע לתלמודא לחלק בהכי וא"כ מקשו שפיר נילף מדאיצטריך בפרו של אהרן. מיהו למאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושיית התוס' ואף למאי דפרישית נמי בשיטת רש"י דדוקא היכא דכתיב ושחט קשיא לן דליהוי דוקא בבעלים אי לאו דשלוחו של אדם כמותו וא"כ אין ראייה מפרו של אהרן דאף אי בעלמא בעינן בעלים דוקא איצטריך למיכתב ושחט בפרו של אהרן דאי לא ושחט הוה אמינא דלא בעינן אפילו שליחות כלל דשחיטה לאו עבודה היא והנראה מזה דלא נחתו התוס' לסברא זו לחלק בין היכא דכתיב ושחט או לא וצ"ע. ובעיקר דבריהם בענין פרו של אהרן תלמוד ערוך היא במנחות דף י"ח אהא דמקשינן התם אהקישא דוסמך ושחט נילף מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ומשני הש"ס מדאיצטריך למכתב בפרו של אהרן כו'. ואע"ג דלמאי דמתרצין התוספות כאן לא מהני האי שינויא אלא דומיא דפרו של אהרן מ"מ משני התם שפיר דאי ס"ד הקישא דוסמך ושחט מהני לענין בעלים א"כ אמאי איצטריך למיכתב בפרו של אהרן תיפוק ליה מהקישא דבכל הקרבנות שטעונין סמיכה צריך שחיטה בבעלים ואין משיבין על ההיקש משא"כ התוס' כאן דלא איירי מהקישא אלא דקשיא להו דע"כ מסברא ידעינן דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו מדאיצטריך בפרו של אהרן ע"ו מתרצין שפיר דהתם בלא"ה איצטריך לאפוקי מסברא אחריתא כן נ"ל ודו"ק ודאתינן עלה מיהא דבסמיכה בעינן בעלים דוקא דכתיב ידו ולא שלוחו ואפ"ה לא תיקשי אמאי לא ילפינן בשמעתין דבקדשים מהני שליחות מדאיצטריך למעט שלוחו בסמיכה דאיכא למימר דהא דממעטינן שלוחו בסמיכה לאו מייתורא דאיצטריך למעט שאר מילי כדאיתא התם אלא דכולהו מימעטו מפשטא דקרא דכתיב ידו ואע"ג דבגירושין נמי כתיב ונתן בידה ואפ"ה מרבינן שלוחה נראה משום דכתיב ונתן ומרבינן אפילו חצירה וא"כ ע"כ דידה לאו דוקא אלא ידה היינו רשותה כדאיתא בהזהב דף נ"ו משא"כ בידו דסמיכה לא שייך רשותא וע"כ דוקא הוא והא דאמרינן נמי בסמוך וצריכא בקדשים ולא אמרי' דאיצטריך דלא ניליף בבנין אב מסמיכה דלא מהני שליחות הא ליתא דהא אפילו הקישא איכא ואפ"ה לא ילפינן שחיטה מסמיכה מדאיצטריך בפרו של אהרן וכדפרישית אלמא דגלי לן קרא דלא נילף מסמיכה כל עיקר כן נ"ל ודו"ק. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל אקושית התוס' מדאיצטריך בפרו של אהרן ואדרבא נימא איפכא נ"ל שאין מקום לקושיא זו דמפרו של אהרן לא מצינן למילף דשאני עבודת יום הכיפורים דכתיב חוקה ואפי' הני כהני דשלוחי דרחמנא נינהו לא מצי למיעבד וזה ברור אלא דבלא"ה תירץ מהרש"א ז"ל שפיר ודו"ק:

שם בגמרא אלא לא ליכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך אין ה"נ אלא אתם גם אתם ל"ל מיבעיא ליה לכדר' ינאי דא"ר ינאי מה אתם בני ברית כו'. וכבר הקשיתי לשאול בחידושי לגיטין דף כ"ג ע"ב דאכתי אמאי איצטריך הא דר' ינאי כלל לא ליכתוב גם אתם בתרומה וע"כ נילף עיקר שליחות מגירושין וקדשים וא"כ ממילא אימעוטי עכו"ם אפילו בתרומה כיון דלא אתיא לן אלא מהנך ובהנך עכו"ם לאו בני שליחות נינהו וכמו שכתבו התוס' שם אליבא דר' שמעון ומה שכתבתי שם מלבד שהוא דוחק לומר כיון דעכו"ם איתא בקדשים אע"ג דליתא בגירושין נילף תרומה מיניה אלא דלפי סוגי' דשמעתין משמע דקדשים היינו פסח וא"כ הא עכו"ם ליתא בפסח ועוד הקשיתי בלשון התוס' דגיטין דף ס"ד ע"ב שכתבו בהדיא דלא ממעטינן קטן משליחות אלא דומיא דתרומה היכא דליתא בדנפשיה וזה ממש היפך דבריהם בפ' כל הגט לכך נראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי אליבא דר' שמעון כיון דאתם גם אתם בתרומה לא איצטריך ליה כלל לא לענין שליחות ולא לענין מיעוט העכו"ם א"כ שפיר אמרינן מסברא למעט עכו"ם בכל התורה אפילו היכא דשייך בדנפשיה דסוף סוף לא מצינן למילף שליחות בשום ענין אלא למאן דאיתא בגירושין וקדשים כיון דמהתם ילפינן עיקר שליחות משא"כ לרבנן דילפי אתם גם אתם לכדר' ינאי א"כ מדאיצטריך האי קרא ע"כ דקרא אתא לגלויי דאפילו מאן דליתא בגירושין וקדשים מ"מ היכא דשייך בדנפשיה מצינן למילף שליחות אלא דבעכו"ם מיעט הכתוב בפירוש דאע"ג דאיתא בתרומה אפ"ה מימעט ומינה ילפינן לכל התורה כולה דאפילו היכא דאיתא בדנפשיה לאו בר שליחות הוא משא"כ לענין קטן אע"ג דליתא בגירושין ולא בקדשים למאי דקי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא אפ"ה לא ממעטינן להו אלא היכא דליתנהו בדנפשיה משא"כ לענין ממון למאן דסובר דאית להו זכיה מדאורייתא זוכין אף לאחרים כדברי התוס' בגיטין ואף דמלשון התוס' שם משמע דקטנים נמי ממעטינן מאתם ע"כ לאו ממיעוטא דקרא משמע להו הכי דמהיכא תיתי אלא דבלשון קושייתם שפיר כתבו דממעטינן לקטנים מדלא ילפינן שליחות אלא מתרומה וקטנים לאו בני תרומה נינהו וה"ה דהוי מצי לאתויי גירושין וקדשים אלא דלשון הגמרא דאיזהו נשך נקטי' וע"ז מתרצין שפיר שם דאפ"ה לא ממעטינן קטן אלא היכא דליתנהו בדנפשייהו אבל היכא דאיתנהו בדנפשייהו לא ממעטינן להו והיינו מהאי דהכא גופא מדאיצטריך לרבנן אתם גם אתם למעט עכו"ם כנ"ל נכון ליישב שיטת התוס' דגיטין דלא ליקשי אהדדי וממילא רווחא שמעתין ודו"ק:

שם דאמר ר' ינאי אתם גם אתם מה אתם בני ברית נראה דאיצטריך למכתב גם אתם דמאתם לחוד לא הוי שייך למעט ממשמעות דקרא עכו"ם משליחות דמה ענין שליחות לכאן אלא הוי דרשינן מהאי קרא גופא דבעכו"ם ליתא בתרומה דנפשיה אבל עכשיו דכתיב גם והאי גם איירי משליח ואע"ג דלא איצטריך לגוף השליחות אתא לגלויי אאתם דכתיב בתרומה דקאי אשליח דוקא אבל בתרומה דנפשיה איתא כיון דאשכחן דאיתא אפי' בקדשים דנודרין נדרים ונדבות וכמ"ש התוס' והכי איתא בירושלמי דתרומות כן נ"ל אליבא דרבנן ולפ"ז נאמר דלרבנן לא איצטריך למעט תורם את שאינו שלו דמהיכא תיתי ולמעוטי שותפין ואריסין ואפוטרופסין לא משמע להו דבאמת תורמין תרומה כדאיתא במשניות דתרומה ובגיטין דף כ"ב לענין אפוטרופוס דמוקמינן התם דאתם ולא שותפין ולא אפוטרופסים היינו להניח ובירושל' משנינן כאן להלכה כאן למעשה ולכולהו שינוייא ע"כ מיעוטא דשותפין ואפוטרופסים מאתם היינו אסמכתא בעלמא וכ"כ הרשב"א בחידושיו לגיטין ע"ש וטפי משמע לרבנן קרא דאתם למעט שליחות העכו"ם משא"כ לר' שמעון דעכו"ם ליתא בדנפשייהו מדאיתקוש לקדשים וממילא דליתנהו בשליחות וא"כ ע"כ דריש אתם למעט שותפין ואריסין ואפטרופסים דשקולין הם ויבואו כולם ולמעט תורם שאינו שלו לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי ואגב גררא דאינך נקיט ליה בסמוך ולפ"ז הא דאמרינן בסמוך כיון דאמר מר אתם ולא שותפין כו' משמע דמימרא פשוטה היא לכ"ע מדנקט בלשון אמר מר מ"מ אליבא דרבנן לאו דדשא גמורה היא אלא אסמכתא ולר"ש דרשא גמורה ולפ"ז בגיטין גבי אפוטרופסים דמפלגינן בין להאכיל בין להניח היינו אליבא דרבנן דוקא. אלא דלפ"ז קשיין דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דבפ"ד דתרומות כתב דשותפין ואריסין ואפוטרופסים בדיעבד תרומתן תרומה משמע דהיינו כרבנן דלר"ש כיון דדרשא גמורה היא לא שייך לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכ"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס ובאותו פרק כתב דההיא דעכו"ם שתרם תרומתו תרומה דהיינו כרבנן וע"כ לא מיתוקמא אלא כר"ש דלרבנן ע"כ תרומת עכו"ם מדאורייתא כדמוכח בשמעתין ובסמוך אפרש לנכון ודו"ק:

גמ' לרבות את השליח עי' יבמות קא ע"ב תד"ה וקראו לו ובערכין דף ב ע"א תד"ה קרבנו:

שם ישנה במחשבה עי' גיטין לא ע"א תד"ה כך תרומת מעשר:

שם מכאן ששלוחו ש"א כמותו עי' בפרש"י בחומש ס' ויקרא כ"ד י"ד בפסוק ורגמו אותו כל העדה:

שם גם אתם למה לי עי' טורי אבן חגיגה י' ע"ב ד"ה מה התם: