מסכת קידושין דף י״ח עמוד ב׳

בדברי ר"ע גרסינן כיון שפירש טליתו עליה דעל כרחך מיבעי ליה לאוקמי יש אם למקרא כר"ע כדאמרינן בסנהדרין בפ"ק ויש אם למסורת כר"א כדדייקי' בבכורות דרמינן מהא פלוגתא על מילתא אחריתי דאמרינן התם לר"א יש אם למקרא ורמינן עלה מהא דיש אם למסורת ס"ל בפ' כל פסולי המוקדשין ובמכילתא גרסינן שפירש טליתו עליה בדברי ר"ע ודר"א ליתא התם:

לעם נכרי דהיינו לשפחות לא ימשול האב מאחר שפירש טליתו אדון עליה לשם יעוד אם גירשה בגט וחזרה אצל אביה אבל לא יעדה וחזרה אצל אב חוזר ומוכרה כרבנן דאמרי לעיל לשפחות אחר אישות הוא דלא כי הכא דמכי יעדה הוה ליה לאישות אבל לשפחות אחר שפחות מצי מזבין ור"א אומר כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה לעם נכרי דהיינו שפחות אבל לשפחות אחר אישות קידושין מצי מזבין ור"ש דריש להא כר"א כיון שבגד בה שוב לא ימכרנה ודריש ליה נמי כר"ע דכיון שפירש טליתו עליה לא ימכרנה להכי קאמר לא לשפחות אחר אישות ולא לשפחות אחר שפחות:

למסורת בבגדו כתיב ולא בביגדו אין הברת חירק בלא יו"ד ונקודה שתחת הבי"ת במקום יו"ד משתמשת אבל לפי מה שנכתב היה לו לקרות חטף קמץ בבגדו לשון בגידה כמו שאתה קורא בשמעו את דברי האלה (דברים כ״ט:י״ח):

יש אם למקרא בבגדו קרינן כמו ותתפשהו בבגדו (בראשית לט):

יש אם למקרא ולמסורת הילכך דריש תרוייהו וא"ת הא דאמר בסנהדרין גבי בסכת בסכת בסוכות לר"ש יש אם למקרא התם ליכא למימר מקרא ומסורת דאי איתיה להאי ליתיה להאי אם שלשה דפנות הכשרת לא תדרש מקרא ואם תפסול לא תדרש מסורת אבל כאן יש לקיים שניהם:

יעוד אמר לאמתו העבריה הרי את יעודה לי בכסף מקנתיך:

הא יעודי מייעד כלומר לקידושין שלא לשם שפחות מוכרה:

אין לאביה רשות בה כדאשכחן לענין נדרים דאפקה קרא מרשותיה ונדר אלמנה וגרושה וגו' ולענין ירושה וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו:

כיון שפירש טליתו פי' בקונטרס בדר"ע גרס כיון שפירש טליתו דע"כ מיבעי ליה לאוקמי יש אם למקרא כדאמרינן פ"ק דסנהדרין (דף ד.) ויש אם למסורת כר"א כדדרשינן בבכורות (דף לד.) דרמינן מהאי פלוגתא על מילתא אחריתי דאמר התם לר"א יש אם למקרא ורמינן עלה מהא דיש אם למסורת ס"ל וה"פ ור"ע סבר כיון שפירש טליתו עליה לשם יעוד אם גירשה בגט וחזרה אצל אביה אינו יכול למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות דסבר יש אם למקרא כלומר בבגדו קרינן ביה שהוא לשון בגד דאי לשון בגידה איבעי ליה למימר בבגדו כמו בשמעו (דברים כט) ואע"ג דבעלמא קרינן בפגעו (במדבר לה) התם ליכא למיטעי אבל הכא איכא למיטעי:

רבי אליעזר סבר יש אם למסורת ומדלא כתב בביגדו ביו"ד משמע היינו לשון בגידה דאי לשון בגד הוה ליה למיכתב ביו"ד ואע"ג דכתיב (בראשית ל״ט:י״ב) ותתפשהו בבגדו בלא יו"ד היינו משום דליכא למיטעי וקשה היכי דייק שהמסורת לשון בגידה מדלא כתיב בביגדו ביו"ד דאדרבה נידוק שהוא לשון פריסת טלית מדלא כתב בבוגדו בוי"ו ועוד דאין רגילות למיכתב לא יו"ד ולא וי"ו בתוך אותיות הפעולה ונראה לפרש שהמקרא ודאי משמע לשון פריסת טלית כמו ותתפשהו בבגדו דאי לשון בגידה היה ראוי לקרות בבגדו אבל המסורת הוא לשון בגידה דאי לשון פריסת טלית היה לו לכתוב בבגדו עליה ולא בבגדו בה ומיהו קשה לר"ת דאין דרך הגמרא להקדים דברי ר"ע לדברי ר"א שהיה רבו לכך נראה לר"ת דגרסי' כיון שפירש טליתו עליה דברי ר"א ור"ע אומר כיון שבגד בה וניחא השתא שדברי ר"א קודמין לדברי ר"ע שהיה תלמידו וה"פ ר"א סבר יש אם למסורת ומסורת הוי לשון בגד דהיינו פריסת טלית מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו או בביגדו ביו"ד אע"ג דבשמעו לא כתב בוי"ו היינו משום דליכא למיטעי ור"ע סבר יש אם למקרא היינו לשון בגידה דאי לשון בגד הל"ל בבגדו דמבגד יאמר בגדו כמו מנגד נגדו ומחלב חלבו ואע"ג דקרינן ותתפשהו בבגדו ולא בבגדו התם ליכא למיטעי וי"מ בהאי דכתיב אשר לא יעדה וקרינן לו בוי"ו ר"ע סבר יש אם למקרא דהיינו לו בוי"ו והשתא מגלה על בבגדו שהוא לשון בגד פריסת טלית ר"א סבר יש אם למסורת וכתיב לא באל"ף והשתא מגלה על בבגדו שהוא לשון בגידה:

זבוני הוא דלא מזבין לה הא יעודי מייעד לה לאו דוקא יעודי מייעד אלא ר"ל קדושי מקדש לה דאי לא היה יכול לקדשה אמאי קאמר שוב אינו רשאי למוכרה פשיטא אפי' לקדשה אינו יכול כ"ש למוכרה ויש מיישבין הגירסא זבוני הוא דלא מזבין לה הא לשאר מילי מצי עביד וקא מתמה גמרא הא יעודי מייעד לה כלומר היכי אמרינן דשאר מילי מצי עביד והא כבר יעודי מייעד לה ואי אמרת נישואין עושה אין לאביה רשות בה ודוחק:

בשלמא אירוסין מאירוסין שאני פי' שאני אירוסין דידה דכיון דהוא לא קדשה יכול למוכרה אלא נישואין מנישואין מי שאני פי' הקונטרס כיון דמדאורייתא נפקא מרשותיה לגמרי וקשה והא אירוסין נמי הוו דאורייתא כדילפינן לעיל מכי יקח וכ"ת דמ"מ יש לחלק בין אירוסין לנישואין משום דבנישואין נפקא מרשותיה לגמרי כדפי' הקונטרס הא ליתא דהא קטנה אי מסרה נפשה לחופה ה"נ דנפקא מרשותיה דאב פשיטא דלא לכך יש ליישב פי' הקונטרס הכי בשלמא אירוסין מאירוסין שאני דאכתי ברשותיה דאב היא לכל מילי ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה עם בעלה חוץ ממכירה שאינו רשאי למוכרה אחר שקבל כסף קדושיה א"כ הא מילתא הוי חדוש ואיכא למימר אין לך בה אלא חדושו ואיכא לאוקמי האי חדוש באירוסין דידיה פירוש כשקיבל אביה קידושין אבל נישואין גמורין דמפקי לה לגמרי מרשותיה דאב א"כ אין לחלק בין נישואין דידה לנשואין דידיה ובנישואין דידה נמי לא מצי מזבין לה אבל קטנה דממסרה נפשה לחופה לא אשכחן דנפקא מרשותיה דאב בהכי:

דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר"ע ר' אליעזר אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה. כך גריס רש"י ז"ל. ור"ת גריס איפכא כיון שפירש טליתו עליה וכו' דברי ר' אלעזר ר"ע אומר כיון שבגד בה, משום דר' אליעזר רביה דר"ע הוה, והיכי אקדים ר"ע לר' אליעזר, וכן היא בפירש ר"ח. ומכל מקום לדברי כולם ר"ע סבר יש אם למקרא ור' אליעזר סבר יש אם למסורת, דהכי שמעינו להו בעלמא כמו שפירש רש"י ז"ל. ולקמן גרסינן ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לר' יוסי בר יהודה מעות הראשונות לקדושין ניתנו במאי מוקי לה כר' עקיבא דאמר לשפחות אחר שפחות הוא דלא וכו', וזה אינו נכון, דאם כן מעיקרא אמאי מהדרין לאוקמה כרף אליעזר, דלית הלכתא כותיה, אבל לדברי רש"י דגרסינן מוקי לה כר' אליעזר, אתיא שפיר, דמעיקרא מהדרינן לאוקומה כר' עקיבא, ולרב נחמן דלא אפשר לאוקמה כר' עקיבא דחקינן ומוקמינן כר' אליעזר, אף על גב דלית הלכתא כותיה, משום דלר' נחמן לית לה אוקמתא לברייתא אלא בהכין, וזה ראיה לגרסתו של רש"י.

ורבי שמעון סבר יש אם למסורת ולמקרא ואע"ג דהתם במסכת סוכה גבי דפנות דס"ל שלש כהלכתו ורביעית אפילו טפח דריש מקרא בלחוד בסכות כדאיתא התם התם לא איפשר למדר' מקרא ומסורת דחד סתר לאידך דמקרא משמע שלש כהלכתן וממסורת משמע שתים כהלכתן אבל הכא דאפשר לומר שאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות ולא לשפחות אחר שפחות ואפשר למדרש מקר' ומסורת דריש להו ומינה דר"ע דלא דריש הכא אלא מקרא לחוד דאפילו היכא דאיפשר למדרשינהו תרווייהו לא דריש אלא מקרא והא דאשכחן בפסחים דדריש לחם עוני קרי ביה אוני לחם הנאכל באנינות יצא לחם מעשר ודריש נמי לחם עני פרט למצה שנילושה ביין ושמן ודבש לאו למימרא דדריש לחם עוני לחם עני ודריש מסורה אלא קרא כפשטיה דרש ליה לחם של עניות פרט למצה שנילושה ביין ושמן ודבש שהיא לחם עשירות ומאי דדרשינן התם מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ודרשינן לחם עני ולא פליג בה ר"ע הא פרישנא בדוכתה דההיא לאו חובה הוא דאורייתא אלא דרשא דרבנן ואם רצה אינו פורס ומברך על השלימה. כנ"ל:

איבעיא להו ייעוד נשואין עושה כו' עד זבוני הוא דלא מצי מזבין הא קדושי מקדש לה פי' האי לא למה ליה למימר לא ימשול למכרה לימא אין לו בה כלום ומהדרינן התם בקידושין דעלמא קאי והכי קאמר כיון שמסרה למי שנתחייב בשארה כסותה ועונה שוב אינו רשאי למכרה. ותמיה מילתא למה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר הכי קאמר כיון שנמסרה כו' לימא התם בקדושי דעלמא ותו לא. ואיכא למימר משום דאי בייעוד אדון מיירי שכבר היא ברשותו [שהוא] זן ומלביש אותה אתי שפיר בבגדו בה מלשון בגד שפורש טליתו עליה לייחדה לו לאשה אלא בקידושין דעלמא היכי שייך בבגדו בה דמשום קדושין דמקדש לה ליכא פרישת טלית שהרי עדיין לא נכנסה לרשותו עד שימסרנה לו אביה לחופה ולהכי מפרש דה"ק כיון שמסרה למי שנתחייב בכסות' ומשום כסותה נקט שארה ועונתה דכי הדדי נינהו ואתא כמ"ד מזונות וכסות דאורייתא ולמ"ד דרבנן לאו דוקא נתחייב אלא למי שדרכו לתת לה שאר כסות ועונה כנ"ל:

בשלמא ארוסין מארוסין שאני אלא נישואין מנשואין מי שאני פירוש דבשלמא ארוסין דלא מפקי לה מרשות אביה אלא שהתורה החמירה עליו שלא ימכרנו איכא למימר דהיינו משקדשה הוא אבל נתקדשה היא אוקמא אדינא שהיא ברשות אביה אלא נישואין מדינא מפקי מרשות אב דהוה להו כבגרות ומה לי נישואין דידיה או נישואין דידה:

ייעוד אירוסין עושה ולא נשואין שאינן אלא כקדושין בעלמא ואינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו מפר נדריה לבדו עד שתכנס לחפה:

אין האב רשאי למכור את בתו אלא למי שיש לו או לבנו קדושין בה והילכך אינו מוכרה לקצת קרובים כגון לבנו שהרי אחותו היא ונמצא שאין לו בה קדושין שהרי אחותו היא ולא לבנו שהרי אחות אביו היא אבל מוכרה לאביו שאע"פ שאין לו בה קדושין שהרי בת בנו היא יש לבנו בה קדושין שהיא בת אחיו והרי יש כאן צד ייעוד ומכל מקום כל שקדושין תופסין לו בה אע"פ שהוא בעבירה מוכרה לו שנאמר אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואיה ומעתה מוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ושמא תאמר אלמנה או גרושה וחלוצה זו היאך היא אם שקדשה עצמה ומת המקדש הרי אין מעשה הקטנה כלום ואין לזו שם אלמנה וגרושה ואם שקדשה אביה והיאך הוא מוכרה אחר כן וכבר ביארנו שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אפילו אחר אירוסין פירושה שנתאלמנה מקדושי ייעוד ואע"פ שמעות הראשונות לקדושין נתנו ובדמים שקבל אביה הוא מקדשה ולא בדמי העבודה שיש לו עליה כמו שהתבאר מכל מקום כשקבל את הדמים לא קבלם להדיא לקדושין ואין זה קרוי אצלו מכירת אישות עד שנפקיע ממנו מכירה אחרת אם נתאלמנה ממנו או גירשה או נפלה לפני יבם מן הייעוד וחלץ לה יבמה ואע"פ שחליצה פסולה היא שהרי קטנה היא מכל מקום הרי נפסלה בחליצה זו מן הכהנה ואעפ"כ מוכרה לכהן הואיל וקדושין תופסין לו בה:

לענין ביאור זה ששאלו בייעוד אם עושה נשואין פירשו גדולי המפרשים דהוה ליה כמסרה אב לשלוחי הבעל שיורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה אבל לתרומה לא כדאמרינן מסירתה לכל חוץ מתרומה ולפירוש זה אף לדעת נשואין עושה צריכה יחוד לתרומה והיינו דלא קאמר נפקא מינה לתרומה ומכל מקום יש סוברים שלדעת זה אינה צריכה חפה כלל אף לתרומה והאי דלא תני תרומה משום דאפילו למאן דאמר אירוסין עושה אוכלת הואיל ובביתו עמדה אין כאן חשש אחיה ואחותה ובא לבררה מבבגדו בה כיון שפירס וכו' הא יעודי מיעד לה ר"ל הא קדושי מקדש לה עד דאוקמה בקדושין דעלמא שאם נתאלמנה מהם אינו מוכרה הא קדושי מקדש לה הואיל ולא נשאת אבל ביעוד שמא נשואין עושה ואפילו קדושי לא מקדש לה ובא לבררה ממוכרה אלמנה לכהן גדול ובקדושי ייעוד ר"ל שנתיעדה ואחר כך מת ומקבל האב קדושיה אחר כן לדעת ר' יוסי שאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ונמצא שלא קדשה הוא אלא היא בעצמה נתקדשה באותה פרוטה שעתידה לעשות לו במלאכתה ואין כאן אצלו שפחות אחר אישות שהרי לא קדשה הוא ואם נשואין עושה אע"פ שלא עשאן הוא מכל מקום כיון שנשאת וכו' והקשה ואף כשתאמר אירוסין עושה מה בכך הא מכל מקום אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ואפילו לאחר אירוסין אע"פ שלא עשאן הוא הואיל ומכל מקום אירוסין גמורים היו אלא מאי אית לך למימר דשאני אירוסין דידיה דהיינו קדושין דעלמא מאירוסין דידה דהיינו ייעוד ואם כן אף כשעושה נשואין נאמר כן ואהדר ליה אירוסין מאירוסין איכא למימר דשאני הואיל ולא מפקעי רשות אב לגמרי אף באירוסין דידה והילכך באירוסין דידה מיהא שיך למימר דלא ליפקעו רשותיה אף ממכירה אלא נשואין הואיל ובדידיה פקע רשותיה לגמרי אף בדידה כן אלא ודאי אירוסין עושה וכן הלכה אף לדעת האומר לקידושין נתנו כמו שביארנו:

גמרא משום רבי אלעזר אמרו מוכרה לקרובים כו' כצ"ל רבי אלעזר בלא יו"ד והוא רבי אלעזר בן שמוע ול"ג רבי אליעזר ביו"ד שהוא רבי אליעזר בן הורקנוס בר פלוגתיה דר"ע הכא גבי בבגדו וכ"ה בפרק האיש מקדש וכן מוכח לקמן בדברי התוספות שכתבו לקמן לפי' ר"ת דגריס לקמן מוקי לה כר"ע דלשפחות אחר אישות מצי מזבין לה ואי הוה גרסינן הכא רבי אליעזר ביו"ד אכתי תקשי לרב נחמן ב"י דאמר אפילו לר' יוסי ב"י לקדושין היאך מצא ידיו ורגליו לאוקמא הך אלמנה אליבא דר"א דסבר אין אדם מוכר לשפחות אחר אישות ועוד מאי קאמרי התוס' דעד השתא מהדר לאוקמא כר"א כו' דהא עיקר מילתא אליבא דר' אליעזר נמי קא מהדר דהא ושוין שמוכרה אלמנה כו' קאי נמי לר' אליעזר אבל אי גרסינן ר' אלעזר ניחא וק"ל:

שם ואי אמרת נישואין עושה כיון שנישאת שוב כו' ואלא מאי אירוסין כו' לענין נשואין קאמר בפשיטות דאין לאביה שוב רשות בה אפילו לקדש דהא דקתני לאישות ושונה היינו אחר קדושין הראשונים ולמכור אפילו אחר קדושין לא דהיינו ולא לשפחות אחר אישות כדבעי לאוקמא הך בבגדו בה כו' לעיל והיינו דוקא בקדושין דידיה כדמסיק הכא אבל אחר אירוסין דידה מסיק הכא אפילו למכור שרי וק"ל:

תוס' בד"ה כיון שפירש כו' לכך נראה לר"ת כו' מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו או בביגדו ביו"ד כו' עכ"ל לכאורה שלא חש ר"ת למאי שהקשו לעיל לפרש"י דאין רגילות לכתוב לא יו"ד ולא וי"ו בתוך אותיות הפעולה אלח שבאו לתרץ קושייתם לפרש"י דאין דרך התלמוד להקדים דברי ר"ע כו' אבל מדברי התוספות דבכורות לא משמע כן ומהרש"ל כתב ליישב דבר זה גם בספר לחם אבירים ואין דבריהם מבוררין לי אבל אחר הדקדוק בדברי התוס' דגבי לשון בגידה הביאו מלשון בשמעו בחטף ומלשון בפגעו בחיריק וגבי לשון בגד לא הביאו אלא הלשון בגד גופיה דהיינו ותתפשהו בבגדו דמזה נראה דודאי יש לחלק בין התיבה שהיא מן השמות כגון בגד ובין התיבה שהיא מפעלים כגון בגד שמע פגע והשתא קשיא להו לפירוש רש"י דקשיא ליה בלשון בגד דה"ל למכתב ביו"ד דהברת חיריק משתמע יו"ד אדרבה נידוק להיפך בלשון בגידה הכי נמי הו"ל למכתב בבוגדו בוי"ו דהברת חטף משתמע וי"ו ועוד הקשו דאין רגילות לא יו"ד ולא וי"ו באותיות הפעולה כו' עיקר קושייתם דבשמות לא מצינו כלל בשום מקום תוספת יו"ד או וא"ו בין אותיות השורש של התיבה גם בפעלים דמצינו מלאים ביו"ד ובוי"ו מכל מקום אין רגילות הוא וכן נראה דעיקר דבריהם בלשון בגד שהוא מהשמות לא מצינו בו תוספת יו"ד כלל כמו שכתבו התוס' בהדיא שם בבכורות והשתא לפי' ר"ת ניחא דהמסורת מלשון בגד דלא מצינו בשמות תוספת יו"ד אבל מלשון בגידה שהוא מהפעלים אע"ג דאין רגילות הוא לכתוב מלאים מ"מ כיון דמצינו מלאים בתורה הכי ה"ל למכתב מלא בבוגדו בוי"ו או בביגדו מלא יו"ד ומהרש"ל הגיה או בבוגדו ואינו כן בתוספות דבכורות אבל נקטו הכא הני ב' מלאים בפעלים מלשון בגידה האחת על משקל בשמעו ה"ל למכתב הכא בוי"ו כיון דאיכא למיטעי בלא וי"ו מלשון בגד דלא מצינו בשמות מלאים והשני' על משקל בפגעו הוה ליה למכתב ביו"ד כיון דאיכא למיטעי בלא יו"ד מלשון בגד ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה בשלמא אירוסין כו' אבל קטנה דממסרה נפשה לחופה לא אשכחן כו' עכ"ל נראה דר"ל לפי תירוצם דאירוסין ונשואין סתמא כתיבי באורייתא ולגבי אירוסין דהוי מכירה מלתא דחדוש מסברא לית לן לאוקמא אלא במסתבר טפי דהיינו אירוסין דידיה אבל בנשואין כיון דמפקי ליה מרשותיה לגמרי לית לן לפלוגי בין נשואין דידיה ובין נשואין דידה אבל בחופה אע"ג דנפקא נמי מרשותיה דאב לגמרי כיון דלאו סתמא כתיבי אלא דקרא איירי מפורש בנשואין דידיה דכתיב את בתי נתתי גו' דמיניה ילפינן מסירת חופה יש לנו לחלק שדוקא דידיה קאמר קרא וק"ל:

בתוס' ד"ה ר"א סבר וכו' לכך נראה לר"ת וכו' ר"א סבר יש אם למסורת ומסורת הוי לשון בגד וכו' מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו וכו'. יש לתמוה דהא כתבו התוס' בעצמם לעיל מזה ועוד דאין רגילות לכתוב לא י' ולא וי"ו בתוך אותיות הפעולות וכו' וא"כ משמע שאין דקדוק שום דבר מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו והכא כתבו דמסורת הוי לשון בגד מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו וי"ל דלעיל דפשוטו של מקרא הוי לשון בגד כדכתיב ותתפשהו בבגדו ומכח דיוק המסורת בא לשנות פשוטו של מקרא מדלא כתיב ביו"ד לכך כתבו התוס' דאין לדקדק מזה והכא בגמ' שהמסורת הוא לשון בגד וא"צ לשנות פשוטו של מקרא אא"כ היה כתוב בבוגדו בוי"ו אז היינו צריכין ע"כ לשנות פשוטו של מקרא אבל השתא דלא כתיב בוי"ו הוי לשון בגד דהיינו פירושו דקאמר מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו וק"ל:

בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה כו' דברי ר"ע כו' שמע להדיא דלר"ע דוקא לאחר אישות אין רשאי למוכרה אבל לאחר שפחות מצי מזבין לה מדאמרינן הכא דבפלוגתא דהני תנאי פליגי ר"ש ורבנן לעיל ומשמע דרבנן כר"ע אלא דהיא גופא קשיא נהי דדריש ר"ע להאי בבגדו בה לפירש טליתו דיש אם למסורת מ"מ הא קי"ל דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשטא דקרא ודאי לשון בגידה משמע ועוד דבהדיא כתיב אשר לא יעדה והפדה לא ימשול למוכרה וא"כ איכא למימר דמהני לר"ע דרשה דמסורת דבפירש טליתו נמי אין יכול למוכרה אבל לעולם דכ"ש דאין יכול למוכרה אחר שפחות כפשטא דקרא מיהו רש"י ז"ל בפירוש החומש כתב דפשטא דקרא לא יוכל למוכרה בבגדה בה אאדון נמי קאי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות עבדים ואע"ג דלענין מכירת אדון לא הוי צריך קרא למיתלי טעמא בבגדו בה דהא אפילו ע"ע אין רשאי האדון למוכרו כמ"ש שם הרמב"ם ז"ל מ"מ איצטריך קרא דבבגדו בה לר"ע לענין פרישת טליתו ולר"א לענין שפחות אחר שפחות ולעולם דפשטא דקרא איירי נמי בבגידת אדון אלא דאכתי קשה מנא לן לתלמודא דלר"ע לשפחות אחר שפחות מצי מזבין דלמא ר"ע כר"ש ס"ל דדריש יש אם למקרא ולמסורת כמ"ש התוספות להדיא בריש פ"ק דסנהדרין דף ד' והניחו בקושיא האי דשמעתין והריטב"א בחידושיו הרגיש ג"כ בקושיא זו וע"ש מה שתירץ ולפי תירוצו קשה יותר דהכא נמי איכא למילף שפחות אחר שפחות מפשטא דקרא דבבגדו בה דמשמע לשון בגידה ובשלמא אם נפרש דפרישת טליתו דר"ע מענין יעוד איירי וכמו שפירש"י ז"ל להדיא והיינו למסקנא דשמעתין דייעוד אירוסין עושה וא"כ ע"כ דוקא אחר ייעוד אין יכול למוכרה כיון דיש אם למקרא וממילא דאחר שפחות גרידא יכול למוכרה ופשטא דקרא דאיירי מלשון בגידה ע"כ מוקי לה לבגידת אדון או כמו שאפרש בסמוך בשיטת רש"י אלא לאוקימתא דרב נחמן בר יצחק דפרישת טליתו דר"ע בקידושין דעלמא קאי ודאי קשה מאי פשיטות דלר"ע לשפחות אחר שפחות מצי מזבין לה דלמא כר"ש ס"ל דהא אשכחן לר"ע בעלמא דדריש מקרא ומסורת היכא דאפשר לקיים תרווייהו וכ"ש הכא דפשט' דקרא לא איירי כלל מקידושין דעלמא ופשטא דבבגדו בה נמי משמע לשון בגידה מיהו משום הא לא אירי' דאפשר דקידושין דעלמא נמי מיקרי בגידה שקידשה בלא דעתה וקי"ל אסור לקדש בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה אלא דאהני דרשא דדריש ר"ע יש אם למקרא לפרישת טלית דאל"כ לא הוי שמעינן כלל דאיירי מבגידה שע"י קידושין אלא טפי הוה משמע דאיירי מבגידה שמוכרה לשפחות וא"כ בהא שפיר מקיימינן המקרא והמסורת לר"ע לענין קידושין דעלמא לחוד אלא שאין זה מספיק כיון דע"כ לר"ש ניחא ליה טפי לקיים המקרא והמסורת לענין אישות ולענין שפחות דלמא לר"ע נמי הכי הוא ולא הוצרך לפרש לשפחות אחר שפחות כיון דפשטא דקרא בהכי איירי והפדה לא ימשול למכרה ועיקר חידוש דר"ע לענין אישות ועוד דלרב נחמן בר יצחק אליבא דר"א לשפחות אחר שפחות לא מצי מזבין ולאחר אישות מצי מזבין וא"כ מהיכא תיתי דפליגי ר"ע ור"א בסברות הפוכות וטפי יש לנו לומר דר"ע כר"ש ס"ל ואפשר דאה"נ דלרב נחמן ב"י הכי הוא אלא דאכתי אתי שפיר הא דקאמר בפלוגתא דהני תנאי אפי' לר"נ בר יצחק דכיון דאשכחן בעלמא דאיכא מיהו כמה תנאי דס"ל יש אם למקרא לחוד א"כ רבנן דברייתא דלעיל נמי הכי ס"ל והא דאמרינן הכא דר"ע ור"ש לאו בחדא שיטה קאי היינו לפי המסקנא דלא איירי ר"ע מקידושי דעלמא לחוד אלא עיקר קרא דפרישת טליתו לענין ייעוד איירי א"כ מוכח דלר"ע לשפחות בלא ייעוד מצי מזבין וכמו שאפרש בסמוך בלשון רש"י ז"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה לעם נכרי דהיינו לשפחות לא ימשול האב מאחר שפירש טליתו האדון עליה לשם ייעוד כו' עכ"ל. כבר פירשתי בסמוך ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי המסקנא דייעוד אירוסין עושה ולמאי דקי"ל נמי דמעות הראשונים לקידושין ניתנו וא"כ לא צריכין לאוקמי בקידושין דעלמא וטפי אית לן לאוקמי בקידושי ייעוד כפשט' דקר' דמפרש רש"י ואזיל ועוד הכריחו לפרש כן כי היכי דנוקי לרבנן דברייתא דלעיל כר"ע דלשפחות אחר שפחות מצי מזבין מדיוקא דייעוד וכדפרישית אלא דאכתי קשה א"כ מנ"ל דבקידושין דעלמא נמי לא מצי מזבין לה דלמא דוקא בקידושי ייעוד קאמר ר"ע דלא מצי מזבין משום דעביד בה תרתי שמכרה לשפחות ומסרה נמי לאישות משא"כ לשפחות אחר אישות גרידא מצי מזבין ורבנן דבריית' קאמרי להדיא דלשפחות אחר אישות גרידא נמי לא מצי מזבין כדמשמע מכולה שמעתין ואפילו את"ל כיון דר"ע סתמא קאמר כיון שפירש טליתו אקידושין דעלמא נמי קאי אלא דפשטא דקרא מפרש רש"י אליבא דר"ע מ"מ תיקשי לר"ע גופא מנא ליה הא מילתא. אמנם למאי דפרישית בסמוך דלר"ע נמי אפילו לענין אישות נמי קרינן בה בבגדו בה מלשון בגידת האב שבגד בה ומסרה לקידושין בלא דעתה אלא דאהני דרשא דפרישת טלית דלא נימא דקרא מבגידת שפחות איירי וגלי לן דרשא דאם למקרא דדוקא אבגידה שע"י פריסת טלית קפיד רחמנא דהוי בגידה טפי שמסרה לקידושין בע"כ ואינה יכולה להפקיע כל ימי חייה משא"כ בגידת המכירה שאינה אלא לזמן הידוע ותוך הזמן נמי בכמה דרכים תוכל להפקיע עצמה ע"י גרעון וכדומה ולא מיקרי בגידה ומדחזינן דעיקר קפידא דקרא אבגידת אישות ממילא ידעינן דכ"ש דקידושין דעלמ' הוי בגידה טפי שהרי מסרה בפי' לקידושין ואתיא בק"ו מייעוד שאינה מוסרה בפירוש לקידושין וכמ"ש לקמן בפ' האיש מקדש דף מ"ד ע"ש:

שם בעי רבה בר אבוה ייעוד נשואין עושה כו' ויש לדקדק מאי מספקא ליה מהיכא תיתי נאמר דנשואין עושה ומאי אולמא דהני קידושין מקידושין גמורין ולכאורה היה נראה דודאי עדיפי משום דלא מיחסרא מסירה לחופה דמכיון שהאב מסרה לרשות האדון וביד האדון לייעדה הרי זה כאילו מסרה לחופה אלא דלפ"ז לא שייכא הך איבעיא אלא למ"ד מעות הראשונים לקידושין ניתנו וא"כ מאי בעי למיפשט בסמוך מדרב עמרם אמר ר' יצחק דמוקי לבריית' כרבי יוסי' בר יהודא דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו ובעי למיפשט דייעוד אירוסין עושה ואי למאי דפרישית הא לר"י ב"י פשיטא לן דאירוסין עושה כיון דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו א"כ פשיטא דמסירת האב לרשות האדון לא הוי כמסירה לחופה משא"כ אליבא דרבנן אכתי מיבעי' לן ולא פשיט מידי מיהו י"ל דאליבא דר"י בר יהודא נמי כיון דמסקינן לקמן דטעמא משום דה"ל כאמר לבתו צאי וקבלי קידושין א"כ מה"ט גופא יש לספק נמי אי הוי כא"ל שתתקדש ותנשא מדעת עצמה וא"כ הרי סילק רשותו ממנה ותו לא מיחסרא מסירה לחופה. אמנם לפי מה שאדקדק בסמוך מלשון רש"י דלרבי עמרם אמר רב יצחק לא הוי טעמא דר"י ב"י משום צאי וקבלי קידושייך א"כ לא יתכן לומר כן וצ"ע. ועי"ל דהא דמיבעיא לרבה בר אבוה אי נשואין עושה היינו מלישנא דקרא דכתיב אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אם כן משמע דמשעת הייעוד נתחייב בש"כ ועונה ואם כן נישואין עושה או דלמא דה"ק קרא דמכיון שייעדה חייב לישאנה ולקיים ש"כ ועונה כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם זבוני הוא דלא מזבין לה הא ייעודי מייעד לה ופרש"י כלומר לקידושין. ונ"ל דהא דמפיק הש"ס הכא בלשון ייעוד היינו דמשום דמהכא דייק טפי דע"כ מצי לקדשה דאל"כ מאי איצטריך קרא לומר דלא מצי מזבין לה ותיפוק ליה דבלא"ה מכיון שאין האב יכול למסרה לאישות א"כ לא מצי האדון לייעדה דכל היכא דלא מצי לייעד לא מצי מזבין אע"כ דמצי מקדש לה כן נ"ל:

שם אמר רב נחמן ב"י הכא בקידושין דעלמ' קאי וה"ק כיון שמסרה למי שנתחייב בשכ"ו כו'. והקשה הריטב"א דמאי איצטריך לר"נ ב"י למימר ה"ק כיון שמסרה הא מעיקרא נמי דהוי משמע ליה בקידושין אכתי היה צריך לפרש דפירש טליתו היינו שמסרה למי שנתחייב בשכ"ו וע"ש ולענ"ד יש ליישב דודאי מעיקרא הוי משמע ליה שפיר פשטא דקרא דבבגדו בה לענין פירש טליתו דאאדון קאי כיון שכבר פירש האדון טליתו עליה אין האב רשאי למוכרה ועוד דפשטא דקרא דבבגדו בה קאי נמי אאב שבגד בה ומכרה וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דלפ"ז סבר ר"ע נמי יש אם למקרא ולמסורת והיינו דבעינן תרווייהו בגידה דשפחות ובגידה דאישות משא"כ לאוקימתא דר"נ ב"י דאיירי בקידושין דעלמא א"כ לא שייך לשון בבגדו לא אאב ולא אאדון אלא אמקדש דעלמא שלא נזכר בכתוב ולא שייך לשון בבגדו בוי"ו בכה"ג לכך הוצרך ר"נ ב"י לומר דה"ק מכיון שמסרה למי שנתחייב וא"כ קאי שפיר אאב כן נ"ל וזה ברור ויתכן יותר למאי דפרישית דלאוקימתא דר"נ ב"י אליבא דר"ע איירי נמי עיקר פשטא דקרא לשפחות אחר שפחות גרידא אלא דאפ"ה כיון דס"ל נמי יש אם למקרא ולמסורת והיינו כ"א בפני עצמו א"כ צ"ל נמי דה"ק כיון שמסרה למי שנתחייב כדפרישית ודו"ק:

שם ואלא דקידשה אביה מי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר כו' ואמר רב עמרם אר"י כו' ואליבא דר"י ב"י כו'. וקשי' לי כיון דמוקים לה כיחידאי א"כ בפשיטות ה"מ לאוקמי' כמ"ד לשפחות אחר אישות מצי מזבין ובשלמא לגירסת רש"י א"ש דלא ניחא לאוקמי כר"א דשמותי היא אבל לפיר"ת קשה ולגירסת רש"י נמי קשה מיהא מעיקרא מאי קשי' ליה וכן לקמן בפ' האיש מקדש ד' מ"ה דמותיב ר' המנונא נמי כה"ג משמע דקושיא אלימתא היא ולכאורה היה נ"ל דמגופא דקרא קשי' להו כיון דילפינן לקמן דמוכרה לפסולין דכתיב אם רעה בעיני אדוניה רעה בנישואין או מלאמה כל חד כדאית ליה א"כ להאי תנא דסבר דאין מוכר לשפחות אחר אישות היאך מתרץ להאי קרא וכן משמע בירושלמי ונ"ל דלא משמע לאוקמי קרא בשאר חייבי לאוין כגון ממזרת משום דאמרינן בעלמא דאי להתירא לא כתב קרא ועוד דהא כתיב אם לבנו ייעדנה אע"כ דעיקר קרא לאלמנה לכ"ג אתי והיינו דמקשה האי אלמנה היכי דמי ולא מקשה נמי אגרושה וחלוצה אע"כ דאעיקר דרשא דקרא קאי וא"כ ע"ז משני שפיר דמאן דאית ליה אין מוכר לשפחות אחר אישות סבר כר"י ב"י ומוקי קרא בקידושי ייעוד כן נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז לא אתי שפיר אוקימת' דר"י ב"י לקמן סוף המסקנא דאע"ג דס"ל דלכ"ע לקידושין ניתנו אפ"ה מוקי לברייתא דהכא כמ"ד לשפחות אחר אישות מצי מזבין וא"כ אכתי קשה להאי תנא דאין מוכר לשפחות אחר אישות קרא במאי מוקי ליה ויש ליישב ולקמן בסמוך אפרש ודו"ק:

שם ואמר רב עמרם אמר ר"י הכא בקידושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי ב"י ופרש"י דלר"י ב"י כיון דאין קידושין אלו ע"י האב וגזירת הכתוב היא שיהיו קידושין ולא דמי לאחר אישות דעלמא. וקשי' לי דהא לר"י ב"י נמי מסקינן לקמן דהוי כא"ל צאי וקבלי קידושייך א"כ הנך קידושין נמי ע"י האב באו ודמי לשאר קידושין ואי משום שהאב לא א"ל בפירוש צאי וקבלי קדושייך א"כ מה"ט גופא הוי מצי לאוקמי כרבנן ואפ"ה לא דמי לשאר אישות דעלמא כיון דבקידושי ייעוד לא מסרה האב בפירוש לקידושין וליכא למימר דצאי וקבלי קידושייך נמי נהי דהוי קידושי דאורייתא אכתי לא מיקרי קידושי האב לענין שפחות אחר אישות א"כ קשה טפי מאי דוחקא דרבי יצחק לאוקמי בקידושי ייעוד ואליבא דריב"י כפשוטא מצי לאוקמי האי דאלמנה לכ"ג כגון שא"ל האב צאי וקבלי קידושייך ואפילו לרבנן דהא מסקינן לקמן דהוי קידושין לכ"ע דמדר"י ב"י נשמע לרבנן כמ"ש כל הפוסקים ובהכי הוי ניחא לן טפי דלפ"ז מצינן למימר דבשפחות אחר שפחות נמי לא מצי מזבין לה כפשטא דקרא דלא יוכל למכרו בבגדו בה וכדפרישית בסמוך לאוקימתא דר"נ ב"י משא"כ לאוקימת' דרבי יצחק השת' דבקידושי ייעוד מצי מזבין וא"כ מפקינן לקרא מפשטא לגמרי דהא קידושין דעלמא לא נזכרו כאן בקרא והנלע"ד דהא גופא קשיא ליה לרש"י ז"ל אמאי לא מוקי רבי יצחק בצאי וקבלי קידושייך אע"כ דר"י סובר דצאי וקבלי קידושייך לא מהני בעלמא ולית ליה הא דר"נ לקמן או שסובר דכיון דצאי וקבלי קידושייך מהני הדר ה"ל שפחות אחר אישות כמ"ש התוספות לקמן דף מ"ה דהא דלא מוקי ר"י בנתקדשה שלא לדעת ובדשדיך משום דכה"ג ה"ל אחר אישות וא"כ ממילא מוכח דבמאי דמוקי לה בקידושי ייעוד אלמא דייעוד לא מטעם צאי וקבלי קידושייך אלא מגזירת הכתוב וכן משמע נמי מלשון התוס' בדף הסמוך בד"ה אומר אדם וכמו שאפרש שם בעזה"י ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה בשלמא אירוסין כו' פ"ה כיון דמדאוריית' כו' וקשה והא אירוסין נמי הוי דאוריית' כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש בתחלת הסוגיי' דהא ודאי הא דמיבעי' לן אי יעוד נישואין עושה היינו משום דלא מיחסרא מסירה לחופה וא"כ מסברא דנפשין אנו אומרין דהוי כמו חופה דעלמ' לענין ליורשה ולהפרת נדריה ולכל מילי א"כ תו ליכ' למימר דלענין שפחות אחר אישות נשואין מנשואין שני דממה נפשך אם יש שום סברא לומר דשניא אם כן מהאי טעמא גופא נאמר דייעוד אירוסין עושה דהא ליכא שום קרא דנשואין עושה משא"כ לענין אירוסין שפיר יש לומר דאירוסין מאירוסין שני ואפ"ה מגזירת הכתוב הוי קידושין ואפשר שזה בעצמו כוונת רש"י ואם אמנם לא נתכוונו לזה מ"מ הדברים ברורין בעצמם ובטעמם ודו"ק: