מסכת קידושין דף מ״ח עמוד ב׳

אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירן לה והרי לשם קידושין הוא מוחלו אצלה ואין כאן מלוה כשמחזירן לה:

ואיבעית אימא דכ"ע ישנה כו' ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת:

והכא באומן קונה כו' כלומר הכא בשלא התנה להיות שכיר ימים אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך ובאומן קבלן כשמשביחו ועשה מן הזהב כלי קונה לזכות בכלי כשהוא משביחו קמיפלגי ר"מ סבר אומן קונה בשבח כלי ואין בזו לומר ישנה לשכירות כו' דכל מה שמשביח אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמחזירו לו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו:

אין אומן קונה כו' והרי הוא כשאר שכירות:

בשכר שעשיתי עמך התקדשי לי אינה מקודשת דהויא ליה כמלוה:

בשכר שאעשה עמך מקודשת לכשיגמור ויתננו לה דקא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף:

ר' נתן אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף:

וכ"ש וכו' וכיון דגמרו והחזירו לה כבר היא מלוה גמורה:

דכ"ע ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אין לדקדק מכאן דהלכה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דהא לא הוה מצי למימר דכ"ע אינה לשכירות דא"כ מ"ט דמ"ד אינה מקודשת אך יש להביא ראיה דהלכה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מההיא דפ"ק דמסכת ע"ז (דף יט:) תנן הגיע לכיפה שמעמידים בה עבודת כוכבים אסור לבנותה וקאמר ר"א בגמ' דאם בנה שכרו מותר ומפרש התם טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואימת קמיתסר במכוש אחרון ובמכוש אחרון לית בה שוה פרוטה ש"מ דהכי הילכתא דליכא מאן דפליג ואין נפקותא לענין חזרה דהא דאמר רב (ב"מ דף עז.) פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום היינו אפי' למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אבל איכא נפקותא לענין קידושין דאי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף חשיב האי שכירות מלוה ואינה מקודשת ולענין עבודת כוכבים אם בנה שכרו מותר ואע"ג דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף כדאמרי' בפרק איזהו נשך (ב"מ דף סה.) כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת:

הא במיא פי' הקונטרס במיא שאינם חשובים אמרי' בו ולא במה שבתוכו בחמרא דחשוב במה שבתוכו ולא בו ובציהרא פירש ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל והכוס צריך לו לשומרו לשון אחר ציהרא שמן כמו יצהר שצריך לכלי שמשהין אותו לזמן גדול בו ובמה שבתוכו וקשה לר"ת דאין זה סדר הברייתא שהביא לכן פר"ת במיא בו ובמה שבתוכו שהמים בטלים לגבי הכוס בחמרא בו ולא במה שבתוכו שהיין חשוב ואינו בטל לגבי הכוס ומ"מ אינו חשוב כ"כ שנאמר דדעתה תהא על היין אבל בציהרא במה שבתוכו דחשוב יותר מן הכוס אבל לא בו דהכוס אינו בטל לגבי ציהרא ומיהו קושיא דר"ת לאו קושיא היא שהרי מצינו בגמרא דאינו חושש לסדר הברייתא כדאמר בפ' הישן (סוכה כו.) גבי לא יישן אדם בתפילין לא שינת קבע ולא עראי כו' ודוק ותשכח:

איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא פי' כגון שצריכה כסף להשלים תכשיט של כסף שעושה ומיהו היכא שהטעה האשה בממון לא פליג. רבי שמעון:

דהוה צייר בבליתא פי' בקונט' כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט וכשהגיע ליד האשה מצאתו של זהב ולעיל כי פריך נמצא מעיקרא נמי זהב היה לא מצי לשנויי מאי נמצא דהוה צייר בבליתא דהא האשה עצמה מקבלת קידושין א"כ יודעת היא שהוא של זהב שאם היא סבורה שהוא של כסף הוי קשיא ליה אמאי מקודשת והא איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא וכ"ש שהשליח יודע כך דאל"כ טועה הוא ואין הקידושין כלום ולא שייך התם טעמא דמראה מקום היא לו אבל הכא שעשאתו שליח לקבל קידושין שייך טעמא דמראה מקום היא לו:

אמרי אי סבירא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דכולי עלמא מקדש במלוה אינה מקודשת. קשיא לן והא מלוה שיש עליה משכון היא, דהא תפיס להו אאגריה, כדאמר במציעא בפרק השוכר (פ, ב) וקיימא לן דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יהודה כדאיתא בפרק קמא דמכילתין (יט, א) ופסקה הרב אלפסי בהלכות. ויש לומר דשאני משכון הואיל וקני ליה או כר' יצחק או כר' יוסי בר יהודה, אבל הכא נהי דתפיס ליה אאגריה ולא מהדר ליה למריה עד דפרע ליה, אבל מעיקרא בתורת משכון לא אתפסוה ניהליה, והראיה מדתנן התם (ב"מ פ, ב) כל האומנין שומרי שכר הן, ואמרינן בלישנא קמא דסתמא דלא כר' מאיר דאמר שוכר לאו כנושא שכר, ואם איתא תיפוק ליה מהא דהוה ליה כמלוה על המשכון, ואלו במלוה על המשכון לר' מאיר שומר שכר הוא בין בהלוהו פירות בין הלוהו מעות, דסתם מתניתין ר' מאיר, ועוד דהוא בר פלוגתיה דר' יהודה, ועוד דאפילו לר' יהודה נמי אי הוה ליה כמלוה על המשכון שומר שכר הוי, ואפילו ללישנאר בתרא, משום דהא מודה ר' יהודה דהוי שומר שכר בשהלוה עליו פירות מיהא, ואומן נמי כמלוה עליו פירות הוא, דמינח ניחא ליה דאשכח גברא דאיגר ליה (ואמר) לדידיה ושבקיה לכולי עלמא, וכענין שאמרו שם בגמרא. ועוד יש לומר לענין קושיין דלא הוי כמלוה על המשכון אלא באומר הבא מעות וטול את שלך, הא טול את שלך והבא מעות ואפילו אומר גמרתיו, לאו כשומר שכר הוא כדאסיקנא התם, וכיון שכן לא הוי כמלוה על המשכון, והכי נמי כסתמא דמי, דהא לא אמר לה הבא מעות ולא הוי כמלוה על המשכון, ובתוס' רבותינו הצרפתים ראיתי שעמדה להם בקושיא.

מר סבר אינה לשכירות אלא לבסוף ומר סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. כלומר וכל פורתא ופורתא הויא מלוה עליה, וכי מצטרף לפרוטה מלוה היא, והמקדש במלוה אינה מקודשת, וקשיא לי ומאי שנא מהתקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאף על פי שאין באחת מהן שוה פרוטה מקודשת (מז, א) דכי מתאכלי ברשותה קא מתאכלי, דהכא נמי שכירות זה לא ניתן לחזרה, ופורתא פורתא כי אתי זכיא ביה איהי בתורת קדושין, וכי מלו לפרוטה אי נמי לכשנגמר הכלי מקודשת, דהאי שכירות לא למלוה דמי כדאמרן, ויש לומר דהתקדשי לי באלו שאני, הואיל ואיתנהו כולהו קמן מונה והולך הוא, אבל שכירות דבשעה דאיתיה להאי פורתא ליתיה להאי, ולא אתי להאי עד דאזיל ליה אידך, לא חזו לאצטרופי כלל, והלכך אינה מקודשת, אבל אי סבירא לן דאינה לשכירות אלא בסוף כולא אגרא בבת אחת אתי, והלכך מקודשת כנ"ל. ולענין פסק הלכה קיימא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, דתנן לקמן בפרק האומר (קידושין סג, א) הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ושאעשה עמך כפול, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל, הרי זה מקודשת, ואתמר עלה אמר ריש לקיש והוא שנתן לה שוה פרוטה, אבל בשכר לא, מדקתני על מנת ולא קתני בשכר, וקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, דאף על גב דאפליגי תנאי בברייתא בהא מלתא הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא, וקיימא לן כסתם מתניתין, ותנן בעבודה זרה פרק קמא (יט, ב) הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה, ואמרינן עלה בגמרא בנה מאי, ואמר ר' אלעזר אם בנה שכרו מותר, ומפרש התם טעמא דר' אלעזר דקסבר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, אימת מתסר במכוש אחרון, מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה. וקבלנות דכלי כגון דאמרה ליה עשה לי שירין ונזמים ואתן לך מנה, קיימא לן דאינו קונה בשבח כלי, ושכירות היא, דבעו מיניה מרב ששת (ב"ק קיב, ב) קבלנות עובר בבל תלין או אינו עובר, אומן קונה שבח כלי והלואה היא ואינו עובר, או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות היא ועובר, אמר להו עובר ושכירות היא, כדאיתא בפרק המקבל וגרסינן נמי בבא קמא פרק הגוזל (ב"ק צח, ב) נותנו לאומנים לתקן וקלקלו כו', אמר רב אסי לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל כו', אבל נתן עצים לחרש לעשות שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור, מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי, ושקט וטרי בה ואסיק רבא דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי, וקיימא לן כותיה. והמקדש במלוה אינה מקודשת, במלוה ופרוטה מקודשת, דדעתה אפרוטה, וכדתנן בפרקין דלקמן (קידושין סג, א) על מנת שאדבר עליך לשלטון מקודשת, ואתמר עלה אמר ריש לקיש והוא דיהיב לה פרוטה, דהוה ליה מלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה, והלכך מקודשת. ועוד דאמר רבא לעיל (קידושין מו, א) שמע מינה מדר' אמי תלת וחדא מינייהו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, וקיימא לן כר' אמי וכרבא דמפרש לה, ועוד דקיימא לן כר' יהודה הנשיא דאית ליה הכי בהדיא בברייתא, דהא קיימא לן הלכה כר' מחברו, וכן כתב ר"ח ז"ל.

ולית ליה לר' שמעון יין ונמצא חומץ תמוה לי דהוה ליה לאקשויי ולית ליה לר' שמעון של שקמה ונמצאו של זית של זית ונמצאו של שקמה שניהם יכולין לחזור בהם (ב"ב פג, ב) דמתניתין לההיא דמיא דשני מינין נינהו, ויש לומר דאלימי אלים לקושייה דאפילו במין אחד נמי מקח בטל משום דאיכא דניחא ליה בהא ולא ניחא ליה בהא, כל שכן הכא דשני מינין נינהו, ועוד דאיכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא לפי מקומו ושעתו. ואי נמי איכא למימר דלגבי קדושין שאינה מחזרת להתקדש במין ידוע, אלא שהוא אומר לה התקדשי לי בכך אין קפידתה אלא בתועלת הדבר והנאתו, והלכך אי לאו טעמא דאיכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא מקודשת, דמאי איכפת לה, אדרבה משובח חביב ואנן סהדי דניחא לה, וכל הנך דמתניתין דעל מנת שאני עני ונמצא עשיר, בן עיר ונמצא בן כרך, שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב, טעמא אית להו, דאיכא דניחא ליה בהכי ולא ניחא ליה בהכי, כדגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ב) כהן ונמצא לוי ניחא לוי ונמצא כהן יכולה למימר לא הוה בעינא טרחתא דכהונתא. ניחא עשיר ונמצא עני, עני ונמצא עשיר יכולה היא מימר לא הויא בעיא ד' רוחי' רבא אצלי. ניחא קרוב ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב יכולה היא מימר בעיא הוינא מטרפסא אזלא מטרפסא אתיא.

כגון דאמר לשלוחיו הלוני דינר של כסף ולך קדש לי אשה פלונית והלך והלוהו דינר של זהב מר סבר קפידא הוי ומר סבר מראה מקום הוא לו. קשיא לי האיך אפשר לומר דמראה מקום הוא לו, ודלמא מתנה מועטת הוא רוצה ליתן לה ולא מתנה מרובה. ותירצו בתוס' שהלך וקדשה בזהב שוה דינר של כסף. ואינו מחוור בעיני, דהא דינר של כסף ודינר של זהב קתני. ועוד תירצו שהשליח מוחל לו המותר שעל דינר שכל כסף. וגם זה אינו מחוור לי, דאם כן למה אינה מקודשת, שאין לומר קפידא במה שאינו מפסיד כלל, וכדאמרינן לקמן (קידושין ז, ב) גבי הלך וקדשה במקום אחר דטעמא משום דבההוא דוכתא רחמי ליה ולא ממלו מילי עלויה, ובגיטין משום דלא ניחא ליה דמבזו נפשיה בההוא אתרא, הא אי ליכא טענה בכדי לא קפדי איניש, וכדאמרינן בכתובות בפרק המדיר (כתובות עב, ב) במאי דקפדי אינשי קפיד במאי דלא קפדי אינשי לא קפיד. ובמקצת הנוסחאות יש במאי דקפדי אינשי הוי קפידי קפידא במאי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא, וכל שכן הכא דלא שמעינן ליה דקפיד. ועוד דאמרינן בגיטין פרק התקבל (גיטין סה, א) גבי ערב לי בתמרים והלך ועירב לו בגרוגרות, תנא חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב, אמר רבא הא רבנן והא ר' אליעזר, הא רבנן דאמרו קפידא הוי, הא ר' אלעזר דאמר מראה מקום הוא לא, רב יוסף אמר הא והא רבנן ולא קשיא כאן בשלו כאן בשל חברו, כלומר בשלו הוי קפידא בשל חברו לא הוי קפידא, דמאי איכפת ליה. ומסתברא דמאן דאמר מראה מקום הוא לו סבירא ליה דאנן סהדי דמינח ניחא ליה, דחזקה רוצה הוא להתיקר בית חמיו או בית ארוסתו, והיינו כשהטעוהו לגריעותא, כגון דאמר לו הלויני דינר של זהב והלוהו דינר של כסף שאינה מקודשת, דרוצה הוא להתיקר ולא להתבזות במתנה מועטת, וחכמים אומרים מכאן ומכאן קפדיא הוי דאיכא דלא ניחא ליה למיהב מתנה מרובה, ואיכא דלא ניחא ליה למיהב לה מתנה מועטת, והכל הולך אחר דבריו ויעשה מפורש כפירושו.

הכא במאי עסקינן שאמרה היא לשלוחה זה וקבל לי קדושי מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב. קשיא לי והא התקדשי לי קתני, תתקדש לי מיבעי ליה, ויש לומר דהתקדשי לי דקתני היינו מה שאמרה היא לשלוחה קבל לי קדושין מפלוני דאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף. ואם תאמר אמאי לא אוקמוה נמי למתניתין בשאמר לו לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית שאמרתי לה התקדשי לי בדינר של כסף, והלך שליח וקדשה סתם בדינר של זהב דהוא צייר בבליתא, דהשתא נמי לא קשה לישנא דמתניתין כלל, דהתקדשי לי היינו מה דאמר ליה שאמרתי לה התקדשי לי והטעה נמי אתי שפיר דאיהי כי קבלתו סבורה היתה של כסף כמו שאמר לה משלחה, נמצא נמי דהוה צריי בבליתא, ואיכא למימר דאכתי קשה הטעה הטען מיבעי ליה דשניהם הטען. אי נמי איכא למימר דכיון דמחזר אחריה לקדשה בין על ידו בין על ידי שלוחו חזקה מקפד קא קפדא, דאיכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא, ואיהי אדבורא קמא דידיה קא סמכא. ואדעתא דדינר של כסף קבלתיה, אבל כי אמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני, אף על פי שאמרה ליה התקדשי לי בדינר של כסף, ספור דברים הוא דאמרה ליה, ולא בקפידא קאמרה, והלכך מקודשת כנ"ל.

כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו והא דלא חשיב רבי דאמר בפרק הספינה (בבא בתרא עו, ב) גבי משוך פרה וקני דמראה מקום הוא לו, איכא למימר דלא חשיב אלא תנאי דפליגי במתניתין.

הכא במאי עסקינן כגון שהוסיף לה נופך משלו והוה ליה כמקדש בשכירות פעולתו שהוא מלוה ובנופך זה שהיה משלו כמקדש במלוה ופרוטה רבנן סברי דעתה אמלוה ור"מ סבר דעתה אפרוטה והלכתא כרבנן. ואיכא למידק למה לי נופך וממון אחר ותיפוק לי' דאפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי מכל מקום מצי תפוס ליה אאגרא והוה ליה מלוה על המשכון וקיימא לן דמקדש במלוה שיש עליה משכון ומחזיר המשכון מקודשת. ואיכא למימר דטעמא דמקדש במשכון מקודשת היינו משום דדעתה אמשכון דאיהו קני ליה למשכון מדרבי יצחק וכי אמרינן הכי במשכון דאתי לידיה ברשות לוה בשעת הלואתו א"נ על ידי בית דין שלא בשעת משכון דאתי לידיה מעיקרא בתורת משכון אבל האי דלא אתיא לידיה בתורת משכון אלא דאיהו תפוס ליה לנפשיה לא קני ליה תדע דהא בין לרבי יהודה בין לר"מ מלוה על המשכון שומר שכר ואלו באומן אמרינן דלר"מ הוה שומר שכר אבל לא לרבי יהודה אלמא אין דין אומן כדין מלוה על המשכון והכי נמי משמע מדאמרינן התם דשכירות שיש עליו משכון דאין עוברין עליו משום בל תלין ואלו אומן למאן דאמר אין אומן קונה כלי בשבחו עובר עליו ב"ה משום בל תלין כדקיימא לן בפ' המקבל הרמב"ן זצ"ל:

דתניא בשכר שעשיתי כבר עמך אינה מקודשת דהא מלוה היא בשכר שאעשה עמך מקודשת קסבר אינה לשכירות אלא בסוף. ורב נתן סבר אפי' בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת דקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא מלוה כדפירש ואזיל והלכתא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כדאיתא בבבא קמא ובפ"ק דע"ז. והלכתא מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כמתניתין דלעיל דהתקדשי בתמרה דתוקמה כרבי והלכתא כותיה:

התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותניא אידך כו' לא קשיא הא במיא הא בחמרא הא בציהרא. פי' רש"י ז"ל הא דקתני בו ובמה שבתוכו בציהרא שמסתפקין ממנו מעט וצריכא היא לכלי מן הסתם והא דקתני בו ולא במה שבתוכו במיא דמיא לא חשיב ולא חזי לקדושין דלית ביה שוה פרוטה והא דקתני במה שבתוכו ולא בו בחמרא דחשיב לקידושין. ואינה צריכה לכליו דהא קאי למשתייה ואע"ג דלא מהדרינן על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון לאו אריא היא הא אשכחן דכוותיה בפ' הישן גבי הישן בתפילין כדאיתא התם. ור"ת ז"ל מפרש אותם כסדרן דהא דקתני בו ובמה שבתוכו במיא שהכלי צריך לקדושין והמים בטלים אצלו ודקתני בו ולא במה שבתוכו בחמרא דלא בטל לגבי הכלי ואיהו במאי דחשיב טפי מקדש לה ודעתו עליה ומנא חשיב טפי ודקתני במה שבתוכו ולא בו בציהרא דציהרא חשיב טפי ולא בטיל מנא גביה ונכון הוא:

הכא במאי עסקינן כגון שאמר לשלוחו הלוני דינר של כסף ולך וקדש לי בו אשה פלונית והלך והלוהו דינר של זהב מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. מסתברא דמיירי בדלא בעי שליח לאישתלומי מיניה אלא דינר של כסף משום הכי סבר רבי שמעון דליכא קפידא כיון דלית ליה פסידא ורבנן סברי דאפילו הכי מקפיד הוא שלא לקדשה אלא בדינר של כסף לא מדיליה ולא משל אחרים הא כל היכא דבעי שליח לאשתלומי מיניה דינר של זהב שקידשה ע"מ כן דכ"ע קפידא הוה שלא אמרו מראה מקום הוא לו אלא היכא דליכא פסידא בשינוי שליחותו. והא דנקט ליה תלמודא סתמא משום דדינא הכי הוא מסתמא דלית ליה לשליח לאישתלומי מב"ה אלא דינר של כסף שנתן על פיו ולא השאר שהוסיף מדעתו דבמה נתחייב לי כנ"ל:

הא דתנן גט פשוט עדיו מתוכו כו' מפורשת יפה במקומה:

המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש של דבש ונמצא של יין בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף על מנת שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני אינה מקודשת ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח הרי זו מקדשת על מנת שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתין בן עיר ונמצא בן כרך בן כרך ונמצא בן עיר על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו על מנת שיש לי בנים ואין לו על מנת שאין ויש לו ועל כלם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ כן אינה מקדשת וכן שהטעתו אמר הר"ם פי' כונתה ורצונה בזה הדבר המיוחד לא לאחר ולזה אין הלכה כר' שמעון גדלת אמרו בתלמוד גודלת ר"ל מתקנת הנשים ולא חלק ר' שמעון בטעות היחס שהיא בלתי מקודשת ואע"פ שהטעה או הטעתו לשבח כי לפעמים לא ירצה אחד מהם אלא כמותו ביחס או פחות ממנו ומהעיקרים ג"כ אצלנו דברים שבלב אינן דברים:

אמר המאירי ר"ל והיא קבלתו על דעת יין כמו שהוא אומר ונמצא של דבש אע"פ שהדבש שוה יותר מן היין אינה מקודשת שמא באותה שעה נוח לה ביין מבדבש ואין צריך לומר בכוס זה של דבש ונמצא של יין שהרי עכשו נמצא הטעות פסידא אצלה ודרך כלל כל שאמר לה בדבר זה ונמצא דבר אחר אפילו הטעתו לשבח אינה מקדשת ואין בזה חלוק בין שני מינין למין אחד הואיל ומכל מקום יש שנוי השם בין זו לזו אינה מקודשת כגון יין ונמצא חומץ או קישות מרה ומתיקה וכל כיוצא בזה הואיל ובשעה שקבלתהו קבלתהו על דעת מה שהזכיר כגון שהיה בלילה ואינה רואה מה שמקבלת בשעת הקבלה שאלו רואה בשעת הקבלה ודאי מקדשת אפילו הטעה בפחות ממה שהזכיר דודאי סברה וקבילה ויש מפקפקין בזו הא בשלא הרגישה בטעות בשעת הקבלה אינה מקדשת מעתה בדינר של כסף ונמצא של זהב או של זהב ונמצא של כסף על מנת שאני עני ונמצא עשיר או על מנת שאני עשיר ונמצא עני אינה מקדשת שאף העניות יש לו מקום אצל עשירה שרוצה להתגבר ולהיות בעלה כפוף וכן בכל כיוצא בזה בכל הדברים ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח מקדשת ופירשו בגמרא שלא חלק ר' שמעון על מה שהזכרנו שכל שקבלה היא את הקדושין בחזקת מה שהזכיר ונמצא שהוא דבר אחר אינה מקדשת אלא שר' שמעון על מחלוקת אחר הוא סובב שלא הוזכר והוא שלא קבלה היא עצמה את הקדושין ואף המקדש לא דבר עמה כלל אלא שאמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני שאמר לי שיקדשני בדינר של כסף והלך ונתן לו של זהב שלדעת תנא קמא אינה מקודשת שזה שאמרה לו בשל כסף דרך קפידא אמרה שאינה רוצה אלא בשל כסף ור' שמעון סבר שאינה אלא מראה מקום כלומר אף בכל מה שיתן לך אפילו בכסף שהוא דבר קל אצל מקדש שדרכו לחזר אחר תכשיטין נאים או מטבעות של זהב ואף בזו הלכה כתנא קמא שקפידה היא ואינה מקדשת וכן הדין אם אמר הוא לשלוחו הלויני דינר של כסף ולך וקדש לי אשה פלונית והלך ולוהו דינר של זהב שהוא קפידא ואינה מקדשת:

ואחר שביארנו טעות שבשבח ממון הזכיר טעות שבשבח יוחסין על מנת שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתין אינה מקדשת ואף בהטעאה בשבח גם כן כגון מלוי לכהן או מנתין שאינו מטיפה כשרה לממזר שהוא מטיפה כשרה שאם מלוי לכהן וכיוצא בו אף היא אומרת מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא ובנתין וממזר שמא היא יודעת בעצמה מה היא ומה טיבה ומתיראה שהממזר יתגאה עליה יותר מן הנתין ורוצה היא בפחות ביתר כדי שיהא שלום מצוי בינו לבינה וכן בכל כיוצא בזה:

על מנת שאני בן עיר ונמצא בן כרך וכבר אמרו שישיבת הכרכים קשה אם מצד היוקר אם מצד שעוברים ושבים דוחקין וכן אף בן כרך ונמצא בן עיר שנמצא הטעות לשבח שמא אף היא נוח לה בכרך ובתוספתא אמרו על מנת שאני בשם ונעשה בורסי הואיל ובשעת הקדושין היה בשם מקדשת וכן כל כיוצא בזה על מנת שאני בשם ונמצא בשם ובורסי מקדשת על מנת שאיני אלא בשם ונמצא בשם ובורסי אינה מקדשת וכן כל כיוצא בזה על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק או אפילו רחוק ונמצא קרוב שמא אף היא נוח לה בכך על מנת שיש לי בת שפחה מגדלת ר"ל גדולה ויש מפרשין בת או שפחה מגדלת כלומר ולא תהא צריכה לטרוח בצרכי הבית כל כך וכן באין לי ויש לו שמא נוח לה בטורח זה ולא תהא שם בת ולא שפחה רגילה בבית מקודם לה כדי שתעשה כרצונה בבית ולא יהו בת ושפחה מגלות עניניה ובגמרא פירשוה בת שפחה נכבדת כלומר שנולדה מעבד עברי ושמא מתוך חשיבותה אין זו רוצה בה אלא שלא הוצרכו לפרשה כן אלא לומר שאף זו שבח יוחסין הוא ולא חלק בה ר' שמעון ולענין פסק אין לנו שאף בשבח ממון הלכה כתנא קמא ויש מפרשין מגדלת מלשון מגדלא נשיא ר"ל גודלת גדילים או בעלת אי זה אומנות ובכלם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אף לכשיתברר לי בטעות זו שעל כל פנים הייתי רוצה להתקדש לו אינו כלום שאין דברים שבלב דברים לסתור מה שנאמר בפירוש בשעת מעשה ואינה צריכה גט אף מדברי סופרים הא מכל מקום אם אמרה כן בשעת הקדושין ר"ל ניחא לי לאיקדושי לך בין כהן בין לוי וכן בשאר מקדשת כן כתבוה אחרוני הגאונים שבספרד ואע"ג דלא איקיים תנאיה הואיל ולאו בדידה אתני אלא בדנפשיה ואיהו ודאי מידע ידע אי כהן אי לוי לאו מקח טעות הוא ועוד דהא מכל מקום מכיון דאיהי עקרה לתנאיה והוא שתק בטליה לתנאיה וכן היא שהטעתו כגון שאמר לה על מנת שאת לויה ונמצאת כהנת אפילו אמר הוא בלבי היה שתתקדש לי על כל פנים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה אלו הן:

הרי שנתן לאשה כוס מלא ואמר לה התקדשי לי בכוס זה אם היה של מים אינה מקדשת אלא בו שהמים אינן חשובות בעיניה ודעתה על הכלי לבד ואם אין הכלי לבדו שוה פרוטה אפילו היה שוה פרוטה עם המים אינו כלום ואם היה של יין אינה מקדשת אלא במה שבתוכו שכך דרכן של בני אדם נותנין כוס של יין לשתות על מנת להחזיר את הכוס וכל שאין ביין שוה פרוטה אינה מקדשת היה של שמן דעתה על הכל שהרי אין אדם עשוי להוציא את השמן לשעתו ודעתה עליו שהוא נותן לה את השמן ואת הכלי להיות השמן שמור בתוכו זהו פירוש גדולי הרבנים ויפה פירשו ואע"פ שלא באו התירוצין כסדר הבריתות מצינו כיוצא בו הרבה בתלמוד ואחת מהם לדוגמא בשני של סכה תני חדא אין ישנים בהם לא שינת עראי ולא שינת קבע ותניא אידך ישנים בהם עראי ולא קבע ותניא אידך ישנים בהם בין עראי ובין קבע ותירצו שלא כסדר הבריתות ומכל מקום גדולי המחברים פירשום בדרך אחרת וכסדר הבריתות שבמים בו ובמה שבתוכו ונראה הטעם שהמים אין להם שום חשיבות ודעתו היה לעשותם סעד לכלי וודאי דעתו על שניהם וביין בו ולא במה שבתוכו לנראה הטעם שבודאי לא היה דעתו לקדש על היין שסובר הוא עליה שתהא עיניה נותנת בכוס ואף היין מקפיד הוא עליו מתוך שיש לו קצת חשיבות ואין דעתו לעשותו סעד לכלי ובשמן במה שבתוכו ולא בו שמתוך רוב חשיבותו דעתו על השמן ושתריקהו לשעתה הוא מגיש והיא מוצקת ויש מפרשים במים בו ולא במה שבתוכו כפירוש ראשון וביין בו ובמה שבתוכו שבודאי לא בא אלא לעשותו סעד לכוס ומתוך בלבול הפירושין ראוי להחמיר בכלם:

אע"פ שהיין והחומץ לענין תרומה מין אחד הוא כמו שביארנו לענין מכירה כל שהשמות חלוקים אפילו במין אחד הרי זה מקח טעות ומעתה קבל עליו למכור תבואה שחמתית ונמצאת לבנה או לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור הלוקח והמוכר:

גמרא תני חדא בו ובמה שבתוכו וכו' בו ולא במה שבתוכו וכו' במה שבתוכו ולא בו וכו' כצ"ל כמ"ש מהרש"ל אבל לפי ספרים הישנים (כוונתו הוא לגירסת הרא"ש ז"ל) לא הוה סדר בברייתא גם לפירוש ר"ת ואדרבה לפי פי' הקונטרס הוה ניחא הסדר במאי דסליק פתח וק"ל:

שם איכא דניחא ליה בכספא וכו' אבל ברישא דכוס של יין ושל דבש לא פריך הכי משום דפסיקא ליה לתלמודא דכ"ע בחדא מינייהו ניחא להו וכן בעני ועשיר לכ"ע ודאי בעשיר ניחא להו והיינו שבח ממון ושפיר פליג ר"ש בפשיטות דאם הטעה בההוא דלשבח דמקודשת ולת"ק אינה מקודשת אף על גב דניחא בהך לכ"ע דאפשר שדעתה ורצונה בזה הדבר הפחות לכוונת שום ענין יותר ממה וכו' כמ"ש הרמב"ם ע"ש ול"ק ליה לר"ש אלא בזהב וכסף משום דאיכא דניחא וכו' וכמ"ש התוספות כגון שצריכה כסף להשלים וכו' אך מה שכתבו התוספות בסוף דבריהם ומיהו היכא שהטעה וכו' לא פליג ר"ש עכ"ל לפי פי' מהרש"ל שהגיה לא פליגי רבנן הפי' דחוק ויותר היה נראה להגיה לא פליגי אדרבי שמעון גם מה שפירש עוד בזה לקיים לשון התוספות שלפנינו הוא דחוק ואין להאריך אבל לפי העיון בת"י שאין לדבריהם אלו מקום כאן וז"ל מר סבר מראה מקום הוא לו וכגון שקידשה בזהב כשיעור שוה דינר כסף או שהשליח מחל מה שהוסיף על שליחות דאל"כ אינה מקודשת שמא לא היה דעתו להרבות בשליחות כ"כ עכ"ל וכן יש לכוין דבריהם שלפנינו ודו"ק:

אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה וכו' כגון שאמרה היא וכו' יש לדקדק והכל טעמא מאי למה נקיט מתני' האי לישנא דשייך גבי שליח האשה לקבלה ולמה לא השמיענו התנא דין זה גבי האיש כשאמר לשלוחו הלויני דינר של כסף וכו' כדלעיל וי"ל דלפי האמת גבי האיש כשאמר לשלוחו הלויני דינר של כסף וקדש לי בו אשה פלונית והלך והלוה של זהב אפילו ר"ש מודה דאינה מקודשת ולא שייך הכא מראה מקום הוא לו ואין שליח בזאת להוציא של זהב שלא ברשותו וק"ל נ"ל:

בתוס' ד"ה איכא דניחא ליה וכו' עד לא פליג ר"ש נ"ל להגיה לא פליגי אר"ש ור"ל דלא פליגי רבנן דאפילו הטעה לשבח אינה מקודשת אלא בכה"ג דאמר התקדשי לי בדינר כסף וכו' דאע"ג דכ"ע ידעי דדינר של זהב טפי מעלי איכא למימר שמא היא צריכה לדינר של כסף להשלים תכשיט והיינו דאמר בגמרא איכא דניחא ליה בכספא אבל בשבח ממון ר"ל כגון שאמר לה התקדשי לי בדינר אחד כסף או של זהב ונמצאו שנים או כדומה אפילו רבנן מודים דבהטעה לשבח כזה מקודשת ולא פליגי אר"ש דע"ז לא שייך לומר איכא דניחא ליה וק"ל:

בד"ה אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירין לה והרי לשם קידושין מוחלו אצלה ואין כאן מלוה כו' עכ"ל. כוונתו בזה דלא דמי כלל לשאר מלוה דאינה מקודשת אפילו בהנאת מחילה אא"כ אמר בפירוש בהנאת מחילת מלוה כמ"ש רש"י לעיל בפ"ק דף ו' ע"ב אלא דשאני התם דכל היכא שלא אמר בפירוש אמרינן דדעתה אמלוה שעיקר המעות שכבר היה קנוי לה מקודם שקידשה כדפרישית לעיל באריכות משא"כ הכא שלא נתחייבה מקודם אלא עכשיו בשעה שמחזיר הכלי ומוסרו לידה וא"כ הרי אומר לה בפירוש שמקדשה באותן מעות שלא תתחייב לו בהם א"כ המלוה והמחילה באין כאחד ומש"ה מקודשת ודו"ק: